איחור באבחון גידול בריאות בצבא - האם רשלנות רפואית ? העובדות 1. ערעור על החלטת ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) התשי"ט- 1959 (בראשות כב' השופט בן-חיים) אשר דחתה את ערעורו של המערער על החלטת המשיב שלא להכיר במחלה בה לקה (גידול בריאותיו).   2. אלה העובדות העיקריות הדרושות לענייננו:   המערער, שבחר במסלול העתודה האקדמאית, אובחן בילדותו כחולה בברונכיטיס ספאסטית ובגילאים 11 - 17 סבל לפרקים מדלקות חוזרות בריאותיו, אשר בעטיין טופל בקופ"ח והיה במעקב בבית-החולים שיבא. במהלך בדיקות רפואיות טרם החיול, שבוצעו ביום 24.1.90, נקבע למערער פרופיל 97 עם סעיף ליקוי המשקף התקף חד פעמי של דלקת ריאות. ביום 15.8.90 ,בהיותו במסגרת אזרחית, בוצעה למערער בדיקת CT שהדגימה שינויים ברונכיאקטטים קלים. ערב תחילת הטירונות, ביום 22.7.91, חתם המערער על טופס מיון רפואי לפיו שלל כי התעוררו אצלו בעיות רפואיות חדשות מאז ביקורו האחרון בלשכת הגיוס וכן שלל קיום בעיה רפואית. לאחר סיום הטירונות שוחרר מהשירות הצבאי והחל בלימודיו במסגרת העתודה האקדמאית עד לחודש ינואר 1995. במהלך תקופת לימודיו היה נתון במעקב רפואי במסגרת אזרחית. ביום 8.11.93 עקב תלונות על קוצר נשימה ואבחנות חוזרות לגבי אסטמה ביקש המערער לעדכן את הפרופיל הרפואי. בתשובת הרופא המומחה ובמכתב מהרופא המטפל בקופ"ח צויין כי סיפורו של המערער עקבי ומתאים לאסטמה, ועקב כך נקבע לו פרופיל 65. המערער חוייל בחודש ינואר 1995 והיה מועמד לקורס קצינים בסיסי, אולם בשל קשיי תפקוד ובכללם קשיי נשימה לא שובץ לקורס זה והועבר לשרת בקריה. במהלך שירותו בקריה, החל בינואר 1995, ניכרו אצלו בעיות נשימה והתקפי שיעול. בבדיקה שנערכה לבחינת כשירותו לעבור קורס קצינים כ"מ (כושר מוגבל) אושרה השתתפותו בקורס ע"י רופא מומחה. אין מחלוקת על כך שגידול מסוג קרצינואיד המוגדר כבעל ממאירות נמוכה וקצב התפתחות איטי אובחן אצל המערער לראשונה במהלך שירותו הצבאי לא יאוחר מיום 7.8.95. בעקבות איתור הגידול בוצעו בריאתו הימנית של המערער שני ניתוחים להסרתו שבמהלכם נכרתה ריאתו הימנית.   המערער הגיש תביעה לתגמול שבה התייחס לטיפול הרפואי בו החל בינואר 1995 ועד לניתוח הראשון. תביעתו נדחתה ע"י המשיב שקבע כי אין קשר בין המחלה בה לקה המערער לבין תנאי השירות הצבאי. על כך הוגש הערעור לועדת הערעורים.   החלטת הועדה   3. בפתח החלטתה ציינה הועדה כי הצדדים לא חלקו על חוות הדעת של ד"ר ברעם לפיה נשלל קיומו של קשר סיבתי בין תנאי השירות לפרוץ המחלה. חוות-הדעת האחרות שלגביהן התמקדה המחלוקת, דנות בעיקר באפשרות האובייקטיבית לאבחן את המחלה על ציר הזמן, על רקע קיומם ומשקלם של דיווחים, תסמינים, תלונות ותוצאות של בדיקות, וכן בשאלה אם הניתוח הרדיקלי שבוצע במערער הינו תוצאה של האיחור באבחנת המחלה.   