1. התובע עבד בנתבעת מיום 22.5.61 ועד לפרישתו לפנסיה ביום 31.11.96. במהלך תקופת עבודתו עבד התובע גם בחברת בת של הנתבע. בתפקידו האחרון של התובע במשך 16.5 שנות עבודה היה התובע מנהל יחידת ציוד מכני כבד (צמ"כ). עם פרישתו לפנסיה, קיבל התובע סך 207,227 ₪ עבור פדיון ימי מחלה בלתי מנוצלים וכן קיבל פדיון ימי חופשה עבור מלוא ימי החופשה השנתית שהצטברו עבורו, אולם בחישוב פדיון ימי החופשה לא נלקח בחשבון התשלום בגין שעות נוספות גלובליות, תשלום שקיבל התובע מידי חודש במהלך תקופת שרותו כמנהל יחידת צמ”כ. התובע חולק על הנתונים ועל הנוסחה לפיהם חושב סכום פדיון ימי המחלה וכן מבקש לכלול בחישוב פדיון ימי החופשה את רכיב השעות הנוספות. מענק אי ניצול ימי מחלה - כללי 2. על פי ההסכם הקיבוצי המיוחד מיום 31.12.90 החל על יחסי העבודה בנתבעת (להלן - ההסכם הקיבוצי), זכאים עובדים הפורשים לגימלאות למענק בגין אי ניצול ימי מחלה (להלן- המענק) לפי הנוסחה הבאה (סעיף 7 לפרק ט' עמ' 54): (א) עובד שניצל למעלה מ- 65% ממכסת ימי המחלה לא זכאי למענק. עובד שניצל בין 35% ל- 65% מהמכסה זכאי לפדיון של 6 ימים בגין כל 30 ימי יתרה שלא נוצלו. עובד שניצל פחות מ- 35% ממכסת המחלה הצבורה שעמדה לזכותו זכאי לפדיון של 8 ימים בגין כל 30 ימי יתרה שלא נוצלו. (ב) עוד בטרם חתימת ההסכם הקיבוצי, ביום 30.6.89 נחתם בין הנתבעת לבין הסתדרות הפקידים והמזכירות הארצית של עובדי הנתבעת הסכם מעבר לשבוע עבודה מקוצר בן 5 ימים ( נספח 7 להסכם הקיבוצי. להלן- הסכם המעבר). בשל המעבר לשבוע עבודה מקוצר נקבע בסעיף 7 להסכם המעבר, כי יתרת ימי המחלה של כלל העובדים יקוזזו ב- 1/6 ומכסת הזכאות השנתית תוקטן מ- 30 ימים ל- 25 ימים וזאת בשל הצורך להתאים את מכסות ימי המחלה שעמדו לזכות העובדים למתכונת העבודה החדשה. על מנת שהמענק לא יפגע נקבע, כי לצורך חישוב המענק תוכפל מכסת ימי המחלה ב- 1.2. (ג) התוצאה מן האמור הינה, כי נוסחת חישוב המענק לאחר שתוקנה בהסכם המעבר הינה כדלקמן: - יתרת ימי המחלה מוכפלים ב- 1.2. - המכפלה מחולקת למנות של 30 יום. - המנה מוכפלת בכפולות 6 או 8 בהתאם לאחוזי ניצול ימי המחלה. התוצאה המתקבלת הינה מספר הימים לפדיון. - מספר ימי הפדיון מוכפלים בשכרו האחרון של העובד ומחולקים ב- 25 ימי עבודה בחודש. (סעיף 5 לתצהיר לאודון). 