הפחתת פיצויי הלנה - מועצה מקומית

הפחתת פיצויי הלנה - מועצה מקומית   בפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינה של כבוד הרשמת איצקוביץ (תיק עב 6/99-1895) ("הרשמת"). בשני הערעורים מלינים המערערים, כל אחד בערעורו, על שיעורם של פיצויי ההלנה שנפסקו בפסה"ד הנ"ל.   1. רקע:   מר אבראהים אבראהים וגברת אבראהים מנאל ("המשיבים/מערערים-העובדים") עבדו במועצה המקומית בית ג'אן ("המערערת/משיבה-המועצה"). לטענתם של העובדים המועצה איחרה בתשלום שכרם החל מחודש 01.98 ועד חודש 03.99 ולפיכך תבעו העובדים מהמועצה פיצויי הלנת שכר, הכל כמפורט בכתב התביעה.   בפסק הדין אשר ניתן על ידי הרשמת, נקבע כי העובדים ששכרם הולן אכן זכאים לפיצויי הלנת שכר אולם בשיעור מופחת כך שיעמדו על סך 5% בגין שכרם לחודשים הרלוונטיים לתביעת העובדים (פסק הדין של הרשמת - עמוד 10 שורה 12).   המועצה מערערת על שיעורם של פיצויי ההלנה, ומבקשת מבית הדין להורות על הפחתה מליאה של הפיצויים, וקביעת הצמדה וריבית רגילים (הערעור - עמוד 2). מנגד, העובדים עותרים לחיוב המועצה בתשלום פיצויי הלנה מלאים, ובכל מקרה לא פחות מ-15% משכרם בר ההלנה (הודעת ערעור - סעיף 20). בקשתם זו של המערערים נסמכת על פסק דינה של הרשמת קוטן אשר ניתן בתיק עב 7/99-2056 ("תיק א'"), בו נפסקו לתובעים פיצויי הלנה בשיעור 15% משכרם המולן, מטעמים אשר מפורטים בפסק הדין הנ"ל.   נעיר כבר בשלב זה שעל פסק דינה של כב' הרשמת קוטן בתיק הנ"ל (עב 7/99-2056) גם כן הוגש ערעור ובית דין זה בפסק דינו מיום 13.03.03, הפחית את שיעור פיצויי ההלנה כפי שפורט באותו פסק דין. (להלן: "תיק א'").   2. לא יהיה זה למותר לציין שהעובדות בתיק זה זהות בפרטים הדרושים לצורך ההכרעה בערעור לאלה שבתיק א' כך בשני התיקים: מדובר בתביעת שכר של עובדים נגד המועצה; סכום הקרן של השכר שולם לעובדים ע"י המועצה במלואו אולם באיחור; הנטען ע"י המועצה לגבי הנסיבות שהביאו אותה לאחר בתשלום שכר עובדיה הן זהות; מדובר בצורך להכריע רק בשאלה של זכות העובדים לפיצויי הלנת שכר וככל שיקבע שקמה לעובדים הזכות לפיצויי הלנת שכר יהיה מקום להכריע (בערעור) בשאלת הפחתה או שלילה של פיצויי ההלנה.      העובדות המוסכמות והשאלות שבמחלוקת:   3. אין מחלוקת שהמועצה הלינה את שכר עבודתם של העובדים. לכן אין מקום שנתערב בקביעה העובדתית של הרשמת שסברה, וקבעה זאת בפסק דינה, שעל המועצה לשלם לעובדים פיצויי הלנת שכר.   השאלות היחידות העומדות לדיון בפנינו, הן אלה שעמדו בפנינו גם בתיק א', לאמור: מה היא מידת ההפחתה, אם בכלל, של פיצויי ההלנה שיש להפחית בנסיבות העניין דנן.   4. בתיק א' פירטנו את המישור הנורמטיבי החל, ונחזור על הדברים כאן:   "פיצויי הלנה נקבעו על ידי המחוקק בחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 ("החוק"), ככלי הטוב ביותר להבטחת תשלום שכר עבודה ופיצויי פיטורים במועד. המטרה העיקרית אשר ראה המחוקק לנגד עיניו בקביעתו כלי עונשי זה, אשר לא אחת הוגדר כקיצוני ודרקוני, הייתה לשרש את תופעת השכר המולן ופיצויי הפיטורים המולנים, וליצור הרתעה כלכלית כלפי המעבידים" (דב"ע נג/137-3 עזבון המנוח יצחק ידידיה ז"ל נ' יוסף בלומנפלד, פד"ע כו, 557).   