תאונה בטיול מאורגן

תאונה בטיול מאורגן 1. עסקינן בתביעה עפ"י פקודת הנזיקין (נוסח חדש)  בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת בעקבות תאונה, שאירעה במסגרת טיול בו נטלה חלק. הצדדים חלוקים ביניהם הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק .   2.         התובעת  ילידת 1.1.1936,  הייתה במועד התאונה גמלאית  בת 65. ב- 14.6.01 השתתפה התובעת בטיול שאורגן מטעם נתבע מס' 1, ארגון נכי צה"ל (להלן : "הארגון ").  התאונה קרתה במצפור  שהיה תחת פיקוחו ובאחזקתו של נתבע מס' 3 (להלן: "הקיבוץ"). נתבעת מס' 2  היתה מבטחת של הארגון  במועד הרלוונטי.   3.        בטיול השתתפה קבוצה גדולה של אנשים בגיל מתקדם. במהלך הטיול, וכחלק בלתי נפרד הימנו, הגיעו המטיילים ובכללם התובעת, למקום  התאונה. בשעות הצהריים, האזינו התובעת ויתר המטיילים להרצאה מפי חבר הקיבוץ, כשלצורך כך התיישבו על "מדרגות" האבן שבמצפור. התובעת בחרה לשבת על  המדרגה העליונה, כפי שרואים בתמונה שצולמה בעת ההרצאה.   4.  לטענת התובעת  בתום ההרצאה, סימן לה בעלה שישב במדרגה הראשונה, שמעל השביל עליו עמד המדריך, לרדת להצטלם. עת ביקשה לרדת מהמדרגה,   נפלה והתגלגלה מכל המדרגות עד שבסופו של דבר נמצאה  במפלס התחתון ביותר, הסמוך לגדר התוחמת בין המצפור למורד ההר. אין מחלוקת כי זו הנקודה בה נמצאה התובעת  שרועה לאחר נפילתה.   5.  התובעת העידה כי  עת ביקשה לרדת מהמדרגה העליונה "אז אני את כל הגוף שלי הטיתי כלפי חוץ ולא כלפי המדרגות, ואחרי שאני הורדתי את הרגל אז כנראה נפלתי ואיבדתי.. אני פשוט לא זוכרת". מטעמה גם הובא העד שלום בנאדו , חבר בן למעלה מ- 80 שנים, שהיה לטענתו עד ראיה לנפילתה. הוא העיד כי "בזמן שהמרצה סיים את הרצאתו הקהל התחיל להתפזר ואני קמתי ממקומי והפניתי את ראשי גם לנוף וגם לכיוון המפלסים העליונים, וראיתי שהתובעת התעופפה באויר, ואני חושב שהיא אפילו לא הספיקה לדרוך על אחד המפלסים, קיבלה תנופה כמו כדור התגלגלה עד למפלס התחתון ונפלה בין המעקה ברזל ואחד המפלסים, התחתון". בעלה של התובעת לא ראה את הנפילה עצמה. מטעם  ההגנה הובאה העדה גב' אדלמן, שליוותה את הטיול מטעם הארגון. היא לא ראתה את   התאונה, אלא רק בשלב שהתובעת כבר שכבה למטה בתום הנפילה. 6.    המצפור הנדון בנוי מ- 6 שורות מדורגות כמדרגות. רוחבה של כל אחת מ- 4 המדרגות העליונות כ- 1 מ'. רוחבו של השביל שמתחתן כ- 2 מ'. רוחב המדרגה שמתחת לשביל, בין 80 עד 90 ס"מ והמפלס התחתון רוחבו נע בין 10 ס"מ בקצה אחד עד כ- 60 ס"מ בקצה האחר. הגובה שבין מפלס למפלס  (גובה המדרגה) הוא כ- 40 ס"מ. המידות שבחוו"ד המומחה מטעם התובעת לא נסתרו. התמונה הכללית של המצפור, עולה בבירור מהתמונות שהגישו הצדדים. בהסכמת הצדדים, אף ערכתי ביקור במצפור, ללא נוכחותם.   7. אין זה סביר כי מעידה ממדרגה  אחת בגובה 40 ס"מ תגרום לגוף אישה להוסיף ולהתגלגל כ- 6 מ', כולל גילגול לרוחב השביל שרוחבו 2 מ'! (ללא פגיעת ראש או גב כלשהי. החבלה התמקדה בברך ושורש כף יד שמאל). התובעת איננה כדור המתגלגל במדרגות, או "מתעופף" באויר.  (כלשונו של העד בנאדו). מעדותו של בנאדו עולה כי בעת שהתובעת קמה לפני נפילתה גם הוא וגם יתר האנשים, קמו לאט לאט כדי לרדת. אין ספק כי לו הייתה  התובעת אכן מועדת מהמפלס העליון בו ישבה, הייתה נתקלת באנשים שהיו בשורה שלפניה. אם לא הייתה נעצרת במדרגה ברוחב 1 מ' שמתחתיה או במדרגה נוספת כזו, ודאי וודאי שהייתה נעצרת בשביל שרוחבו 2 מ'!   8.  אכן סביר יותר כי התובעת מעדה עת ביקשה לרדת  ממפלס השביל, למפלס התחתון שליד הגדר.  יתכן והגילגול במדרגות אלו, היה כה "דרמטי" עד שהתקבע בזיכרונה ובזיכרון העד בנאדו כגילגול לאורך כל המדרגות! בע"א 8425/02 עקל בדר נ' אגברייה מהדי פארוק ו- 6 אחרים (פורסם בתקדין) נקבע: "בתיאור שמוסר הנפגע מפרי התרשמותו האובייקטיבית אודות אופן אירוע התאונה אין כדי לחסום את טענתו כי לאמיתו של דבר לא ידע ולא יכול לדעת, אל נכון, את הנסיבות האמיתיות שבגללן נפגע. הלוא הלכה מיוסדת היא, כי התבטאות של בעל דין, לרבות עדותו שתוכנה מנוגד לעניינו או תומך בצדקת עמדתו של בעל הדין היריב, אינה נתפסת כהודאה "פורמלית", אלא כ"ראיה כשאר הראיות ובין שאר הראיות" (כביטויו של השופט הלוי בע"א 211/63 יחזקאל נ' קלפר פ"ד יח 563 (1) עמ' 572). משמעות הדבר היא כי, "אין מניעה, אם הגיע בית המשפט לכלל דיעה, שגירסת התובע איננה ברורה, שיפסקו אף על פי כן לטובת התובע, באם לפי הראיות האחרות זכאי התובע לכך" (לדברי השופט י. כהן בע"א 724/70 חמדאן נ' פחמאווי, פ"ד כה (2) 785 בעמ' 788; ראו והשוו: ע"א 279/89 "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' דמתי, פ"ד מז (3) 156 עמ' 163-164).   התיאור של התובעת כי עת הורידה רגלה, ע"מ לרדת למפלס נמוך יותר, איבדה שיווי משקל ונפלה - מקובל עלי וכך הנני קובעת.   חובת הזהירות 9.   לא יכול להיות ספק כי למחזיק במקרקעין יש חובת זהירות מושגית כלפי מבקר במקרקעין.           "חובתו של בעל הפיקוח  והשליטה במקרקעין כלפי מבקרים אחרים נקבעה בהזדמנויות שונות (ראה: ע"א 683/77 ברוק נ' עיריית תל אביב, פד"י ל"ד (1) 157, שם נדונה אחריותה של מי שהחזיקה והפעילה בית מרחץ; ע"א 3443/74 גרובנר נ' עיריית חיפה, פד"י ל (1) 141, שם נדונה אחריותה של רשות מקומית שבבעלותה והחזקתה גן ציבורי). חובה זו נדונה גם בפרשת ועקנין" ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' חי כהן ואח' פד"י, נ (2)  111, 123).   חובה זו באה לידי ביטוי ביתר שאת כלפי מוזמן למקרקעין: "החובה כלפי מוזמן היא למנוע ממנו נזק מסכנה, שעבור בני אדם מסוגו הינה בלתי רגילה, הידועה למחזיק או שצריכה להיות ידועה לו" ד"ר אהרון ברק (כתוארו אז) "אחריות בנזיקין של המחזיק במקרקעין", מתוך מחקרי משפט לזכר אברהם רוזנטל, 104, 107. 10. גם למארגן הטיול האחראי עליו, שהזמין את התובעת להצטרף אליו, אחריות מושגית כלפי המוזמנים ובכללם התובעת. 11. העדה מטעם הארגון, אכן מודעת לחובת הזהירות המוטלת עליהם. גם לדבריה בתצהירה, עליהם לדאוג לכך שמסגרת הטיול תתאים לאנשים המשתתפים בו.   