התובע יליד 1949, יליד ישראל, נשוי ואב לשלושה ילדים בגירים, נפגע בתאונת דרכים ביום 6.12.98, בהיותו כבן 50. התובע נהג על קטנוע מסוג פ'גו והחליק על כתם שמן בכביש. (להלן: "התאונה"). הצדדים אינם חלוקים בשאלת החבות, באשר התאונה שארעה היא "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים תשל"ה- 1975. עוד הוסכם ע"י הצדדים כי התאונה הוכרה כתאונת עבודה ע"י המל"ל, אם כי לא נקבעו אחוזי נכות במל"ל. גדר המחלוקת אם כן בין הצדדים היא בשאלת גובה הפיצוי בלבד, אשר לו זכאי התובע בעקבות התאונה. הנכות הרפואית: התובע פונה ממקום הארוע לבי"ח וולפסון. שם התלונן על כאבים בכף רגל שמאל ובגבו. בבדיקה נמצא שבר בבוהן כף רגל שמאל, הבוהן קובעה והתובע שוחרר לביתו עם המלצה על מעקב רפואי, תרופות לשיכוך כאבים ומנוחה. בהמשך התלונן התובע על כאבים בעמוד שדרה צוארי ואובחן כסובל מפגיעת "צליפת שוט", התובע הופנה למספר טיפולי פיזיוטרפיה וטיפול במשכחי כאבים. את התובע בדק ביום 22.3.00, ד"ר צ’צי’ק אשר התמנה כמומחה מטעם ביהמ"ש בתחום האורטופדי. מסקנותיו בחוות דעתו היו כי בתאונה נגרם "שבר ניתוק בבסיס הגליל המקורב של הבוהן" , עקב כך סובל מ-"הגבלה בתנועות מפרק של ה- MP של בוהן ברגל שמאל". בגין נכות זו העניק ד"ר צ’צי’ק לתובע 1% נכות צמיתה. כמו-כן, קבע המומחה כי התאונה גרמה לפגיעה צוארית אשר גורמת עד היום לכאבי צוואר והגבלה בתנועות הצואר. בגין נכות זו, העניק ד"ר צ’צי’ק לתובע 7.5% נכות לצמיתות. ג. ביום 20.7.00, כארבעה חודשים לאחר מכן, נבדק התובע ע"י ועדה רפואית של המל"ל, אשר לא מצאה כל הגבלה בתנועות הצואר או הבוהן, לפיכך נשלחו שאלות הבהרה למומחה ע"י ב"כ הנתבעים. המומחה עמד על דעתו, כי בבדיקה אצלו כן נמצאו הגבלות תנועה שאותן אף מדד במעלות, וטרח לפרטן בחוות דעתו, בניגוד לדו"ח המל"ל , שם לא מצויינים טווחי תנועה. ד. המומחה ד"ר צ'צ'יק הוזמן לחקירה, והבהיר בשאלות לב"כ הנתבעות כי בבדיקה הבודקת טווח תנועת הצואר, יש פאן אוביקטיבי וסובייקטיבי. ואולם המומחה למרות שהעיד ברורות כי: "הנושא הזה מאוד סובייקטיבי בצורת הצגת הדברים של החולה והתרשמות הרופא", (עמ' 12 שורות 2-4), עדיין עמד על דעתו ועל מסקנתו, ומשנשאל על טווחי התנועה ואם מצב התובע הוא אי שם באמצע שבין 7.5% ל- 0% השיב ד"ר צ’צי’ק ברוב הגינותו, כי: "אני לא יכול להגיד, אני מצאתי 7.5%, יכול להיות שהיתה הטבה במצבו בזמן שד"ר וילנסקי (המל"ל , תוספת שלי א.מ.ג.), בדק אותו. חמישה חודשים זה פרק זמן משמעותי"....