רקע: 1. זו תביעה לצו מניעה קבוע כנגד הנתבעים והועדה המקומית לתכנון ולבניה לפיו יאסר על הנתבעים לבצע עבודות בנייה או פיתוח כלשהן הכלולות בבקשה להיתר בניה שמספרה65/4245/08 בתיק בנין 65/4245 לרבות פריצת פתח לדלת כניסה בחזית הצדדית והוספת מדרגות. לטענת התובעים, שהם בעלי חלק מיתר הדירות, התנגדו לפתיחת פתח יציאה נוסף בחזית המערבית של הבנין ולהקמת גרם מדרגות שיוביל מדירת הנתבעים לחצר ולחניה השייכים לכלל דיירי הבנין, אך הנתבעים הגישו את הבקשה להיתר בניה לועדה לתכנון ולבניה למרות התנגדות התובעים, וזו ההחליטה ליתן לנתבעים היתר בניה. לטענת התובעים, תפיסת חזקה בלעדית בפתח המוצע ופתיחת פתח נוסף בקיר החיצוני מחייבת את הסכמת בעלי הדירות בבית המשותף ומעולם לא ניתנה הסכמה כזו. זאת ועוד, בנייה כאמור תקשה מאד על דיירי הבית לעבור משטח גינה בחזית אחת לשטח הגינה בחזית המערבית והפתח והגרם המדרגות יבתרו את הגינה המשותפת למספר חלקים. עוד נטען כי יש בשימוש הנוסף בחניה כשביל מעבר סיכון לאור תנועת אנשים לא צפויה באזור החניה. הנתבעים טוענים שקיבלו את הסכמת התובעים, לפני כניסתם לדירה ולאחר התייעצות עימם וכי לא יהיה קושי במעבר מאגף אחד של הגינה למשנהו, ולא תהיה כל סכנה בטיחותית שכן על פי התכנון וההסכמה המקורית הכניסה מיועדת לנתבעים ובני ביתם בלבד והחניה המדוברת מיועדת לנתבעים ולדייר אחד נוסף בלבד. עוד נטען כי הנתבעים הסכימו לבניה משותפת על ידי כל הדיירים מתוך הסכמה שבעת שיבקשו הסכמה לפתיחת הפתח תינתן להם זו. לטענת הנתבעים, עקב נכותה של הנתבעת היא זקוקה לבניה האמורה וכן לשיכון קרובת משפחה נכה ועל כן ההסכמה היתה תנאי לרכישה על ידם. התובעים רימו אותם וטמנו להם פח בהונאה מתוכננת ומכוונת כדי לקבל הסכמת הנתבעים לבניה המשותפת ומאידך אי הסכמה לבניה המיוחדת והנחוצה להם. התובעים הגישו כתב תשובה ובו טענו כי מעולם לא ניתנה לנתבעים הסכמה מפורשת לפתיחת הפתח המבוקש. היתה הסכמה לבדוק את הבקשה ולשקול הסכמה אך זו לא ניתנה. ניתן צו מניעה זמני בהסכמת הצדדים תוך הסכמה על האצת ההליכים. בפועל, לא כך קרה, כפי שיפורט להלן. הנתבעת מס' 3 הודיעה שתכבד כל צו של בית המשפט ואינה צד לדיון. 2. השאלה העיקרית העומדת במחלוקת היא השאלה האם ניתנה הסכמת התובעים לבניה המבוקשת על ידי הנתבעים אם לאו. שכן, חזית הבית היא רכוש משותף, ופגיעה בו היא פגיעה ברכוש המשותף, וכך גם מעבר גרם מדרגות ברכוש המשותף, שהוא הגינה, תהיה הסגת גבול ברכוש המשותף, אלא אם ניתנה לה הסכמה. נראה, שניתן היה להכריע במחלוקת זו בצורה קצרה ופשוטה, אך בשל דרך ניהול הדיון על ידי הצדדים, הן בבקשות והתנגדויות חוזרות ונישנות והן בחקירות מפורטות ומדוקדקות, נוהלו 5 ישיבות הוכחות, בימים 25.11.01, 30.1.02, 8.7.02, 31.12.02, 14.4.03, כל אחת כמה שעות, על פני 118 עמודי פרוטוקול. התובעים הגישו סיכומים בהיקף של 26 עמודים. הנתבעים הגישו סיכומים בהיקף של 42 עמודים, והתובעים השיבו ב- 9 עמודים נוספים. 