1. התביעה לפניי תביעה לתשלום דמי שכירות המתקבלים בגין שימוש שנעשה במקרקעין הנמצאים בבעלות משותפת של התובע, הנתבע, ובעלים נוספים. המקרקעין נמצאים בעיר ירושלים ומורכבים מהנכסים (להלן: "הנכסים") הבאים: 1.1 חנות ברח' יפו 78 בשטח של 24 מ"ר והידועה כחלקה 113/4 בגוש 30071 (להלן: "החנות"). חלקה ברח' שמעון רוקח 33, הידועה כספר 1015 דף 3560 (להלן: "החלקה") החלקה מורכבת משלוש יחידות כדלקמן: דירה בת חמישה חדרים (להלן: "הדירה") ומתחתיה שני מחסנים אחד בשטח של 12 מ"ר והשני בשטח של 20 מ"ר (להלן: "המחסנים").נ הסעדים המבוקשים לחייב את הנתבע בתשלום סך של 23,750 ₪ בגין זכויות התובע במקרקעין מכוח היותו בעלים של רבע מהזכויות, החל מהמועד בו נרשמו זכויותיו בלשכת רישום המקרקעין. ליתן צו עשה להעביר לידי התובע בעתיד רבע מדמי השכירות המתקבלים בעבור השימוש במקרקעין מידי חודש. רקע המדובר בסכסוך משפחתי ארוך בקשר לנכסים נשוא תובענה. מטבע הדברים התובענה הושפעה מהליכים אחרים שנוהלו בערכאות השונות כפי שאפרט בהמשך. את הנכסים ירשו, בחלקים שווים, ארבעה שהם אביו של התובע יהודה יזדי (להלן: "יהודה") ושלושת אחיו (דודיו של התובע), יהודה יזדי, שהוא אחיו של הנתבע, העביר את חלקו לבנו יובל יזדי (להלן: "התובע") בעסקת מכר ללא תמורה. התובע נרשם, בלשכת רישום המקרקעין כבעלים של רבע מהנכסים בשני מועדים. הבעלות בחנות נרשמה על שמו ביום 08/09/96 והבעלות בחלקה נרשמה על שמו ביום 07/10/96.ב הנתבע, רשום כבעלים של רבע מהנכסים והמחצית הנותרת של הבעלות רשומה על שם אחיו של הנתבע - אליעזר ובן ציון. הנתבע, במהלך השנים, השכיר את הנכסים בשכירות חודשית בלתי מוגנת והיום מבקש התובע לקבל את חלקו בדמי השכירות.ו טענות התובע הנכסים הם בבעלות משותפת כמפורט לעיל וכך הם רשומים בלשכת רישום המקרקעין. הנתבע משכיר את הנכסים לדיירים שונים וגובה את דמי השכירות עבור כל הבעלים. מכוח בעלותו ברבע מהנכסים הוא זכאי לקבל רבע מדמי השכירות החל מהמועד שבו נרשמה הבעלות על שמו. הנתבע דחה את דרישת התובע לקבל את חלקו בדמי השכירות. אשר לטענת הנתבע כאילו העברת הנכסים אליו היתה בניגוד להסכם שבינו לבין יהודה טוען התובע כי לא ידוע לו על הסכם כזה. יתר על כן לטענתו אם היה הסכם כזה הוא בוטל בפסק דינו של כבוד השופט ורדי זיילר בבית המשפט המחוזי בת"א 1151/97 (להלן: "פסק הדין"). בפסק הדין בוטלו כל ההסכמים שנערכו בין האחים (בין אבי התובע יהודה לבין אחיו). חוזי השכירות שהוצגו על ידי הנתבע שקריים הסכומים הנקובים בהם אינם הסכומים שגובה הנתבע מהשוכרים. כמו גם הסכום שהוצג על ידי הנתבע המתקבל בעבור שכירות המחסנים בסך כולל של 150$ לחודש הנו סכום מגוחך שאינו מתקבל על הדעת. תחילה עמדה התביעה בגין זכויותיו בחנות על סכום השווה בשקלים ל-2,433$ ובגין זכויותיו בחלקה תשלום סך השווה בשקלים ל-4,164$ עד למועד הגשת התביעה. כיוון שבירור התביעה התעכב וחלפו מספר שנים מאז הגשת התביעה, הגיש התובע בקשה (בש"א 4335/00) לעדכון סכום התביעה (על החנות הוא מבקש לקבל 48x250$ ועל הבניין הוא מבקש לקבל 47x475$ ובסה"כ 138,330 ₪ נכון ליום 1/9/00 מועד הגשת הראיות בתיק). טענות הנתבע במסגרת הסכם לחלוקת הירושה שנערך בשנת 1992 התחייב יהודה בין היתר, להעביר לנתבע את חלקו בנכסים נשוא התובענה. בעוד שהוא עמד בכל התחייבויותיו כלפי יהודה זה הפר את ההסכם בכך שהעביר את חלקו בנכסים לבנו (התובע) במירמה ובכוונה להבריח את הנכסים. הסכסוך בעניינו הוכרע בבית הדין הרבני וניתן לו תוקף של פסק דין בכל הנוגע ליחסים שבינו לבין יהודה.