1. בפני תביעה שהוגשה בהליך של דיון מהיר לתשלום סך של 12,415 ש"ח ששולמו לתובע עבור אחזקת רכב לתקופה שבין 29.9.95 ו- 28.2.96, ונוכו, שלא כדין, לטענת התובע, ממשכורתו "עקב התרשמותה של הנתבעת כי התובע אינו הבעלים של הרכב שמספרו 88-497-58 מסוג פורד" (להלן-הרכב), בנוסף לכך, תובע התובע הוצאות אחזקת רכב שירות לתקופה שבין 1.3.96 ו- 18.6.96, מועד בו בוצעה העברת הבעלות על הרכב במשרד הרישוי, בסך של 1,818 ₪ . 2. בכתב התביעה טען התובע, רכז חוליית מפקחים בפקיד שומה תל-אביב 1, בין השאר, כי הוא מקבל הוצאות אחזקת רכב, כנהוג לגבי רכזי חוליות אצל הנתבעת, וכי ביום 28.9.95 רכש את הרכב ושילם עבורו סך של 14,000 ₪ , כעולה מההסכם שחתם עם המוכר באותו יום. כן טען התובע, כי שילם את ביטוח רכב וגם רשיון הרכב הוצא על שמו. עוד טען התובע כי, מכל מיני סיבות, לא בוצעה, בעת הרכישה, העברת הבעלות, במשרד הרישוי. התובע הוסיף וטען, כי למרות שהוכיח לנתבעת שהוא הבעלים של הרכב מאז 28.9.95 והוא זה שמשתמש בו, סירבה ומסרבת הנתבעת להחזיר את הכספים בגין אחזקת רכב, בנימוק, כי התשלום עבור אחזקת הרכב משולם אך ורק עפ"י הקריטריון של "רישום פורמלי של בעלות בלבד". לכתב התביעה צורפו המסמכים כדלקמן:- א. מסמך שכותרתו "הסכם" מיום 28.9.95. (נספח א) יצויין כי במסמך זה לא נאמר דבר על העברת הבעלות במשרד הרישוי. ב. תעודת בטוח ע"ש התובע שתאריך הוצאתה 12.12.95 (נספח ב) ג. רשיון לרכב ע"ש התובע שתוקפו מיום 18.6.96 (נספח ג) 3. הנתבעת הגישה כתב הגנה ובקשה למחיקה על הסף, בה נטען, בין השאר, כי דינה של התביעה להימחק על הסף וזאת, בין השאר, בנימוקים כדלקמן:- 3.1 התובע מודה כי רק ביום 18.6.96 העביר בעלות ברכב, בגינו הוא זכאי, לטענתו, להחזר הוצאות רכב. 3.2 התובע אינו טוען שלא קיבל החזר הוצאות רכב לגבי התקופה שמאז העברת הבעלות, אלא רק לגבי התקופה הקודמת להעברת הבעלות. 3.3 נהלי הנתבעת בדבר זכאות להחזר הוצאות רכב, הנם קבועים מזה שנים ומחייבים בעלות ברכב של העובד או בן/בת זוגו, על פי רשיונות רכב רשמיים של משרד הרישוי. 3.4 לאור האמור לעיל, התובע מודה שלא עמד בנהלי הנתבעת לקבלת החזר הוצאות רכב, ואינו יכול לדרוש החזר הוצאות רכב בהתאם לאותם נהלים, אשר הינו טוען כנגדם. 