בחוות-הדעת של פרופ' ילין, מטעם המערער, נקבע כי אין ספק שהשאת בריאותיו של המערער היתה קיימת כבר בשנת 1990, וכי ניתן היה לאבחן את מחלתו האמיתית בין השנים 1990 - 1995. לדעתו ניתן היה לאבחן את המחלה בשנים אלה ואם היה מנותח באותה עת, ניתן היה להסתפק בכריתת האונה האמצעית בלבד. זאת ועוד- לאור ההחמרה בתפקוד הריאתי מינואר ועד לאוגוסט 1995, האיחור באבחנה יכול היה לגרום לצורך לבצע כריתה מליאה של הריאה במקום כריתת שתי האונות.   בחוות-הדעת של ד"ר מזר, מטעם המשיב, יש הסכמה לכך שאכן ניתן היה לאבחן את הגידול עוד בשנת 1990, וכי ככל שהגידול היה מאובחן בסמוך לשנה זו ייתכן שניתן היה להסתפק בכריתה חלקית בלבד. ואולם, אין לייחס כל אחריות לדרג הצבאי, שכן בתקופה שבין 1990 ועד 1995 נבדק המערער וקיבל טיפול במסגרת האזרחית, אשר יכולה היתה לאבחן את מחלתו. ד"ר מזר אף הצביע על הכשל הטיפולי הניכר של הדרג האזרחי.   מתוך ניתוח המסמכים הרפואיים השונים הגיעה הועדה לכלל מסקנה כי בידי הדרג הצבאי היה מידע מצומצם בלבד. גירסת המערער כי עוד בשנת 1990 מסר לרופאים הצבאיים מידע על קוצר הנשימה, דלקת הריאות והברונכיקטיזות נשללה, על שום שבמסמכים הרלבנטיים לא צויין הדבר והוברר כי למעשה לא מסר המערער את המידע הדרוש, אותו כבש, כך שבידי הדרג הצבאי לא היה אלא מידע "בדבר מחלת האסטמה ופיסות מידע בדבר מספר דלקות ריאה בעבר, אך לא עמד בפני הדרג הרפואי הצבאי מידע רלבנטי נוסף" (עמ' 13 להחלטה). לאור זאת בחנה הועדה את השאלה האם היתה חובה על הדרג הרפואי הצבאי לראות את הנולד. הועדה נפנתה לבחינה מדוקדקת של היקף החובה של רופא כלפי חולים כפי שנדונה בפסיקה ובספרות ומסקנתה היתה, לאור אמות המידה שנקבעו בתחום זה, כי לא הוכחה כל רשלנות של הדרג הרפואי הצבאי בנסיבות המקרה. לגבי התקופה שעד תחילת שרותו הצבאי של המערער בפועל, קרי עד ינואר 1995, הרי המידע שנמסר לא היה מספיק כדי קביעת חובת זהירות קונקרטית הן כלפי המערער והן כלפי המחלה הספציפית שאובחנה לבסוף. מידע זה הצטמצם בכך שהמערער אושפז ונמצא במעקב רפואי קבוע, במסגרת גורם רפואי אזרחי, בעטיה של מחלת נשימה/ריאה בה לקה ואשר הוגדרה אז כדלקת ריאות חד פעמית ובשלב מאוחר יותר כאסטמה במגמת החמרה. המערער היה בטיפול ובמעקב של הדרג האזרחי לפני ואחרי כל מועד הקודם לינואר 1995 והזירה הטבעית והצפויה להמשך המעקב הרפואי אחריו היתה דווקא המערכת הרפואית האזרחית. לפיכך לא היתה קיימת חובת זהירות קונקרטית עד לתחילת השירות ולא הוכח קיומו של קשר סיבתי. תלונות המערער והימנעותו מהבאת מידע קונקרטי יותר על ממצאים שנקבעו במהלך המעקב האזרחי פעלו לא במעט להסטת תשומת הלב לכיוון בעיית