1. בפני תביעה על פי שטר חוב ע"ס 100,000 ₪ מיום 7.8.00, שנעשה, לכאורה , על ידי חברה בשם קזואל בן יהודה בע"מ (להלן: החברה) לטובת התובעת, ובו התחייבות לשלם לתובעת את סכום השטר בצירוף הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן ביום 19.12.01. מתחת לחתימת עושה השטר, חתמו הנתבעים על ערבות אוול לפרעון השטר. לטענת התובעת, השטר נמסר לתובעת כשטר בטחון להבטחת התחייבויות החברה על פי הסכם עם התובעת לפיו שכרה החברה מהתובעת נכס מקרקעין. לטענתה, השטר הוגש לביצוע בשל חוב שהותירה החברה בגין דמי שכירות של הנכס. 2. טענתם הראשונה של הנתבעים כנגד התביעה הינה שאין תוקף לערבותם משום שהחתימה המתימרת להיות חתימת החברה על השטר, כעושה השטר, איננה חתימתה. לטענת הנתבעים, דרושות חתימות של שני מנהלי החברה וצירוף חותמת החברה על מנת לחייב את החברה. במקרה הנדון, מנהל אחד בלבד, הנתבע מס. 1 (להלן: רוזנברג), חתם על השטר בשם החברה (בחתימה משורבטת) תוך צירוף חותמתה. למרות שהנתבעים לא הגישו את תקנון החברה, או פרוטוקול של החלטה של האסיפה הכללית של החברה לעניין זכות החתימה (והסתפקו בהגשת אישורים של עורך דין ורואה החשבון של החברה בלבד), עולה מסיכומי ב"כ התובעת כי אין מחלוקת כי החברה אכן מחויבת על פי חתימות של שני מנהלים בצירוף חותמת, כנטען על ידי הנתבעים. 3. טענת הנתבעים באשר לתוקף ערבותם נדחית לאור הוראת סעיף 57 (ג) מציעא לפקודת השטרות, שלפיה ערבות אוול, להבדיל מערבות רגילה לפי חוק הערבות תשכ"ז - 1967, תוקפה אינה מותנית באופן מוחלט בתוקפה של החבות העיקרית בשטר. בסעיף זה, נקבע כי הערב בערבות אוול "...חב אף אם התחייבותו של הצד שבעדו ערב פסולה מכל סיבה שאינה פגם בצורה;...". מהו "פגם בצורה"? על כך משיב כב' הנשיא זוסמן בספרו דיני שטרות (מהד' שישית) בסעיף 241 בעמ' 298, "פגם בצורה - מהו? התשובה היא: אי מילוי אחרי אחת ההוראות שנקבעו בפקודה, כגון סעיפים 3 או 84 שבה, לענין צורת השטר. לפיכך, משנמשך שטר בו נאמר 'שלם לפלוני נגד קבלה', השטר נפגם מחמת ההתנאה, וגם הערב אינו חב." בהמשך דבריו, מביא המחבר מקרה שנדון בפני בית המשפט מנדטורי, שבו נקבע חבותו של ערב בערבות אוול, למרות שחתימת החייב העיקרי על פי השטר זויפה, וזאת משום שלמראית עין השטר לא נפגם וצורתו שלמה. (שם, ה"ש 28). המקרה המצוטט הוא בבחינת "קל וחומר" לעומת המקרה שבפנינו, בו לא נטענה טענת זיוף חתימת עושה השטר, אלא שאין תוקף לחתימתו על השטר בשל העדר הרשאה של מי שחתם בשמו. 4. ב"כ הנתבעים טוען כי גם על פי סעיף 57 (ג) מציעא, אין תוקף לערבות הנתבעים, משום שהאופן שבו נחתם השטר (על ידי מנהל אחד ולא על ידי שניים כנדרש) מהווה "פגם בצורה". לטענתו, שטר שנחתם בשם חברה על ידי מנהל אחד בלבד בצירוף חותמת החברה, מקום שההרשאה להטביע את חותמת החברה ניתנה לשני מנהלים, אין בו כדי לחייב את החברה כלל ועיקר (סעיף 23 (א) לפקודה; ע"א 651/66 שפירא נ. סגל פ"ד כ"א (1) 491). לכן, הוא ממשיך וטוען, השטר בחתימת רוזנברג בלבד בשם החברה (שאין בכוחה לחייב את החברה), כמוהו כשטר לא חתום, וחתימה על שטר הינה אחת הדרישות הצורניות לתוקפו של שטר לפי סעיף 3 לפקודה (ביחס לשטר חליפין) או לפי סעיף 84 לפקודה (ביחס לשטר חוב). 