אי חקירה על תצהיר

נפסק כי, העובדה שמצהיר לא נחקר ע"י הצד היריב היא עובדה שאפשר לייחס לה משקל, אך אין היא מחייבת קבלת הדברים שנאמרו בתצהיר כאמת. לכך, נחוץ גם שהשופט הדן בעניין יתן אמון בדברי המצהיר. (ראה ע"א 277/64 לוי נ' הסוכנות היהודית, פ"ד יט (1), 220; דיון (ארצי) תש"ן/3 - 10 חיים כהן נ' הלר פיסול ותכשיטים בע"מ, פד"ע כא 238). השופט יהושע גרוס, ס"נ- אב"ד :וו   העובדות ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בתל-אביב (כב' השופט ורדי) לפיו התקבלה תביעת המשיבה למתן הצהרה כי כל המטלטלין (להלן:ננ "המטלטלין") הנמצאים בדירה שברח' יוסף צבי 44 ברמת-גן (להלן:בב "הדירה") שייכים למשיבה בלבד.   המערער מנהל הליכי הוצאה לפועל כנגד בעלה של המשיבה, מר יהושע ליבוביץ, לצורך אכיפת פסק חוץ בגין עסקים שניהלו ביניהם בניו יורק ובמסגרת זו ביקש לפעול כלפי המטלטלין. לטענת המשיבה בתצהירה לא התגורר עימה בעלה בדירה עד שנת 1996. כמו כן טענה לקיומו של הסכם ממון בינה לבין בעלה, אשר נערך בשנת 1985 ובו נקבע כי הדירה וכל המטלטלין שבה הם בבעלותה. המערער טען כי יש לדחות את התביעה שכן הסכם הממון לא נערך בכתב ולא צורף לתצהיר המשיבה. כמו כן לא סתרה המשיבה את חזקת השיתוף, שכוחה יפה גם לגבי השיתוף בחובות.   במהלך הדיון הגיעו הצדדים לסיכום שלפיו ויתר המערער על חקירת המשיבה והצדדים הגישו סיכומים בכתב.   פסק-הדין נשוא הערעור השופט המלומד החליט לקבל את התביעה, כאשר הנימוק העיקרי עליו מושתת פסק-דינו הינו אי חקירת המשיבה על תצהירה ואי הגשת תצהיר תשובה מטעמו של המערער. לנוכח הויתור על חקירת המשיבה, יש לראות את כל העובדות הנטענות בתצהיר כמוכחות בלא שנסתרו. אמנם הסכם הממון לא הוצג בפני בית-המשפט, אך בהעדר גירסה עובדתית מטעם המערער המסקנה היא כי יש הסכם בין בני זוג לחלוקת והפרדת רכוש, הסכם הסותר את חזקת השיתוף, מה גם שטענות המשיבה לגבי חייהם בנפרד סותרות חזקה זו. במסגרת הסיכומים לא ניתן להעלות טענות אשר לא ניתנה למשיבה הזדמנות להתמודד עימן, ורק ע"י חקירת המשיבה על תצהירה ייתכן והיה עולה בידי המערער להראות קיומה של חזקת שיתוף או להוכיח כי אין כל הסכם ממון, כטענת המשיבה.   הטיעונים בערעור המערער טוען בערעורו כי אין להסיק מהסכמתו לוותר על חקירת המשיבה, הודאה בנכונות טענותיה. יש לראות את התצהיר כמוכחש, בין אם נחקרה המשיבה עליו ובין אם לאו. התצהיר עצמו אינו מהווה ראיה לתוכן האמור בו ועל המשיבה היה הנטל להוכיח את האמור בו, ככל תובע אזרחי. בסופו של יום לא הרימה המשיבה נטל זה במידה הראויה. מאחר ולא צירפה לתצהירה הסכם ממון או כל הסכם אחר, לא ניתן ללמוד כי היא הבעלים היחיד של המטלטלין ואין בהימנעות מחקירה כדי להוסיף לתצהיר את מה שאין למצוא בו מעיקרו. על המשיבה היה לשכנע בדבר אמיתות ההסכם. כמו כן הסכם יחסי ממון חייב להיערך בכתב, בהתאם לדרישה המהותית המעוגנת בסעיף 2 לחוק יחסי ממון בין בני זוג וכן נדרש אישור ההסכם כאמור בחוק. בהיעדר אלה אין להסכם תוקף משפטי. זאת ועוד - חזקת השיתוף ממשיכה לחול גם אם היו בני הזוג מסוכסכים בחיי נישואיהם וגם במקרה שבו עזב הבעל את הדירה המשותפת לאחר רכישתה. לפיכך שותפה המשיבה גם בחובות בעלה והמערער זכאי להיפרע מהנכסים שבבעלותם המשותפת.   