האסטמה ולמעקב אחר האפשרות של החמרה דווקא במחלה זו. ואילו לגבי הטענה בדבר רשלנות הדרג הרפואי הצבאי בתקופת השירות הצבאי הפעיל, מסקנת הועדה היא כי הצורך בניתוחי הכריתה נגזר מהתפתחותה הטבעי של המחלה ואין בנסיבות השירות הצבאי כשלעצמן כדי לגרום להחמרת התהליך הממאיר. הועדה אימצה את קביעת ד"ר מזר כי האיחור המהותי באבחון חל בתקופה שקדמה לשירות הצבאי, בעוד שהאיחור באבחון במהלך השירות נמשך מספר חודשים בלבד. כל הקביעות הללו הובילו את הועדה לכלל מסקנה כי בהעדר תשתית ראייתית המאפשרת קביעת ממצא לגבי גודל הגידול, מידת מפושטותו וממאירותו בתחילת שנת 1995, לא ניתן לקבוע בוודאות ואפילו לא בדרגת הסתברות מקובלת כי הצורך בהסרת האונה הנוספת נבע מן האיחור באבחון, גם אם היה כזה, אף שלא הוכח,, לאורך ציר הזמן שבין ינואר ליולי 1995.   הערעור   4. בערעורו טוען המערער כי הועדה שגתה בקביעתה כי הוא הסתיר או מנע מידע כלשהו מרשויות הצבא. המערער גילה את כל הידוע לו בקשר למחלות העבר, ועל צה"ל היה לחקור אותו על הבדיקות שעבר ולאור זאת להפנותו לבדיקות הדרושות, שהרי למערער עצמו אין ידע רפואי. כמן כן התעלמה הועדה מתלונותיו הקשות של המערער בינואר 1995 ומכך שהרופא המומחה שאליו הובא לא טרח לעשות ולו את המינימום הדרוש כפי שנבע מתוך החומר שהיה בפניו. כן טעתה הועדה בהעדיפה את חוות-דעתו של ד"ר מזר על פני חוות-הדעת של פרופ' ילין, בלא הנמקה. למעשה לא נדרש כל מידע נוסף מעבר לזה שהובא בפני הדרג הצבאי כדי לגלות את מחלת המערער ממנה סבל לפחות שנתיים ימים בטרם נתגלתה, וגילוי כזה יכול היה להתבצע ע"י צילום רנטגן פשוט. ודאי שלא היתה הצדקה להטיל את האשם למחדל זה על המערער. עוד נטען כי גם אם המערכת הרפואית האזרחית כשלה, אין די בכך כדי לשחרר את המערכת הצבאית. לבסוף טוען המערער כי גם ד"ר מזר לא שלל את האפשרות כי הגידול הכפיל עצמו במהלך השירות ולפיכך היה על הועדה להקל עם המערער ולפסוק כי מצבו הוחמר בשל האיחור בגילוי בזמן השירות.   5. לטענת המשיב הוכח כדבעי כי המערער אכן נמנע מלגלות את כל ההשתלשלות הרפואית הקשורה לבעיות הנשימה והמידע החלקי שמסר הסיט את האבחון לכיוון של מחלת האסטמה. המערכת הצבאית רשאית היתה לסמוך ידה על קביעת המערכת האזרחית וכך עשתה כל עוד המערער לא הביא חומר רפואי המצדיק בדיקות בכיוון שונה ואף לא התלונן על תופעות המצדיקות שינוי התפישה. למעשה רק ביוני 1995 פנה המערער לראשונה לבדיקה רפואית בטענה של שיעול טורדני, וגם אם מקבלים את עדויות מפקדיו וחבריו כי הירבה להתלונן בפניהם על מצב בריאותו, אין בכך כדי לסייע לו, שהרי אין הם רופאים ולא היה זה מתפקידם להתוות דרך טיפול רפואית כלשהי. כמו כן לאור ההלכה הפסוקה אין באיחור באבחנה כשלעצמו כדי לזכות את