3. ודוק, נעשתה על ידי הנתבעים הפרדה בין הפתח, שלו לטענתם הסכימו התובעים, לבין הדרך שבה יגיעו לפתח, המצוי בגובה של 1.50 מ' מפני הקרקע. אין הפרדה כזו ואין משמעות להפרדה כזו. אין להפריד בין הפתח לבין השאלה איך מגיעים אליו, ועל כל פנים, גם אילו היתה הסכמה לדרך גישה אחרת לאותו פתח, ולא היתה הסכמה כזו, הרי השאלה העומדת לדיון בפני היא האם היתה הסכמה לבניה כפי שהתבקשה בתוכנית הבקשה להיתר בניה, הא ותו לא. הבקשה כללה הן פתח והן גישה לפתח ולכן ההבחנה היא מלאכותית. 4. מוטב לפרט כמה תאריכים רלבנטיים שאין עליהם מחלוקת: הנתבעים רכשו את דירתם ביום 12.6.98. ביום 9.7.98 היתה ישיבת דיירים ראשונה שבה נדונה הבקשה של הנתבעים לפתיחת הפתח. ביום 13.8.98 היתה ישיבת דיירים שניה שבה נדונה הבקשה של הנתבעים לבניה. ביום 4.11.99 נכנסו הנתבעים לגור בדירה שרכשו. ביום 4.2.01 התקיימה ישיבת ההתנגדויות בפני הועדה המקומית לתכנון ובניה. מתי הועלתה שאלת פתיחת הפתח? 5. הנתבעים טוענים כי בעת ביקורם בדירה, בטרם רכישתה, העלו בפני התובעים כץ וברקת, את כוונתם לפתוח פתח בחלק המערבי של הבניין. לטענת הנתבעים, אף ציינו כי אחד התנאים החשובים להם בטרם ירכשו את הדירה, הוא כי תהא קיימת אפשרות עקרונית לפתוח פתח בחלק זה. כץ וברקת, כך לטענת הנתבעים, תמכו ועודדו את כוונת הנתבעים לפתיחת הפתח, סייעו לנתבע בתכנון הספציפי של הפתח והגישה אליו ואף הבטיחו להמליץ לשאר דיירי הבניין להסכים לכך. התובעים, לעומת זאת, טוענים כי הנושא הועלה על ידי הנתבעים רק לאחר שרכשו את הדירה. מר ברקת נשאל על כך בחקירתו הראשית והשיב - "שמעתי ביוני 98 על הרצון של משפחת דרמון לפתוח את הפתח. זה היה בסוף החודש למיטב זכרוני לאחר שהם רכשו את דירתם. הוצגה לי תוכנית והתוכנית הזו בלשון עדינה היתה מזעזעת." (פרוטוקול מיום 25.11.01, עמ' 9, שורות 26-28) בחקירתו הנגדית אף ציין כי כלל לא ראה את הנתבעים לפני שרכשו את הדירה - "הרי לא ראיתי אותה לפני שרכשה את הדירה, לא אותה ולא אותו." (שם, עמ' 13, שורה 7) גם מר כץ העיד במפורש כי שמע על רצונם של הנתבעים לפתוח פתח רק לאחר שרכשו את הדירה - " ש. מתי בפעם הראשונה אתה שומע ממישהו ממשפחת דרמון שיש להם כוונה לפתוח פתח. ת. לאחר שהוא רכש את הדירה, בחודש יוני שנת 98. הוא עלה אלי למעלה. לא היה לו תוכנית והוא אמר לי שיש לאשתו בעיה בברכיים והוא רוצה לעשות פתח שיקל עליה את הכניסה לדירה. היתה בינינו שיחה ובאותה שיחה הבהרתי לו שאני לאור זה שהוא גם אמר לי שאני אטפל בהרחבות הדירות אני אהיה מוכן