3.5 משכך, מהנטען בכתב התביעה לא קמה לתובע כל עילה כנגד הנתבעת ובודאי שלא זכות, ולו לכאורה, לקבלת הסעדים המבוקשים, ועל כן דין תביעתו להימחק על הסף. בנוסף, ולגופו של עניין, טענה הנתבעת כדלקמן:- 3.6 רק ביום 28.2.96 הודיע התובע לנתבעת על מכירת רכבו הקודם שהתבצעה ביום 3.9.95 (להלן-תאריך המכירה). משלא הציג התובע אישורים מתאימים בדבר בעלות על רכב אחר, מאז תאריך מכירת רכבו הקודם, ניכתה הנתבעת ממשכורת חודש מרץ 1996 של התובע את הוצאות הרכב ששולמו לו שלא כדין, עבור התקופה שלאחר מכירת הרכב (2/96-10/95). סכום ההפרשים נטו שנוכה מהתובע היה 6512.21 ש"ח ויתרת הסכום המצוין בתלוש המשכורת תחת הכותרת "הפרשים" נובע מהמיסוי על הסכום הנ"ל. 3.7 על פי סעיף 26.121 לתקשי"ר מוסמך החשב הכללי לקבוע הוראות בדבר נסיעות בתפקיד והחזר הוצאות נסיעה. מכוח סמכותו, מוציא החשב הכללי, מעת לעת, חוזרים ועדכונים בדבר זכאות להחזר הוצאות נסיעה. מאז ומעולם, כעולה מהחוזרים והעדכונים, הזכאות לתשלום החזר הוצאות לבעלי רכב אישי, מותנית בכך שהרכב הנו בבעלותו המלאה של העובד או של בן זוגו, בהתאם לרישום במשרד הרישוי. 3.8 אם אכן רכש התובע את הרכב במועד הנטען על ידו, ובחר, מטעמים השמורים עמו, שלא להעביר את הרכב על שמו מיד עם הרכישה - הרי שלא קמה לו זכאות להחזר הוצאות רכב - אלא ממועד העברת הבעלות. 3.9 ברשיון הרכב נרשם התובעכ כבעלים מיום 18.6.96. אך התובע ציין על גבי צילור הרשיון, בכתב ידו, כי העברת הבעלות צריכה הייתה להיעשות בחודש מאי 1996, אך הדבר נבצר ממנו עקב שביתה במשרד הרישוי. בהתאם לכך, תוך התחשבות בתובע, שולמו לו במשכורת חודש אוגוסט 1996 הוצאות אחזקת רכב רטרואקטיבית מחודש מאי 1996. 3.10 תעודת הביטוח לרכב נחתמה רק ביום 31.12.95. 3.11 לצורך הוכחת בעלות על הרכב יש רלוונטיות לזהות רוכש הרכב ו/או משלם הביטוח לרכב. זהות המשתמש ברכב חשובה, אולם אין די בה לצורך קביעת הזכאות להחזר הוצאות רכב. 3.12 התובע הגיש תביעתו בחוסר תום לב, תוך העלמת פרטים מהותיים מבית הדין ובייחוד העלמת העובדה שדיווח על מכירת רכבו באיחור של 5 חודשים, ולמעשה כל אותה עת ידע כי הדיווח האחרון שנתן לנתבעת אינו נכון, וכי בהסתמך על אותו דיווח לא מעודכן, משתלמים לו מדי חודש בחודשו תשלומים שאינו זכאי להם. לכתב ההגנה צורפו המסמכים כדלקמן:- חוזר החשב הכללי מיום 4.11.98 שכותרו "החזר הוצאות נסיעה בתפקיד ברכב פרטי לבעל רכב שירות ואישי - רענון נהלים".(נספח א) בו נאמר, בין השאר, כדלקמן: "3. זכאות להחזר הוצאות לבעלי רכב שירות אישי תשלום החזר הוצאות רכב לבעלי רכב שירות ואישי מותנה בכך שלעובד רכב כשיר ומורשה. בבעלותו המלאה (או בבעלות בן זוגו) במשך כל השנה, ושהוא בעל רשיון נהיגה בר תוקף ברכב זה… להסרת כל ספק מובהר בזה, כי לעניין החזר הוצאות רכב - "בבעלותו המלאה (או בבעלות בן זוגו)" - הכוונה היא שבמשרד הרישוי הרכב רשום על שם העובד (או על שם בן זוגו). לא ישולם החזר הוצאות בעד תקופה בה לא התמלאו תנאים אלה. (ההדגשות לא במקור) הודעת התובע מיום 