המערער בהכרה לפי החוק, אלא עליו הנטל להוכיח כי האיחור באבחון שאינו קשור לשירות הצבאי נגרם ע"י רשויות הצבא באופן רשלני, שלא תוך טיפול סביר ומיומן. לטענת המערער לא ניתן להטיל על רשויות הצבא חובת סטנדרט גבוה מהסטנדרט של רופא מיומן וסביר בחיים האזרחיים. אשר לענין ההחמרה - המערער לא טען להחמרה ולא הביא ראיות בנדון. לדעת פרופ' ילין לא ניתן לבודד את שיעור ההחמרה שהיא תוצאת תנאי השירות מההחמרה ממנה סבל עקב אי אבחון ע"י הרשויות האזרחיות משך 5 שנים.   דיון   6. אין חולק כי בנסיבות המקרה נשלל קיומו של קשר סיבתי בין תנאי השירות לפרוץ המחלה. המחלוקת נסבה, כאמור, סביב האפשרות האובייקטיבית לאבחן את המחלה על ציר הזמן, על רקע קיומם ומשקלם של דיווחים, תסמינים, תלונות ותוצאות של בדיקות, וכן בשאלה אם הניתוח הרדיקלי שבוצע במערער הינו תוצאה של האיחור באבחנת המחלה.   הועדה בחנה את התנהגות המערכת הרפואית הצבאית לאור אמות המידה שנקבעו בפסיקה בתביעות נזיקין המבוססות על רשלנות רפואית, אלא שיש לאבחן בין תביעת נזיקין לבין תביעה על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום). חבות הנתבע בעילת רשלנות לפי פקודת הנזיקין תלויה כולה בהוכחת אשם מצידו העולה כדי רשלנות כהגדרתה בפקודה, שעה שזכותו של חייל לקבלת תגמולים והטבות אחרות מותנית בכך שנכותו באה לו "בתקופת שירותו ועקב שירותו" ומבלי שחבות המדינה תלויה בגורם של אשם מצד שלוחיה (ע"א 235/78 פלג נ' מדינת ישראל פ"ד מב(1) 463, 469).   7. הסוגיה של טיפול רפואי במסגרת השירות הצבאי ואבחון מחלת החייל במסגרת זו נבחן באחרונה באורח מפורט ברע"א 8317/99 שוקרון נ' מ"י פ"ד נו(5) 321. באותו מקרה, כפי שאירע בענייננו, לא נטען כי מחלת המערער נגרמה עקב שירותו. עיקר טענתו היתה כי אילו היה מאובחן כראוי ומטופל כיאות במהלך שירותו הצבאי, ייתכן שניתן היה למנוע, או לכל הפחות לעכב, את מחלתו הקשה.   הכללים ואמות המידה לפיהם יש לבחון סוגיה זו נותחו בפסק-דינו של כב' השופט ריבלין:   "בית-משפט זה התייחס לא פעם לאפשרות כי אי-אבחון מחלה של אדם או אי-טיפול מתאים בה במהלך שירותו הצבאי עשויים להקים זכאות להכרה על פי חוק הנכים. בע"א 503/76 כהן נ' קת"ג פ"ד לא(2)36 מתייחס השופט ח' כהן להיעדרו של רופא במחנה הצבאי בשעה שהחייל נזקק לטיפול רפואי וקובע: 'זאת היא נסיבה שאם כי אולי אינה מצדיקה קביעת גרימה עקב השירות, על כל פנים יתכן ןתצדיק או תחייב קביעת החמרה עקב השירות'.. אמנם ברע"א 5462/95 שניאור נ' קת"ג (לא פורסם) נאמר כי: 'כאשר חייל נזקק לטיפול רפואי עקב מחלה שאין לה עם השירות ולא כלום ובעקבות גילוי המחלה והטיפול בה או בסיבוך הנוצר בעקבותיה, בדרך הרגילה והמקובלת, נגרמה לו נכות, לא נוצרת זיקה של סיבתיות עם השירות