נשיא בית הדין הארצי לעבודה, כב' השופט אדלר, מסביר את הטעם העיקרי להוראת החוק:   "המחוקק הושפע ממוסר התשלומים הירוד, הן במגזר העסקי והן במגזר הציבורי, ומן העובדה שמעבידים רבים ניצלו את כוחם על ידי הלנת שכר עבודה ופיצויי פיטורים. לפיכך, נקבע מנגנון של פיצויי הלנה... . פיצוי הלנה בא להרתיע מעביד מלהלין שכר, פיצויי פיטורים או תשלום הנובע לקופת גמל" (ס' אדלר, "פיצויי הלנה: חוק ופסיקה", שנתון משפט העבודה, כרך ו, 12).   כן עומד הנשיא על תכליתם של פיצויי ההלנה:   "אבן היסוד של משפט העבודה האינדיווידואלי, הנם חוקי המגן הידועים גם כחוקים מסדירים, בהם נקבעו נורמות בסיסיות מחייבות של התנהגות בין עובד למעבידיו, ובין שניהם לבין השלטון.   ... אחד הנושאים שהוכרו כראויים להגנה משפטית מרחיקה לכת הוא תשלום שכרו של העובד במועד שנקבע לכך... . ההגנה על ההכנסה הנה אבן היסוד למדיניות החברתית והכלכלית של מדינה מתקדמת, והיא כוללת את ההגנה על השכר, וכן את ההגנה על הכנסתו של העובד כאשר הוא מסיים את עבודתו. זו נעשית באמצעות תשלום פיצויי פיטורים והפרשות לקופות גמל".   כאמור, הבסיס המשפטי להטלת פיצויי הלנה הינו סעיף 17 לחוק הגנת השכר, המטיל על המעביד את החובה לשלם לעובד פיצוי על הלנת שכר. ואולם, העיקרון של מתן פיצויי הלנה, ככל שתכליתו ראויה ומעוגנת במדיניות משפט העבודה כפי שהתגבשה במהלך השנים, אינו עקרון חלוט, והוא נתון לשיקול דעתו ופרשנותו של בית הדין.   סעיף 18 לחוק הגנת השכר מפרט את התנאים בהם יפעיל בית הדין שיקול דעת להפחתת שיעורם של פיצויי ההלנה: "18. בית דין אזורי רשאי להפחית פיצוי הלנת שכר או לבטלו אם נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטענה כנה, או בגלל נסיבה שלמעביד לא הייתה שליטה עליה או עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש, לדעת בית הדין האזורי, ובלבד שהסכום שלא היה במחלוקת שולם במועדו".   (בענייננו, בעיית אי תשלום הקרן, היינו שכר העבודה עצמו, נפתרה עד תומה לשביעות רצון הצדדים, ואין צורך לדון בסוגייה זו. לעניין פיצויי ההלנה, עליהם נסב הערעור שלפנינו, המחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת לגובה הפיצויים, ולא לעצם זכאותם של המערערים לקבלם על פי חוק - לכן נוסיף להלן ונתייחס לפסיקת בית הדין בנסיבות שכאלה).   בית הדין לעבודה נדרש בפסיקתו לקבוע את הנסיבות, אשר יחשבו ככאלה שאין למעביד שליטה עליהן לצורך הפחתת פיצויי הלנה. וקבע כי בבואו למלא תוכן הוראה זו של החוק על בית הדין להתחשב בתכליתו של הסעיף, והיא, שיש להפחית או שלא להטיל כלל פיצויי הלנה על מעביד המפגר בתשלום שכר שלא באשמתו. לעניין זה נקבע, כי במקרים מסוימים יש טעם להרחיב את הגדרת "נסיבה שלמעביד לא הייתה שליטה עליה" על מנת להעניק לבית הדין שיקול דעת בדבר שיעור ההפחתה, ותוך כדי כך להתחשב במכלול נסיבות העניין" (ע"ע 300029/98 מכון בית יעקב למורות ירושלים נ' ג'וליה מימון, עבודה ארצי, כרך לג (36), 25).   כללית, קשיים כלכליים של מעביד במהלך הרגיל של העסקים לא הוכרו על ידי בית הדין כנסיבה שלמעביד לא הייתה שליטה עליה לצורך הפחתה בשיעורם של פיצויי ההלנה (דב"ע לב/3-3 מרכז החינוך העצמאי נ' מנחם דב שוורץ, פד"ע ג, 318).   