3. עם פרישתו קיבל התובע מענק לפי הנתונים והחישוב הבאים: (א) סה"כ צבירה עד לשנת 92 (כולל) 700.92 ימי מחלה. סה"כ צבירה במהלך השנים 93 - 12/96 100, ימי מחלה נוספים ובסה"כ 800.92 יום. (2) בתקופה 93-96 ניצל התובע 4 ימים כמו כן יש לנכות את החלק היחסי בגין חודש דצמבר 96 בו לא עבד, בשיעור 2.08 ימים ובסה"כ 6.08 יום. (3) 800.92 יום - 6.08 יום = 794.84 ימי מחלה כבסיס לחישוב המענק. (4) על פי הנוסחה שפורטה בסעיף 2 לעיל סכום המענק אותו קיבל התובע הינו 207,227 ₪. (נספח ו' לתצהיר לאודון). יתרת ימי המחלה העומדים לזכות התובע 4. א. התובע חולק על הנתון לפיו ימי המחלה כבסיס לחישוב המענק הינם 794.84 יום, הנתון שהציגה הנתבעת. לטענתו נותרו לזכותו 846.83 ימי מחלה. לטענתו על פי הנתונים שהוצגו לו לבקשתו, על ידי מר עמנואל בטיסט שהיה הממונה על השכר בצמ”כ, ניצל התובע בפועל 46.3 ימים ( נספח י"ג לתצהיר התובע). יש לבחון איפוא, את הנתונים הנוגעים לניצול ימי מחלה במהלך תקופת עבודתו של התובע. ב. על פי בדיקה שנערכה ביחידת צמ”כ ביום 1.12.92 אשר תוצאותיה דווחו ליחידת שכר ומיסוי, יתרת ימי המחלה שנצברה לזכות התובע עמדה על 700.92 ימי מחלה בלתי מנוצלים נכון ליום הבדיקה. (נ/9. סעיף 22 לתצהיר לאודון). נכון ליום 31.12.91, שנה לפני קבלת הדיווח מיחידת צמ”כ, עמדה לזכות התובע מכסה של 701.92 ימי מחלה בלתי מנוצלים, בתחילת שנת 92 מכסה זו גדלה בשל הוספת 25 ימים בגין שנת 92 ובסך הכל עמדה על 726.92 ימי מחלה (סעיף 23 לתצהיר לאודון). איננו מקבלים את טענות התובע באשר למסמך נ/9. מסמך זה שהינו "טופס שינויים" נחתם בשנת 92 - במהלך עבודתו של התובע וטרם התגלע הויכוח הנוכחי - על ידי מר בטיסט ומר איתן מועלם סגן מנהל צמ”כ שהיה אחראי על בדיקת ההעדרויות של עובדי היחידה. מסמך זה היה מצוי בתיקו האישי של התובע. (תצהיר מועלם סעיפים 8-7. עדות מועלם עמ' 11 לפרוטוקול. עדות התובע עמ' 3 לפרוטוקול). איננו מקבלים את הטענות בדבר חוסר אמינותו של מר מועלם. אלו לא הוכחו ועל כל פנים בעת החתימה על ת/9 היו יחסיהם של התובע ומר מועלם טובים מאוד ( עדות מועלם עמ' 11 לפרוטוקול). ג. בחודש ספטמבר 92 נסעו התובע ועובדים נוספים מיחידתו לסוף שבוע באילת ממנו שבו במוצאי שבת 12.9.92. האוטובוס בו נסעו העובדים התנגש במכונית והתהפך בדרך חזרה מאילת. התובע, כמו גם עובדים נוספים ובני משפחותיהם, נפגעו בתאונה. לטענת הנתבעת נעדר התובע מהעבודה מיום 13.9.92 ועד ליום 31.10.92, למרות העדרות זו של התובע במשך כחודש וחצי, שילמה הנתבעת לתובע שכר מלא ולא ציינה בתלושי השכר, כי נעדר מהעבודה הואיל והנתבעת שקלה לפנות לחברת הביטוח בנסיון לגבות את נזקי התאונה, נסיון שלא צלח. בסוף השנה התעורר הצורך להתאים את מכסות צבירת ימי המחלה של העובדים שנפגעו בתאונה, לרבות התובע, לעובדת ניצול ימי המחלה על ידם עקב התאונה. בגין העדרות זו נלקחו בחשבון 26 ימי מחלה כשהחישוב נעשה רק לימי