ואין לקבוע כי הנכות נגרמה עקב השירות'... ואכן, העובדה כי מחלתו של חייל נגרמה או הוחמרה במהלך שירותו הצבאי אין בה די, כשלעצמה, כדי להקים זכאות לתגמולים. גם עצם ההיזקקות לטיפול רפואי בתקופת השירות הצבאי אינה מקימה מיניה וביה זכאות לתגמולים בגין תוצאותיו של הטיפול הזה, ואולם זכאות כזו יכול שתקום כאשר המחלה נגרמה או הוחמרה עקב טיפול רפואי שניתן בתקופת השירות. התיבות 'עקב השירות' המופיעות בסעיף 1 לחוק הנכים (הגדרת המונח 'נכות'), כוללות בחובן בנסיבות מתאימות גם טיפול רפואי שניתן בתקופת השירות (ראו דברי השופטת ביניש ברע"א 1521/95 שטיין נ' קת"ג - לא פורסם. ראו גם פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בע"א (ת"א) 835/84 מלמד נ' קת"ג פ"מ תשמ"ו (3) 173). ודוק, כאשר הטיפול הרפואי שניתן לחייל אינו חורג מן הרגיל והמקובל, ובכל זאת נגרמה מחלתו של המטופל או הוחמרה, אין מתקיימת בהכרח זיקה סיבתית בין השירות הצבאי לבין הנכות. ברם מקום שהטיפול הרפואי שניתן לאדם בתקופת שירותו הצבאי סטה מ"כללי האמנות הרפואית", ומקום שבו בשל סטייה זו נגרמה מחלתו של החייל או הוחמרה, נקשר הקשר הסיבתי הדרוש" (שם, עמ' 328 - 329).   כך גם מצינו בע"א 342/76 יעקב כהן נ' קת"ג (לא פורסם), מפי כב' השופט ח' כהן:   "העובדה שטיפול רפואי הדרוש לאדם ניתן לו על ידי רופאה של חיל הרפואה, והוא באשר אדם זכאי לטיפול זה בתקופת הצבא, אין בה כשלעצמה כדי לעשות את הטיפול הרפואי לאירוע צבאי. במה דברים אמורים, ראשית בטיפול שבוצע בכל כללי האמנות הרפואית שיכול החייל לומר, אלולא השירות, לא הייתי צריך להזקק לחיל הרפואה; ושנית בטיפול רפואי שאין בינו ונחיצותו ועיתויו לבין השירות הצבאי ולא כלום - להבדילו מטיפול רפואי שצריך היה לבצעו או להחישו מסיבה כלשהי בשירות הצבאי. המבחן איננו אם הטיפול הוא לטובתו של החייל. מסתמא- כל טיפול רפואי תמיד הוא לטובתו, או לפחות מתכוונים לטובתו. המבחן הוא בקשר הסיבתי שבהזקקו של החולה אל חיל הרפואה".   יש לציין להשלמת התמונה כי מצד אחד נקבע בע"א (ת"א) 835/84 הנ"ל (ענין מלמד) כי החובה להיזקק לשירות רפואי במסגרת השירות הצבאי הינה חלק מתנאי השירות והטיפול הרפואי שמקבל חייל הוא בגדר "עקב שירותו" בצה"ל. לפיכך אין שום חשיבות אם היתה או לא היתה רשלנות בטיפול הרפואי משום שהאחריות לפי חוק הנכים היא אבסולוטית ובתנאי שקיים הקשר הסיבתי כמוגדר בחוק. מהצד השני נקבע בע"א 235/88 מלצר נ' קת"ג (לא פורסם) כי למרות שהשירות הרפואי הוא אמנם מתנאי השירות אולם "אין לזקוף לחובת השירות הצבאי חובה להזהיר מן הסיכון במומים מולדים נסתרים ולכן היעדר אזהרה נוכח היעדר אבחון שלא נעשה תוך סטיה מנוהלי רפואה מקובלים, איננו 'עקב השירות' כמובנו בחוק הנכים. הטלת חובה על שירותי הרפואה הצבאיים לפעול מעבר לתקנים המקובלים בעולם הרפואה הוא בגדר הטלת חובה עפ"י חוק הנכים מעבר למה שיש לייחס למחוקק".   