מנגד טוענת המשיבה כי משלא חקר ב"כ המערער את המשיבה ולא העלה כל גירסה מטעמו, אין הוא יכול להעלות טענות עובדתיות בסיכומיו ובודאי שלא בערעורו. על פי ההלכה הפסוקה כאשר משיב אינו מגיש תצהיר שכנגד יראה בית-המשפט בדרך כלל את העובדות, כפי שהן מפורשות בתצהיר המבקש כעובדות שאין חולקים עליהן, מה גם שלא היתה כל הסכמה לפיה ויתור על החקירה אין משמעו הסכמה לתוכן התצהיר. נהפוך הוא- בית-המשפט הביע פליאה על ויתורו זה של המערער והעמידו על משמעות הויתור. המשיבה הרימה את הנטל שרבץ לפיתחה, שכן קיימת גירסה שהעלתה ואשר לא נסתרה. האמור בתצהיר דיו להוכחת התביעה, ואף מעבר לכך. אשר לחזקת השיתוף - זו חלה רק עם פקיעת הנישואין וכאשר הוכח קיומם של חיי משפחה תקינים ואורח חיים ומאמץ משותפים, דבר שלא הוכח כלל במקרה דנן. גם ללא הסכם ממון, השנים הרבות בהן חיו המשיבה ובעלה בנפרד סותרות את חזקת השיתוף. יתר על כן - זמן רב לפני הליכי ההוצל"פ ע"י המערער טענה המשיבה לקיומו של הסכם הממון במסגרת הליכי הוצל"פ שנקט בנק דיסקונט כלפי בעלה.   דיון המחלוקת התובעת הכרעה בענין זה הינה:וו מאחר והמשיבה לא נחקרה על תצהירה, יש לראות את העובדות הנטענות בתצהיר כמוכחות. השאלה היא האם די באמור בתצהיר כדי הרמת הנטל המוטל על המשיבה לגבי התביעה שהגישה, אם לאו. אם התשובה לשאלה זו חיובית היא, אזי דינו של הערעור להידחות. אם התשובה שלילית ואין די בתשתית העובדתית שבתצהיר, אזי הערעור בדין יסודו, שכן בנסיבות שכאלה לא היה על המערער לחקור את המשיבה על התצהיר ולרפא את החסר ע"י חקירה שכזו (ראה ע"א 16/89 ורדים חברה לגידול פרחים בע"מ נ' החברה הישראלית לביטוח סיכוני סחר חוץ בע"מ פ"ד מה(5) 729; ע"א 248/89 החברה הכללית למוסיקה (1973) בע"מ נ' WARNER HOME VIDEO פ"ד מו(2) 273). בסופו של דבר גם כאשר נתבע לא מתייצב לדיון ואינו מעלה גירסה משלו, עדיין הנטל על התובע להוכיח את תביעתו. כמו כן יש להפריד בין טענות משפטיות לבין עובדות. השאלה התובעת ליבון ובחינה היא, איפוא, האם העובדות הנטענות בתצהיר מספיקות כדי להוליך למסקנה המשפטית אליה חותרת המשיבה? ב"כ המשיבה מביא פסיקה לפיה כאשר אין תצהיר נגדי או חקירה נגדית של המצהיר "הרי שבית-המשפט יראה בדרך כלל את העובדות כפי שהן מפורשות בתצהיר כעובדות שאין חולקין עליהן" (ע"א 2877/92 לטיף נ' מורשת בנימין למסחר פ"ד מז(3)846 ; ד"ר זוסמן, סדר הדין האזרחי, מהד' 7 715). בעובדות אמורים הדברים ולא במסקנה משפטית. נקודת המוצא היא כי אכן העובדות עצמן, כפי שהועלו בתצהיר המשיבה, נכונות הן, שהרי לא נעשה כל נסיון להפריכן, והשאלה היא האם עולה מתוכן כי אכן היתה הפרדה רכושית בין בני הזוג וכי המטלטלין בהם מדובר שייכים לבעלות המשיבה לבדה.   