ביטול משכנתא של אישה קשישה   1. המבקשת היא אישה קשישה המתגוררת בדירת מגוריה, נשוא התובענה שלפני (להלן - הדירה). משיבים 1 ו-2 הם חתנה ובתה של המבקשת. ביום 9.6.95 נחתם, בפני עורך דין, חוזה מכר בין המבקשת למשיבים 1 ו-2, על פיו הועברו כל זכויותיה של המבקשת בדירה למשיבים. ביום 5.5.96 נטלו המשיבים 1 ו-2 הלוואה בגובה המשכנתא ממשיב 3 - בנק טפחות (להלן - הבנק). ההלוואה נרשמה לזכות המבקשת והכסף שימש את המשיבים 1 ו-2 לבניית בית בצמוד לדירה (להלן - בית המשיבים). ביום 30.1.02 פתחה המבקשת בהליך זה ועתרה למתן פסק דין הצהרתי, לביטול חוזה המכר של הדירה וביטול המשכנתא שנרשמה עליה, וכן לקביעה, כי למשיבים 1 ו-2 זכות חזקה ושימוש רק על חלק מחצר הבית וזכות בעלות על המבנה שנבנה בחצר זו (בית המשיבים) וכי המשכנתא האמורה תחול על אותו חלק חצר כאמור. כן ביקשה מבית המשפט להורות למשיב 4 - מינהל מקרקעי ישראל - לתקן את רישום הנכס בהתאם לקביעתו הסופית בהליך זה.   2. טענות המבקשת המבקשת טוענת שהוחתמה, ללא ידיעתה וללא הסכמתה, על חוזה המתחזה להיות חוזה מכר של הדירה. לדבריה, היא לא הייתה מסכימה לחתום על החוזה לו ידעה את תוכנו, שכן הוא מנשל אותה מכל רכושה ואינו מעניק לה תמורה ריאלית. המשיבים 1 ו-2 ביקשו להונות ולעשוק אותה, תוך ניצול חולשתה השכלית והגופנית, חוסר ניסיונה וחוסר הבנתה ושליטתה בשפה העברית. בחוזה הפיקטיבי והשקרי נעשה שימוש גם כלפי הבנק. המבקשת לא קיבלה כלל התמורה הנקובה בחוזה ועל כן לא ברור כיצד הועברה הבעלות בדירה למשיבים 1 ו-2.       3. טענות המשיבים המשיבים 1 ו-2 טוענים כי החוזה שריר וקיים. המבקשת ידעה בידיעה גמורה וצלולה את משמעות ההסכם. היא החליטה מיוזמתה שברצונה להעביר להם את מלוא זכויותיה במקרקעין והתכוונה, מלכתחילה, לעשות זאת ללא תמורה ובעודה בחיים. המבקשת ידעה כי כל זכויותיה יועברו למשיבים וכי הם יפנו לקבלת משכנתא. היא העבירה לידיהם את כספי המשכנתא, בידיעה גמורה ותוך כוונה תחילה, לאור רצונה הכן והאמיתי שבתה ומשפחתה יתגוררו בסמוך אליה. המשיב 3 טוען כי הוא פעל בהתאם לכללי הזהירות המקובלים. לטענתו, רשם המשכנתא ושיחרר ההלוואות לאחר שהסתמך בתום לב על רישום המקרקעין, על הסכם המכר ועל התחייבות המבקשת-מוכרת שנחתמה בפני עורך-דין. המשיב 4 הודיע ביום 20.2.02 כי ימלא אחר כל פסק דין או צו שיינתן ע"י בית המשפט, בכפוף להמצאת כל האישורים הנדרשים. לאור האמור ולבקשתו, שוחרר משיב 4 מהתייצבות לדיונים בתיק זה.   4. ממצאים עובדתיים א. המבקשת, קשישה בת 75, צלולה בדעתה, דוברת מרוקאית ועברית אך אינה יודעת קרוא וכתוב. היא מתגוררת בדירה בבית-שמש מאז שנת 1956, עת עלתה ארצה ממרוקו, ועד היום הזה. בדירה זו גידלה את תשעת ילדיה ביחד עם בעלה המנוח. הדירה בת ארבעה חדרים, בנויה כבית חד-קומתי על שטח אדמה של כ-800 מ"ר, כשהדירה עצמה הינה בשטח של כ-50 מ"ר. המשיבים 1 ו-2, ציון וירדנה בן-דוד, נישאו בשנת 1989. בשנת 1995 ביקשו לבדוק אפשרות לבנות בית קבע בחצר ביתה של המבקשת בסמוך לדירתה. לאחר בירורים בעירייה, הסתבר כי לא ניתן לבנות בית נפרד בסמוך לדירה, אך ניתן לבנות תוספת בנייה בצמוד לה.   