(עמ' 12 שורות 9-10). אין לי אם כן, כל סיבה לפקפק במסקנותיו של ד"ר צ'יצי'ק, המומחה שהתמנה מטעמו שלביהמ"ש, חוות דעתו מפורטת ברורה , ומסקנותיה תואמות את ממצאיה. ברור לי גם, כי מאחר והבדיקה כוללת התרשמות רופא וההתנהגות חולה באופן סובייקטיבי בעת הבדיקה, יכולים להיווצר פערים כמו שנוצרו בין מסקנות ועד המל"ל לחוות דעת של ד"ר צ’צי’ק. אני מקבלת איפוא את מסקנתו של ד"ר צ’צי’ק, כי הנכות הרפואית הינה 7.5% בהגבלת עמוד שדרה צוארי, ו- 1% הגבלה בתנועות מפרק הבוהן. מסקנה עליה לא נחקר כלל ד"ר צ’צי’ק. כל שנותר אם כן, לבחון את הנכות התפקודית של התובע. נכות תפקודית התובע עובר לתאונה, עבד כשליח על קטנוע בחברת נ.א.ס.א בע"מ (להלן: "המעביד"), חברה לחלקי חלוף לרכב. לטענת ב"כ התובע היה תפקידו כרוך בהרמת משאות, הליכה ברגל, עליה וירידה במדרגות , רכיבה על אופנוע וכו'. לטענת ב"כ התובע, נכותו מפריעה לו בתפקוד היום יומי בעבודתו, ולפיכך נאלץ לעזוב עבודתו כשליח וכיום הינו עובד כמחסנאי. המומחה שבדק את התובע התייחס לשאלת התפקוד בחקירתו והשיב כי : "טווח התנועות שאדם משתמש בו בחיי היום יום, הוא לא הטווח הקיצוני. ואתם מייחסים חשיבות להגבלה בתנועות וזו לא נקודה חשובה - כמובן שאם לאדם יש נוקשות מלאה בעמוד השדרה זה דבר אחר, ואם יש לו הגבלה בסבוב של 10,15 מעלות בסיבוב הצואר - יש חוסר משמעות מבחינת נכות תפקודית"... ( הדגשה שלי א.מ.ג. עמ' 11 שורות 26-29). עיננו הרואות כי לא ניתן היה לצפות לנכות תפקודית גבוהה אם בכלל מאחוזי הנכות הרפואית שנקבעה בגלל הגבלה בתנועות עמוד שדרה צוארי. בתצהירו , התובע מציין כי קשה היה לו להתמודד עם הכאבים בעמוד שדרה צוארי, (סעיף 11) ואולם בעדותו התלונן בעיקר על כאבי ראש שתוכפים אותו. על כאבים אלה התלונן בפני ועדת המל"ל וזכרם לא בא בתלונות בפני המומחה ד"ר צ'יצ'יק. (ראה בנושא זה פרוטוקול הדיון בעמ' 1- שורה 2 ואילך). יחד עם זאת, הראיה שהתובע למרות שחזר למקום עבודתו ולתפקידו עובר לתאונה, לא הצליח לשמור על מקום עבודתו, ונאלץ להחליף מקום ולהחליף תפקיד. בענין זה , העידו התובע ומר ספולדובה שהיה אחד מהמנהלים אצל המעביד, התובע החל לעבוד אצל מעבידו ב- ב- 8/98 (סעיף 8 לתצהיר עדות ראשית) , כארבעה חודשים לפני התאונה. מר ספולדובה היה מרוצה מעבודתו (עמ' 6 שורה 6). העד עוד אישר, כי לאחר שחזר התובע מתקופת אי הכושר הראשונה, חדל מלעשות שעות נוספות . (עמ' 5 שורות 9-19). התובע שהה בשתי תקופות של אי כושר, האחת מיד לאחר התאונה מיום 7.12.98 ועד ליום 11.3.99, והשנייה מיום 17.8.99 חמישה חודשים אח"כ. בתקופה זו שהה על פי גרסתו בחופשת מחלה עד ליום 30.11.99 (להלן: "תקופת אי הכושר השנייה"). התובע פוטר מעבודתו כשנה לאחר שהחל בה ביום 20.8.99 ומצא את תפקידו החדש כמחסנאי והחל לעבוד בו ביום 21.11.99. קשה לי לקבל את גירסת התובע, כי תפקידו היה כה קשה עד שהוביל לפיטוריו. מעבידו בעדותו מעיד בעצמו כי "היום השליחים לא מחזיקים מעמד באף מקום", לשאלה: כמה זמן ממוצע נשאר אצלכם שליח, השיב המעביד - "כשנה". (ראה עמוד 4 שורות 15-29). יש להניח