העובדות המובאות בתצהיר המשיבה הן:ננ המערער שהינו תושב חוץ ומושבו בניו יורק, הגיש בקשה לאכיפת פסק חוץ נגד החייב, בעלה של המשיבה, ולאחר שניתן פסק-דין בבקשה נפתחו הליכי הוצל"פ בשנת 1998בקשת המשיבה הוגשה לאחר שבאו לבצע עיקולים של מטלטלין בדירה. בני הזוג נפרדו לתקופה ארוכה וחיו בנפרד עד שנת 1996, ואז חזר הבעל ארצה והוא מתגורר בדירה בנפרד. בשנת 1985 נעשה הסכם חלוקת והפרדת רכוש מוחלטת, כאשר המשיבה מקבלת לבעלותה הבלעדית את הדירה והמטלטלין שבה והבעל את כל העסקים והרכוש בארה"ב, אך עסקיו בארה"ב קרסו. הסכם חלוקת הרכוש נעשה שנים רבות לפני התחלת הליכי ההוצל"פ הנדונים.   לא נאמר כלל בתצהיר מתי נישאו השניים. לכן אי אפשר להוציא את תחולת חוק יחסי ממון לגביהם. מכל פנים גם לדברי המשיבה נעשה הסכם יחסי הממון בינה לבין בעלה בשנת 1985. בשנה זו ודאי שהיה החוק בתוקף. הוראות הפרק הראשון לחוק לגבי הסכם ממון שנערך אחר תחילתו, חלות גם על בני זוג שנישאו לפני חקיקת החוק או לאחר חקיקתו (השוה דנ"א 1558/94 נפיסי נ' נפיסי פ"ד נ(3) 573). ממילא חל סעיף 2 לחוק, ולכן מאחר ולא נטען כלל כי יש הסכם בכתב ולא צורף כל הסכם כזה לתצהיר, המסקנה היא כי אין הסכם בר תוקף. דרישת הכתב הקבועה בסעיף 1 לחוק אינה רק הוכחתית, אלא מהותית (ע"א 419/84 טוכמינץ נ' כרמל פ"ד לט(1) 287). באין הסכם חל הפרק השני לחוק הדן ב"הסדר איזון המשאבים", אך פרק זה מתייחס לזכויות הרכושיות של בני הזוג עם פקיעת הנישואין. בנסיבות אלה יש לבחון אם חלה חזקת השיתוף שהמערער טוען לקיומה, אם לאו. יש לציין בפתח הדברים כי לאור הלכת יעקובי :בב "הסדר איזון המשאבים חל עם פקיעת קשר הנישואין, בעוד שחזקת השיתוף חלה על שלב חיי הנישואין, היינו השלב הקודם לפקיעת הנישואין" ( ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי פ"ד מט(3) 529, 567). ובהמשך מצינו כי:וו " יש היגיון בדבר לייחס לבני-זוג שאינם עורכים הסכם ממון כוונה להחיל על יחסי הממון שלהם, בנוסף לסעיף 4, גם את חזקת השיתוף. אין מקום לייחס כוונה כזו לבני-זוג שעורכים הסכם ממון מפורש הקובע הפרדה רכושית ושולל בכך את חזקת השיתוף" (שם, בעמ' 569 ). אם הסכם יחסי הממון שלו טוענת המשיבה אינו בר תוקף, כאמור, ואם אכן חלה חזקת השיתוף, וזו לא נסתרה, אזי הכלל הפסוק הוא כי כוחו של השיתוף אינו רק לגבי רכוש ונכסים, אלא גם לגבי חובות (ע"א 3002/93 בן צבי נ' סיטין פ"ד מט(3) 5; ע"א 5598/94 נניקשוילי נ' נניקשוילי פ"ד מט (5 ) 163). השאלה היא, איפוא, האם זכאי המערער לטעון לקיומה של חזקת השיתוף מתוך החומר המצוי בתיק, ואם התשובה לכך חיובית- האם עלה בידי המשיבה לסתור חזקה זו, ולו לכאורה.   