עבודה ולא לימי מנוחה שבועית ומועדי ישראל (סעיפים 4-6 לתצהיר מועלם). התאונה לא הוכרה כתאונה בעבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי מאחר והטיול אורגן על ידי ועד העובדים וגם לעובדים אחרים נוכו ימי מחלה בגין התאונה. (עדות מועלם עמ' 7 לפרוטוקול. נ/8. נ/7). לגירסתו של התובע, בעקבות אותה תאונה, הוא נעדר רק מיום התאונה ועד ליום 12.10.92 ואילו ביום 13.10.92, שוחרר מבית החולים וחזר לעבודה הואיל והיה ממונה על הקו לירושלים וחייב היה לחזור לעבודה. ( עמ' 4 לפרוטוקול). מגליונות עובד לחודשים ספטמבר ואוקטובר 92 (נספח ג' לתצהיר לאודון) עולה, כי החל מיום 13.9.92 ועד ליום 28.10.92 לא התייצב התובע לעבודתו בגין מחלה. אין לתובע הסבר לאמור בגליונות עובד אלו (עמ' 4 לפרוטוקול). יש לציין, כי בגליון עבוד לחודש נובמבר 92, מופיע רישום שעות עבודתו היומיות של התובע לרבות עבודתו בקו לירושלים (נ/1), עובדה התומכת בטענות הנתבעת לענין העדרותו של התובע מהעבודה בגין מחלה, גם החל מיום 13.10.92. מסקנתנו הינה, כי יש לקבל את הנתונים שבנספח ג' לתצהיר לאודון כמו גם את ניכוי ימי המחלה בגין התאונה, כמשקפים את העובדות לאשורן. ד. מנספחים ב (1) - ב (3) לתצהיר לאודון עולה, כי בחודש אפריל 88 ניצל התובע 5 ימי מחלה, בחודש ינואר 90 ניצל 3 ימי מחלה ובחודש פברואר 90, ניצל 3 ימי מחלה. מנספחים ד(1) - ד(2) עולה, כי בחודש ספטמבר 94 ניצל התובע יום מחלה אחד ובחודש פברואר 95 שלושה ימי מחלה. התובע איננו חולק על נתונים אלו (עמ' 3 לפרוטוקול). ימי מחלה אלו לא מופיעים בחישוב שניתן לתובע על ידי מר בטיסט (נספח י"ג לתצהיר התובע). נמצא כי הנתונים שבנספח י"ג הנ"ל אינם מדוייקים ואף התובע מודה בכך (עמ' 5 לפרוטוקול). ההסבר לאי הדיוק נעוץ בכך, כי המסמך נערך על סמך ריכוז אישורי המחלה בתיקו האישי של התובע והצהרות שהיו מצויות בו אולם הוא איננו מתייחס להעדרות בשל מחלה בגינה לא הוצג אישור רפואי או שהאישור לא תוייק בתיקו האישי של התובע (תצהיר לאודון סעיף 16). למעלה מן הצורך יש להוסיף, כי נספח י"ג איננו מסמך רשמי של הנתבעת ומר בטיסט עצמו לא הובא לעדות על ידי התובע על מנת להסביר את מקור הנתונים המופיעים בנספח זה. התוצאה מן האמור הינה, כי הנתון שהוצג על ידי הנתבעת לפיו בסיס לחישוב ימי מחלה בלתי מנוצלים הוא 794.84 ימים, מקובל עלינו ואנו דוחים את טענות התובע בענין זה. טענות התובע לענין בסיס חישוב המענק 5. א. בפועל חושב המענק על בסיס 25 ימי עבודה בחודש (סעיף 5 ד' 4 לתצהיר לאודון. סעיף 4 לתצהיר התובע). לטענת התובע יש לחשב את המענק על בסיס 22 ימי עבודה בחודש ולחלופין