שעבודה כשליח לאדם כבן 50 על קטנוע, היא לא עבודה קלה גם ללא התאונה שהסבה לו אי נוחות וכאבים מידי פעם, אינני מקבלת את הטענה כי תפקודו היה כה לקוי עד כי פוטר מעבודתו מחמת התאונה בלבד. בנסיבות הענין - לאור עדות התובע, מר ספולדובה והמומחה מר צ'יצ'יק, אני מייחסת לתובע נכות תפקודית כאחוזי נכותו הרפואית ואף פחות מכך. ובאשר להפסדיו של התובע. הפסד שכרו בעבר התובע טוען אם כן לשתי תקופת אי כושר וביחד לחוסר של 201 ימים. תקופה זו יש לחלק לשניים. באשר לתקופת אי הכושר השנייה, החלה מיום 17.8.99 ועד ליום 30.11.99 . תקופה זו לא הוכרה ע"י המל"ל, ואף המומחה ד"ר צ'יצ'יק לא העניק לתובע נכות זמנית בתקופה זו. יש לזכור שמדובר בתקופה של כ- 8 חודשים אחר ארוע התאונה, ולאחר שהתובע שב לעבודתו כחמישה חודשים ברציפות. לא הובאה בפני כל ראיה כי אכן תקופה זו שייכת לארוע התאונה, אין לה כל חיזוק בדו"ח המל"ל או בחוות דעתו של המומחה. חמור מכך - אין כל ראיה כי אכן התובע לא עבד והשתכר בתקופה זו. למרות שהתובע פוטר ביום 20.8.99 מיד לאחר תקופת אי הכושר השנייה, הרי לפי עדות התובע קיבל כספים מהמעביד ועל פי עדותו: "עבור התקופה השנייה קיבלתי כסף מהמעביד ואמר כשאני אקבל אני אחזיר לו. זה לא היה בדיוק שלושה חודשים, זה לא בדיוק משכורת, זה היה באמצע, נתן לי סכום מסויים ואמר לי תהיה בריא".... (עמ' 9 שורות 1-6). סבורני, שמיותר להכביר במילים, לא רק שבתקופת אי הכושר השנייה אין כל רצף או קשר לתאונה, הרי התובע קיבל כספים בתקופה זו שלא דיווח עליהם בתצהירי עדות ראשית או במענה לשאלונים. אם אצרף לכך את העובדה כי התובע בחר מיוזמתו לקצר את תקופת אי הכושר השנייה ולהתחיל במקום העבודה החדש ביום 21.11.99, הרי עדותו לגבי תקופה זו איננה מהימנה בעיניי, ואינני מוצאת כל מקום לפסוק פיצוי בגין תקופה זו. באשר לתקופת אי הכושר הראשונה, מיד לאחר קרות התאונה ועד ליום 11.3.99, הרי בתקופה זו נעדר התובע 95 יום, שכרו הממוצע של התובע לאחר ניכוי מס , הינו - 4,334 ₪ והפסדו נאמד איפוא בסך של : 15,835 ₪ = 95X ( 26: 4,334 ₪). למרות שטופס 106 מציין כי התובע קיבל שכרו בתקופה זו ממעבידו, הרי התובע העיד כי קיבל שכרו מהמל"ל ולא מהמעביד, צורפו לתצהיר התובע אשורי המל"ל על תשלום דמי פגיעה עד ליום 11.3.99, בסך 10,786 ₪ (וסכום חד פעמי בסך 8,302 ₪). הוצאות בעבר ובעתיד התובע עבר מספר טיפולי פיזיוטרפיה, נאלץ להזקק לנסיעות ברמה מוגברת הן בגין טיפולי פיזיוטרפיה והן לביקורות רפואיות בקופ"ח. כמו כן, התובע טופל במרפאת כאב המצוייה הרחק ממקום מגוריו (מרפאה בפ"ת, מגוריו בראשל"צ), גם טיפולים אלה כרוכים היו בנסיעות והוצאות רפואיות. מאחר והתובע לא הציג כל קבלה בגין נסיעות או הוצאות רפואיות, אני מעריכה את הוצאותיו , תוך התייחסות למשך תקופת אי הכושר ומספר