28.2.96 (נספח ב), בה מודיע התובע כי ביום 3.9.95 מכר מכונית שמספרה 1376485 וכי בבעלותו הרכב. תלוש שכר של התובע לחודש מרץ 1996 (נספח ג). העתק מרשיון הנהיגה של התובע מיום 18.6.96 ומהערת התובע בכתב ידו (נספח ד) העתק תלוש שכר של התובע לחודש אוגוסט 1996 (נספח ה) 4. בדיון ההוכחות שהתקיים בפני העיד התובע. בעדותו חזר התובע על האמור בכתב התביעה והוסיף, בין השאר, כדלקמן:- 4.1 כי הוא עובד מדינה מנובמבר 1965. 4.2 כי בתקופה הרלוונטית היה במצב מסוים, כאשר תזרים המזומנים שלו היה קשה מאד, כי התחייב על רכישת דירה ולא עמד בתנאים, ואז הקבלן הטיל עליו קנסות, ומכאן אולי שלא שם לב לנהלים שקיימים לגבי אחזקת רכב ולא ייחס לכך חשיבות. השיקול היה להסדיר את החובות לקבלן ולא להתעסק עם העברת הבעלות. 4.3 ברגע שיידעו אותו בנושא העברת הבעלות על הרכב הזדרז לעשות זאת והעביר בעלות. 4.4 את הביטוח על הרכב עשה מיד לאחר שמכר את הרכב הקודם. 4.5 הגיע עם הרכב לעבודה ואף יצא לביקורות במידת הצורך. 4.6 לעובד יש זכויות שמוקנות לו כתוצאה מזה שקיבל זכות זו במשך שנים רבות וממשיך לקבל אותה, ואין מחלוקת שבגין אותו רכב, עם העברת הבעלות, המשיכה הנתבעת לשלם לו הוצאות רכב. ב"כ הנתבעת ויתרה על חקירה נגדית. במהלך הדיון הוגשו לתיק המסמכים כדלקמן:- מכתבו של התובע מיום 4.3.96 מופנה לרכז הסתדרות עובדי המדינה (נת/ 1) מכתבו של התובע מיום 4.8.96 מופנה לחשבת האגף (נת/ 2) חוזר נציבות מס הכנסה ומס רכוש מיום 28.8.96 (נת/ 3) מכתבו של ראש ענף שכר ותנאי שירות מיום 16.1.97 (נת/ 4) חוזר החשב הכללי מיום 13.12.94 (נת/ 5). הצדדים סכמו טענותיהם בכתב. 5. המסגרת המשפטית 5.1 סעיף 26.121 לתקשי"ר, החל ביחסי הצדדים, קובע כי החזר הוצאות נסיעה לעובד, ישולם בהתאם להוראות החשב הכללי:- "עובד רשאי לתבוע החזר הוצאות נסיעה בתפקיד בתחבורה ציבורית או בדרך אחרת, בהתאם להוראות החשב הכללי בנושא נסיעות בתפקיד והחזר הוצאות נסיעה". 5.2 בסעיף 7 לחוזר החשב הכללי מיום 13.12.1994 (נת/ 5) שכותרתו "החזר הוצאות רכב" נאמר כדלקמן: "בפיסקה 3.2, שבחוזר תש"ם/ 63 מה- 15 באפריל 1980 נאמר, כי 'תשלום החזר ההוצאות מותנה בכך שלעובד רכב כשיר ומורשה בבעלותו המלאה (או בבעלות בן זוגו) במשך כל השנה, ושהוא בעל רשיון נהיגה בר-תוקף ברכב זה'. להסרת כל ספק מובהר בזה, כי לעניין החזר הוצאות רכב - ב'בעלותו המלאה (או בבעלות בן זוגו)' - הכוונה היא: שבמשרד הרישוי הרכב רשום על שם העובד (או על שם בן זוגו). (ההדגשות במקור). 