ב. חוזה המכר: ביום 9.6.95 נחתם חוזה בין המבקשת למשיבים 1 ו-2 במשרדו של עו"ד שלום פדידה (ת/1/א). המשיבים 1 ו-2 חתמו על העמוד הראשון ועל העמוד האחרון של החוזה בחתימת ידם, ואילו המבקשת הטביעה על עמודים אלה את חותם אצבעה. על פי החוזה, המבקשת התחייבה להעביר מלוא זכויותיה בדירה למשיבים 1 ו-2. התמורה הועמדה על סך של 120,000 ש"ח ותשלומה נקבע ליום 1.7.95, לכל המאוחר. סעיף 5(ג) לחוזה קובע: "מוסכם בין הצדדים כי בכפוף למילוי מלא ומדויק של הוראות הסכם זה ע"י הקונים, התמורה עבור הדירה הינה סופית ואינה ניתנת לשינוי". סעיף 8(ב) לחוזה קובע: "הוראות סעיפים 4, 3 ו-5 הן מעיקרי הסכם זה והפרתן או הפרת כל אחת מהן תהווה הפרה יסודית של הסכם זה".ו החוזה מעניק יפויי כוח בלתי-חוזר לעו"ד שלום פדידה להבטחת רישום זכויות הקונים כנגד תשלום מלוא התמורה הקבועה בחוזה.נ במעמד החתימה על החוזה חתמו המשיבים 1 ו-2 על תצהיר לפיו הם מתחייבים כי המבקשת תגור בדירת מגוריה, אותה רכשו, עד יום מותה; כי לא תהיה להם כל זכות לפנותה מהדירה; וכי זכותה למגורים בדירה משוריינת, בכל מצב, עד יומה האחרון (נ/3/א). כן נכתב בתצהיר כי הדירה נרכשה "במחיר נמוך ממחירי השוק במסגרת יחסי אם ובת".ב   ג. ביום 24.7.95 פנו המשיבים 1 ו-2 לבנק, בבקשה לקבל הלוואה מכספי זכאות, על סך 97,000 ש"ח, לצורך רכישת הדירה (נ/1/א). לבקשתם צירפו את החוזה שנחתם עם המבקשת (נ/1/ב). ביום 31.7.95 חתמה המבקשת, באמצעות הטבעת חותם אצבעה, על "התחייבות מוכר" לטובת הבנק, שאושרה על ידי עו"ד פדידה (נ/1/ג).   ד. ביום 21.8.95 חתם המשיב 1 על תצהיר לפיו הוא מתחייב, כי במידה וייפרד מרעייתו, המשיבה 2, יוותר על כל זכויותיו במקרקעין לטובת ילדיו, למעט החזר מחצית הוצאותיו בפועל בגין רכישת המקרקעין והבנייה, והכל למשך 5 שנים, דהיינו עד ליום 9.6.00 (נ/3/ב). כן הצהיר כי: "הדירה הנ"ל נמכרה לנו הרבה פחות מערכה בשוק יען כי זה היה רצונה של גב' אלמקייס איזה לעזור לבתה אלמקייס ירדנה (רעייתי)".   ה. ביום 10.12.95 נרשמה הערת אזהרה על זכויות המבקשת בדירה (נ/1/ד). כן מושכנו זכויותיהם של המשיבים 1 ו-2 בדירה (נ/1/ה1, נ/1/ה2). ביום 8.1.96 אושרה העסקה לרישום על-ידי לשכת רישום המקרקעין: נרשמו זכויות המשיבים 1 ו-2 בדירה וכן נרשמה משכנתא על מלוא זכויותיהם בדירה לטובת הבנק (נ/1/ו). ביום 5.5.96 שיחרר הבנק הלוואה ע"ס 97,000 ש"ח, שנרשמה לפקודת המבקשת-המוכרת (נ/1/ו; נ/3/ג). סך של 96,000 ש"ח הופקד בחשבון הבנק של משיב 1.   