הפרת חובה חקוקה חוזר מנכ"ל

הפרת חובה חקוקה חוזר מנכ"ל בתביעה שבפני עותר התובע לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף אשר נגרמו לו בתאונה אשר ארעה ביום 11.3.99, עת טיפס התובע על שער נעול כדי להכנס לבית הספר בו למד, נפצע, וגליל אצבעו הרביעי נקטע. הצדדים אינם חלוקים בדבר עצם ארוע התאונה. המחלוקת ביניהם עוסקת בשאלה מה היו הנסיבות המדוייקות של התאונה והאם יש בנסיבות אלו כדי להטיל אחריות לפיצוי התובע על הנתבעת ו/או על הצדדים השלישיים/הרביעיים. מן העובדות שהוצגו בפני עולה לענין נסיבות הארועים נשוא התביעה כי: א. התובע יליד 9.6.84 והיה במועדים הרלוונטים תלמיד בבית הספר הטכנולוגי שוהם (להלן: "בית הספר") אשר הופעל ע"י הנתבעת. ב. ביום התאונה 11.3.99 סיים התובע לימודיו בבית הספר בסביבות השעה 12.00 ועזב את בית הספר. לאחר מכן נזכר כי שכח בבית הספר מסמכים המאשרים כי הוא נמצא במסגרת חינוכית. התובע היה זקוק למסמכים לצורך ניהול הגנתו במשפט פלילי שהתנהל נגדו. התובע החליט לשוב לבית הספר כדי לקחת מסמכים אלו. ג. סביב בית הספר גדר גבוהה ובכניסה לבית ספר שער אשר היה נעול במועד בו שב התובע לבית הספר ומאובטח ע"י שומר אשר עמד אחרי השער ובסמוך לו. ד. כשביקש התובע להכנס לבית הספר, נמנע הדבר ממנו והוא החליט לטפס על הגדר כדי להכנס. במהלך טיפוסו וקפיצתו מעל השער/גדר לתוך חצר בית הספר, נפצע התובע. ה. בבית הספר קיימים נהלים ע"פ הנחיות מנהלת בית הספר לגבי פתיחה וסגירה של שערים. ע"פ הנהלים כדי להתיר כניסת אדם לשערי בית הספר בשעה בה ארע התאונה, יש לקבל אישור המנהלת. אפילו מדובר בתלמיד מוכר (עדות מר ניניו עמ' 10 לפרוטוקול) ו. לשומר (מר ניניו) לא היה במועד הארוע מכשיר קשר ועל הגדר בסמוך לשער לא נתלו שלטי אזהרה. ז. לפני שהחל התובע לטפס על הגדר אמר לו מר ניניו כי הוראות המנהלת הן לא לפתוח את השער (עדות התובע עמ' 6 לפרוטוקול) . כמו כן נאמר לתובע מפורשות שאסור לו להכנס (עדות התובע עמ' 6 שורות 28 לפרוטוקול). לאחר חילופי דברים אלו, החל השומר לזוז מן השער (עדות התובע עמ' 6 לפרוטוקול). ח. התובע ידע לפני שהחל לטפס על הגדר כי אסור לו לעשות כן (עדות התובע עמ' 7 לפרוטוקול). התובע גם הבין שאסור לו להכנס לבית הספר בזמן שרצה להכנס (עדות התובע עמ' 7 לפרוטוקול). ט. לפני שהתובע החל לטפס, הוא לא עשה שום סימן שבכוונתו לטפס על השער (עדות התובע עמ' 7 לפרוטוקול). י. בזמן שהתובע החל לטפס על הגדר חצצה הגדר בין התובע ומר ניניו ולפיכך לא יכול היה להווצר מגע ביניהם אלא לאחר גמר הטיפוס (עדות התובע עמ' 8 לפרוטוקול) . יא. ההוראות שקיבל מר ניניו היו כי אסור לו לגעת בילדים (עדות מר ניניו עמ' 11 לפרוטוקול). את תביעתו כנגד הנתבעת משתית התובע על טיעונים המקיימים לדעתו עילה של הפרת חובה חקיקה ועוולת רשלנות כאמור בפק' הנזיקין וזאת משום: א. לא סופק למר ניניו מכשיר קשר אשר היה מאפשר קבלת אישור להכניס התובע לחצר בית הספר מיידית ללא צורך