על בסיס 23.4 ימי עבודה בחודש. ב. ביום 20.3.97 נחתם הסכם קיבוצי בין הנתבעת לבין הסתדרות העובדים הכללית והמזכירות הארצית של עובדי הנתבעת (נספח ח' לתצהיר לאודון), על פיו יוגדל שיעור מענק אי ניצול ימי מחלה באופן שהוא יחושב לפי 23.4 ימי עבודה בחודש. תוקף השינוי החל מיום 1.1.97 (להלן- הסכם 97). עוד קודם לחתימת הסכם 97 הודיע סמנכ"ל לארגון ומינהל של הנתבעת למזכירות הארצית של עובדי הנתבעת ביום 9.2.97, כי לגבי העובדים שפרשו החל מיום 1.1.97 יחושב המענק על בסיס של 1/23.4 במקום 1/25 וכי לאחר שינוסח הסכם מפורט בנדון הוא יועבר לרישום כהסכם קיבוצי (נספח י' לתצהיר לאודון). הואיל והתובע פרש לגימלאות ביום 31.11.96 לא חלה לגביו הנוסחה החדשה. ג. לטענתו של התובע יש להחיל לגביו את חישוב מענק לפי חודש עבודה בן 22 יום, דהיינו לא לפי הנוסחה נהוגה בנתבעת עד ליום חתימת הסכם 97 ולא לפי הנוסחה בהתאם להסכם 97. התובע מסתמך על מכתבם מיום 1.1.97 של לאודון ודקל לסמנכ"ל ארגון ומנהל בנתבעת (נספח י"א לתצהיר לאודון). על פי מכתב זה דרשה המזכירות הארצית לתקן את נוסחת הפדיון כך שערך יום עבודה יהיה 1/22. מסבירים הכותבים, כי במהלך המו"מ התברר שההסתדרות עד כנה את שיטת החישוב בחוזר שהופץ באפריל 90, חוזר שלא הגיע לידי הנתבעת. על פי חוזר זה של ההסתדרות, ערך יום העבודה מחושב כ- 1/23.4 של החודש. מוספים הכותבים ומציינים, כי בהתייעצות עם עו"ד כהן נאמר במפורש, כי דרישת המזכירות הינה בעלת בסיס וסביר להניח שהשיטה הנוכחית לא תעמוד במבחן משפטי באם אחד מהפורשים יתבע לחשב את המענק על בסיס 1/22 מהחודש. איננו מקבלים את טענתו של התובע, כי הנתבעת מחוייבת לבצע את החישוב מכח מכתב זה. העובדה שממלאי תפקידים שונים בנתבעת העלו במזכר פנימי, את הסברה שהשיטה הנוהגת לא תעמוד במבחן משפטי, אין בה כדי לחייב את הנתבעת. לגופו של ענין לא הועלו בפנינו נימוקים וטענות על מה ולמה יש לחשב את המענק על בסיס 22 ימים בחודש. התובע מוסיף ומצהיר, כי כבר בישיבת ועדת השכר ביום 20.5.92 (נספח ד' לתצהיר התובע) בקשו המשתתפים לעבור לחישוב המענק על בסיס 22 ימי עבודה אולם לא נמצאה לכך אסמכתא במסמכי ההסתדרות (סעיף 8 א' לתצהיר התובע). בנספח ד' הנ"ל איננו מוצאים, כי נאמרו הדברים כפי שטוען התובע. התובע לא לא השתתף בישיבה זו (עמ' 1-2 לפרוטוקול) ואין הוא יכול להעיד על הנאמר בה אלא מכלי שני. ממילא מדובר בדרישה שלא נענתה ואין לנאמר באותה ישיבה כל משמעות לענייננו. הדברים נכונים בעיקרם גם ביחס לטענת התובע המפורטת בסעיף 8 ב' לתצהירו באשר לדרישת תיקון הנוסחה בשלהי שנת 96. 