נ רישום המקרקעין על שמו של התובע מקורו במרמה והינו חלק מקנוניה ששותפים לה התובע ויהודה. העברת הזכויות נעשתה ללא תמורה ושלא בתום לב ומשכך אין התובע זכאי להגנה המוענקת מכוח סעיף 9 לחוק המקרקעין תשכ"ט - 1969 (להלן: "חוק המקרקעין" או "סעיף 9") ולפיכך העסקה בטלה. טענת התובע כי הוא זכאי לקבל דמי שכירות בשקר יסודה. הוא יודע שהנתבע בלבד זכאי לקבל את דמי השכירות וזאת בהתאם להסכם בע"פ בין האחים (ולמרות הרישום), וזאת עד להסדר הסופי לגבי חלוקת הרכוש בין האחים. פסק דינו של כבוד השופט זיילר אינו דן בנכסים נשוא תובענה זו כיוון שהם אינם חלק מהשותפות ולכן כיוון שהתובע התנהג שלא בתום לב אין הרישום מחייב עפ"י הוראות סעיף 9 לחוק המקרקעין.ב אשר לדמי השכירות - הוא טוען לסכומים שונים כאמור בחוזים שצירף. בנוסף, טוען הנתבע כי בחלק מהתקופות לא קיבל דמי שכירות מסיבות שונות ואילו הסכומים שנתקבלו כיסו את הוצאות השיפוצים שערך בדירה ובמחסנים ואת חובות העבר שנצברו בגין אי תשלומי מיסים. השתלשלות התביעה התביעה הוגשה בשנת 1997 ולאחר הגשת כתב ההגנה הודיעו הצדדים כי הם מקבלים הצעת בית המשפט לפיה יידחה הדיון בתיק זה עד לסיום ההליכים בבית המשפט המחוזי בת"א 1151/97 - שם התדיינו האחים, במסגרתה של תביעה לפירוק שותפות, גם בשאלת הבעלות בנכסים השייכים למשפחת יזדי. ביום 23/01/00 ניתן פסק דין בבית המשפט המחוזי. בפסק דינו קבע כבוד השופט זיילר בין היתר כדלקמן: "...שכל ההסדרים בין שקויימו ובין שהופרו, היו הסדרים חלקיים שמבחינת תוכן העניין היו צריכים להיות חלק מהסדר שלם. ההסדר השלם לא הושג מעולם ובנסיבות אלו הנסיון של מי מהצדדים להתלות ברישומי זכויות או בהסדרים חלקיים, כמנוף למימוש הכלל "שלי-שלי ושלך-שלי" הוא נסיון לא יצלח". ועוד קבע בהמשך כדלקמן: "בנסיבות אלה אני מקבל את הטענה שנכסי עזבון אביהם המנוח של השותפים אינם בכלל נכסי השותפות". 6.3 בעקבות פסק הדין, הגיש הנתבע בקשה לצירוף צד ג' (בש"א 2177/00), ביום 07/06/00 הגיש הנתבע כתב הגנה מתוקן וצרף את יהודה כצד ג'. הלה הגיש בקשה למחיקת ההודעה על הסף אשר בעקבותיה החלטתי למחוק את ההודעה לצד שלישי בנימוק שבסכסוך בין הנתבע ליהודה ובדיון בשאלת הפרת ההסכם יש כדי לסבך את ניהול התיק בתביעה בתיק העיקרי, מה גם שההודעה לצד שלישי נשלחה שלוש שנים לאחר הגשת התביעה, שיהוי זה יש בו כדי להעיד על העדר רצון כן לברר את התובענה בצורה עניינית (בש"א 5441/00). על החלטה זו ערער הנתבע אך אח"כ חזר בו (ע"א 1475/00). 6.4 בין לבין, ביום 11/05/00 היתרתי לתובע (בש"א 4335/00) לתקן את כתב תביעתו כך שסכום התביעה עודכן והועמד על 138,330 ₪ נכון לחודש ספטמבר 2000 מועד הגשת הראיות. 6.5 ביום 13.6.00 מיניתי את עוה"ד, מנחם כהן ככונס נכסים (בש"א 3757/00). 