5. לחיזוק עמדתו, מפנה ב"כ הנתבעים לד"נ 40/80 קינג נ. כהן פ"ד לו (3) 701 (להלן: פס"ד קינג), שם נדונה הסוגיה של הגדרת "פגם" בחתימת מצווה ובתאריך הצוואה לצורך פירוש סעיף 25 לחוק הירושה תשכ"ה- 1965. אולם נראה כי אותה הפנייה אינה מקדמת אותנו. באותו פסק-דין, נחלקו דעות השופטים בשאלה אם העדר חתימה הינו בגדר "פגם". דעת הרוב בפסק-הדין סברה כי "חוסר" חתימה אינו נחשב כ"פגם" לצורך סעיף 25 האמור, בין היתר, בנימוק שהמשמעות הרגילה של הדיבור "פגם" היא החסרת משהו מהשלם ולא "חסר" (שם, בעמ' 708). לפי דעה זו, אם ניישם אותה בסוגיה הנדונה, העדר חתימה מחייבת של החברה על שטר החוב אינו בגדר "פגם בצורה". כב' השופט ש. לוין (כתוארו דאז) אמנם התיחס גם לסעיף 57 (ב) לפקודת השטרות, אך על ידי הפנייה בלבד לפסק-דין אחר שבו נדון הסעיף, והכוונה לע"א 232/77 רוזנברג נ. אברהמוף פ"ד ל"ב (2) 197. כפי שהשופט לוין בעצמו אומר בפס"ד קינג (שם), ע"א 232/77 הנ"ל עסק בפגם בצורה ביחס לחתימת ערב על ערבות אוול לאור דרישות סעיף 57 (ב) לפקודה, ולא בסוגיה שבה עסקינן, בנוגע ל"פגם בצורה" בהתחייבות מושך השטר (או עושה שטר החוב) לאור דרישות סעיף 57 (ג) לפקודה. הפרשנות שניתנה לביטוי "פגם" שבסעיף 25 לחוק הירושה אינה משליכה על הפרשנות הראויה לתיבה "פגם בצורה" שבסעיף 57 (ג) מציעא לפקודת השטרות. סעיף 25 לחוק הירושה תכליתו להתחקות אחר גמירת דעתו של המצווה (פס"ד קינג, שם, עמ' 709). לעומת זאת, תכליתו של סעיף 57 (ג) מציעא לפקודה שונה לחלוטין, ומיוחדת לדיני השטרות, כפי שנבאר מיד. 6. המושג "ערבות אוול" או "ערבות לשטר" (כפי שהיא קרויה בסעיף 57 (ב) לפקודה) מקורו בסעיף 57 (א), הקובע, "פרעונו של שטר יכול שיהא נערב על ידי אדם שאינו צד לשטר, או על ידי אדם שהוא צד לשטר; ובלבד שהערבות במקרה הנזכר אחרון תהא מוסיפה על זכויות החזרה של האוחז (ההדגשה שלי - ש.פ.)". כפי שזוסמן מסביר בספרו (שם, בעמ' 291), "הערבות על פי הפקודה נצמדת לשטר, והיא נעשית לגוף אחד עמו, ממש כמו שאר החבויות של אלה אשר חתמו עליו. לפיכך, משסוחר השטר, גם הזכות להיפרע מן הערב עוברת לנעבר." תכונה נוספת של ערבות אוול מופיעה בסעיף 57 (ג) רישא לפקודה, לפיו הערב בערבות אוול חב ביחד ולחוד עם האדם שלחתימתו ערב. מההוראות הנ"ל, עולה כי ערבות אוול הינה חיוב עצמאי מחיובו של מושך השטר או של עושה שטר החוב. אותו חיוב עצמאי הוא גם חיוב סחיר. אוחז השטר שאליו הוסב השטר רשאי, ככלל, לחזור אל הערב, גם אם ההתחייבות (העצמאית) של המושך או העושה נפסלת. בכך, דומה מצבו של הערב למצבו של המסב כלפי אוחז כשורה (סעיף 55 (ב) (2) לפקודה). מתי גם הערב וגם המסב פטורים כלפי האוחז? כאשר קיים פגם בצורת השטר הפוסל את השטר (להבדיל מפסילת התחייבות מושך השטר או עושה שטר החוב). יצוין כי פגם בצורת השטר, גם אם הוא אינו מהסוג המביא לפסילת השטר, בכוחו לפגוע בטיב הסחרות השטר ולמנוע מאוחז להגיע למעמד של אוחז כשורה (משום שהשטר כבר אינו "תקין לפי מראהו" - ראה סעיף 28 (א) רישא לפקודה). מכאן, ניתן להבין את מטרת סעיף 57 (ג) מציעא, שהיא לפטור את הערב למקרה שהשטר עצמו נפסל עקב פגם בצורתו החיצונית. 