ו. אין מחלוקת, כי המשיבים 1 ו-2 השתמשו בכספי ההלוואה לבניית ביתם.   ז. בחודש יוני 1998 עברו המשיבים 1 ו-2 לביתם החדש, הצמוד לדירת המבקשת.   דיון 5. המחלוקת בעניין הנדון נוגעת לנסיבות עריכת חוזה המכר ומתמקדת בשאלה האם המבקשת ידעה והבינה מהו תוכנו האמיתי של החוזה עליו חתמה.   6. החוזה שנחתם בין הצדדים קובע, כאמור, כי המבקשת תעביר מלוא זכויותיה בדירה למשיבים 1 ו-2. ההנחה הבסיסית של כל חוזה הינה כי החוזה מדבר בעד עצמו ומסכם את כל הפרטים עליהם הסכימו הצדדים. על כן, הן לפי סעיף 80 (סיפא) לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמני והן לפי ההלכה הפסוקה, אין מתירים הבאת עדות בעל פה כנגד תוכנו של מסמך [י' קדמי על הראיות (תשנ"ט-1999), עמ' 1099; ע"א 465/85 וילאנובה נגד נברון, פ"ד מב(1) 705, 708]. הדבר נכון גם מקום בו מדובר בדרישת כתב מהותית (י' קדמי, שם, בעמ' 1100, 1105). לכלל זה יש חריגים המתירים עדות בעל פה לסתירת תוכן מסמך, כגון במקרה בו מועלית טענה בדבר פגם מהותי במסמך, היורד לשורש העניין (ע"א 22/63 בן ציון נגד אזולאי, פ"ד יז(3) 1410, 1418; רע"א 1458/95 בן עמי בע"מ נגד א.ש. שבו ושות' בע"מ, תק-על 95(3) 856, פסקה 4). כך כאשר מדובר בטענת תרמית, שכן, מטבע הדברים, אין אפשרות להוכיחה בכתב. הסכמה להתקשר בחוזה עקב תרמית נתפסת כהסכמה פגומה ולפיכך, כחוסר הסכמה (ד' פרידמן, נ' כהן חוזים (תשנ"א-1991) כרך א', עמ' 160; ע"א 22/63 הנ"ל, בעמ' 1417; ע"א 133/67 כהן נגד נחשון, פ"ד כא(1) 547; ע"א 4997/92 צביח נגד צביח, פ"ד נ(2) 524, 526].   7. המבקשת טוענת כי יש לבטל החוזה, בהתאם לעילת העושק הקבועה בסעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 (להלן - חוק החוזים). לטענתה, המשיבים ניצלו את חולשתה השכלית ואת חוסר נסיונה על מנת להחתימה על חוזה פיקטיבי, שתנאיו גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. לדבריה, הם הונו ורימו אותה. המבקשת העידה בבית המשפט וטענה כנגד תוקפו של החוזה הכתוב. לדבריה, רצתה לאפשר לבתה ירדנה לבנות בחצר הצמודה לדירתה, מאחר ולכל ילדיה האחרים היה בית משלהם. היא חתמה על החוזה לאחר שהבהירה לעו"ד פדידה שמדובר בבניית שני חדרים בחצר דירתה. במשרדו של עו"ד פדידה היא דיברה עמו בשפה הערבית. הוא אמר לה "שתי מילים" ולא יותר, ולא הזכיר דבר מלבד העובדה כי בתה תוכל לבנות שני חדרים בחצר. המבקשת לא ידעה כי, מכוח החוזה, תעבור דירתה לבעלות המשיבים 1-2.   8. סעיף 18 לחוק החוזים קובע: "מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה".   