נפילה בעליה למשאית: בפני תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף אשר אירעו לתובע לטענתו במהלך אירוע של תאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. אין מחלוקת כי בתאריך 30/9/97 בשעה 20.00 לערך, נפגע התובע ונחבל ואולם הצדדים היו חלוקים ביניהם בנוגע לדרך התרחשות התאונה. ב"כ התובע פירט את גרסתו לקרות אירוע התאונה בסעיף 3 לכתב התביעה ושם צויין כדלקמן: "ביום 30/9/1997 שעה 20.00 או בסמוך לכך, נהג התובע במשאית (מספר רישוי 6200800) במסגרת עבודתו בחיפה, ומשניסה התובע לעלות למשאית הנ"ל בכדי לנסוע, טיפס במדרגות של המשאית ובצורה פתאומית מעדה רגלו באחת המדרגות, החליק, נפל ונפגע ביד ימין". הנתבעת למעשה לא הכחישה כי בתאריך 30/9/97 עבר התובע אירוע תאונתי כלשהו, ואולם לטענתה אירוע זה התרחש בנסיבות אחרות ומכל מקום, לא תוך כדי עלייה למשאית אלא במסגרת של "פריקה וטעינה כשרכב עומד" כאשר התובע נפגע תוך כדי נפילה מהארגז במסגרת של ביצוע פעולה כלשהי דוגמת כיסוי הברזנט ובנסיבות אלה ולאור ההחרגה שנעשתה בהגדרת המונח "שימוש ברכב מנועי" עפ"י תיקון מס' 8 התשנ"ה - 1990 לחוק הפיצויים, אין האירוע בבחינת תאונת דרכים. כמובן שחברת הביטוח לא היתה נוכחת בזמן אירוע התאונה ולכן הנסיונות לטעון כי היא לא טענה בהכרח גרסה עובדתית אחרת לקרות התאונה, אין לה על מה שתסמוך, חזקה על חברת הביטוח במצב של תאונה מן הסוג הנ"ל כי תבצע חקירה ותבדוק את העניין כפי שאכן היא עשתה לאורך תיק זה. בבוא ביהמ"ש לבחון את גרסתו העובדתית של התובע, יש לציין כדלקמן: בגליון חדר מיון, בבי"ח נהריה מיום המקרה, לא ציין התובע כלל את נסיבות התאונה והסתפק בציון כי "נחבל בזמן עבודתו" ואכן המסמך הרפואי מציין כי המדובר בתאונת עבודה ללא שום אזכור כי מדובר בתאונת דרכים. בתעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה מצויין: "נחבל בזמן עבודתו (לדבריו) נפל ממשאית" דהיינו גם במסמך זה אין כל התייחסות לגבי הנסיבות המדויקות של הפגיעה. במסמכים נוספים שהוגשו לתיק ביהמ"ש והינם טופס התביעה לדמי פגיעה וכן ההודעה על התאונה כפי שנמסרה לחברת הביטוח מצויין כדלקמן: בטופס ההודעה לחברת הביטוח נאמר: "תוך כדי העבודה וכשהייתי בבית דגון בחיפה וכדי להעמיס, עליתי על המשאית הנ"ל כדי לנסוע. טיפסתי במדרגות, באחת המדרגות מעדתי, החלקתי ונפלתי על ידי הימנית" יש לציין כי גרסה מפורטת זו ניתנה בתאריך 4/10/00 כאשר התאונה היתה בתאריך 30/9/97 דהיינו 5 ימים לאחר קרות התאונה. בטופס התביעה לדמי פגיעה אשר נחתם ע"י התובע ב- 10/11/97 צויין: "כשעליתי למשאית, החלקתי ונחבלתי בכף יד ימין". מאחר והתובע נתן בסופו של דבר גרסה ואילו חברת הביטוח סברה שהגרסה אינה משקפת את הנסיבות האמיתיות של התאונה, הפעילה חברת הביטוח חוקר מטעמה שגם העיד בפני בישיבת ביהמ"ש מיום 27/2/02. החוקר ביצע פעולות חקירה כאמור בפרוטוקול ביהמ"ש ובין השאר חקר את מר שמעון שטרית אשר הינו עד הראיה לכאורה לאירוע ואשר העיד בביהמ"ש בתאריך 25/2/02. עלי לציין כי אני רואה חשיבות רבה במצב ענינים שבמהלכו ישנו עד ראייה לאירוע ולכן בחנתי את עדותו בזהירות רבה והצלבתי אותה הן כנגד