בבסיס חזקת השיתוף מונחת ההשקפה כי בני הזוג חיים בצוותא תוך קיום חיים הרמוניים ותורמים, איש איש בדרכו, לצבירת הרכוש במהלך השנים. בתחילה היתה נטיית הפסיקה כי יש להבחין בין נכסי משפחה רגילים ומקובלים, כגון דירת מגורים ותכולתה, לבין נכסים עיסקיים. במשך הזמן הורחבה גם לגבי נכסים עיסקיים (השוה ע"א 2280/91 אבולוף נ' אבולוף פ"ד מז(3) 390). ועוד מצינו כי:ננ "חזקת השיתוף היא חזקה ראייתית פרי ההלכה הפסוקה, אשר לפיה מיוחסת כונת שותפות בנכסים לבני הזוג. זכות זו מושתתת על הנחה של אורח חיים תקין של בני הזוג ושל השקעת מאמץ משותף. להוכחת התנאי של אורח חיים הרמוני די בהוכחת חיים משותפים תחת קורת גג אחת, והדגש מושם על הוכחת תנאי המאמץ המשותף" ( ע"א 3002/93 בן צבי נ' סיטין פ"ד מט (3) 5, 13).   9. יש לזכור כי אין די בחיי נישואין כשלעצמם כדי לבסס על כך את קיומה של חזקת השיתוף. למעשה הנתונים אותם ניתן לדלות מתצהיר המשיבה, ואשר בהם יכול המערער להיתפש בטיעונו להוכחת קיומה של חזקת השיתוף, הינם דלים ביותר. מאחר ואין די בעובדת קיומם של יחסי נישואין, מה שנותר הוא הנתון העובדתי כי מדובר ברכוש משפחתי טבעי שהוא משותף בדרך כלל, קרי מטלטלין המהווים את תכולת דירת המגורים. האם די בנתון זה כדי להגיע למסקנה בדבר חיים משותפים תחת קורת גג אחת ומאמץ משותף הנדרשים לקיומה לכאורה של חזקת שיתוף בין בני הזוג? ודאי שאין בכך די. גם אם נגיע לכלל מסקנה כי כל יתר העובדות המובאות בתצהיר לגבי חיים בנפרד משך תקופה ארוכה והפרדה בין הרכוש המשפחתי הרגיל לבין העסקים והרכוש בניו יורק, אין די בהם לשם סתירת חזקת השיתוף, הרי שדי בהם כשלעצמם כדי להעביר על שכם המערער את הנטל להוכיח במידה מבוססת הרבה יותר את קיומה של חזקה זו, בטרם תיבחן השאלה אם עלה בידי המשיבה לסותרה.   ער אני לכך שכאשר קיימת חזקת השיתוף, עובר נטל השכנוע לכתפי בן הזוג המבקש לשלול חזקה זו, ועליו להביא ראיות לסתור את החזקה. חזקת השיתוף ניתנת לסתירה הן באורח כללי והן באורח ספציפי, היינו הן על-ידי הבאת ראיות שיסתרו את הכוונה ליצור מערכת כלכלית משותפת והן על-ידי הבאת ראיות בדבר היעדרה של כוונת שיתוף בנכס מסוים (ע"א 3002/93 הנ"ל, עמ' 13, 15; ע"א 5598/94 נניקשוילי הנ"ל,בעמ'168) כמו כן גם רישום הדירה על שם המשיבה אין די בו כשלעצמו לשלילת חזקת השיתוף, שכן אף ש"הרישום אינו משולל ערך ראייתי, אין להקיש מהרישום עצמו על כוונה ליצור הפרדה ברכוש. להוכחת כוונה מעין זו יש להניח תשתית ראייתית, שתיווסף לרישום עצמו ותבהיר מה הכוונה שעמדה בבסיסו" (שם, עמ' 15 - 16 ). זאת ועוד - כאשר קיימת חזקת שיתוף שיפה כוחה לא רק לגבי הרכוש והנכסים, אלא אף לגבי החובות, יכולה המשיבה לפטור עצמה מחוב מסויים, רק בהוכיחה כי מדובר בחובות בעלי אופי אישי של בן זוגה (ע"א 3002/93 הנ"ל, עמ' 17 ; ע"א 5598/94 הנ"ל, בעמ' 168), שעה שבמקרה זה לא צויין   בפירוט באיזה חוב מדובר ובנסיבות היווצרותו. אלא שבטרם בואנו לבחון את השאלה אם עלה בידי המשיבה לסתור את חזקת השיתוף האמורה על פי העובדות שבתצהירה, שומה עלינו ליתן מענה לשאלה המוקדמת הנ"ל, קרי האם אכן הוכחה ואפילו לכאורה חזקת השיתוף, וכפי שצויין לעיל לא ניתן להגיע למסקנה זו מהחומר שהומצא לבית-המשפט.   