7. עדיין נותרה השאלה, האם יש לראות בחתימתו של מנהל אחד של חברה בצירוף חותמת החברה בתור מושך שטר או עושה שטר חוב, לכאורה בשם החברה, כפגם בצורת השטר מבחינה חיצונית? 8. הכלל עד לחקיקת חוק החברות התשנ"ט - 1999 היה כי אין דרכן של חברות לעשות עסקים באמצעות מנהל (דירקטור) אחד (זוסמן, שם, בעמ' 59). יתכן ואחרי חקיקת חוק החברות, אין עוד תוקף לכלל, משום שעל פי החוק, ניתן להקים חברה עם בעל מניות אחד בלבד (סעיף 3 לחוק), ובחברה פרטית, יכול שיהיה דירקטוריון המונה אדם אחד (סעיף 93 (א) לחוק. אגב, החברה דנן הוקמה ביום 17.4.00, לאחר שהחוק נכנס לתוקפו.) אולם, גם אם נניח כי הכלל האמור ממשיך לחול, אין בכך כדי להצביע על פגם בצורתו של שטר החתום על ידי מנהל אחד. הרי מי שיעיין בשטר ויבחין בחתימתו של מנהל החברה (כמו זו של רוזנברג במקרה דנן), לא יידע מי הוא החותם ומה מעמדו של החותם בחברה. ידוע כי חברות נוהגות לעשות עסקים באמצעות אדם אחד, כמו מנהל עסקים (זוסמן, שם). האם נאמר שגם אז השטר פגום בצורתו? מה קורה כאשר שניים חותמים בשם החברה מבלי להזדהות לצד חתימותיהם שהם מנהלים בחברה? השטר אינו נחזה להיות חתום על ידי שני מנהלים דווקא. האם גם אז השטר פגום בצורתו? 9. נדמה כי המחוקק היה מודע לקשיים הללו, ועל כן חקק את סעיף 92 (ב) לפקודה, הקובע, "כשמדובר הוא בחברה, באגודה שיתופית, בשותפות או באישיות משפטית אחרת, די להם למסמך או לכתב הטעונים חתימה לפי פקודה זו, שיהיו טבועים בחותמתה של אותה אישיות משפטית.". כפי שנפסק בע"א 26/60 מפעלי עור נ. לסר פ"ד י"ד 1521, 1525, "מבחינת הסעיף 92 (ב) אפשר לומר, כי החותמת של החברה ל כ א ו ר ה מחייבת אותה. אמרנו 'לכאורה' מפני שניתן להראות כי החותמת הושמה על השטר שלא בהרשאת האדם המוסמך לשים אותה..." מכאן, ששטר הנושא חותמת של חברה, גם אם אינה חתומה על ידי שני מנהלים, ממלא אחר הדרישות הצורניות שבפקודת השטרות. אם נחזור לתכלית ההוראה, אוחז שטר שכזה רשאי להניח, בעת שהשטר מוסב אליו, כי מדובר בשטר חליפין החתום על ידי המושך (או שטר חוב שנחתם על ידי עושהו). נשמרות מלוא תכונות הסחרות של המסמך. שטר כזה הוא גם "תקין לפי מראהו". לכן, שטר חוב הנושא חותמת של חברה (שלידה יכולה להיות חתימה של מאן דהוא), אין בו "פגם בצורה" ביחס לחתימת עושה השטר, גם אם בסופו של דבר יתברר כי החותמת הוטבעה שלא בהרשאת החברה, ואינה מחייבת אותה. 10. ראוי לציין כי הפסיקה שעסקה בסעיף 92(ב) לפקודה, קבעה שההוראה כפופה לסעיף 23(א) שבה, וחותם של תאגיד, אשר הוטבע שלא בהרשאתו של התאגיד, אינו מחייב את התאגיד (ע"א 268/56 נוי נ. עירית חדרה פ"ד י"ב 353, 360). אולם הדגש הוא על העדר הרשאה להטביע את החותם. במקרה הנדון, לא הועלתה כל טענה על ידי הנתבעים שרוזנברג לא היה מורשה, מכוח מסמכי היסוד של החברה או על פי החלטה של אחד הארגונים שלה, להטביע את החותם. 