הטיפולים שעבר התובע בסכום גלובלי נכון להיום בסך של 3,500 ₪. אינני מוצאת מקום לפסוק הוצאות בעתיד. לא הוכח לי כי התובע ידקק לטיפולים כאלה או אחרים בעתיד, ומספר נסיעותיו לא יגבר מהרגיל. לא הוכח לי כי לתובע הוצאה כספית כזו או אחרת בגין טיפול רפואי שאיננו מכוסה ע"י חוק הבריאות, ולפיכך אינני מוצאת מקום לפסוק הוצאות בגין התקופה לעתיד. הפסד השתכרות לעתיד התובע לא הציג תלושי שכר מעבודתו הנוכחית במחסן. עובדה תמוהה כשלעצמה. לו אכן התובע עובד ומשתכר במקום עבודה קבוע, מה הקושי בלצרף תלושי שכר ולהוכיח כי אכן שכרו נגרע, הוקטן, או כי נאלץ לעבוד שעות מרובות כגירסתו ע"מ להגיע לשכרו הקודם? אין זאת אלא היעלמה של ראיה זו, משמשת כרועץ לתובע. חזקה כי תובע שלא המציא ראיה שיכל היה להמציאה, יש להניח שהיתה משמשת כנגדו לו היה ממציאה. יחד עם זאת, אינני יכולה להתעלם מגילו של התובע (כבן 53), מאחוזי הנכות הרפואית שנפסקו לו (8.5%). אין זאת אלא שבמקרה זה, אין מנוס אלא מלקבוע את הפסדו לעתיד על דרך האומדנא בלבד. ובענין זה יש להפנות לע.א 30/80 מ"י ואח' נ' אשר פד"י ל"ה (4) 788, 792, שם נפסק כי: "....באין נתונים מספיקים אלה, המוכיחים בעת הדיון, כל שיחושב יהא מאולץ, משוער ובגדר הימור מסויים, ועל כן יועדף החישוב הגלובאלי"... (ראה לענין זה גם ע.א. 48/82 פד"י ל"ח (4) 21,24) לאחר ששקלתי עדותו של התובע ובעיקר את היעדר ראיותיו , לגבי השתכרותו הנוכחית, אני פוסקת לתובע בראש נזק זה, סכום גלובאלי בשיעור של 30,000 ₪. כאב וסבל - לגירסת התובע הגם שנפסקו לו 8.5% נכות, הרי יש לחשב את סבלו כמקסימום כאב וסבל בשיעור של 10% מהסכום המקסימלי, הן מחמת טיפולי הפיזיוטרפיה, טיפולים במפראת כאב, ותרופות לשיכוך כאבים בהם נעזר לעיתים תכופות. עיינתי בטענות התובע. יש לשקול את הטיפולים שעבר יחד עם העובדה שהתובע לא אושפז, לא נותח ולא גובס באופן שמנע ממנו פעולות יום יומיות. ולפיכך, אני פוסקת לתובע בראש נזק זה סכום של 10,000 ₪. ס י כ ו ם לאור האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לפצות את התובע בגין נזקיו הנובעות מהתאונה כדלקמן: א. בגין הפסדי שכר בעבר - 15,835 ₪ ב. בגין הפסדי שכר בעתיד - 30,000 ₪ ג. בגין הוצאות עבר - 3,500 ₪ ד. בגין כאב וסבל - 10,000 ₪ 59,335 ₪ מסכום זה, יש לנכות תשלומי המל"ל- הן לגבי דמי הפגיעה והן לגבי המענק החד פעמי בסך - 19,088 ₪ ובסה"כ - 40,247 ₪. כן ישאו הנתבעות בהוצאות המשפט (אגרת ביהמ"ש והעתקת מסמכים), ובשכ"ט עו"ד בשיעור של 13% + מע"מ. כל הסכומים האמורים, ישאו הפרשי הצמדה למדד וריבית חוקית, מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. ניתן היום ה' באדר, תשס"ב (17 בפברואר 2002) בהיעדר הצדדים מני-גור אירית, שופטת כבישקטנועתאונה בגלל כתם שמןתאונת קטנוענפילה