10. סוף דבר - חרף התחושה הבלתי נוחה, המסקנה היא כי דין הערעור להידחות בשל הנימוקים שפורטו. לאחר שקילת כל הנסיבות דעתי היא כי ראוי להמשיך בתלם שהותווה בבית-משפט השלום לענין ההוצאות, היינו לקבוע כי כל צד ישא בהוצאותיו גם בערעור. יהושע גרוס, אב"ד סגן נשיא     השופטת אסתר קובו:בב   בין בני זוג נשואים החיים בצוותא מתקיימת חזקת השיתוף. אף המשיבה הביעה דעתה בתצהירה כי כך הווה, כאשר מצאה לנכון לציין שבשנת 1985 נעשה הסכם לחלוקת והפרדת רכוש. מאחר וגירסתה זו נכשלה ומאחר שאין אנו יודעים מתי נישאה ויכול גם לפני 1.1.1974, קמה ועומדת על רגליה חזקת השיתוף בוודאי לגבי הנכסים הספציפיים נשוא הדיון. גם אם פרק זמן לא חיו בני הזוג יחד, אין להתעלם מתקופת העבר טרם הפירוד ומתקופת ההווה.   יתירה מזו, המשיבה שעל פי דעתי נטל השכנוע רובץ עליה לענין ההפרדה ברכוש, לא פירטה דבר לענין נסיבות רכישת הציוד וההפרדה ברכוש.   בנסיבות אלה לו דעתי היתה נשמעת הייתי מקבלת את הערעור.   אסתר קובו, שופטת           השופטת מיכל רובינשטיין:וו   לטענתי יש לקבל את הערעור שענינו כמוסבר לעיל בדברי חברי הנכבדים, עיקול מטלטלין הנמצאים בידי דבורה ליבוביץ אשת החייב-המשיבה.   ההכרעה של בית משפט קמא שדחה את בקשת העיקול נשענה בעיקרה על העובדות העולות מתצהירה של המשיבה. בתצהיר נטען כי המטלטלין הם רכושה של ה משיבה בלבד. אולם, מהמשכו של התצהיר עולה, כדברי המשיבה, כי המטלטלין מצויים בבית ברח' יוסף צבי 44, תל גנים רמת גן בו גרה עם בעלה כדבריה, משך שנים רבות. היא אכן חיה בנפרד מבעלה באמצע שנות ה-80 כאשר בעלה עבר לחיות בארצות הברית ולנהל שם עסקים.   אחרי כ-10 שנים שב הבעל לארץ וחי מאז תחת קורת גג משותפת עם אשתו הנ"ל. כנוסח דבריה לטענתה, הוסכם בינה לבין בעלה כי במסגרת הסדר חלוקת רכוש, באמצע שנות ה-80 (לפני כ-10 שנים). כפי שנאמר בתצהיר המשיבה מיום 15.3.95 הוסכם כי בית המגורים והמטלטלין יהיו בבעלות האישה, ובבעלות הבעל יהיו מניות ודירה בניו-יורק.   אין בתצהיר טענה כי המשיבה ובעלה התגרשו. אין פירוט כלשהו בדבר מהות ואופן הסדר חלוקת הרכוש כביכול. לא ניתן הסבר או פירוט כלשהו ממנו ניתן להסיק כי מאז תחילת הנישואין והמגורים של בני הזוג "משך שנים רבות" נפלה ביניהם מחלוקת כלשהיא, או כי קיימת מחלוקת כלשהי עכשיו, כאשר הם מתגוררים תחת קורת גג משותפת.   העולה מן התצהיר אינו מלמד אף מתי נישאו בני הזוג ועל כן אין צורך שאכנס לניתוח הדעות השונות בענין תחולתה של חזקת השיתוף שעלו בע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי ואח' פ"ד מט(3) 529.   