11. לאור כל האמור, אין נפקא מינה אם החיוב של החברה כעושה השטר נשוא התביעה נפסל עקב העובדה שהוא נחתם על ידי מנהל אחד של החברה בלבד. באופן עקרוני, הנתבעים עדיין חבים על פי השטר מכוח ערבות האוול. 12. הטענה השניה כנגד התביעה הינה כי תוקף חתימותיהם של הנתבעים כערבים על שטר החוב הותנה בכך שכל בעלי זכויות החתימה של החברה יחתמו על השטר מטעמה. בהקשר לטענה זו, טוען כל אחד מהנתבעים, בתצהיר שהגיש בתמיכה בהתנגדות לביצוע שטר, כי לתובעת נאמר מפורשות כי עניין חתימת החברה על שטר החוב יובא בפני דירקטוריון החברה ובמידה ותתקבל החלטה בדירקטוריון שתאשר חתימת החברה על השטר, רק אז יחתום מנהל נוסף לרוזנברג על השטר בשם החברה, ורק אז יהיו חתימותיהם של הנתבעים בתור ערבים לשטר תקפות. (ראה סעיפים 5 (ב) ו(ג) לתצהירו של רוזנברג וסעיפים 5 (א) ו(ב) לתצהירו של הנתבע מס. 2 - להלן: בן חיים.) בתצהירי הנתבעים, אין כל פירוט עובדתי ממנו ניתן להבין מי אמר לתובעת את הדברים הללו, מה בדיוק נאמרו, למי נאמרו ומתי נאמרו. הנתבעים בחרו שלא להגיש תצהירי עדות ראשית משלימים, למרות שניתנה להם הזדמנות לכך (ראה החלטה מיום 17.7.02). לפיכך, הטענה נשארה על בלימה. מעבר לכך, מהראיות האחרות עולה כי לא היתה כל התנייה ביחס לתוקף חתימותיהם כפי שנטען. ממכתבו של רוזנברג לתובעת מיום 19.11.01 (נספח ט' לתצהיר מנהל התובעת), עולה כי רוזנברג מודה בקיום הערבות האישית שלו ושל בן חיים על השטר. אין במכתב כל זכר לטענה כי הערבות היתה ערבות מותנית. מעבר לכך, מחקירתו הנגדית של רוזנברג עולה כי החברה כלל לא קיימה ישיבות דירקטוריון מסודרות בהן נערכו פרוטוקולים של הישיבות (עמ' 5 לפרוטוקול). רוזנברג אמנם העיד על ישיבת דירקטוריון שהתקיימה בביתו של עורך דין החברה, עו"ד אלי בן חיים (להלן: עו"ד החברה), בתאריך שלא זכר, בה הוחלט שלא לחתום על שטר החוב. אולם עו"ד החברה בעדותו לא הזכיר ישיבת דירקטוריון שכזו, והדבר גם אינו מוזכר במכתב שכתב עו"ד החברה לתובעת ביום 5.6.00, שעסק בנושא שכירות הנכס. באשר לבן חיים, גם נתבע זה, בחקירתו הנגדית, לא התיחס לחתימתו על שטר החוב כערב, כחיוב מותנה (ראה עמ' 8 ש' 24). בנסיבות אלה, יש להעדיף את עדותו של מנהל התובעת, מר גונצ'רובסקי, שעמד בקשר עם הנתבעים מטעם התובעת, כי לא דובר איתו על כל התנייה של תוקף חתימותיהם של הנתבעים על כתב הערבות. ב"כ הנתבעים הרחיב בסיכומיו על תמיהות שלטענתו עלו מתוך חקירתו של מנהל התובעת. לא מצאתי שאותן תמיהות יורדות לשורשו של עניין, במיוחד בעניין טענת ההתנייה של תוקף חתימות הנתבעים, שכאמור כלל לא הוכחה, ולו לכאורה. 