בעזיבת השומר את המקום. ב. לא נתלו שלטי אזהרה מפני הסכנה שבטיפוס על הגדר. ג. לא נמנע הטיפוס אשר גרם לתובע, שהיה קטין, נזק. ד. נמנעה כניסת התובע, שלא כדין, לחצר בית הספר. לטענת ב"כ התובע מתקיימת במקרה דנן עולת הפרת חובה חקוקה, בצד עולת רשלנות, משום שלדעתו הוראות הקבע של חוזר מנכ"ל משרד החינוך (נ/2) הינם בגדר חובות חקוקות והן כוללות הוראות המחייבות השומר/חברת השמירה/מחזיקת בית הספר: להיות צמוד לשער לגלות עירנות ודריכות ולהגיב על ארוע העלול להתרחש מחוץ לכתלי בית הספר. לבדוק המבקשים להכנס למוסד ולאפשר כניסת האנשים המוכרים לשומר. לספק מכשיר קשר, להתקין אינטרקום, להציב שלטי אזהרה.נ אשר למחלוקת העובדתית אשר נתגלעה בין הצדדים באשר לנסיבות הארוע טוען ב"כ התובע כי לדעתו הוכח כי: התובע היה תלמיד בית הספר ומר ניניו הכירו אישית או היה עליו להכירו. מר ניניו אסר על התובע להכנס לשערי בית הספר ללא סיבה סבירה ולא התכוון כלל לקבל אישור המנהלת. מנגד, טוענת הנתבעת היא גם הצד הרביעי, ולטענותיה מצטרפים הצדדים השלישיים, כי דין התביעה להדחות באשר הנסיבות אשר הוכחו מלמדות כי מדובר בארוע שאינו טומן בחובו אחריות בנזיקין משום שמדובר בארוע מכוון אלים וספונטני אשר בוצע ללא סימני אזהרה ללא יכולת לצפותו, ולכשהחל, לא ניתן היה להפסיקו. באשר למחלוקת העובדתית נטען: הוכח כי השומר לא הכיר התובע וגם לא יכול היה להכירו משום שלא לבש תלבושת בית ספר. הוכח כי השומר אסר על התובע להכנס עד לקבלת הוראות אחרות מהמנהלת אליה שם פעמיו כדי להודיעה על המתרחש. התובע היה מודע לכך כי ביצע פעולה אסורה. לאחר שעיינתי בכתבי טענות הצדדים על כל נספחיהם, במוצגים שהוגשו בפני ובסיכום טענות הצדדים וכן הקשבתי רוב קשב לעדויות שנשמעו בפני, זו של התובע מטעם התביעה וזו של מר ניניו ושל מר סיני ממונה הבטיחות לשעת חירום של משרד החינוך במחוז חיפה מטעם ההגנה והצדדים השלישיים, נחה דעתי כי בנסיבות הענין דין התביעה להדחות. נחה דעתי כי אין לקבוע במקרה דנן אחריות בנזיקין על הנתבעת לפיצוי נזקי התובע, אשר ארעו כפי שהוכח בפני. תוצאה זו מתחייבת גם לאחר שאין מחלוקת כי בהיות התובע תלמיד בית הספר, קיימת חובת זהירות מושגית כלפיו מטעם הנתבעת. ואולם, חובת זהירות מושגית כדברי כב' השופט חשין בע.א. 2061/90 מרצלי נ' מ"י (להלן: "פסק דין מרצלי") , אינה מושג בעלמא אלא חובה הנגזרת מבדיקות משפטית ומשמעותה איתור ערכים ואינטרסים נוגדים ושקילתם במאזני צורכי החברה כאשר בסוגיות שונות הערכים והאינטרסים הרלוונטים שונים ומשקלם היחסי שונה. לטעמי, אין להחיל את הקביעות העובדתיות בפס"ד מרצלי על נסיבות הענין דנן. במקרה דנן יש ליתן משקל נכון לעובדה כי מדובר בארוע מכוון אשר בוצע ע"י התובע תוך מודעות מלאה לאיסור שבביצוע הפעולה שבוצעה תוך הפרת הוראה מפורשת של בעל סמכות. יש לתת משקל נכון לעובדה כי בנסיבות הענין לא היה ניתן למנוע הפעולה אשר גרמה לנזק אלא בהטלת מעמסה כספית בלתי מוצדקת ותוך יצירת