במילים אחרות; מאחר ומדובר על מגורים משך שנים רבות לפני 1985, אין ללמוד מכך כי יש טענה שבני הזוג נישאו אחרי 1.1.74. היה ומאמצים את הדעה שהכריעה בע"א 1915/91 יעקובי הנ"ל, הרי חזקת השיתוף עלתה מניהול משק בית משותף, שיתוף חיים תקינים עד שהבעל עזב לארצות הברית ואין ללמוד מן התצהיר כי המצב שונה מאז שחזר.   חברי הנכבד אב"ד החליט לדחות את הערעור גם מן הטעם שב"כ המלומד של המערערת לא חקר את גב' ליבוביץ על תצהירה.   מקובלת עלי התיזה לפיה הימנעות מחקירה יש בה כדי לאשש מכללא את הטענות העולות בעדות הראשית, קרי בתצהיר כאן. זניחת הזכות לערוך חקירה נגדית, היא בהעדר הסבר אחר, גם משום זניחה של ההשגה על דברי העדות או התצהיר, לפי הענין. אולם העדר חקירה במקרה בו לא הונחה תשתית כלשהיא, אשר יש בה כדי לבסס גירסה אותה צריכים לערער, או העדר חקירה במקרה בו אין גירסה ברורה אשר ניתן להתבסס עליה אשר מציגה טיעון שהחקירה נועדה לערער, אין בה כדי לאשש את טענות העד או המצהיר. כדי להדגים דברים אלה ניתן לומר כי לא עלתה מן התצהיר גירסה הסותרת את חזקת השיתוף ובהעדר חקירה, היה משום זניחה של אימות, שהחקירה באה לבטא אותו.   מקובלת עלי כמובן התיזה שעצם הנישואין אינם מהווים ראיה מספקת להוכחת חזקת השיתוף, וכי יש להוכיח מעבר לכך את ניהול שיתוף וחיים תקינים. אולם הראיה לקיומן של נסיבות כאלה איננה חייבת לנבוע בהכרח מעדותו של עד שאיננו צד לנישואין וניתן להסיק על שיתוף החיים ועל משק בית משותף בנסיבות תקינות גם מן העדות של הנוגע בדבר בעצמו.   אם לחבר את שנאמר לעיל, הרי דעתי היא שהתצהיר הסתמי והבלתי מפורט של המשיבה וההצבעה על חיים משותפים לפני נסיעת הבעל לארצות הברית ואחרי שובו, יצרו תמונה של חזקת שיתוף לכאורה, והעדר חקירה כשלעצמו לא הותיר על כנו גירסה אחרת. כמובן שרישום הרכוש לכשעצמו על שם אחד מבני הזוג אינו בגדר ראיה קונקלוסיבית, כי הרי חזקת השיתוף חודרת לנסיבות האמיתיות של השיתוף ולא ללבוש החיצוני, שביטויו ברישום.   סיכומם של דברים; לא היה פירוט כלשהו בתצהיר המוכיח לפחות לכאורה שהיה הסדר של פירוק השיתוף ופרטים כיוצא באלה ולולא לימד התצהיר על שיתוף עד לשלב הנסיעה לארצות הברית, הייתי מסכימה לראות בהעדר חקירה נגדית, יסוד מספיק לדחיית הערעור.   אולם בנסיבות בהם התקיים היפוכו של דבר, היינו עלו טענות עמומות ובלתי מפורטות שאין בהן כדי לסתור את הגרסה הלכאורית של חזקת השיתוף, הנני סבורה שיש לקבל את הערעור.     מיכל רובינשטיין, שופטת       לפיכך הוחלט, ברוב דעות, לקבל את הערעור ולדחות את תביעת המשיבה. על המשיבה לשלם למערער הוצאות ושכ"ט עורך דין בסך 20,000 ש"ח + מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום.   הערבון יוחזר למערער.  דיוןמסמכיםחקירה (בבית משפט)