13. ב"כ הנתבעים הפנה בסיכומיו לאמור במכתבו של עו"ד החברה מיום 5.6.00, שבסעיף 3 שבו הודע לתובעת כי "כל שניים מבעלי המניות של החברה רשאים לחתום בשם החברה ולחייב אותה בכל ענייניה". לטענתו, התובעת ידעה כבר בשלב הזה כי דרושות שתי חתימות של מנהלי החברה על מנת שהחברה תתחייב בשטר החוב. יצוין כבר עתה כי המכתב מתיחס לזכות החתימה של בעלי המניות, ולא של מנהלי החברה. אולם גם אם ניתן להבין מתוך המכתב כי כוונת עו"ד החברה היתה לחתימות של שני מנהלים, אין בהודעה זו על הרכב זכויות החתימה כדי לשנות את התוצאה. כפי שהוסבר לעיל בהרחבה, בדיון בטענת ההגנה הראשונה שהועלתה, גם אם אין בחתימתו של רוזנברג בצירוף חותמת החברה כדי לחייב את החברה על פי שטר החוב, אין בכך כדי לפגוע בחיוב הנתבעים על פי ערבות האוול שמסרו. 14. אוסיף שתי הערות מעבר לצורך, נוכח העיסוק הנרחב של ב"כ הצדדים בשאלת תוקף חתימתה של החברה על שטר החוב. ההערה הראשונה הינה כי היה בחתימתו של רוזנברג בצירוף חותמת החברה כדי לחייב את החברה על פי שטר החוב. החברה אישרה במכתב מיום 1.5.00, בחתימות שני מנהליה (רוזנברג ומר עמוס רוטנברג), שהיא מסכימה לקבל על עצמה העברה של כל חיוביו של השוכר הקודם בנכס, ששמו מר משה אברג'יל (להלן: אברג'יל), כלפי התובעת על פי תנאי חוזה השכירות בנו לבין התובעת מיום 30.1.00. על פי אותו חוזה שכירות, מחויב היה אברג'יל למסור לתובעת שני בטחונות: ערבות בנקאית ושטר חוב (בדומה לשטר נשוא התביעה). רוזנברג מוזכר בכותרת של אותו מכתב בתור מנכ"ל התובעת. עו"ד החברה הודה בעדותו כי רוזנברג אכן שימש בתפקיד זה (עמ' 32 ש' 20), וכך רוזנברג גם הציג את עצמו בפני התובעת (ראה למשל במכתב מיום 19.11.00, המוזכר לעיל). לכן, רוזנברג פעל על פי הרשאה מראש של החברה בכך שחתם על שטר החוב בשמה. הוא גם היה מוסמך לחתום (לבדו) על השטר, בתור מנכ"ל החברה (זוסמן, שם, בעמ' 59), להבדיל מכוחו או כשרותו לחתום כדירקטור, חתימה המחייבת רק אם מתווספת אליה חתימה נוספת של דירקטור אחר בחברה. 15. ההערה השנייה הינה כי החברה מושתקת מלהתכחש לחתימתה על השטר. אנמק מדוע: גם במכתבו של עו"ד החברה מיום 5.6.00, כשלוח החברה, אושרה העברת הזכויות והחובות של אברג'יל, שנקבעו בהסכם השכירות בין התובעת לבין אברגי'ל, מאברג'יל לחברה, וזאת בכפוף לאישורה של התובעת. עו"ד החברה צירף למכתב את הערבות הבנקאית הדרושה בלבד, מבלי להתייחס לדרישה על פי הסכם השכירות להמציא גם שטר חוב. בתשובה למכתבו של עו"ד החברה, שלח ב"כ התובעת ביום 13.6.00 מכתב לעו"ד החברה שבה דרש קבלת שטר החוב בחתימת שני ערבים. (יצוין כי באותו מכתב, גם דרש ב"כ התובעת פניה בכתב של החברה בה היא מאשרת שהיא מקבלת על עצמה את תנאי השכירות. רוזנברג אכן חתם על מסמך פניה כנדרש בשם החברה, בצירוף חותמת החברה, ביום שבו חתם על שטר החוב. בתחתית אותה פניה, הוכן מראש נוסח לאישור עו"ד החברה כי החותם מוסמך לחתום בשם החברה, ואותו אישור בסופו של דבר לא נחתם. אולם אין בכך כדי לגרוע