סיכון של מניעה פיסית של התובע מלהכנס לחצר בית הספר, דבר אשר יכול היה להגרר לתגרה ולסיכון נוסף לתובע. בשוקלי בנסיבות הענין את צמד האינטרסים הנוגדים עליהם מדבר כב' השופט חשין בפס"ד מרצלי, מחד את ההנחה כי עקרון היסוד הוא שיש לדמות מורים או בעלי סמכות אחרים בבית ספר להורים לענין חובתם כלפי תלמידים ויש להגן על הקטין בכל מחיר ומנגד, את השאיפה להקנות לקטין חופש פעולה נרחב הכולל בתוכו אלמנט חינוכי, אין מנוס לטעמי, מהכרעה כי יהיה זה נכון בנסיבות המקרה דנן לקבוע כי לא מוטלת אחריות על הנתבעת בגין הארוע אשר גרם לתובע לנזקי גוף. הכרעה אחרת תהיה לא חינוכית בנסיבות המקרה דנן, ותנציח הגישה המונעת מן התובע במקרה דנן לקחת אחריות על מעשיו. זאת ועוד, כבר נאמר בשורת פסקי דין כי חובת ההשגחה על תלמידים אינה מוחלטת ויש למצוא איזון בין אינטרס ההשגחה ומניעת תאונות מחד, ויכולת הקצאת כח אדם להשגחה מנגד, ונקבעו פרמטרים אשר יש בכוחם לסייע לקביעת האיזון הדרוש וביניהם: נתונים אישיים של התלמיד, גיל תנאי שטח אופי העיסוק והסיכון הנובע ממנו.ב מועד הארוע ; הפסקה, שעור וכו'.ו קיומו של פקוח נאות ויכולתו למנוע ארוע ספונטני והאם ארע הנזק בשל העדר פיקוח. ראה לענין זה ע.א. 715/79 דניאלי נ' אורט ישראל נתניה פ"ד לה (2) 764 (להלן:"פס"ד דניאל"). במקרה דנן אין מחלוקת כי היה פיקוח, היתה גדר, היה שער נעול היה שומר. אין מחלוקת כי מדובר בארוע אשר לא היה במהלך הלימודים, בזיקה ללימודים או עת שהיה התובע נתון לפיקוח נציגי בית הספר. אין מחלוקת כי המדובר היה בארוע ספונטני פתאומי בניגוד להוראה מפורשת, ובלתי צפוי. כן אין מחלוקת (ובכך עוד נדון להלן) כי לא ניתן היה למנוע הארוע תוך הקצאת משאבים סבירה. כן המקום להבהיר כי אין לטעמי כל צורך להכריע במחלוקת העובדתית אשר נתגלעה בין הצדדים (אשר לטעמי ע"פ ההוכחות שהובאו בפני והתרשמותי מעדות התובע אשר היתה רצופה סתירות מול עדות מר ניניו אשר היתה ברורה החלטית והגיונית מן הדין שתוכרע כאמור בסיכומי ב"כ הנתבעת). משום שגם אם אקבל גירסת התובע דווקא, קרי נאסר עליו, אפילו לא כדין, באופן מוחלט להכנס לבית הספר למרות שהשומר הכירו או היה עליו להכירו, עדיין אין בכך כדי ליצור הקשר הסיבתי הדרוש לקביעת אחריות. שהלוא התובע למרות שידע שאסור לו להכנס ולמרות שהניח שדבר זה הינו סופי, נקט פעולה מכוונת בידיעה שהיא אסורה ובאופן בלתי צפוי וזאת למרות שידע שהיא לא ניתנת למניעה משום שהשומר עמד בצידו השני של הגדר. התובע לא ניסה לדבר על ליבו של השומר ואף לא בחר ראשית להבהיר כוונותיו אפילו בדרך של איום, כי בכוונתו לטפס. בניגוד לפסק דין מרצלי לא ניתן לקבוע בנסיבות הענין כי המאבטח היה ער לתקלה או לאפשרות התרחשות הארוע במקרה דנן, לא היתה צפיה טכנית ובוודאי לא צפיה נורמטיבית לענין חובת הזהירות הקונקרטית. זאת ועוד, גם את טענות ב"כ התובע לענין העדר מכשיר קשר והעדר שלטי אזהרה כיוצרים חבות בנזיקין, יש לדחות, משום העדר קשר סיבתי בין