אולם, לכלל זה יש יוצאים מן הכלל: למשל נקבע, כי ניתן לפסוק פיצויי הלנה מופחתים, כאשר הטעם העיקרי לאי תשלום שכר במועד היה כי השכר לא שולם עקב משבר כספי כבד שפקד את המעביד (דב"ע נה/86-3 ד"ר מיכל שרף וד"ר צבי מלאכי נ' ספריה משותפת 'לדורות' - לוד, פד"ע כט, 301).   ההלכה העומדת בעניין זה כפי שנקבעה לאחרונה בפסק הדין מכון בית יעקב הנ"ל, הנה, אפוא, על בית הדין להפעיל שיקול דעת בבואו לבחון את הפחתת פיצויי ההלנה שיש לשלם לעובד. עיקר השיקולים שעל בית הדין לקחת בחשבון: תום הלב, הן של העובד והן של המעביד, האם קשייו הכלכליים של המעביד היו זמניים, משך עבודתו של העובד אצל המעביד.   ונקבע (שם):   "לא מדובר במעביד שידע מראש על מצבו הקשה אך התעלם מכך והעסיק עובדים. קשייה של המערערת היו זמניים. המשיבה עבדה זמן ממושך אצלה. הקשיים הכספיים התעוררו לקראת סיום היחסים בין הצדדים וזו אכן הייתה הסיבה לפיטוריה של המשיבה. לאור כל האמור נראה לי שזה המקרה בו על בית הדין להפעיל את שיקול דעתו ולהפחית את פיצויי הלנת פיצויי הפיטורין" (ע"ע 300029/98 מכון בית יעקב למורות ירושלים נ' ג'וליה מימון, עבודה ארצי, כרך לג(36), 25)".   הכרעה:   5. העובדות שבתיק א' יפות לעניינו ולמען בהירות הדברים גם בתיק זה נשוב עליהן:   "גם במקרה שלפנינו, קשייה הכספיים של המערערת היוו את הנימוק העיקרי להפחתת שיעורם של פיצויי ההלנה אשר נקבעו למשיבים בפסק דינה של הרשמת. נחה דעתנו למקרא פסק דינה של הרשמת כי קשיים אלה אכן נבעו מנסיבות שאינן בשליטת המעביד, כהגדרתן בחוק:   אין למעשה כל מחלוקת בין הצדדים, כי קשייה הכספיים של המערערת נגרמו בשל שניים אלה:   א. אי העברת תקציבי ממשלה שהובטחו למועצה; ב. ביצוע פרוייקטים בחריגה מתקציבים.   טוענים המשיבים כי הגירעונות הכבדים מהם סבלה המערערת, ואשר בגינם לא שילמה את שכרם במועד, נגרמו אך ורק בשל ניהול כושל של ענייני המועצה וחריגה מתקציבים כאמור. טענה זו נדחתה על ידי הרשמת, בקבעה כי אין תחתיה בסיס ממשי.   תקציבה של המערערת, מעצם היותה מועצה מקומית, ניזון רובו ככולו מתקציבים ממשלתיים, ותלוי בהם. אשר על כן, אי העברת התקציבים המובטחים במועד, הם שיצרו את עיקרו של חוסר האיזון התקציבי אצל המערערת וגרמו לעיכוב בתשלום שכר העבודה. אמנם, מעדותו של ראש המועצה הקודם מר קבלאן, כמו גם מעדותו של ראש המועצה המכהן מר שפיק אסעד, עולה כי אכן נעשו חריגות בתקציב, אשר נבעו ברובן מביצוע פרוייקטים ללא הרשאה. כמו כן, פעולות מסוימות אשר ננקטו על ידי ראש מועצה זה או אחר גבלו לעיתים בחוסר אחריות אישית למצבה הכלכלי של המערערת, דוגמת רכישת רכב חדש לשימושו האישי של ראש המועצה תוך מכירת חלק מנכסיה האחרים. ואולם, על אף האמור, הרי שעדיין מחזיקים אנו בדעתנו כי הגורם העיקרי ליצירת הגירעונות היה אי העברת התקציבים הממשלתיים כמובטח, גורם אשר ללא ספק לא היה בשליטתה של המערערת. נוסיף, כי לאור השינויים שחלו בהרכב חבריה של המועצה המקומית, הרי שראוי וצודק לתת הזדמנות לראש המועצה המכהן, מר שפיק אסעד, לתקן את הנוהג הקלוקל של מוסר התשלומים הירוד במערערת, גם אם יידרש לכך זמן מה".   