לבדוק כל תוכנית שהוא יגיש על בסיס מקצועי ואם תהיה תוכנית ראוייה אני אתמוך. ש. משפחת דרמון מגיעה לבניין לראשונה במאי 98. רוכשת ביוני 98. שלושת הפגישות שעליהם שוחחנו לפני כן מתקיימות בפרק הזמן של חודש הימים הזה. זה נכון. ת. נכון. ש. באף אחת משלושת הפגישות האלה לא מוזכר רצונם לפתוח את הפתח. ת. נכון." (פרוטוקול מיום 8.7.02, עמ' 5, שורות 19-24) וגם - " ת. הם לא שמעו ממני במהלך מאי שום רמז. עכשיו תקשיב טוב. לא דנו על כך במהלך מאי ולא היה שום רמז במהלך מאי. אני רוצה להגיד לך שהם דיברו על אדריכל ידיד שלהם פרדריק בחודש יוני 99. אני מתקן 98. הם שכרו את שירותיו והוא יפגש איתי או שהם יעבירו לי תוכנית שהוא יכין והם גם רוצים להציג אותה לדיירי הבית." (שם, עמ' 7, שורות 1-4) לעומת זאת, הנתבע מעיד כי דבר זה הועלה על ידו בפגישה עם הדיירים עוד לפני רכישת הדירה. אף אחד מהצדדים לא הביא כל ראיה לחיזוק דבריו. מאחר והטענה שנושא הפתח הועלה לפני הרכישה נטענה על ידי הנתבעים, עליהם להוכיחה, והם לא עברו את מאזן ההסתברויות בענין זה. ואולם, הטענה בפי הנתבעים היתה חלק מטענה שלפיה פתיחת הפתח היתה תנאי לרכישת הדירה. אפילו הנתבע לא העיד שהיתה בשלב זה כבר הסכמה. זה אינו מתישב עם הטענה שהיה זה תנאי לרכישה, שכן אם הדבר כל כך חשוב, היה הנתבע טורקח לקבל הסכמת הדיירים לפני הרכיחשה. על כן, אני מעדיף את גירסת התובעים כי נושא זה לא הועלה כלל עד לרכישה על ידי הנתבעים, והועלה לראשונה לאחר הרכישה. מהו הרוב הנדרש לאישור פתיחת הפתח? 6. הצדדים חלוקים בדעותיהם לגבי הרוב הנדרש על מנת לאשר את פתיחת הפתח על ידי הדיירים. התובעים טוענים כי היה על כל דיירי הבניין לאשר את השינוי בעוד שהנתבעים טוענים כי די ברוב רגיל של בעלי הדירות. סעיף 2 (א) לתקנון המצוי של בעלי הדירות בבית משותף קובע: "2. (א) בעל דירה אינו רשאי לעשות בדירתו שינויים או תיקונים הפוגעים ברכוש המשותף או מסכנים או עשויים לסכן את קיומו או משנים או עשויים לשנות את ערכו, אלא אם קיבל תחילה הסכמת האסיפה הכללית של בעלי הדירות. לעניין זה, "פגיעה ברכוש המשותף" - לרבות פגיעה בחזותו החיצונית התקינה והאחידה כפי שהייתה בעת גמר הבנייה." סעיף 12 לתקנון קובע כי החלטות האסיפה הכללית יתקבלו ברוב דעות. לעומתו, קובע סעיף 62 לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969: " 62. תקנון מוסכם [תיקון: תשנ"ב] (א) בעלי הדירות רשאים לערוך תקנון ולשנות את הוראותיו ברוב של בעלי הדירות ששני שלישים של הרכוש המשותף צמודים לדירותיהם, אולם אין לקבוע או לשנות בתקנון זכויות של בעלי דירות או להטיל עליהם חובות או תשלומים מסוג או בשיעור שלא פורשו בחוק זה אלא בהסכמתם, ואין לקבוע הצמדה של חלק מסויים מהרכוש המשותף לדירה פלונית אלא בהסכמת כל בעלי הדירות." (ההדגשה שלי - מ.