מתוקף החתימה של רוזנברג על המסמך. ממילא, החברה כבר אישרה, במכתב מיום 1.5.00 שהועבר במכתבו של עו"ד החברה מיום 5.6.00, שהיא מקבלת על עצמה את תנאי השכירות של השוכר הקודם.) ביום שבו נחתם שטר החוב, שלח ב"כ התובעת לעו"ד החברה, עובר לחתימה, במכתב נוסף בפקסימיליה שבו דרש חתימת החברה על שטר החוב. עו"ד החברה קבל את המכתב אך לא התיחס אליו (עמ' 35 ש' 6-7). רוזנברג, כאמור, חתם באותו יום בשם החברה על השטר, והחברה, בפועל, שכרה את המקום מהתובעת. החברה לא טענה במהלך תקופת השכירות כי אין תוקף לשטר. בנסיבות המתוארות לעיל, מנועה החברה להתכחש לתוקף חתימתו של רוזנברג בשמה על שטר החוב. (באשר לתנאים לקיומה של מניעות, ראה ע"א 651/66 שפירא נ. סגל פ"ד כ"א (1) 491; זוסמן, שם, עמ' 59-60). 16. טענתם השלישית של הנתבעים הינה שאין להם חוב בגין דמי שכירות. היות ומדובר בשטר בטחון, לא ניתן לממש ערבות אוול שניתנה לגביו, אלא לתשלום החוב שהוא נועד להבטיח (ע"א 51/81 בראור נ. בראור פ"ד ל"ה (4) 231, 243). לפי חיובי השכירות שהועברו מאברג'יל לחברה, החברה היתה מחויבת כלפי התובעת לשכור את הנכס לפחות עד חודש יוני 2002. אין מחלוקת כי התשלום האחרון של התובעת עבור דמי שכירות היה בחודש פברואר 2001. בחודש מרץ 2001, התקיימה פגישה בין נציגי הצדדים שבסופה הוחזרו לתובעת מפתחות הנכס. יחד עם זאת, אין מחלוקת כי מסירת המפתחות נעשתה במסגרת נסיון של החברה למצוא שוכר חילופי לנכס ובהעדר הסכמתה של התובעת להחזיר לעצמה את החזקה בנכס (ראה סעיף 15 (ב) לתצהיר עו"ד החברה). בהסכמת הצדדים, מומשה הערבות הבנקאית שנמסרה על ידי החברה בסך 73,800 ₪ בצמוד למדד, אשר כיסתה את מרבית דמי השכירות המגיעים עבור החודשים מרץ - יוני 2000 (דמי השכירות החודשיים היו בשיעור של למעלה 22,000 ₪ לחודש). לאחר מכן, לא שילמה החברה דבר על חשבון דמי השכירות. נוצר חוב בגובה סכום שטר החוב כבר בחודש נובמבר 2000, סמוך למועד שבו לראשונה נמצאו שני שוכרים חילופיים פוטנציאליים להמשך השכירות. אולם גם אז לא יצאה העברת זכות השכירות אל הפועל. לפיכך, לא שילמה החברה את החוב ששטר החוב נועד להבטיח. 17. הטענה הרביעית הינה שיש לקזז מסכום החוב עלות שיפוצים שביצעה החברה במושכר. כפי שטען ב"כ התובעת בסיכומיו, מדובר בשינוי חזית. תצהירי הנתבעים (אשר היווי כתבי הגנה מטעמם) אמנם מתיחסים לסכום ההשקעה בנכס של כ- 130,000 $, אך לא נטען באותם תצהירים כי קיימת זכות קיזוז או עובדות מהם ניתן ללמוד על זכות קיזוז. לא זו בלבד, אלא שבאותם תצהירים, כותבים הנתבעים במפורש כי סוכם בחודש מרץ 2001 בין נציגי התובעת והחברה כי השיפוצים ישארו בנכס מבלי שהחברה תקבל פיצוי בגינם מהמשיבה. (ראה גם סעיפים 15 (א) ו(ג) לתצהיר עו"ד החברה). לכן, אין כל בסיס עובדתי לטענת הקיזוז. 