6. לכן, אך טבעי הוא שהעומד ביסוד הכרעתנו בתיק א' יפה גם לתיק זה :   "המערערת (המועצה דנן) שכאמור הייתה בגירעון תקציבי ניכר עמדה גם בפני פרץ של תביעות, אשר רובן ככולן עסקו בדרישה לתשלום שכר ופיצויי הלנת שכר. זוהי למעשה הסיבה אותה מציינת המערערת לאי יכולתה שלם את שכר המשיבים (העובדים דנן) במועד, סיבה אשר כתוצאה ממנה צמחה זכות המשיבים לפיצויי הלנת שכר.   יישום הלכת בית הדין הארצי לעבודה על העניין דנן, והפעלת שיקול דעת שלדעתנו ראי ליישמו במקרה דנן חייב להכיר, מחד בזכות המשיבים לפיצויי הלנת שכר אולם מאידך יש להפחית את פיצויי ההלנה הללו כך שיאוזנו נסיבות אי התשלום בזמן כמו גם יכולת המערערת להמשיך ולתפקד אל מול זכותם של המשיבים. איזון זה חייב להביא בחשבון גם את העובדה שאין המשיבים עובדיה היחידים של המערערת ששכרם, בגלל אותן נסיבות, הולן, וגם הם זכאים לפיצוי מאותם טעמים ממש.   על מנת לאפשר את המשך תפקודה של המערערת, מועצה מקומית שתפקודה התקין חיוני לשם הבטחת רווחתם של תושביה, קיבלה המערערת סיוע ממשלתי למימון פעילותה ולאחר מכן חתמה באחרונה המערערת על הסכמים עם עובדים מעובדיה אשר גם להם לא שולם שכר בזמן; לאחר שקרן השכר שולמה נותרו תביעותיהם לפיצויי הלנת שכר. במסגרת הסכמים אלה הסכימו הצדדים על פיצויי הלנת שכר בשיעור מופחת, אשר ישולם לאותם עובדים בפריסת תשלומים שיאפשר לה לעמוד בהם.   לשון ההסכם כלהלן:   "1. אין מחלוקת בין הצדדים, שבכל אחד מהתיקים שמספריהם מופיעים בכותרת (להלן התביעות), או ששולמה קרן התביעה, או שניתן לגביה פסק דין חלקי, אולם בפועל טרם שולמה כל יתרת פסק הדין החלקי.   2. מאחר, שכל שנותר, ללא פסק דין, מהתביעות שבתיקים האמורים - שסכום הקרן שבהם אינו שנוי במחלוקת - הוא תביעת התובע בכל אחד מהם להלנת שכר, הגיעו הצדדים להסכמות הבאות, בכל הנוגע לסילוק מלא ומוחלט של תביעות התובע בעניין פיצויי הלנת השכר בכל אחת מהתביעות.   3. המועצה מתחייבת לשלם לתובע פיצויי הלנת שכר בתביעות האמורות בשיעורים, במועדים ובתנאים הבאים:   א(1) לגבי התביעות הנוגעות לתשלומי השכר לתובע, שמועדן עד 31.12.99, הרי שלגבי כל אחד מהחודשים בהם לא שולם השכר במועד ולכן, נמצא מולן ועד יום התשלום בפועל, תשלם המועצה תוספת בשיעור 5% נטו לחודש בתוספת ריבית והצמדה, מיום תשלום השכר לאותו חודש בפועל ועד לתשלומם הלכה למעשה בידיו (להלן הפרשי השכר).   א(2) את הפרשי השכר לכל אחד מחודשי השכר של התובע מתחייבת המועצה לשלם, ככל שניתן, תוך 6 חודשים מהיום ולהשלים את תשלום מלוא הפרשי השכר, לא יאוחר מיום 31.10.2003.   א(3) מוסכם בין הצדדים, שאם לא ישולמו מלוא הפרשי השכר לתובע עד ליום 1.5.2003 יתווספו ליתרת הפרשי השכר 3% (במקום תוספת 5%, תהיה התוספת 8%), וזאת רטרואקטיבית מהמועד שנקבע בס"ק א(1) לעיל בניכוי כל סכום ששולם, ככל ששולם, עד לאותו מועד.   א(4) לא ישולם מלוא סכום הפרשי השכר עד יום 31.10.2003 תשונה התוספת האמורה בס"ק א(1) מ- 5% ל- 11% וכך הלאה, כל 6 חודשים.   א(5) התובע מתחייב לא לפנות למימוש הזכות האמורה בס"ק א(1) עד ליום 31.10.2003.   יתברר, שלא שולמו לתובע כל הפרשי השכר עד התאריך האמור, הרי שבנוסף לתחולת האמור בס"ק א(4), יהיה התובע רשאי לנקוט בכל צעד שימצא לנכון על מנת לממש את זכותו כלפי המועצה, לרבות הליכי הוצל"פ.   