כמו כן היא מודעת לכך שעל הארגון אף מוטל כדבריה "להזהיר אזהרות כלליות בנוגע למקומות אליהם מגיעים במסגרת הטיול".    הפרת חובת הזהירות 12.  אומנם נכון כי ניתן להגיע בקלות ממקום החניה של הרכבים לשביל שכאמור רוחבו כ- 2 מ' עליו עמד גם המדריך. ניתן  להתיישב על המדרגה הראשונה מעל השביל  (בגובה 40 ס"מ) ללא צורך בטיפוס כלשהו. אכן על מדרגה זו, ישבו גם נכים המהלכים עם מקל וגם בעלה של התובעת. אולם, המעבר ממדרגה למדרגה  מסוכן  ובלתי בטוח, שכן צריך לטפס ולרדת ממדרגות שגובהן כ- 40 ס"מ.   אין מדרגות אחרות, נמוכות יותר ותקניות,  המאפשרות את המעבר ממפלס למפלס באופן בטוח. קביעת המומחה מר צברי כי המקום אינו בטיחותי, מקובלת עלי. אכן כפי שהעיד: "המדרגות להולכי רגל לעלות למושבים חסרות".   13. אין ספק כי  עת בעל מקום מאפשר לאנשים  להשתמש במפלסים מדורגים כמקומות ישיבה, עליו לדאוג כי תהיינה מדרגות תקניות ובטיחותיות המאפשרות מעבר ממפלס למפלס. על מארגן הטיול להימנע מלהביא את המטיילים להשתמש במדרגות מסוכנות. "סיכון בלתי סביר שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת  חומרה יתרה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו" (ע"א 145/80, שם בעמ' 121). 14.        לא היה במקום שום שילוט או אזהרה המבהירים כי אין מדובר במדרגות שנועדו לטיפוס ועליה עליהן. (יתכן שהיתר הבניה שהתקבל ניתן בהנחה שמדובר במעין אנדרטה שמפלסיה לא נועדו לשמש מדרגות). המדריך ומארגני הטיול הושיבו את המטיילים על המדרגות לצורך שמיעת ההסבר. כשמדובר בקבוצה של כ- 50 איש ברור כי לא התכוונו, ואף אין הדבר אפשרי,  שכולם  יישבו במפלס השביל. בעלי המקום ומארגני הטיול צפו וידעו כי המטיילים יטפסו על ה"מדרגות" וירדו מהן ואף הזמינו אותם לעשות כן, על אף שהמדרגות אינן תקניות ומסוכנות. בכך שהביאו את התובעת  למקום  מסוכן בנסיבות לעיל,  הם אחראים לנפילתה עת ביקשה לרדת מאחת המדרגות.  אין נפקא מינא, (פרט לעניין האשם התורם), מאיזו מהן נפלה  התובעת. 15.  לפיכך על הנתבעים ביחד ולחוד לפצות את התובעת בגין נזקיה.  הקיבוץ והארגון תרמו במקרה זה במידה שווה לקרות התאונה והם אחראים בחלקים שווים לנזקה של התובעת. אשם תורם  16. התובעת הייתה מודעת לכך שמדובר "במדרגות" גבוהות   וכי אין מדובר במדרגות רגילות.  אף על פי כן, בחרה לעלות עד המדרגה העליונה. לטענתה היה זה כדי להיטיב לראות את הנוף, אולם את הנוף  כולו ניתן לראות גם  מהמדרגה התחתונה. התובעת טענה כי עת רצתה לרדת,  "לא הערכתי את גובה המדרגה והתחלתי לרדת, ברגע שיש גובה של המדרגה אתה נוטה עם הגוף קדימה, ואז עזבתי וראיתי את עצמי למטה בפינה". הטענה כי לא העריכה את גובה המדרגה אינה נכונה. התובעת ידעה והעריכה כי מדובר במדרגות שהעליה (לכן גם הירידה) בהן קשה. כדבריה בתשובה לשאלה, אם היה לה קשה לעלות, השיבה: "יותר קשה ממדרגות.. והייתי צריכה להרים הרבה את הרגליים..". כפי שקבעתי, היא גם הספיקה לרדת מספר מדרגות טרם התאונה.  