ר.) עם זאת, סעיף 71ב לחוק מסייג זאת וקובע: " 71ב. שינויים ברכוש המשותף ובזכויות הבניה [תיקון: תשנ"ה] (א) על אף הוראות סעיף 62(א) סיפה, או סעיף 12(ב) לתקנון המצוי שבתוספת, רשאים מי שבבעלותם שלושה רבעים מהדירות ושני שלישים מהרכוש המשותף צמוד לדירותיהם, להחליט בדבר הוצאה של חלקים מסויימים מהרכוש המשותף והצמדתם לדירה פלונית, לשם בניה שמטרתה הרחבת אותה דירה, וכן להחליט בדבר חלוקת זבויות הבניה הנדרשות לצורך זה." התובעים ציטטו מס' פסקי דין המחזקים את טענתם, אולם כל פסקי הדין המצוטטים בסיכומי התובעים (סעיפים 151 עד 155) ניתנו לפני התיקון שהוכנס בחוק המקרקעין ב- 1995, במסגרתו הוכנס גם סעיף 71ב.לתיקון זה התייחסה השופטת וסרקרוג בע"א 2821/01 מרקוילסקר נ' ולדימיר לויט (דינים מחוזי, כרך לג(4) 762): "בהצעת החוק (ראה הצ"ח 2322, ד' בכסלו התשנ"ה עמ' 114) הבהיר המחוקק את מטרתו של התיקון האמור, בקובעו דרך לשינויים בזכויות ברכוש המשותף בבית המשותף, במגמה למצוא פתרונות לבעיה של צפיפות במגורים בדרך של הרחבת דירות קיימות. הוראות אלה מקנות לרוב בעלי הדירות ששני שלישים מהרכוש המשותף צמודים לדירותיהם - ולעניין זה רוב בעלי הדירות אינו נקבע על-פי המבנה בפועל, אלא על-פי הזכויות של בעלות, על-פי חוק המקרקעין - להחליט על שינויים בזכויות הקנייניות ברכוש המשותף, ובלבד שמידת הפגיעה בזכות הקניין של האחר אינה מהותית. תיקון זה בא לשנות את המצב שקדם לו. על פי הקבוע בסעיף 62 לחוק המקרקעין, וסעיף 12 לתקנון המצוי שבתוספת, היה צורך בהסכמה של כל בעלי הדירות בבית המשותף, לצורך ביצוע שינוי זכויות ברכוש המשותף. תנאי כזה היה בו כדי להקים מכשול מהותי לאפשרותו של הפרט לממש את זכות הקניין שלו - גם אם ביקש ליישמה בתום לב ובהגינות - רק מן הטעם שדירתו מצויה במבנה של בית משותף. עד לתיקון החוק, כאשר בעל דירה ביקש להרחיב את דירתו, היה נתון לחסדיהם של כל בעלי הדירות בבית, ללא יוצא מן הכלל גם כאשר לעתים הסירוב היה בלתי סביר, ולעתים אף ניצלו את מצוקת בעל הדירה, והוצגו בפניו תנאים סחטניים למתן הסכמתם. חוסר הסבירות היה בו לפגום בעקרון תום הלב." אם כן, לא נדרשת הסכמת כל בעלי הדירות לשינוי, אולם האם השינוי שהתבקש על ידי הנתבעים הינו שינוי בדירה הפוגע ברכוש המשותף כמשמעו בסעיף 2 לתקנון המצוי או שמא מדובר בהצמדת חלק מהשטח המשותף לדירתם של הנתבעים? נראה לי כי אין מדובר בהצמדת חלק מהרכוש המשותף לדירת הנתבעים כמשמעו בסעיף 71ב לחוק והתובעים עצמם אף מציינים בסיכומי התשובה שלהם (סעיפים 52-58) כי סעיף זה אינו חל מאחר ואין מדובר בהרחבת דירתם. מכאן שמדובר בשינוי העשוי לפגוע ברכוש המשותף ועל פי סעיף 2 לתקנון המצוי יש צורך בהסכמת האסיפה הכללית של בעלי הדירות, היינו, יש צורך בהסכמת רוב הדיירים לשינוי המבוקש. האם הייתה הסכמה? 