6. לחילופין טוען התובע, כי הינו זכאי לחישוב על בסיס 23.4 ימי עבודה בחודש. התובע צרף לתצהירו (נספח ג') חוזר מס' 4/90 של ההסתדרות הכללית מיום 18.1.90 לפיו מודיע יו"ר האגף מינהל וכ"א בהסתדרות הכללית על שינוי בפיצוי עבור ימי מחלה בלתי מנוצלים. לטענתו, נהוג היה לעדכן תשלומים בנתבעת לפי חוזרי ההסתדרות (סעיף 10 לתצהיר התובע), ועל כן, מחוייבת הנתבעת לבצע את השינוי החל ממועד השינוי בהסתדרות הכללית. התובע מסתמך על סעיף 4 (5) לפרק ח' להסכם הקיבוצי ( עמ' 48) לפיו יעודכנו תוספות ומענקים, בין השאר, "עם פרסום חוזרי ההסתדרות הכללית". פרק ח' להסכם הקיבוצי דן בשיטת העדכון השוטף של התוספות והמענקים המופיעים בפרקים ו' ו-ז' להסכם הקיבוצי. פרקים ו' ו- ז' עוסקים בתוספות שכר ובתנאים נלווים כמו תוספת שדה, תוספת ביוב, ביגוד, השתתפות בהוצאות מעונות ילדים, אשל, נסיעה וכיוצא באלו תוספות המתייחסות כולן לזכויות עובדים במהלך תקופת העבודה. פרק ח' להסכם הקיבוצי ובו סעיף 4 (5) הנ"ל, דן בעדכון אותן תוספות ואותן בלבד. אין לסעיף זה כל קשר, לא פורמאלי ולא ענייני, לשאלת המענק אשר תנאיו נקבעו בפרק ט' להסכם הקיבוצי שעניינו פיטורים, התפטרות ופרישה. יתר על כן, בפרק ח' עצמו בסעיף 3 מופיעה טבלה ממנה משתמע, כי מתוך מכלול התוספות המפורטות בפרקים ו' ו- ז' רק שתים מתעדכנות על פי חוזרי ההסתדרות. עובדה זו כשלעצמה משמיטה את הבסיס לטענה, כי קיים נוהג בנתבעת לפיו מאמצת היא את חוזרי ההסתדרות. אף התובע עצמו איננו יכול להצביע על המקור והשיטה לאימוץ זה (עמ' 3 לפרוטוקול). התובע מפנה עוד להסכם הקיבוצי המיוחד מיום 22.5.75 (נספח ז' לתצהירו) על פיו "תשלום מינימום" לעובד הפורש לגימלאות יהיה צמוד לשינויים שיחולו ב"כור" או לשינויים שיחולו על פי החלטת המוסדות המוסמכים בהסתדרות הכללית. גם מהסכם זה לא תצמח הישועה לתובע. מדובר בהסכם ספציפי הדן בזכות מוגדרת אשר לגביה נקבע דרך העדכון. אין בהוראה זו ללמד על נוהג כלשהו המחייב את הנתבעת לפעול על פי חוזרי ההסתדרות הכללית בנושאים אחרים. אדרבא, הצורך באמירה מפורשת בדבר דרך שינוי הסכומים מצביע על כך כי, נוהג שכזה, איננו קיים. מסקנתנו הינה, כי לא הוכח יסוד לטענה לפיה חייבת היתה הנתבעת לפעול על פי חוזר ההסתדרות נספח ג' לתצהיר התובע. הואיל וכך, אין כל רלוונטיות לשאלה האם ידעה הנתבעת על חוזר זה, מתי נודע לה הדבר ומהן הנסיבות בהן נודע לה על החוזר. אין, לענין טענה זו, כל משמעות אם לתובע עצמו היה חלק בשינוי נוסחת חישוב המענק אם לאו ( סעיפים 8,6 סק' ד' ו- ה' לתצהיר התובע). משלא היתה חובה לאמץ את שיטת חישוב המענק שנקבעה בהסתדרות הכללית, לא ניתן לגלות רשלנות