ביטולו של חוזה, מחמת שההתקשרות בו הייתה נגועה בעושק, מותנה בקיומם של שלושה תנאים: 'חולשתו' של אחד המתקשרים - הבאה לכלל ביטוי במצוקה, בחולשה שכלית או גופנית, או בחוסר ניסיון; מודעותו של המתקשר האחר ל'חולשה' זו; ניצול ה'חולשה' לצורך קביעת תנאים בהסכם הגרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. עילת הביטול קמה בהצטרפותם יחד של שלושת היסודות האלה והדרישה היא כי כל אחד מן היסודות יתקיים במלוא תוקפו. אפילו גרועים תנאי החוזה במידה בלתי סבירה מן המקובל, נדרש קיומו של ניצול, מצד אחד, ומצוקה, מן הצד האחר [השופט י' טירקל בע"א 403/80 סאסי נגד קיקאון, פ"ד לו(1), 762, 767; ע"א 3156/98 בן ישי נגד ויינגרטן, פ"ד נה(1), 939, עמ' 948-949; ג' שלו דיני חוזים (תשנ"ה), מהדורה שניה, עמ' 253]. נטל ההוכחה כי מתקיימים תנאי סעיף 18 מוטל על הטוען לעילת הביטול (ע"א 146/81 נאשף נגד נאשף, פ"ד לח(3) 309, 312-313; ע"א 395/83 שלום נגד יכין חק"ל, פ"ד לט(2), 737, עמ' 740).   ביטול החוזה לפי עילת העושק יתאפשר רק אם בית המשפט השתכנע כי החולשה השכלית או חוסר הנסיון של המבקשת היו כבדי משקל והסיטו את שיקול דעתה סטייה של ממש מנתיבו הנכון (ע"א 403/80, הנ"ל, שם; ע"א 146/81 הנ"ל, שם; ג' שלו שם, בעמ' 248). הכלל הוא, כי יש לבדוק כל מקרה לגופו ואין להקיש ממצוקתו של פלוני על מצוקת אלמוני. לפיכך, ניתן משקל מכריע להתרשמותו של בית המשפט מהמבקשת בעת עדותה. כן ניתן להיעזר בראיות חיצוניות אובייקטיביות המעידות על מצבה (ע"א 403/80, הנ"ל, בעמ' 767-768). יסוד נוסף של עילת העושק הוא "שתנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל". זהו מבחן אובייקטיבי חיצוני. יש לבחון מהם התנאים המקובלים הנוהגים בפועל והמופיעים תדיר בסוג החוזים אליהם משתייך החוזה הנדון. כן יש לבחון את מידת הסבירות של תנאי החוזה על פי נסיבות העניין, תנאי השוק, הוראות החוזה ועמדות המיקוח היחסיות של הצדדים לעסקה (ג' שלו, שם, בעמ' 252).   9. אלו הראיות שהובאו לפני לגבי נסיבות עריכתו וחתימתו של חוזה המכר: א. המבקשת היא אישה קשישה, שהייתה בעת החתימה על החוזה קרובה לגיל 70. היא אינה יודעת קרוא וכתוב ודוברת השפה המרוקאית. מעדותה בבית המשפט עולה כי היא אף דוברת השפה העברית ברמה טובה. המבקשת העידה, כאמור, כי הסכימה לבניית שני חדרים בחצר דירתה וכי עו"ד פדידה לא הסביר לה את המהות האמיתית של החוזה, אלא רק אמר לה "שתי מילים" בערבית.   ב. אליעזר ויהודה אלמקייס, בניה של המבקשת ואחיה של המשיבה 2, העידו, כי המבקשת ביקשה התייחסותם לכך שהיא מאפשרת לירדנה לבנות שני חדרים בחצר. הם לא התנגדו לכך ואמרו לה כי תפעל על-פי רצונה. הם גם לא ידעו כי בעניין מעורב עורך-דין.   