7. התובעים טוענים כי לא הסכימו לפתיחת הפתח על ידי הנתבעים. כל שהסכימו היה לשמוע את הצעות הנתבעים לאופן פתיחת הפתח ובמידה ויגיעו הצדדים להצעה המוסכמת על כולם, מוכנים היו לאשרה. אולם, תוכנית מוסכמת כזו לא עלתה ומכאן שלא הייתה הסכמה. הנתבעים טוענים כי איש מהתובעים לא התנגד לפתיחת הפתחו וכי "קיבלו בזמנים כאלו ואחרים, הסכמות מוחלטות אודות פתיחת פתח מכל הדיירים..." (ס' 5 א' לסיכומי הנתבעים). עם זאת, "אין חולק", כך לפי הנתבעים, "כי פתרון מוסכם על דעת כולם באשר לגישה אל הפתח לא נמצא" (ס' 7 לסיכומי הנתבעים). כלומר, באשר לגישה אל הפתח היתה התנגדות ולא נמצא פתרון מוסכם. באשר לעצם הפתח, לא טוענים הנתבעים להשכמה מפורשת אלא להעדר התנגדות. כפי שקבעתי לעיל אין להפריד בין שאלת פתיחת הפתח לשאלת הגישה אליו, שהרי אין כל טעם בפתח ללא גישה או בגישה ללא פתח. על הנתבעים היה לקבל הסכמת הדיירים הן לפתיחת פתח והן לגישה אליו. הסכמה כזאת, על פי הראיות שבפני, ולמעשה ללא חולק גם מצד הנתבעים, לא קיבלו מרוב הדיירים באופן מפורש. בע"א 538/80 סמדר דרחי (אברהמי) נ' יהודה כורש ואח' לו (3), 498 נקבע לעניין ההסכמה הנדרשת מבעלי הדירות - "זה עתה ניתן בבית-משפט זה פסק-דין בע"א 815/81, אשר אף הוא עניינו בתוספת בנייה בחצר בניין של 4 דירות, כאשר אחד מבעלי הדירות מתנגד. באותו פסק-דין הורשתה הבנייה, בנימוק שהייתה הסכמה מפורשת לכך על-ידי אותו שכן, המבקש את צו המניעה; ולא עוד אלא שאותו מבקש העמיד תנאי, אשר קוים, וקיומו עשה את ההסכמה החלטית. המסכים נמצא מנוע מלחזור בו מהסכמתו, כי אלה אשר פעלו לפיה שינו את מצבם לרעה והשקיעו כספים וטירחה לקיום התנאי. באותו פסק-דין מדגיש הנשיא (לשעבר) לנדוי, כי בהסכמה משתמעת או בהסכמה מכללא לא סגי, אלא דרושה הסכמה מפורשת (כפי שנפסק גם בע"א 239/79). במקרה שלנו לא הייתה הסכמה מפורשת, ואפילו אין ללמוד על הסכמה מכללא. לכל היותר הייתה כאן התעניינות באפשרות להרחיב את הדירה כדי לשקול הסכמה מותנית. דהיינו, שהמשיבים יסכימו לתכניתה של המערערת, אם היא תסכים לתכניתם. אך אפילו ניתנה הסכמה מותנית כזאת, היא לא הפכה למוחלטת, כי התנאי לא נתקיים." (ההדגשה שלי - מ.ר.) על כן, אני קובע שרוב הדיירים בבית המשותף לא הסכימו לבניה המוצעת על ידי הנתבעים. אופן קבלת ההסכמות בבניין 8. הנתבעים טוענים כי אופן קבלת ההסכמות בבניין הוא קבלת הסכמות עקרוניות בע"פ, כפי שאכן התקבלו, וכי לא בוצעו הצבעות לקבלת ההסכמות. איני מקבל טענתם זו. ראשית, אף לטענת הנתבעים הסכמות התקבלו בעבר, אף אם ללא הצבעה. אין כל חובה לקיים הצבעה ודי בקבלת הסכמה מפורשת, גם אם בעל פה (ע"א 