18. אין גם כל בסיס עובדתי לטענת הגנה אחרת, לפיה על התובעת לפצות את החברה משום שהתובעת הכשילה שלא בתום לב את מאמציה של החברה לגלגל את עלות השקעותיה בנכס על שוכר חילופי. הנתבעים כותבים בסעיף 13 (א) לתצהיריהם כי "התברר" להם כי התובעת הציעה במפורש לשוכר פוטנציאלי בשם חי זיו בחודש נובמבר 2001 להמתין עד לסיום ההסכם הפורמלי בינה לבין החברה ארבעה חודשים, כדי שלא יאלץ לשלם לחברה את עלות השיפוצים במסגרת העברת זכות השכירות. הנתבעים לא הגישו תצהירים משלימים כדי להסביר כיצד "התברר להם". הם גם לא הזמינו את מר חי לעדות. לא זו בלבד אלא שבחקירתו הנגדית, הודה בן חיים כי העברת זכות השכירות למר זיו לא יצאה אל הפועל משום שמר זיו ניסה להתמקח על התשלום שנדרש ממנו, בטיוטת החוזה השכירות שהתובעת הציגה בפניו לחתימה (עמ' 9-10). מעדות זו עולה כי לא היה נסיון של התובעת להכשיל את העברת השכירות, אלא ההפך. בן חיים גם הודה כי השוכר החילופי הפוטנציאלי השני, ששמו רוטמן, לא המשיך במשא ומתן מיוזמתו (עמ' 10 ש' 21-22). 19. ב"כ הנתבעים גם העלה בסיכומיו טענות הגנה נוספות, שאין להן זכר בתצהירים המהווים כתבי הגנה, ושאין להם כל בסיס. אתיחס אליהן בקצרה: א. הסכם השכירות של אברג'יל פוצל לשני חוזים, ולא ידוע איזה חוזה שטר החוב בא להבטיח - כל אחד משני החוזים מתיחס לקומה אחרת בנכס. החוזים נעשו באותו יום. בשניהם נקבע כי שטר החוב יהווה בטחון לקיום התחייבויות השוכר. אין מניעה ששטר חוב אחד יהווה בטחון להתחייבויות שנעשו בשני חוזים. הפיצול לשני חוזים נעשה לבקשת אברג'יל, לצורכי מס. גם החברה במכתביה, וגם הנתבעים בעדויותיהם (ראה פרוטוקול הדיון בהתנגדות לביצוע שטר) התיחסו להסכם שכירות אחד שחיוביו הועברו לחברה. ב. הפיצול לשני חוזים לא היה חוקי - הטענה לא הוכחה. ג. התובעת נהגה בחוסר תום לב כי הקפידה יותר עם החברה מאשר עם אברג'יל בנושא הבטחונות - לא היה כל חוסר תום לב בכך שהתובעת דרשה מהחברה לקיים את ההחייבויות שקבלה על עצמה במסמך מיום 1.5.00. אי העמידה של התובעת על קיום התחייבויותיו של אברג'יל כלפיה לפני העברת זכות השכירות, אם בכלל, אינה מעלה ואינה מורידה. ד. "למעשה בעל דינה האמיתי של התובעת הינו אברג'יל והחברה שלו" - העובדה שהיום נמצאת התובעת בקשר מסחרי חדש עם אברג'יל אינה רלוונטית. 20. לאור כל האמור, אני מקבל את התביעה, ומחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 100,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה לפי המדד הבסיסי הנקוב בשטר - מדד חודש דצמבר 1999, ועד למועד הפרעון של השטר, 19.12.01, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 19.12.01 ועד לתשלום הפועל. בנוסף, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ + מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. התובעת רשאית להמשיך בהליכי הוצאה לפועל בתיק הוצל"פ 03-28387-01-0 לגביית החוב. לאור קבלת התביעה, אני דוחה את בקשת הנתבע מס. 2 מיום 28.7.03 לביטול העיקולים שהוטלו עליו במסגרת הליכי ההוצאה לפועל. ניתן היום ב' בכסלו, תשס"ד (27 בנובמבר 2003) במעמד המתייצבים. שמעון פיינברג, שופט מסמכים