ג. עו"ד שלום פדידה העיד כי מדובר בעסקה רגילה של מכר דירה. המבקשת הביעה רצונה למכור הדירה לבתה, אך ביקשה להבטיח זכותה לגור בה עד יומה האחרון. הוא הסביר למבקשת את מהות העסקה בשפה המרוקאית, אך לא תירגם מילה במילה, והשתכנע כי היא הבינה את משמעות הדברים. כן הסביר לה לגבי המשכנתא שנלקחה - הוא אמר כי השיק יירשם על שמה וכי המשיבים 1-2מתחייבים להחזיר את המשכנתא. הוא הסביר את תוכן החוזה והתצהיר המצורף לו: המבקשת מעבירה בעלותה בדירה, לרבות החצר, אך שומרת על זכותה לגור בה. עו"ד פדידה העיד כי התמורה הקבועה בחוזה אינה ריאלית, אך כאשר מדובר ביחסי אם ובת אין בכך כל פגם, שכן ניתן אף לעשות חוזה מתנה במקרים דומים. הוא לא וידא כי המבקשת קיבלה התמורה מכיוון שהצדדים אמרו לו שנושא התמורה הוסדר. עו"ד פדידה העיד כי לא ידע לגבי תכניות הבנייה הנוספת וכי היה מעורב אך בעסקת המכר.   ד. המשיב 1 העיד כי הסביר למבקשת את חוסר האפשרות לבנות יחידה נפרדת בחצר וכי יש צורך לבנות בית בצמוד לדירה. לפיכך, ניתן לרשום משכנתא על שמה, שתשולם על ידו. המבקשת סירבה לקחת משכנתא על שמה ולפיכך הציע משיב 1 שייפנו לעורך-דין ויערכו הסכם מכירה של הדירה. כך, המשכנתא תירשם על שמו והוא ישלם לה עבור הדירה. הוא העיד כי המבקשת לא רצתה לקחת ממנו וממשיבה 2 כסף, משום שרצתה שההלוואה תשמש אותם לבניית הבית, וכי היא התכוונה לתת את דירתה במתנה לבתה בעודה בחיים. המשיב 1 העיד כי עו"ד פדידה הסביר למבקשת את פרטי העסקה והשיב לכל שאלותיה. הוא הסביר לה מספר פעמים כי היא מעבירה את זכויותיה בדירה ובעצם מאבדת אותה. המבקשת הביעה חשש פן תוצא מהדירה ולפיכך הוסכם, כי המשיבים 1-2 יחתמו על תצהיר, המבטיח את זכותה של המבקשת למגורים בדירה עד יומה האחרון. עוד הסביר, כי העסקה נועדה להבטיח את רצון המבקשת שבתה תגור לידה ופתרה את סירובה לרשום משכנתא על שמה. המשיב 1 אישר כי לא דיבר עם עו"ד פדידה לגבי תכניות הבנייה וכי אמר לו שנושא התמורה החוזית הוסדר. לדבריו, גובה התמורה נקבע על ידו והותאם לגובה המשכנתא שרצה לקחת מהבנק על מנת לממן בניית הבית. ה. המשיבה 2 העידה כי המבקשת אמרה שאינה מעונינת לקחת משכנתא על שמה. המבקשת היא זו שיזמה את הפניה לעו"ד פדידה על מנת שיוכל להסביר לה את מהות העסקה בשפתה. בפגישה הראשונה עורך הדין הסביר למבקשת לגבי העסקה ובפגישה שניה החתים את הצדדים על החוזה ועל התצהירים. כשהתקבלה ההלוואה מהבנק, ביקשו היא ובעלה לתת הכסף למבקשת, אולם היא סירבה משום שרצתה שהם יעשו בו שימוש לבניית ביתם. בפועל, המבקשת נתנה להם את הכסף במתנה. משיבה 2 אמרה כי, לצערה, אמה (המבקשת) אינה דוברת אמת באשר לתיאור האירועים שבמחלוקת.   