538/80 סמדר דרחי (אברהמי) נ' יהודה כורש ואח', פ"ד לו(3), 498). שנית, בע"א 93/81 אליאס נ' שיפר (פ"ד לז(2) 445) נקבע כי בעל דירה אינו יכול לטעון כי מותר לו לעשות שימוש חורג ברכוש המשותף מכיוון שבעל דירה אחר עושה שימוש דומה. על כן, הטענה שדיירים בנו בעבר ללא הסמה מפורשת אינה יכולה להועיל לנתבעים. חוסר תום לב כהסכמה 9. לטענת הנתבעים שיקוליהם של התובעים לסירובם הם של זוטי דברים, בלתי ענייניים, הנובעים משרירות לב. התנהגות זו הינה ביטוי מובהק לחוסר תום לב ולכן יש למצוא פתרון סביר שאינו פוגע ביתר בעלי המקרקעין. פתרון זה, כך הם גורסים, ניתן למצוא בהחלטת הועדה המקומית. את סירובם של התובעים, כך הם מבקשים, יש לבחון על פי הקריטריונים שנקבעו בפס"ד של השופט טירקל ברע"א 6339/97 משה רוקר נ' משה סלומון ואח' (פ"ד נה(1) 199) - "השיקול הראשון הוא עוצמתה של הזכות הקניינית שנפגעה: האם מדובר בזכות במקרקעין או במיטלטלין והאם מדובר בבעלות או בזכות אחרת, חלשה הימנה. השיקול השני הוא עוצמתה של הפגיעה בזכות, לרבות היקף הפגיעה ומשך הפגיעה. השיקול השלישי - משני בחשיבותו לקודמיו - הוא עוצמת התוצאות של הסרת הפגיעה לגבי הפוגע בזכות. השיקול הרביעי הוא התנהגותם של בעלי הדין." עוצמת הזכות שנפגעה ועוצמת הפגיעה בזכות - לטענת הנתבעים, במקרה דנן מדובר בזכות קניינית במקרקעין שאינה נפגעת כלל שכן מדובר בשטח מזערי מהמקרקעין. כן מדובר בפגיעה זמנית המוגבלת לתקופת מגוריהם של הנתבעים בדירה, שכן לאחר עזיבתם אותה יוחזר המצב לקדמותו. התנהגות בעלי הדין - לטענת הנתבעים, התובעים נימקו את שינוי עמדתם בטעמים שאינם קשורים לזכויות קנייניות. השינוי בעמדתם נבע משינוי בהתנהגות הנתבעים ואלו שיקולים זרים ובלתי ענייניים. המסקנה, לגישת הנתבעים, היא כי יש לקבוע שהתובעים חזרו בהם מהסכמתם בחוסר תום לב. התובעים מצידם טוענים כי לא הסכימו מלכתחילה ולכן אין מדובר בחזרה מהסכמה. גם אם יוחלט שמדובר בהסכמה הרי שזו נעשתה מטעמים סבירים ולא מתוך שרירות לב גרידא. איני מקבל את גישת הנתבעים. הזכות הנפגעת היא זכות קניינית במקרקעין, כולל הסגת גבול קבועה בחלק הגינה ופיצולה. אין מדובר בשטח מזערי בלבד אלא במניעת שימוש בגינה המערבית. הפגיעה אמנם אינה קבועה, בהנחה שתסתיים כאשר יעברו הנתבעים לדירה אחרת, אולם מדובר בפרק זמן שאינו קצוב ולא ניתן לדעת מתי יחליטו הנתבעים, אם בכלל, למכור את הדירה. באשר לשיקול של התנהגות בעלי הדין, הרי שהפסול נמצא דווקא בהתנהגות הנתבעים. אלו נימקו את רצונם לפתוח פתח בדירתם בנכותה של הנתבעת וכן בביקוריה התכופים של אם הנתבע. באשר לנימוק השני, הוכח בפני כי אימו של הנתבע כלל לא ביקרה בישראל ב- 15 השנים האחרונות - "ש. מתי פעם אחרונה פחות או יותר שהיא ביקרה בארץ, אצלכם? ת. 