ב. לגבי התביעות הנוגעות לתשלומי השכר לתובע, שמועדן מיום 1.1.2000 ועד 31.08.2000, יחולו הוראות ס"ק א' בשינויים הבאים:   1. במקום התאריך הכתוב בסעיף א(2) היינו, 31.10.2003" יבוא 31.07.2004; ובמקום 6 חודשים יבוא 9 חודשים.   2. במקום התאריך 31.10.2003 הכתוב בסעיף א(4) יבוא 31.07.2004 ובמקום כל 6 חודשים יבוא 9 חודשים.   3. במקום התאריך 31.10.2003 הכתוב בסעיף א(5) יבוא 31.07.2004.   יתר האמור בסעיף א', שלא שונה כמפורט מעלה, יעמוד בתוקפו ויחול על התשלומים האמורים בסעיף זה.   ...".     אמנם, צודקת הרשמת בקבעה, כי הזכות לפיצויי הלנת שכר הנה מיסודותיו המוצקים של משפט העבודה. ואולם, בבואנו להכריע בסוגיה עלינו לזכור שני דברים מהותיים:   ראשית, נציין כי פיצויי ההלנה שנדרשה לשלם המערערת ישולמו בעיקרם מכספי הקופה הציבורית. בעובדה זו כשלעצמה אין כדי לגרוע מזכותם של העובדים לקבלת הכספים המגיעים להם על פי חוק, אולם בשל ריבוי התביעות מצד עובדים לתשלום פיצויי הלנה כנגד מועצות מקומיות, בשל החשש הממשי שגל תביעות זה ימוטט את הרשויות האמורות ויפגע באורח חייהם של התושבים, ומאחר שכאמור על בית הדין להפעיל שיקול דעת בעת קביעתו את שיעור פיצויי הלנת שכר, הרי שלטעמנו יש לתת מקום להסכמים מעין אלו, לאחר שנבחנו, כמובן, על ידי בית הדין, שיקבע האם החוזה נערך למראית עין בלבד, והאם הוא מספק מענה הולם לדרישותיהם של שני הצדדים.   העובדה השנייה שיש לזכור, והיא החשובה לצורך הכרעה בערעור שלפנינו, היא שההסכם האמור יוצר שוויון בין כלל עובדיה של המועצה בהחילו על כולם אמת מידה אחידה של תשלום פיצויי הלנה פיצויי הלנה בשיעור מופחת אולם אחיד.   גם עקרון השוויון הנו מעקרונות היסוד של מערכת המשפט הישראלית, ועל כן עלינו לאזן בין שני עקרונות אלו, ולהכריע בהתאם לסבירות ומדתיות הפגיעה אשר תגרם לכל אחד מהצדדים בעקבותיו".   7. מהאמור בפסק הדין שבתיק א', נשוב לענייננו, מאחר שמדובר בעובדים שהם עובדיה של המועצה ואשר נסיבות אי תשלום שכרם במועד זהות לחלוטין, ומן הטעמים אשר פורטו בפסק הדין בתיק א' וצוטטו לעיל, הרי שקובעים אנו שיש להחיל את הוראות ההסכם אשר נחתם באחרונה בין המערערת לבין העובדים גם במקרה שלפנינו.   נוסיף ונאמר, כי אי החלת ההסכם בסוגיית שיעור פיצויי ההלנה, על מי מהעובדים, תייתר את ההסכם לחלוטין, ותעקר את תוכנו. המטרה לשמה נערך ההסכם, ובגינה ניתן לו תוקף של פסק דין על ידי בית הדין, הנה הסדרתן של כל התביעות אשר עשויות להיות מוגשות בעניין זה, וסיומה של הפרשה אשר ממילא פגעה ברבים מהתושבים והעובדים בבית ג'אן. השארת המצב על כנו, היינו דחיית הערעור והענקת פיצויי הלנה בשיעור אשר נקבע על ידי הרשמת, תפתח פתח להגשת תביעות נוספות זהות במהותן, ובכך למעשה יתחדש המאבק אשר התנהל בין המערערת לעובדים ששכרם הולן, והניסיון להבראתה וליצירת סביבה בריאה יותר מבחינה כלכלית - ידון לכישלון.   8. סוף דבר: ערעור המועצה מתקבל חלקית, כך שבמקום פסק דינה של הרשמת לעניין פיצויי הלנת השכר להם זכאים העובדים תבואנה הוראות ההסכם. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. פיצוייםהלנת שכרמועצות מקומיות