גרסתו של התובע והן כנגד ההודעה כפי שמסר אותה שמעון שטרית בפני חוקר של חברת הביטוח וזאת בתאריך 11/10/00 זאת אומרת, מדובר בכל מקרה בחקירה שהתבצעה מספר שנים לאחר אירוע התאונה ואולם מכל מקום, הרבה לפני עדותו בביהמ"ש בפני. עלי להדגיש כי התובע לא ידע לומר אם אכן אותו שטרית היה עד ראייה פוזיטיבי לאירוע התאונה נשוא כתב התביעה. ברם, מר שטרית העיד בפני כי אכן ראה את אירוע התאונה וציין מפורשות כי ממקום מושבו ראה את התובע שהוא עולה למשאית ונפל אחורה ולאחר מכן עלה חזרה למשאית, אם כי ציין כי בהתחלה לא ייחס לכך חשיבות. הדברים אינם עולים בקנה אחד לחלוטין עם טופס הודעתו לחוקר, במהלכם ציין כי את הנפילה עצמה לא ראה ולמעלה מזה, לא ידע גם לומר אם הנ"ל נפל בזמן שעלה לקבינה או בזמן שעלה לארגז ואומר מיד, ישנה חשיבות רבה הרי בתיק זה האם היה מדובר בעלייה לקבינה או בעלייה לארגז ואינני יכול להעלות על דעתי שמר שטרית היה אומר דברים אלה כלאחר יד והדעה נותנת איפוא יותר כי הוא לא היה עד ראייה לאירוע התרחשות התאונה שאכן התרחש ואין להערכתי ביכולתו לתת אינידקציה ברורה לעדותו לביהמ"ש כי אכן הנפילה אירעה במהלך העליה למשאית להבדיל ממצב שבו אנו מתייחסים לעליה לארגז עצמו. בהקשר העליה לארגז עצמו והנסיונות של חברת הביטוח לטוען שמדובר בכיסוי ברזנט או קשירה, אומר כך: נטל הראייה הינו על התובע. אם אכן היה מדובר במשאית בעלת פטנט מיוחד של כנפיים אשר סוגרות את התערובת אשר מועמסת והדבר מונע פגיעה בה, דבר שמייתר לכאורה את הצורך לבצע פעולה של קשירה או לחילופין כיסוי, היה עליו להביא ראיות שאכן כך מדובר ואת באמצעות הבאת המעביד או לחילופין תמונות של המשאית הרלוונטית שתמחשנה את העניין. ואולם גם במצב ענינים שבמהלכו לא אקבל כי היה מצב בהכרח של עלייה לצורך כיסוי המטען, הרי עדיין יכול להיות בהחלט שהתובע ביצע פעולות הקשורות להעמסה תוך כדי עלייה על הארגז דווקא ולא תוך כדי עליה במדרגות הרכב עצמן מתוך מגמה להתחיל את ההליך של הנסיעה. הנסיון של ב"כ התובע להסביר לביהמ"ש כי ההגיון תומך דווקא בגרסת התובע במובן זה שאם היה נופל מגובה של 3 מ' של הארגז היו נגרמות לו פגיעות קשות יותר, הוא דבר תיאורטי לחלוטין שאינו עומד בהכרח במבחן המציאות ומכל מקום המבחן הוא האם אני נותן אמון כי התאונה על נזק הגוף שהותירה, יכולה להתרחש אך ורק תוך כדי נפילה ממדרגות העליה לרכב ולא תוך כדי נפילה מהארגז ובהקשר זה לא שוכנעתי כלל ועיקר כי כך הדבר. משקבעתי למעשה שאינני נותן אמון בגרסתו של מר שמעון שטרית וזאת בשים לב לסתירות הרבות שנמצאות בין עדותו ובין עדות התובע ולא אחזור עליהם רק אומר כי הנ"ל לא הותיר בי אמון וזאת גם בשים לב לדו"ח החקירה ולמכלול הכולל של עדותו לרבות ההתייחסויות בהקשר הפעולות הרפואיות שנקט לאחר פגיעתו של התובע, כי הוא היה עד ראייה פוזיטיבי למקרה, אינני יכול לראות בעדותו כעדות מסייעת בהכרח לעדות התובע ומשכך, אני עובר לבחון את עדותו של התובע עצמו. התובע הינו נהג משאית מקצועי ונפגע מספר פעמים תוך כדי נפילה מהרכב. אינני יודע ולא הוצגו בפני ראיות מספיקות האם התובע בעבר נתקל או הכיר סוגייה הקשורה בפיצוי בנפילה תוך כדי ביצוע