15 שנה. אני מראה לך את המכתב ששלחת למחלקה לבינוי. אחד הנימוקים שציינת בפני הוועדה, בתור אחד שהיה בדיון, אחד הנימוקים, כבדי המשקל שהיו שם, רשמה וידד אשתך: "בנוסף מגיעה אלי לעיתים קרובות חמותי, והיא בת 85". אז עכשיו אנחנו שומעים שהיא אף פעם לא הייתה אצלך משנת 98, וב- 15 שנה האחרונות היא לא הייתה בארץ? ת. טוב, יש, בינתיים חל שינוי. אימא שלי חלתה בסרטן. ש. ב- 15 שנים האחרונות? ת. כן, בזמן האחרון. היא חלתה בסרטן. עברה ניתוח ברגליים, וזה מגביל אותה מאד עכשיו לנסוע וגם לקחת מטוס, לכן כמה שפחות. שאנחנו עברנו לדירה החדשה וראינו שיש אפשרות פה להקל על אשתי וגם שאימא שלי תוכל סוף סוף לבא לבקר, וגם להינות ממעט מדרגות, אז ציינתי את הסיבה הזאת." (פרוטוקול מיום 14.4.03, עמ' 15, שורות 8-22) גם הטענה כי נכותה של הנתבעת מקשה עליה לטפס מספר רב של מדרגות לא הוכחה כלל. מעבר לעדויותיהם של מס' תובעים כי כלל אינה מתהלכת כנכה הרי שהנתבעים לא הגישו כל ראיה המעידה על נכותה. למרות שבמכתב שהופנה למחלקת הבינוי נכתב כי הנתבעת עברה מס' ניתוחים וכי היא סובלת מנכות כל שצורף לבקשה היו מכתבי הפניה למכון הרנטגן. מכתבים אלו כלל אינם מוכיחים את הבעיה ממנה טוענת הנתבעת שהיא סובלת. על כן, גם אם נכונה הטענה במקום שבו לא ניתנה ההסכמה בחוסר תום לב (וזכר לדבר גם בסעיף 14 לחוק המקרקעין), הרי בנסיבות הקיימות לא הוכיחו הנתבעים שההסכמה לא ניתנה מחמת חוסר תום לב ועל כן אין הסכמה. שיקולי צו מניעה: 10. אמנם נכון כי ביהמ"ש משתמש לעיתים בשיקול דעתו על מנת שלא להעניק צו מניעה, אולם שיקול דעת זה מצומצם הוא - "הלכה פסוקה היא, כי במתן צו-מניעה להגן על זכות קניינית אין לבית המשפט שיקול הדעת הנרחב, הנתון לו בתביעה פוססורית (ע"א 416/62; ע"א 389/64; ע"א 153/67; ע"א 188/76; ע"א 239/79 ואחרים). הטעם המובן, שאם כי הסעד הינו סעד שביושר, הרי כיוון שהוא בא להגן על כך שלא יפגעו ברכושו של אדם, יש להעניקו ביתר רוחב יד מאשר כשהוא בא רק להגן על אדם מפני הפרעה או מיטרד בלבד. אמנם, גם במקרה כזה עדיין יש לבית המשפט שיקול-דעת שלא להעניק סעד זה ואפילו לשם הגנת זכות קניינית, אך שימוש בשיקול-דעת זה צריך להיות מצומצם מאוד וזהיר. מצינו שימוש בשיקול-דעת זה, כאשר הפגיעה הייתה של מה בכך, כגון העברת צינור גז או חוט לאנטנה של טלוויזיה (ע"א 354/61; ע"א 782/70)." (ע"א 538/80 סמדר דרחי (אברהמי) נ' יהודה כורש ואח' פ"ד לו(3), 498). גם בפסק הדין בעניין רוקר התייחסו השופטים לשיקול דעתו של ביהמ"ש שלא להעניק סעד למי שזכותו הקניינית נפגעה: השופט טירקל - "פסיקת בתי המשפט הכירה במעמדן המיוחד של זכויות הקניין תוך הדגשת החשיבות המיוחדת של ההגנה עליהן. עם זאת, הכירה הפסיקה בקיומו של שיקול דעת מוגבל