התובעת ירדה מהמדרגה  ממנה נפלה, ללא תשומת לב ראויה. יתכן כי מיהרה על מנת להספיק להצטלם בטרם הפיזור. מדובר בטיול, שלעיתים כרוכים בו גם  עליה וירידה ממפלס גבוה מעט. רק התובעת הייתה מודעת לנפילות שקרו לה בעבר וליכולתה האישית.   היא יכולה הייתה לבקש יד ולהיעזר בירידה באחד המלווים, המדריכים  או החברים. לפיכך יש מקום לייחס לתובעת אשם תורם של 20% בגרימת התאונה.  הפגיעה והנכות 17. מייד לאחר התאונה פונתה התובעת  לחדר מיון בביה"ח בקרית שמונה ומשם הועברה לביה"ח רמב"ם בחיפה. בבדיקתה נמצאו שפשוף שטחי באמה מימין ללא הגבלת תנועות של היד; ביד שמאל שבר מרוסק של הרדיוס והאולנה הרחיקניים (שורש כף היד); שבר בקונדיל החיצוני של השוקה בברך רגל שמאל . 18. התובעת אושפזה למשך 9 ימים.  עברה ניתוח שיחזור סגור של השבר בשורש כף היד וקיבועו ע"י מקבע חיצוני. כמו כן שיחזור סגור של השבר בטיביה בברך שמאל  וקיבועו ע"י שני ברגים מחוללים.   19. הקיבוע ביד הורד לאחר שלושה שבועות והוחלף בגבס למשך שלושה שבועות נוספים. לאחר הניתוח התהלכה התובעת באמצעות הליכון, ללא דריכה על הרגל המנותחת. כמו כן, בעקבות הניתוח נזקקה התובעת לסדרה של טיפולי  פיסיותרפיה,  המשיכה במעקב במסגרת מרפאת חוץ של ביה"ח רמב"ם והייתה מרותקת לכיסא גלגלים.   20.  מטעם התובעת, הוגשה חוות דעתו של האורטופד ד"ר חיים צינמן. הוא קבע כי לתובעת נכות רפואית צמיתה משוקללת בשיעור  23.5%. הנתבעים  הגישו את  חוות דעתו של האורטופד, פרופ' חיים שטיין, אשר קבע לתובעת 5% נכות צמיתה בעקבות השברים שנגרמו בעטיה של התאונה. 21. מטעם ביהמ"ש,  מונה האורטופד פרופ' מיכאל סודרי, מומחה לכירורגיה אורטופדית. פרופ' סודרי   מצא נפיחות קלה של שורש כף היד, רגישות בלחיצה והגבלה קלה בתנועתיות שורש כף היד. התנועתיות בשורש כף היד ללא חריקות. הוא קבע עבור חיבור גרוע של האולנה 5% נכות ועבור חיבור גרוע של הרדיוס 10% נכות צמיתה. 22. פרופ' סודרי מציין כי התובעת סבלה גם בעבר מכאבים בברך שמאל, אולם עד התאונה חלף פרק זמן ניכר ללא תלונות. בעקבות התאונה "בברך שמאל קיימת אי סדירות קלה של המשטח הטיביאלי הלטרלי  ושינויים ניווניים קלים במדור זה התעבות ועיוות של הראש הפיבולרי אוסטאופיט בולט במדור הלטרלי..". הוא מצא קושי בכריעה, חריקות קלות בהנעת הברך. יציבות שמורה  והגבלת תנועתיות קלה ביחס לברך הבריאה. לפיכך  עבור ארתריתיס פוסטראומטית עם השפעה קלה על כושר הפעולה בברך השמאלית העניק לתובעת 10% נכות צמיתה. 23. בדיקתו יסודית,  מאוחרת לבדיקות רופאי הצדדים, אובייקטיבית  ומקובלת עלי. הנכות הרפואית של התובעת עקב התאונה, הצמיתה,  המשוקללת  הנה בשיעור   23.5%.   הנזק 24. התובעת מבקשת לפצותה עפ"י ראשי הנזק הבאים: כאב וסבל, הוצאות רפואיות בעבר, הוצאות עבור נסיעות בעבר, הוצאות עבור נסיעות בעתיד, עזרת צד ג' בעבר ועזרת צד ג' בעתיד. להלן אדון בראשי הנזק הנ"ל. 25. עבור כאב וסבל -  בהתחשב בניתוחים בימי האישפוז ובנכות הרפואית שנותרה, הנני פוסקת פיצוי בסך  55,000 ₪ ( ~ כפל פלת"ד).    