10. לאחר בחינת מכלול הראיות שהובאו לפני, הגעתי לכלל מסקנה כי לא עלה בידה של המבקשת להוכיח כי נפל פגם בחתימת החוזה. גרסתם של המשיבים 1 ו-2, הנתמכת בעדותו של עו"ד פדידה, מקובלת עלי ואני סבור כי לא היה במעשיהם משום ניצול מצבה של המבקשת. העדות המרכזית לעניין נסיבות עריכת החוזה הובאה על ידי משיב 1. הוא העיד בעקביות ופשטות על המהלכים שהובילו לחתימת החוזה וכן על המפגש עם עו"ד פדידה. עדותו הותירה רושם חיובי וסבורני, כי דבריו משקפים נאמנה את האירועים כפי שהתרחשו במציאות. התרשמתי מכנות עדויותיהם של המשיבים 1-2, שביקשו לבנות בית להם ולילדיהם, תוך התחשבות מירבית ברצונותיה ובצרכיה של האם הקשישה. גרסתם של משיבים 1-2 מקבלת אישור וחיזוק מדבריו של עו"ד פדידה, שעדותו האובייקטיבית מהימנה אף היא בעיני. התרשמתי כי פעל בנאמנות כלפי שני הצדדים לחוזה ודאג כי המבקשת תבין את כל פרטי העסקה לאשורם. המבקשת והמשיבים לא פעלו בזמנו כלאחר יד. הם פנו לעורך דין, מסרו לו פרטי העסקה ונערך חוזה מלא ומסודר. עורך הדין הסביר למבקשת תוכנו של ההסכם ומשמעותו בשפתה והיא הבינה היטב במה מדובר.   11. לעניין מצב המבקשת בעת החתימה על ההסכם, ניתן לקבוע, כי לא סבלה מחולשה שכלית. חולשה זו מוגדרת כמצב של רפיון שכל ולא כמצב של חוסר הבנה או חוסר תפיסה גרידא. כדי לבסס יסוד זה אין די בהוכחת פער בהשכלה בין הצדדים לחוזה (ג' שלו, שם, בעמ' 249). בשאלת חוסר ניסיונה של המבקשת בכל הקשור להתקשרויות חוזיות מהסוג הנדון, יש לבחון אם הוא נובע ממגבלות חברתיות וחינוכיות (ג' שלו, שם). למרות שמדובר באישה פשוטה שאינה מורגלת בחתימה על חוזים, לא כל שכן חוזי מקרקעין, אין מדובר בפעם הראשונה שהמבקשת חותמת על מסמך מחייב בחותם אצבעה. כך, בשנת 1989, כאשר קנתה את ביתה מ"עמידר", חתמה על ייפוי כוח נוטריוני (נ/1) ועל הסכם עם "עמידר" (נ/2). לדבריה, עשתה בעצמה כל הפעולות והבינה היטב את מהלך הדברים.   התרשמתי כי המבקשת היא אישה דעתנית ונבונה. אף בא כוחה מציגה בסיכומיו כאישה "צלולה בדעתה בעלת זכרון מצויין". מדובר באישה, שלמרות גילה המתקדם וחוסר ניסיונה בעולם המשפט, מודעת היטב לנעשה סביבה. היא אינה נמנית על סוג האנשים שניתן לרמותם ולהונותם בנקל. התרשמותי החיובית מהמבקשת ומאישיותה החזקה נתמכת בעדותו של המשיב 1 לפיה, המבקשת שאלה את עו"ד פדידה שאלות רבות במטרה להבין את מהות העסקה: "הוא [עו"ד פדידה] התחיל להסביר מה העסקה ואיך מתבצעת ... היא [המבקשת] שאלה שאלות שאני לא ידעתי, הוא ענה על הכל ... היא שאלה אם יכולים להוציא אותה מהבית והוא אמר שכן, היא שאלה מה היא תעשה והוא אמר לה שאפשר לעשות תצהיר ששם הזכויות יהיו" (עמ' 68 לפרו').     