ומצומצם, במקרים נדירים, שלא להושיט סעד למי שזכותו הקניינית נפגעה. כך נאמר, שבית המשפט ידחה תביעה שענינה זכות קניינית רק כאשר ה "נסיבות קיצוניות במיוחד" (דברי כבוד השופט י' מלץ בע"א 109/87 חוות מקורה בע"מ נ' עלי יונס חסן ואח', פ"ד מז(10 ,1 (5). לשיקול דעת זה ניתנו טעמים שונים, שמקצתם פג טעמם: כאלה שמקורם בדיני היושר ...; או במאזן הנזקים, או "במקרים מיוחדים אחרים כאשר קיימים טעמים חשובים במיוחד שלא לתת צו מניעה" .... טעם כזה נמצא גם בדוקטרינה הכללית בדבר שימוש בזכויות בתום לב..." וגם - "נראה לי כי יש להזהר מהרחבה יתרה של שיקול הדעת כאשר מדובר במניעת מימושן של זכויות קניין, בין מכוח סעיף 14 לחוק המקרקעין - שעל הפרשנות המצמצמת שלפי השקפתי יש לנקוט לגביו עמדתי למעלה - ובין מכוח דוקטרינת תום הלב." השופט חשין - "אכן, הלכה מאז ומכבר, שבתביעה הסומכת עצמה על זכות הקנין, שיקול דעתו של בית המשפט, שלא להיעתר לתובע - שיקול דעת מצומצם הוא." הנשיא ברק - "... לשופט נתון שיקול דעת - בגדרי המרחב הניתן לו מכוח פעולתו של עיקרון תום הלב - בהענקת סעדים הפוגעים בזכויות על פי חוק המקרקעין (ראו ע"א 782/76 רדומילסקי נ' פרידמן, פ"ד כה(2) 523). היקפו של שיקול דעת זה נגזר מעוצמת פעולתו של עקרון תום הלב." וראה במיוחד ע"א 429/80 גרפינקל נ' ארליך לז (4) 141. נראה לי, כי נסיבות המקרה שלפני אינן "נסיבות קיצוניות במיוחד" ואינן מצדיקות הפעלת שיקול דעתו של בית המשפט. מאחר ונמצא כי הנתבעים עצמם לוקים בחוסר תום לב ולא הוכח כלל כי מניעיהם של התובעים מניעים פסולים הם, הרי במסגרת שיקול הדעת הנתון לבית המשפט במתן צווי מניעה להגנת זכויות קניניות, מן הדין ליתן צו מניעה קבוע בענין זה. סיכום: 11. על פי כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה ואוסר על הנתבעים לבצע עבודות בנייה או פיתוח כלשהן הכלולות בבקשה להיתר בניה שמספרה65/4245/08 בתיק בנין 65/4245 לרבות פריצת פתח לדלת כניסה בחזית הצדדית והוספת מדרגות. אשר לשאלת ההוצאות, שקלנו שוב ושוב האם מן הראוי לחייב את הנתבעים, מעבר לחיוב ההוצאות הרגיל, בחיוב מוגבר בשל דרך ניהול הדיון, אשר סירבלה אותו ובזבזה את זמנם של כל הצדדים, כפי שפורט לעיל. הגעתי למסקנה שאין מנוס אלא לקבוע הוצאות מוגברות בשל כך לפי תקנה 514, שכן דרך זו של ניהול הדיון חייבת למצוא ביטוי בהוצאות, כפי שכנראה שולמו לב"כ התובעים. לפיכך, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעים הוצאות המשפט לפי תקנה 513 ועוד שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ. המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים ניתן היום כ"ה בתשרי, תשס"ד (21 באוקטובר 2003) בהעדר הצדדים. מנחם רניאל, שופט מדרגותרכוש משותף