5.3 הוראת החשב הכללי מקורה בסמכות שהוענקה לו מכוח התקשי"ר, שהוראותיו מהוות את תנאי חוזה העבודה של כל עובד מדינה. הוראות אלה מעניקות שורה שלמה של טובות הנאה לעובדי המדינה, ואין להתנער מן ההגבלות שבאותן הוראות לגבי הנאות אלה. מאחר שמדובר במתן הטבה לעובד על ידי מעבידו, זכאי המעביד לקבוע כללים אחידים למתן אותה הטבה, אשר ימנעו מהמעביד את הצורך לנהל בכל מקרה דיון לגופן של זכויות. (ע"א 376/67 בן ציון נוריאלי נ' מדינת ישראל, פ"ד כא (2), 689, דב"ע נו/ 35-2115 (ת"א) יהודית מנדלבאום נ' משרד הבטחון, עבודה אזורי, כרך ו, 565). "אפשר שלא ניתן יהיה להפעיל סמכות מסוימת באופן שוויוני, הוגן וסביר אלא אם הסמכות תופעל לפי מבחנים ברורים, ענייניים וידועים לכל". (יצחק זמיר, הסמכות המינהלית, כרך ב, 780). עקרון השוויון מחייב כי לא תהיה סטייה מהנהלים, בהעדר שיקולים ענייניים המצדיקים סטיה. "רשות ציבורית המתווה לעצמה קווי פעולה או כללים בענין אופן הפעלת סמכויותיה, איננה יכולה לסטות מן הקווים והכללים שגיבשה וקבעה לעצמה. אלא אם כן קיימים טעמים סבירים לכך העומדים במבחן הביקורת האובייקטיבית…"(יצחק זמיר, הסמכות המינהלית, כרך ב' 786). דברים אלה יפים גם לענייננו. עוד נקבע, בהלכה הפסוקה כי, אכן, הרישום במשרד הרישום הוא דקלרטיבי בלבד, אולם "סביר יותר לדרוש מהעובד הטוען להחזר הוצאות רכב בבעלותו, לפשט את דבר ההוכחה המוטלת עליו ולרשום את הרכב על שמו או על שם בן זוגו בלבד…אם נאזן את האינטרס של העובד ושל המעביד - נגיע למסקנה כי אינטרס המעביד לפישוט דרך ההוכחה למתן ההטבה עולה על אינטרס העובד הנדרש לעשות פעולה פשוטה לקבלת הטבה זו". (דב"ע נו/ 35-2115 (ת"א) יהודית מנדלבאום נ' משרד הבטחון, עבודה אזורי, כרך ו, 565, בעמ' 3-4 לפסק הדין). 5.4 כן נקבע בהלכה הפסוקה כי למעביד הפררוגטיבה לנהל את מפעלו בדרך הטובה ביותר, לפי הבנתו ושיפוטו, תוך שמירת כללי הסכם העבודה. (דיון לח/ 3-102 צים חב' השיט הישראלית נ' זאב נעמן ואח', פד"ע י, 225, דיון מח/ 3-2 אורי גנני נ' אמירים, פד"ע יט, 419.) 6. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובכל המסמכים שהוגשו לתיק, ולאחר ששמעתי את עדותו של התובע אני קובעת כדלקמן:- 6.1 התובע עובד באגף מס הכנסה כרכז חוליית מפקחים. 6.2 התובע זכאי להחזר הוצאות רכב בהתאם לחוזר החשב הכללי שכותרתו "החזר הוצאות נסיעה בתפקיד ברכב פרטי לבעלי רכב שירות ואישי". 6.3 בחוזר החשב הכללי, שהוא המקור לזכאותו של התובע להחזר הוצאות רכב, נקבע, בין השאר, כי התשלום מותנה בכך שלעובד רכב כשיר ומורשה, בבעלותו המלאה (או בבעלות בן זוגו), כאשר מודגש במפורש כי לעניין החזר הוצאות רכב - "בבעלותו המלאה (או בבעלות בן זוגו) - הכוונה היא "שבמשרד הרישוי הרכב רשום על שם העובד (או על שם בן זוגו)". 