12. המבקשת טוענת כי הוטעתה על-ידי עו"ד פדידה, שתרגם לה החוזה, ולפיכך לא ידעה על מה חותמת הלכה למעשה. לעניין זה קבע בית המשפט העליון, כי בעל דין המעמיד בספק את אמיתות התרגום צריך להניח תשתית עובדתית לספקות אלה. על מנת להוכיח הטענה ניתן לזמן לעדות את המתרגם, אף כי אין חובה לעשות כן בכל מקרה בו פלוני חתם על מסמך שתורגם לו קודם לכן: "מקובל במדינתנו, שמסמכים רבים מאוד, המוגשים לבתי-משפט, נחתמו על-ידי אנשים, שאינם מכירים את השפה בה נערך המסמך, והם אישרו את תוכנו בחתימתם, לאחר שהמסמך תורגם להם. אין לדרוש, כי בכל מקרה, כדבר מתחייב, יהיה צורך לאשר את אמיתות התרגום בעדות מפי המתרגם. גישה קפדנית כזו אינה מעשית ואינה רצויה" (ע"א 146/81 הנ"ל, בעמ' 313).   התרשמתי כי עו"ד פדידה פעל ללא דופי בעריכת החוזה, תרגם למבקשת את תוכנו וענה על שאלותיה. איני מוצא בסיס לטענת המבקשת לפיה עשה יד אחת בקנוניה עם המשיבים 1-2.   13. המבקשת מוסיפה וטוענת כי תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. אין מחלוקת, והמשיבים 1-2 אף לא הכחישו, כי התמורה החוזית אינה ריאלית. המשיבים 1-2 הצהירו בתצהירם מיום 9.6.95 (נ/3/א), הנספח לחוזה המכר, כי מדובר במחיר "נמוך ממחירי השוק במסגרת יחסי אם ובת". המשיב 1 אף הצהיר זאת בתצהירו מיום 21.8.95 (נ/3/ב). לא זאת אף זאת, התמורה החוזית כלל לא התקבלה על ידי המבקשת. המבקשת קיבלה הסכום, ויתרה עליו או שהעבירה השיק למשיבים 1-2 על מנת לאפשר להם לבנות את ביתם. מאחר ומדובר בחוזה מכר בין אם לבת, אין לומר כי תנאיו גרועים במידה בלתי סבירה. בכוחה וביכולתה של אם לתת לבתה את דירתה כמתנה או כמתנה חלקית. על כך העיד גם עו"ד פדידה, שאמר כי הדבר נהוג ומקובל ביחסים בין הורים לילדיהם (עמ' 56 לפרו'). המבקשת אף ויתרה על תמורת הדירה ומאז שנת 1995 ועד שנת 2002 מעולם לא פנתה למשיבים 1-2 וביקשה תשלום עבור הדירה.   מסקנה 14. לאור האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה, כי לא התקיימו יסודותיה של עילת העושק. המבקשת חתמה על חוזה המכר מרצונה החופשי ותוך ידיעה ברורה של תוכנו ומשמעותו. אני מקבל את גרסת המשיבים 1-2, הן לעניין נסיבות עריכת החוזה והן לעניין רצונה המקורי של המבקשת להעניק להם את כספי ההלוואה, ועל כן קובע כי באי-תשלום התמורה החוזית אין כדי לפגום בתוקפו.   תוצאה 15. דין התובענה להידחות. חוזה המכר של הנכס הידוע כחלקה 27/2 בגוש 5212 בבית-שמש עומד בתוקפו. כך גם המשכנתא שנלקחה עליו ורישומו בלשכת רישום המקרקעין.   הערת סיום: במהלך הדיונים נעשו ניסיונות מרובים להגיע להסדר בין הצדדים והדבר לא הסתייע, ככל הנראה בשל גישה רגשית ולא גישה רציונלית. למען שלום המשפחה ופיוס בקרבה, מומלץ לצדדים להגיע ביניהם להסדר כספי, שבסיסו המינימלי יהיה סכום התמורה הנקוב בחוזה (בתוספת הצמדה וריבית כמבוקש).   בנסיבות העניין, המבקשת לא תישא בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד.  משכנתאמקרקעין