פעולות העמסה אם לאו. ואולם, גם אם הכיר את המטריה אני יכול שלא לקבל את קו המחשבה שהניע את חברת הביטוח בחקירותיה בביהמ"ש לפיה המדובר באדם שלמעשה "תפר" את נסיבות האירוע כך שיתאימו לאירוע תאונת דרכים מכוחו יזכה לפיצוי להבדיל ממצב שבו לא יזכה לפיצוי עקב החרגת האירוע, לאור ביצוע פעולה של פריקה והעמסה. גם אם אקבל כי טענות אלה של חב' הביטוח אינן נכונות, הרי אינני יכול להתעלם מההודעה על התאונה שמסרה אישתו של התובע, גב' הדרה טויטו לחוקר הביטוח וזאת יש לומר באותו יום ממש שבו נתן התובע את הודעתו שלו לחברת הביטוח דהיינו ביום 11/10/00. הגב' טויטו שהיא עובדת בבנק טפחות וחזקה עליה שהיא מבינה היטב את משמעות החתימה על מתן הודעה בפני חוקר של חברת ביטוח ובכלל מבינה משמעויות של חתימה מהי, דבר הנעשה גם חדשות לבקרים מכח עבודתה, הסבירה לחוקר עפ"י האמור בהודעתה כי בעלה מסר לה שנסיבות התאונה היו תוך כדי החלקה מהמשאית בזמן שהוא היה צריך לקשור או למתוח את כיסוי המשאית. עניין זה חזרה עליו פעמיים כעולה מהודעתה. הנ"ל העידה בפני ביום 27/2/02 והתייחסה חזיתית לאותם דברים אשר נאמרו בחקירתה. היא טענה מספר דברים כדלקמן: בהתחלה טענה כי לא קראה כלל את מה שהחוקר כתב וכי חתמה ללא ידיעה על מה היא חותמת. היא לא ידעה להגיד בוודאות האם החוקר שאל אותה על תאונות קודמות. לטענתה לא יכולה היתה למסור על כיסוי של משאית מן הטעם הפשוט שלא ידעה עליו דבר. היא לא ידעה לומר לביהמ"ש לגבי תאונה אחרת שהיתה קשורה בקשירת ברזנט מבחינת הפיצוי ו/או התביעה שהוגשה לביהמ"ש בהקשר זה בעבר. לאחר העדה הנ"ל העיד החוקר והסביר לבית המשפט את דרך התרחשות החקירה תוך ציון כי רק לאחר שקיים את החקירה העלה את הדברים על הכתב, ולמעשה הגב' טויטו שמעה את הדברים ואישרה אותם, כאשר פעמיים הוא התייחס בצורה מפורשת לנושא הנסיבות של הנפילה, דהיינו, תוך כדי פעולת הקשירה. אינני יכול להבין ואינני יכול להעלות על דעתי מדוע אמרה הגב' טויטו לחוקר את הדברים שהיא אמרה. נכון הדבר שמדובר ללא ספק בעדות שמועה אל מול גירסתו המפורשת של התובע ואולם המדובר באשתו, המדובר בשני בני זוג. הדברים שנמסרו לחוקר שיקפו ללא ספק את כל דרך התרחשות התאונה הספציפית ולא תאונה אחרת ואינני יכול להעלות על דעתי כי דברים אלה נאמרו סתם כך, אלא אם כן אכן נמסרו ע"י התובע לאשתו, הגם שבמעמד הישיבה הנ"ל הכחישה את הדברים וטענה כי בעלה אמר לה כי הפגיעה היתה אך ורק תוך כדי עלייתו על מדרגות הרכב לקבינה. משקבעתי קביעה זו למעשה אין לי אלא לדחות את התביעה בעילה של חוק הפיצויים לנפגעי ת.ד. ולקבוע כי התאונה התרחשה ככל שהדבר עולה מתוך הראיות ומתוך העדויות ומתוך המסמכים שהונחו לפתחי במסגרת "טעינתו של מטען או פריקתו שרכב עומד ולאור ההחרגה במונח "שימוש ברכב מנועי" כעולה מתיקון מס' 8 התשנ"א-1990 לחוק הפיצויים, אין האירוע נשוא כתב התביעה מהווה ת.