6.4 בחודש ספטמבר מכר התובע את רכבו הקודם. 6.5 התובע חתם על הצהרה על פיה הוא מתחייב לדווח על כל שינוי בבעלות על הרכב שבגינו מקבל הוצאות רכב. 6.6 התובע לא דיווח מיד לנתבעת על מכירת הרכב הקודם, למרות הצהרתו, כאמור לעיל, והוא המשיך לקבל הוצאות רכב למרות שמכר את רכבו ולא היה רכב אחר רשום על שמו במשרד הרישוי. 6.7 רק ביום 28.2.96 כששה חודשים לאחר מכירת הרכב הקודם הודיע התובע על מכירתו. 6.8 בעת ההודעה על מכירת הרכב הקודם, לא היו בידי התובע, כאמור, כל אישורים על בעלות ברכב אחר, ועל כן נוכו משכרו תשלומים שקיבל בגין הוצאות רכב, החל מחודש אוקטובר 1995 ועד חודש פברואר 1995. 6.9 בחודש יוני 1996 הציג התובע רשיון רכב ממנו עולה כי הוא הבעלים של הרכב החל מיום 18.6.96. 6.10 הנתבעת שלמה לתובע הוצאות רכב החל מחודש מאי 1996, בהתחשב בטענתו כי נבצר ממנו להעביר את הבעלות במשרד הרישוי כתוצאה משביתה. 6.11 אין מחלוקת כי החל מיום מכירת הרכב הקודם (חודש ספטמבר 1995) ועד ליום 18.6.96 לא היה רכב רשום על שם התובע או על שם בת זוגו, במשרד הרישוי. משאין מחלוקת, כאמור לעיל, ומשקבענו כי מקור הזכאות להוצאות רכב הוא בחוזר החשב הכללי - הרי שאין התובע זכאי להוצאות רכב בגין התקופה החל מחודש אוקטובר 1995 ועד ליום 18.6.96. משכך הם פני הדברים, הרי שהתשלומים שקיבל התובע החל מחודש אוקטובר 1995 ועד לחודש פברואר 1996 - מועד הדיווח על מכירת הרכב הקודם, שולמו לו שלא כדין, ועל כן זכאית הייתה הנתבעת לנכות משכרו תשלומים אלה. לגבי התקופה שמחודש מרץ 1996 ועד לחודש מאי 1996 - תקופה שבמהלכה לא היה הרכב בבעלותו של התובע - אין התובע זכאי להוצאות רכב. 6.12 יצוין כי טענתו של התובע כי במהלך התקופה הרלוונטית היה בפועל בבעלותו רכב - אינה שוקלת לענייננו, מאחר ולצורך תשלום הוצאות רכב, כעולה מחוזר החשב הכללי, אין די בבעלות בפועל, מה גם שגרסתו של התובע בדבר הבעלות בפועל על הרכב, במהלך התקופה הרלוונטית, לא הוכחה בפני. עוד יצויין כי ב"שלל" הגירסאות שהובאו על ידי התובע, באשר לסיבות לאי העברת הבעלות על הרכב על שמו, לא מצאתי, ולו טעם אחד ראוי, שיצדיק סטייה מהנהלים, על פיהם, נוהגת הנתבעת. 6.13 משכך הם פני הדברים - דין התביעה להידחות. 7. סוף דבר 7.1 התביעה נדחית. 7.2 התובע ישא בהוצאות הנתבעת ושכ"ט עו"ד בסך של 2,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק שישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. 7.3 המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים. ניתן היום ד' באלול, תשס"ג (1 בספטמבר 2003) בהעדר הצדדים דינה אפרתי - שופטת אחזקת רכברכבעובדי מדינה