בהתנהגותה של הנתבעת בכך שלא טרחה להתעדכן באמור בחוזר נספח ג' לתצהיר התובע. נוסיף ונאמר, כי חזקה על אנשי ההסתדרות הכללית העוסקים בייצוגם של עובדי הנתבעת כמו גם על חברי המזכירות הארצית של הנתבעת, שידעו על החוזר האמור ועל שינוי הנוסחה שנתקבלה בהסתדרות הכללית ורק בשנת 97 הגיעו להסכמה על שינוי הנוסחה בנתבעת ועל תאריך תחילת השינוי. אין איפוא מקום, ליחס לנתבעת התנהגות רשלנית בנושא זה, כטענת התובע. אין לקבל את הטענה הנוספת לפיה חוזר ההסתדרות הושמט בתום לב מההסכם הקיבוצי ועל כן, לפי האמור בסעיף 2 ב' לפרק א' בהסכם הקיבוצי, יש לנהוג על פי ההסדרים והסיכומים כפי שנהגו בעבר (סעיף 10 סק' ה- ז'). אין כל ראיה כי מדובר בהשמטה כלשהי. אדרבא מהנסיבות עולה, כי הצדדים היו מודעים לכל הנתונים הרלוונטיים והחליטו במודע על ההסדר שבהסכם 97 ( נספח ח' לתצהיר לאודון). הטענה, כי מכתבו של סמנכ"ל לארגון ומנהל מיום 9.2.97 ( נספח י' לתצהיר לאודון). מלמד, כי מדובר בכסות פורמאלית לזכות קיימת מזה 6 שנים ( סעיף 10 טז' לתצהיר התובע), אין בה ממש. מכתב זה נשלח בסמוך לפני חתימת הסכם 97 ומוזכרת בו במפורש העובדה, כי אמור להחתם הסכם קיבוצי. מדובר בהודעה הנסמכת על הסכמת הצדדים שפרטיה הועלו על הכתב מיד לאחר מכן בהסכם 97 ולא על יישום זכות קודמת קיימת. 7. מוסיף התובע וטוען, כי החלת עידכון בסיס חישוב המענק רטרואקטיבית ליום 1.1.97 נועדה לסכל את האפשרות, כי הוא, כמי שתרם לגילוי הזכות, יהנה ממנה. ענייננו בהסכם קיבוצי (נספח ח' לתצהיר לאודון) שנחתם בין הנתבעת לבין אירגונם היציג של העובדים. ההסכם נחתם בחודש מרץ 97 ותחולתו בתחילת אותה שנה. אין לגלות בקביעת מועד זה חוסר סבירות או חוסר תום לב. מטבע הדברים, כל קביעה למפרע של תאריך חלות יוצרת מצב בו יימצאו כאלו שההסכם לא יחול עליהם. בעצם הקביעה למפרע אין פסול כל עוד לא היתה כוונה להפלות אדם מסויים ( דב"ע מד/ 37-3 קורץ נ. מדינת ישראל פד"ע טז' 9 בעמ' 14-15). בקשתו של התובע הינה, למעשה, כי בית הדין יתערב בתוכנו של הסכם קיבוצי. בענין זה נפסק מפורשות , כי הצדדים למשא למתן הם שקובעים את תאריך תחולתו של הסכם קיבוצי וחופשיים הם לקבוע סייגים לכך. בית הדין איננו מתערב בקביעה זו (דב"ע לד/ 8-3 לוסטמן נ. פרל פד"ע ה' 184 בעמ' 194). נוסיף ונציין, כי עובדתית לא הובאה כל ראיה לכך, כי לנגד עיני מי מהצדדים להסכם הקיבוצי עמד עניינו של התובע, כך שבקביעת מועד תחולת הסכם 97 בקש מי מהם לפגוע בזכויותיו. גם בהקשר לטענה זו, אין זה מעלה או מוריד אם התובע היה בין אלו שיזמו את שינוי הנוסחה. טענה אחרת בפי התובע והיא, כי הוא הופלה לרעה