ד. יש לזכור כי התובע ציין בעדותו בבית המשפט כי התאונה התרחשה עוד טרם ביקש להגיע למתקן הסילו המרוחק כ-100 מ' מהמקום שלטענתו התרחשה התאונה, וזאת טרם ביצוע ההעמסה, ואולם אינני סבור כי הצליח לבסס ולהוכיח בראיות את גירסתו זו ויתכן מאוד כי התאונה אירעה בנסיבות במהלכן נפל מהארגז תוך כדי ביצוע פעולה כלשהי שיתכן והיא פעולה של קשירה או כיסוי או כל דבר אחר הקשור למטען והיא זו אשר הותירה אצלו את נזק הגוף. בפתח הדיון בתיק זה העלתי את העובדה כי היה מקום לתבוע גם על פי חבות מעבידים וזאת בשים לב לעובדה כי על פי "יחוד העילה" הרי אם מדובר באירוע ת.ד., הרי הנתבעת היא זו הנושאת בפיצוי, ואולם היה ובית המשפט יסבור כי התאונה התרחשה בנסיבות אחרות, ומכל מקום בנסיבות המוחרגות מכוח חוק הפיצויים, הרי שלתובע קמה ועומדת עילת תביעה בנזיקין ברשלנות, כך כשבכל מקרה יוכל התובע למצוא סעד בהקשר זה של תביעת המעביד וחב' הביטוח המבטחת שלו בחבות מעבידים. משקבעתי שדין התביעה להידחות בעילה על פי חוק הפיצויים, ממילא אינני נזקק כלל לשאלת גובה הפיצוי הכספי ושאלת הנזק וזאת הגם שמדובר באירוע במהלכו היה התובע באי כושר של 70 יום ועבר סדק בראש מסרק 5, כף יד ימין, שהיא מן הסתם ידו הדומיננטית. בטרם אסיים פסק דין זה, ברצוני לתת התיחסות לעמדה נוספת אשר עלתה מסיכומי הנתבעת ואשר עניינה היה העובדה שהיה ובית המשפט בכל זאת יסבור שיש לקבל את התביעה במובן זה שגירסתו של התובע תוכר ע"י בית המשפט במלואה, הרי גם אז במצב עניינים זה יש לראות בפעולת העליה על מדרגות הרכב בשים לב לאופי הכולל של האירוע בבחינת פעולה של העמסה ועל כן לא לקבל את התביעה מכוח תיקון מס' 8 האמור. הדברים הנאמרים על ידי נאמרים כמובן כ"אמרת אגב", שכן למעשה לא הייתי צריך מרגע שהחלטתי כי דין התביעה להידחות, אין צורך כלל שאזדקק לטיעון זה. עם זאת, אני מוצא לנכון ליתן התייחסות בקשר אליו במובן זה שאינני סבור בכל הכבוד כי פרשנותה של הנתבעת בהקשר זה היא פרשנות ראויה. נכון הדבר שבית המשפט העליון במספר פסקי דין אחרונים התייחס לפעולות המהוות פעולות לוואי של הפעולה העיקרית של העמסה ולמעשה הרחיב במובן מסויים את ההתייחסות לפעולות של פריקה וטעינה, ואולם די בכך שאפנה לדברים שנאמרו בר.ע.א. 6223/98 מג'יד שיבלי נ. הדר חב' לביטוח בע"מ מפי השופט אור שבו נאמר: "כמו בר.ע.א. 8061/95 עוזר נ. הררט חב' לביטוח בע"מ ובע.א. 3457/93 שמואל נ. נשר מפעלי מלט ישראלי בע"מ, לא נתווה גם הפעם גבולות מדוייקים לפעולות טעינה ופריקה מתי כל אחת מהן מתחילה ומתי היא מסתיימת אשר יהיו יפים לכל מקרה בעתיד. כפי שנאמר שם עדיף שנבחן שאלות אלה ממקרה למקרה" ומאחר שכך, אכן כל מקרה ומקרה יבחנו לגופם ואינני חושב כי יש מקום להרחיב עד כדי כך את פעולת העמסה באופן שצריך וראוי לראות במצב עניינים שבו תובע עולה על רכבו על מנת לבצע פעולה של נסיעה, הגם שמדובר בנסיעה קצרה לצורך ביצוע פעולת העמסה כחלק מפעולת העמסה, וזאת חרף פסיקה שצירפה לי ב"כ הנתבעת, פסיקה יש לומר של בית משפט מחוזי אשר הינו גורם מנחה בנסיבות העניין, להבדיל מאינסנטציה מחייבת כבית המשפט העליון. מכל מקום, דברים אלה נאמרים אגב אורחה, שכן מכל המקובץ לעיל החלטתי על דחייתה של התביעה. התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בשיעור של 1,500 ₪, כל זאת תוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק. היה ותחול יתרת אגרה, היא תחול בנסיבות העניין על התובע. משאיתנפילה