8. בסופו של דבר, לפי אמות המידה האמורות יש לבחון האם אבחון מחלתו של המערער במסגרת שירותו הצבאי היה לפי "כל כללי האמנות הרפואית" כאמור, או שמא לקה בחסר ועקב כך הוחמר מצבו עד כדי ההכרח בכריתת האונות הנוספות. באם עלה בידי המערער להוכיח קיומה של סטייה מכללי הטיפול הרפואי הראוי, כי אז דין ערעורו להתקבל ויש לקבוע כי נגרמה החמרה של מחלתו, ואילו אם הוברר שלא היתה חריגה מהכללים הראויים והמקובלים בעולם הרפואה, כי אז יש לדחות את הערעור.   ועדת הערעורים שמה משקל רב יתר על המידה על התנהגות המערער עצמו בקובעה כי הוא לא טרח לספק לדרג הרפואי את הנתונים הרפואיים ואת התמונה הרפואית המליאה לגבי מצבו, כפי שאלה השתקפו מתוך ההיסטוריה הרפואית שלו במסגרת האזרחית. לדעתנו לא היה מקום להטיל את האשם לפיתחו של המערער, שאינו מומחה בתחום הרפואה ואינו חייב להתמצא בנבכי עולם הרפואה. הא ראיה שגם מומחי הרפואה האזרחיים כשלו באבחון ובטיפול במקרה זה. אולם הסרת האשם מכתפו של המערער עדיין אין משמעותה כי הדרג הרפואי הצבאי סטה מהכללים הרפואיים הראויים.   9. למעשה שני המומחים הרפואיים גם יחד אינם חולקים על כך שניתן היה לאבחן את מחלת המערער בין השנים 1990 ועד 1995 וכי הרשלנות לאי האבחון בתקופה זו רובצת לפיתחה של המערכת הרפואית האזרחית. כך כותב פרופ' ילין, המומחה מטעם המערער, כי: "אין כל ספק שב- 1990 ולאורך מרבית התקופה שעד ל- 1995 ניתן היה בקלות לאבחן את מחלתו האמיתית". בצדק טוען המשיב כי גם אליבא דדעתו של פרופ' ילין אם היתה האבחנה נעשית במועד, בתקופה האמורה ובהיותו של המערער נתון לטיפולה של המערכת הרפואית האזרחית, והמערער היה מנותח, כי אז ניתן היה להסתפק בכריתת האונה האמצעית בלבד. גם ד"ר מזר, המומחה מטעם המשיב, קובע כי ככל שהגידול היה מאובחן סמוך לשנת 1990, יתכן שניתן היה להסתפק בכריתה חלקית בלבד, וכי אכן ניתן היה לאבחן את הגידול עוד בשנת 1990 ע"י ברונכוסקופיה. ועדת הערעורים הגיעה למעשה לכלל מסקנה לאור כל החומר הרפואי שהונח בפניה, ותוך העדפת חוות-הדעת של ד"ר מזר, כי לא הוכחה סטייה מכללי הרפואה הרפואיים וכי מכל פנים לא זו בלבד שלא הוכח בבירור כי היה איחור באבחון, אלא שאף אם היה איחור שכזה לא הוכח הקשר הסיבתי שבינו לבין ביצוע הכריתה המליאה בריאה של המערער. ד"ר מזר קובע בחוות-דעתו כי למעשה לא היה איחור באבחנה במהלך השירות הצבאי, אלא נהפוך הוא, לאחר דחייה בת 5 שנים כאמור נשלח המערער סוף סוף למרפאת ריאות ושם נעשתה האבחנה הנכונה. לפיכך האיחור באבחנה אירע בתקופה שלפני השירות הצבאי. אשר לתקופה שמינואר ועד אוגוסט 