ממר יאיר מדוצקי אשר פרש מהנתבעת ביום 31.12.96 ולגביו חישבה הנתבעת את המענק על פי הסכם 97 ( סעיף 10 י"ז לתצהיר התובע. נספחים ט- י"א לתצהירו). לענין זו מקובלת עלינו תשובתה של הנתבעת כפי שבאה לידי ביטוי בסעיף 71 לתצהירו של מר לאודון. הנתבעת ראתה את מר מדוצקי כמי שפרש ביום 1.1.97 והחילה עליו את הוראות הסכם 97. התובע פרש חודש ימים קודם לכן ועל כן, אין מדובר בהפליה. פדיון חופשה שנתית בגין שעות נוספות 8. א. התובע קיבל מידי חודש תשלום בגין 25 שעות נוספות גלובליות בשיעור של 150% עבור כלשעה החל מהשנה הראשונה. תשלום זה שולם לתובע בכל תקופת היותו מנהל צמ”כ וגם בזמן שהותו בחופשה ובמילואים. עם פרישתו לגימלאות קיבל התובע פדיון חופשה שנתית עבור כל ימי החופשה השנתית הצבורה בשיעור 120 יום. הנתבעת לא לקחה בחשבון פדיון החופשה את התשלום בגין 25 השעות הנוספות הגלובליות. תביעתו של התובע הינה, כי בחשבון פדיון החופשה ילקח בחשבון גם תשלום זה. דרישתו זו נסמכת על העובדה שכמנהל צמ”כ לא איפשרו לו הממונים עליו לנצל את ימי חופשתו ואילו היה מנצלם היה מקבל במהלכם שכר עבור 25 שעות נוספות ( סעיף 14 ב' לתצהיר התובע). ב. סעיף 2 לפרק ד' להסכם הקיבוצי (עמ' 23) קובע, כי לא ניתן לצבור למעלה משתי מכסות חופשה שנתית אלא באישור מוסמך בכתב מטעם ההנהלה. לא ניצל העובד את ימי החופשה מעבר לזכות הצבירה המירבית המותרת, יראה הדבר כאילו ויתר עליהם. על אף האמור שילמה הנתבעת לתובע פדיון חופשה עבור 120 יום, שיעור הגבוה בהרבה משתי מכסות חופשה שנתית. כך נהגה התובעת גם ביחס לפורשים נוספים (סעיף 67 לתצהיר לאודון). הנתבעת טוענת, כי מדיניותה הינה לצמצם את מכסת ימי החופשה של כל עובד ועל כן, מידי תקופה נעשות בדיקות של מכסות החופשה והיחידות השונות בנתבעת מתבקשות להורות לעובדים לצאת לחופשה במהלך השנה. כך גם נדרש התובע לעשות (נספחים י"ג (1) - י"ד (8) לתצהיר לאודון). יחד עם זאת, במקרים מיוחדים מזכה הנתבעת, מסיבות הנראות לה מוצדקות, את חשבון חופשתו של העובד בחלק מהימים שלא ניצל (סעיף 65 ג' לתצהיר לאודון. נספחים ט"ו - י"ז לתצהיר התובע). מששילמה הנתבעת לתובע פדיון חופשה בשיעור של 120 ימים, הודתה בכך, כי מדובר במצב בו היתה הצדקה - לפחות ביחס לימים שמעל מכסת הצבירה המותרת - לאי ניצולם בפועל ועל כן, יש לבחון את השאלה בדבר זכאותו של התובע על סמך ההנחה, כי אכן לא יכול היה התובע לנצל את מלוא ימי חופשתו מסיבות הקשורות בעבודתו. ג. סעיף 13 לחוק חופשה שנתית, התשי"א - 1951 קובע, כי במקרה של הפסקת העבודה זכאי העובד לפדיון חופשה "בסכום השווה לדמי החופשה שהיו משתלמים לעובד