26. הוצאות רפואיות בעבר עפ"י הקבלות שהוגשו, הנני פוסקת סך 2,000 ₪. (כדרישת ב"כ התובעת). 27. הוצאות עבור נסיעות בעבר ובעתיד התובעת טוענת לפיצוי בסך 2,500 ₪ בגין נסיעות מיוחדות בתקופת האשפוז ולאחר מכן לטיפולים רפואיים . בנוסף היא טוענת לפיצוי בגין נסיעות חודשיות מוגברות עד היום  ובעתיד.   28. המגבלה בברך השמאלית אכן  הצדיקה בעבר נסיעות מוגברות, לצורך טיפולים וכד'. גם לגבי העתיד, יש השפעת מה למצב הברך, אולם  לא הוכח כי התובעת תיזקק עקב התאונה לטיפולים רפואיים בעתיד. המגבלה בברך איננה מגבילה אותה בשימוש בתחבורה ציבורית. ממילא התובעת הייתה נוסעת במכונית בעלה (שאף הוא גמלאי) או בתחבורה ציבורית לרב המקומות שהם צריכים.   בפרט נכונים הדברים לנוכח בעיותיה הרפואיות השונות  (לרבות כאבים בברך בעבר), וככל שגילם של בני הזוג עולה. יש מקום לפצות רק בגין נסיעות קצרות, שיתכן ואלמלא מצבה הייתה התובעת הולכת ברגל ומצבה אינו מאפשר זאת. לפיכך  יש מקום לקבוע סכום גלובלי לעבר ולעתיד בסך  15,000 ₪.     29. עזרת צד ג' בעבר ובעתיד סמוך לאחר התאונה, כשהייתה התובעת מוגבלת במידה גבוהה,  קיבלה עזרה ללא תשלום מטעם המל"ל ונעזרה בבני משפחתה. התובעת העסיקה עוזרת בית גם לפני התאונה, ובאותה תדירות סמוך לאחריה. לאחר מכן, טענה כי היא מעסיקה עוזרת פעם נוספת בחודש, כיוון שבעלה המסייע בעדה, איננו  מספיק הכל לבדו.  לא הובאו ראיות התומכות בטענה זו. לתובעת מגבלה קלה בלבד בתנועות שורש כף יד שמאל, שאינה היד הדומיננטית. היא איננה מוגבלת כיום כלל בביצוע רוב עבודות הבית הקלות, לרבות בישול. לגבי עבודות קשות, ממילא נזקקה גם בעבר לעזרה. עזרה נוספת, תידרש גם  עם רבות שנות בני הזוג. מאידך גיסא, אין מקום להתעלם מהעזרה המוגברת (מעבר לעזרה מהמל"ל) שנזקקה לה סמוך לאחר התאונה, מאז ועד היום ואף בעתיד עקב פגיעתה בתאונה. הנני קובעת סכום גלובלי בשיעור 25,000 ₪.    התוצאה 30. סך נזקי התובעת כפי שפורטו לעיל הינו סך 97,000 ₪. לאחר ניכוי 20% אשם תורם, הנתבעות 1ו-2 ונתבעת מס'  3 ישלמו לתובעת פיצויים בסך 77,600 ₪; נתבעות 1 ו-2 מחצית ונתבעת מס' 3 מחצית מהסכום הנ"ל. הנתבעות 1 ו-2 תישאנה במחצית הוצאות המשפט  ונתבעת מס' 3 במחצית הנוספת. הוצאות המשפט כוללות: אגרת ביהמ"ש ששילמה התובעת, הוצאות העדים שנפסקו בפרוטוקול ושכ"ט (עפ"י קבלות)  ששילמה התובעת למומחים מטעמה (רופא ובטיחות). 31. אינני מחייבת את הנתבעות בתשלום שכ"ט עו"ד. פרוטוקול ביהמ"ש משקף נאמנה את  הקשיים  בניהול משפט יעיל והוגן שהערימה ב"כ התובעת. בדיון ביום 11.3.04  הגיעו הדברים לידי כך שנאלצתי להפסיק את הדיון ולדחותו למועד אחר. אז גם קבעתי, כי ההוצאות בגין ישיבה נוספת ישקלו בתום הדיון. עתה הזמן  לפרוע את השטר.  ב"כ התובעת גרמה לבזבוז זמנו היקר של ביהמ"ש ושל הצדדים. לפיכך  אין מקום לחייב את הנתבעים בתשלום שכ"ט עו"ד לב"כ התובעת. (אני מקווה שקביעה זו  תגרום לכך שלא אאלץ לנהוג בצעד זה  גם בעתיד). תאונות בטיוליםנופשטיול מאורגן (תביעות)