ההתרשלות אם היתה כזו והנזק. כבר הראנו לעיל כי ע"פ הפסיקה כאשר נבחנת שאלת פיקוח והשפעתו על הנזק יש לבחון האם היה פיקוח נאות ואם התשובה שלילית, האם יש ליחס הנזק להעדר הפיקוח. לפיכך גם אם העדר מכשיר קשר והעדר שלטי אזהרה כמוהם כהעדר פיקוח נאות עדיין האם ניתן לאמר כי בנסיבות המקרה דנן היה בהם כדי למנוע הנזק? שהרי מה היו מועילים שלטי אזהרה בזוכרנו כי התובע עצמו העיד כי ידע שפעולתו אסורה ועדיין בחר לטפס? ולענין מכשיר הקשר, מה היה זה מועיל באשר אנו זוכרים שהתובע לא המתין לרגע, ומששמע כי אסור לו להכנס ביצע מיד פעולה ספונטנית. זאת ועוד, גם אם לא היה השומר זז מן השער עדיין מודה התובע כי לא היה ביכולת השומר למנוע הארוע והנזק משום שהשער היה ביניהם. לטעמי, קביעת קיומה של חובת זהירות משמעותה קביעת סטנדרט מדריך כיצד יש לנהוג בנסיבות הענין. במקרה דנן, לא מצאתי כל אפשרות ליתן הדרכה כלשהי שבביצועה היה ניתן למנוע הארוע תוך נקיטת אמצעים סבירים. שהלוא אין די באמירה בעלמא כי מר ניניו והנתבעת התרשלו משום שלא מנעו הארוע והנזק. יש להבהיר כיצד יכלו הם למנעו? כלום מתן הוראה לשומר למנוע הטיפוס בכל מחיר היתה נכונה? באם היה השומר מונע פיסית הטיפוס ע"י מגע פיסי עם התובע, כלום לא ניתן היה לצפות להתרחשות נזק גדולה יותר, אם למשל היה מר ניניו מפיל התובע תוך כדי מניעת הטיפוס? כלום לא היה אפשר שדבר זה גורם לתגרה ולהתפרצות אלימה מצידו של התובע? מנגד כלום הגיוני הוא לקבוע כי בנסיבות הענין היה על השומר לפתוח השער ולהתיר כניסה בניגוד לנהלים במיוחד בנסיבות החיים בישראל כיום המחייבים פיקוח ואבטחה הדוקים על בתי ספר? האם נכון לקבוע כי היה על השומר לזהות התלמיד להסתפק בכך ולנהוג בניגוד לנהלים ולפתח השער? קבלת התביעה בנסיבות שהוכחו בפני היתה מחייבת לטעמי הליכה בדרך המטילה אחריות מוחלטת כממולץ ע"י כב' השופט לוין בפסק הדין בע.א. 324/77 רבי נ' חסין סמרה פ"ד לב (2), 445,ואולם דבר זה אינו אפשרי לאור המצב החוקי כיום במדינת ישראל ואינו רצוי לטעמי, בנסיבות שתוארו בפני בתיק זה, השונות לגמרי מהנסיבות בגינן נתן כב' השופט ש. לוין את המלצתו בפסה"ד הנ"ל. לאור כל האמור לעיל, דין תביעת התובע להדחות. משקבעתי כך, אין לי עוד כל צורך לדון בשאלת אופן החישוב של נזקי התובע בגין הארוע או בטיעוני הצדדים לענין הודעה לצדדים השלישיים והרביעיים. אשר על כן אני מורה על דחיית התביעה ובהתאמה על דחיית ההודעה לצדדים שלישיים ורביעיים. התובע ישלם לנתבעת בתוך 30 יום מהיום הוצאות משפט בסכום כולל של 3,000 ₪ בצירוף מע"מ. בנסיבות הענין בהתחשב בטיב הטיעונים אשר הועלו כנגד הנתבעת ואשר לא ניתן לאמר לאורם כי הגשת ההודעות לצדדים שלישיים היתה בלתי סבירה, ובהתחשב גם בעובדה כי טיעוני הצדדים השלישיים נסמכו במידה ניכרת על טיעוניו וסיכומיו המלומדים של ב"כ הנתבעת, איני עושה צו להוצאות לענין ההודעות לצדדים שלישיים ורביעיים. זכות ערעור לבימ"ש מחוזי תוך 45 יום. הפרת חובה חקוקה