אילו יצא לחופשה ביום שבו חדל לעבוד". סעיף 10 לאותו חוק, הדן בדמי חופשה, קובע בס"ק (א), כי בעד ימי החופשה זכאי העובד לסכום "השווה לשכרו הרגיל". בס"ק (ב) (1) נאמר, כי עובד שגמול עבודתו משתלם על בסיס של חודש, השכר הרגיל הוא "שכר העבודה שהעובד היה מקבל בעד אותו פרק זמן אילו לא יצא לחופשה והוסיף לעבוד". בס"ק (ג) נקבע כי" שכר עבודה לענין סעיף קטן (ב) הוא כל תמורה, בכסף או בשווה כסף, המשתלמת לעובד על ידי המעביד בעד שעות העבודה הרגילות, זולת אם הוסכם אחרת בהסכם קיבוצי שאושר לענין זה על ידי שר העבודה והרווחה...". מן המקובץ נמצא, כי עובד זכאי לפדיון חופשה שנתית בסכום השווה לדמי חופשה. סכום דמי החופשה הינו סכום השווה לתמורה המשתלמת לעובד בעד שעות העבודה הרגילות בגין אותו פרק זמן אילו לא יצא לחופשה והוסיף לעבוד. המושג "שעות העבודה הרגילות" בא להבדיל שעות אלו מ"שעות נוספות" אשר בגינן אין לשלם דמי חופשה וממילא גם לא פדיון חופשה. (דב"ע ל/ 1-1 בתי הזיקוק חיפה בע"מ נ. הלל פד"ע ב' 155 בעמ' 165). ערים אנו לעובדה, שאיננה שנויה במחלוקת, כי בפועל שולם לתובע עבור שעות נוספות בזמן חופשה וגם בזמן שירות מילואים. יחד עם זאת, בנסיבות הענין מקובלת עלינו טענת הנתבעת, כי משמדובר בסכום גלובאלי לא נשתנתה מתכונת התשלום גם בעת חופשה או מחלה (סעיף 64 ג' לתצהיר לאודון) ועל כן, ולאור לשונו המפורשת של החוק, אין בעובדה זו כדי להביא למסקנה לה טוען התובע, על אף שלא יכול היה לנצל את ימי החופשה בפועל. התובע איננו טוען, כי התשלום בגין השעות הנוספות הינו בגדר פיקציה כך שיש לראות תשלום זה כחלק משכרו הרגיל. גם הראיות שבפנינו מצביעות על כך, כי התובע עבד בפועל שעות נוספות ותמורת עבודתו זו, קיבל את התשלום הגלובאלי (עמ' 1 לפרוטוקול). מכאן, כי תשלום זה איננו חלק משכרו הרגיל של התובע ( דב"ע נא/ 7-4 מדינת ישראל נ. זכאי פד"ע כב' 193 בעמ' 196. בג"ץ 5572/92 זכאי ואח' נ. בית הדין הארצי לעבודה פד' מז' (3) 602 בעמ' 608). באשר לטענת ההפליה ביחס להתנהגות הנתבעת כלפי מר יגאל פלג, הרי שלגביו מדובר בניצול חופשה בפועל ולא בפדיון ימי חופשה (סעיף 70 לתצהיר לאודון). די בעובדה זו, בנסיבות הענין, על מנת לדחות את טענת ההפליה. אשר על כן, התביעה להכללת התשלום בגין השעות הנוספות בחישוב פדיון החופשה השנתית, נדחית. סיכום 9. לאור האמור לעיל, התביעה נדחית. התובע ישא בהוצאות הנתבעת ובשכ"ט עו"ד (כולל) בסך 5,000 ₪ בצרוף מע"מ כדין וזאת תוך 30 יום מיום קבלת פסה"ד. ניתן היום כ"ו באב, תשס"א (15 באוגוסט 2001) בהעדר הצדדים. ש.טננבוים, שופט נ.צ. מר בחובר נ.צ. מר פריימן רפואהדמי מחלה