1995, קובע ד"ר מזר כי לא היו למערער אירועים של דלקת ריאות, אלא תלונות על קוצר נשימה בעיקר במאמץ, שהתאימו לאסטמה. לפיכך רשאית היתה הועדה להגיע בצדק למסקנה שלפיה "חומר הראיה מתיישב יותר עם המסקנה שעובר לאחר התלונה על 'שיעול טורדני' מיהר הדרג הצבאי לתור אחר אפשרות לקיומה של בעיה אחרת, ועובר לאחר אבחונה יושמה פרוצדורה ניתוחית אשר אין חולק בפנינו כי היתה הנכונה בנסיבות הענין" (עמ' 19 להחלטת הועדה). בנסיבות אלה הרי שחרף כל טיעוני המערער ולמרות האהדה שיש לרחוש לו, אין לומר כי הועדה הגיעה לתוצאה מוטעית המצדיקה התערבותה של ערכאת הערעורים. לענין העדפת חוות-הדעת של ד"ר מזר על פני זו של פרופ' ילין, יש לציין כי העדפה שכזו הינה קביעה עובדתית שאין בית-המשפט לערעורים מתערב בה, לאור הוראת סעיף 34(א) לחוק לפיה מוסמך בית-המשפט לדון בטענה משפטית בלבד ( השוה ע"א 528/65 שרוני נ' קת"ג פ"ד כ(1) 175; ע"א 140/79 אזולאי נ' קת"ג פ"ד לג(3) 74). זאת ועוד- אפילו ניתן היה להגיע לכלל מסקנה כי מדובר בהחמרה, הרי שלפי חוות-דעתו של פרופ' ילין לא ניתן לבודד את שיעור ההחמרה שהיא תוצאה של תנאי השירות, קרי התקופה מינואר עד אוגוסט 1995, מההחמרה ממנה סבל המערער בשל אי האבחון ע"י הרשויות הרפואיות האזרחיות משך 5 השנים שמשנת 1990 ועד 1995.   10. מכל הטעמים האמורים יש לדעתי לדחות את הערעור, ללא צו להוצאות. יהושע גרוס, אב"ד סגן נשיא     השופטת אסתר קובו: אני סבורה כי החלטת ועדת הערעורים, אשר דחתה את ערעורו של המערער על החלטת קצין התגמולים שלא להכיר במחלה בה לקה, גידול בריאות, שגויה. אשר על כן, חולקת אני על חוות דעתו של חברי, אב בית הדין, כב' השופט גרוס. כעולה מחומר הראיות שהיה לפני הועדה, עדכן המערער את הצבא בכל הקורות אותו ומכלול תלונותיו היו לפניה. בילדותו אובחן כחולה בברונכיט ספסטי ובגילים 11 ו-17 חלה בדלקת ריאות. בינואר 1990 במהלך בדיקות רפואיות לקראת גיוסו לצה"ל, נקבע לו פרופיל רפואי 97 עם סעיף ליקוי המשקף התקף חד פעמי של דלקת ריאות. בחודש אוגוסט 1991 עבר המערער מסלול טירונות בן חודש ימים ולאחר מכן שוחרר מן השירות, שכן הוא בחר במסלול העתודה האקדמית. בחודש ינואר 1995 חויל בשנית. בין 1991 ל-1995 התלונן המערער על קוצר נשימה ועל אבחנות חוזרות ונשנות של אסטמה. הוא ביקש שהפרופיל הרפואי שלו בצבא יעודכן בהתאמה. בנובמבר 1993 עמד בפני ועדה רפואית. זו האחרונה, על אף התלונות והסיפור הקשה של בעיות נשימה לא נקטה בבדיקות ובבירורים נוספים מטעמה, כגון צילום רנטגן של הריאות או צילום CT, אלא הסתמכה על האמנזה מפי החייל ועל מכתב הרופא המטפל בקופת בחולים. בהתאמה, על סמך אלה, ציינה הועדה הרפואית כי “'הסיפור' (כך במקור) מתאים לאסטמה" ונקבע למערער פרופיל של 65. בינואר 1995 חויל המערער לשירות חובה וגם אז לא עבר כל בדיקות רפואיות ענייניות. במהלך שלב ההכנה לקורס קצינים ניכרו אצלו קשיי תפקוד וקשיי נשימה, שבשלם לא שובץ לקורס קצינים והוא עבר לשרת בקריה. גם בשלב הזה לא סברו שלטונות הצבא כי יש מקום לערוך בירור מעמיק יותר באשר לכושרו ולמצב בריאותו. במהלך שירותו בקריה מינואר 95, חזרו באו ועלו בעיות הנשימה והתקפי השיעול. גם אז לא נשלח המערער לבדיקה רפואית. רק באוגוסט 1995 נשלח המערער לבירור ענייני ואז אובחן הגידול שבריאותיו. הוא עבר שני ניתוחים להסרת הגידול. אין חולק, כך נראה לי, כי אילו היה נעשה למערער צילום רנטגן במהלך השנים, לפחות בשנת 1993 ובוודאי בינואר 95, ניתן היה לגלות את הגידול. ודוק, בינואר 1995 בא המערער בפני רופא שלא נקט כל בירור עצמאי מטעמו באשר לתלונות על קשיי התפקוד, הנשימה והשיעול, מה שהתחייב אז מהחומר שהיה לפניו. בירור עצמאי משמעו, לא הסתמכות על דברי המערער ועל רופאים אזרחיים, אלא בדיקה מטעמם של שלטונות הצבא ועריכת הצילומים הנדרשים. אילו כך היה נעשה בזמנו, נזקיו של המערער היו קטנים יותר, שכן הגידול היה מאובחן אם לא ב-1993, בתחילת 1995 ואם אין מקום לזקוף את הנכות כולה לחובת השירות הצבאי, החמרה בוודאי יש כאן. "מקום שבו ניתן היה לגלות את הגידול בדרכים פשוטות וידועות ולא נערכו הבדיקות המתאימות הרי שעל המערכות הרפואיות לשאת בנזק ששיעורו יקבע ע"י ביהמ"ש" (ע"א 2509/98 גיל נ' קופ"ח הסתדרות כללית, פ"ד נב(2) 38) ההסתמכות במקרה דנן על דברי המערער או על סיכומי המערכת האזרחית איננה פוטרת את המערכת הצבאית מאחריותה שלה לאי אבחון הגידול במועד. אשר על כן נראה לי שיש לקבל את הערעור, לפחות לעניין ההחמרה.    אסתר קובו, שופטת   השופטת מיכל רובינשטיין:   במחלוקת שנפלה בין חברי השופטים מצטרפת אני לחוות דעתה של כב' השופטת אסתר קובו. כאשר המערער הינו חייל הנמצא תחת פיקוח ואחריות שלטונות צה"ל היה על המשיבה לקיים בירור עצמאי ולא להסתמך על דברי המערער ועל התיק הרפואי האזרחי ולבצע את כל הבדיקות והצילומים הנדרשים בנסיבות המקרה, ומשלא נעשה כך, כאמור, אין מקום לפטור את המשיבה מאחריות.   מיכל רובינשטיין, שופטת     לפיכך, הוחלט לקבל את הערעור כאמור בחוות הדעת של השופטות קובו ורובינשטיין. הדיון יוחזר לוועדת הערעורים לקביעת הנכות הראויה וכדי להכריע בשאלה אם מדובר גגרימה או בהחמרה.   המשיבה תשלם הוצאות ושכ"ט למערער בסך של 15,000 ₪ + מע"מ צמוד מהיום.   ניתנה היום ה' בטבת, תשס"ג (10 בדצמבר 2002) במעמד הצדדים   יהושע גרוס, שופטסגן נשיא   אסתר קובו, שופטת   מיכל רובינשטיין, שופטת צבארפואהשאלות משפטיותתביעות רשלנות רפואיתרשלנותרשלנות רפואית (סרטן)רשלנות רפואית (באבחון)שירות צבאי