6.6 ביום 16/10/2001 קויימה ישיבת הוכחות ראשונה שהסתיימה בטרם נשמעו כל העדים כיוון שהצדדים ביקשו לערער על החלטותי כפי שיפורט להלן. 6.7 בר"ע 3355/01 (לפני כבוד השופט זילברטל) - הערעור נסב על שתי סוגיות האחת בדבר זימון העדים שלא נתנו תצהיר והשניה בגין ההחלטה שלא לאפשר לנתבע להביא ראיות בעניין הסכם ההסתלקות ככל שהן רלבנטיות למחלוקת שבין הנתבע והתובע. הערעור התקבל והדיון הוחזר אלי כשהנימוק העיקרי היה התייחסות לטענת ההגנה שהועלתה לפיה ישנה סבירות שהתובע לא פעל בתום לב בעת רישום הנכסים על שמו ולכן לא ברור זכותו של מי עדיפה. (סעיף 9) 6.8 בר"ע 3312/01 (לפני כבוד השופט דרורי) - נסב הערעור על החלטתי לדחות את בקשת התובע למחוק את כתב הגנתו של הנתבע עקב אי הגשת תצהירי גילוי מסמכים כדין, הערעור נדחה בנימוק שמדובר בסנקציה קיצונית. 6.9 ביום 13/04/2003 נדחתה בקשת הנתבע להורות על זימון עדים שלא נתנו תצהיר וזאת מאחר שלא פעל בהתאם להחלטה אשר ניתנה בע"א 3355/01. 6.10 וביום 16/06/2003 קיימתי את ישיבת ההוכחות השניה ובסיומה נשמעו סיכומי הצדדים. 7. המחלוקות 7.1 מעשה בי-דין - האם פסק דינו של כבוד השופט זיילר בת"א 1157/97 מהווה מעשה בי-דין ולפיכך שאלת הבעלות מתייתרת מכוחו של השתק פלוגתא? אם התשובה שלילית, האם עלי לדון גם בשאלת הבעלות בסמכותי האינצידנטלית? 7.2 שאלת הבעלות - למי הבעלות בנכסים תוך התייחסות לנפקות ההסכם בין יהודה לנתבע. 7.3 דמי השכירות - האם זכאי התובע לקבל חלק מדמי השכירות? אם התשובה חיובית, כיצד יש לערוך את החישוב על דרך אומדנא או על סמך הנתונים שהוצגו? 8. דיון מעשה בי-דין האם יש לראות בפסק דינו של השופט זיילר בת"א 1157/97 מעשה בי-דין? 8.1 בע"א 258/88 משה פיכטנבוים נ' רשם המקרקעין פ"ד מד (2) 576 (להלן: "פרשת פיכטנבוים"), נמנו התנאים הצריכים להתקיים כדי שניתן יהיה לקבוע כי בין הצדדים קיים "השתק פלוגתא" והם: א. הפלוגתא העולה בדיון הוכרעה כבר בדיון הקודם. ב. הפלוגתא הוכרעה לגופו של עניין. ג. בעלי הדין בשתי התביעות זהים. 8.2 פסק הדין התייחס לכלל הנכסים של משפחת יזדי וקבע במפורש כי הנכסים נשוא תובענה זו אינם חלק מהשותפות, כיוון שניתנו בירושה ולא ניקנו בכספי השותפות. בית המשפט המחוזי דן בשאלת ההסכמים השונים שנערכו בין האחים לבית יזדי וקבע כי ההסדרים הנ"ל היו חלקיים ועתידים היו להיות חלק "...מהסדר שלם. שלא הושג מעולם..." ולפיכך יש לראותם כאילו לא היו. 8.3 התובע טוען כי בפסק דין הנ"ל ביטל את כל ההסכמים לרבות ההסכם שבין יהודה לבין הנתבע. 8.4 הנתבע סבור כי קביעתו של השופט זיילר שהנכסים אינם חלק מן השותפות הרי שאין פסק הדין מדבר בהם ולפיכך אין מעשה בית דין. 8.5 אני מקבל את עמדת התובע כיוון שבבית המשפט המחוזי נדונה שאלת תקפותם של כל ההסכמים ומאחר ומדובר בשאלה עובדתית שללא ספק היתה חיונית לתוצאה הסופית והיא הוכרעה שם הרי שיש לראות את הצדדים מושתקים מלהתדיין בשנית באותו עניין. ודוק, אף אם הוכרעה מכללא. 8.6 באשר לשאלת הזהות בין הצדדים, יוער כי מקום שנאמר מושתקים הצדדים, הכלל הוא כי הכוונה גם לחליפיהם. (ראה פרשת פיכטנבוים עמ' 580 ד'). 8.7 עוד בעניין זה ראה הערת כבוד השופט שמגר בע"א 130/80 ביטון נ' חלמיש חב' עירונית לשיקום הדיור בת"א יפו פ"ד לו (2) 706, ובע"א 344/83 מוניס רויטמן נ' גרשון פרס פ"ד לט (4) 29 ואח"כ בפרשת פיכטנבוים בעמ' 580 ז' נאמר: "במקרה דנן, המימצא נושא "השתק הפלוגתא" הוא מימצא נגד המערער. כיוון שהמערער הוא הצד המשותף לשתי התביעות, הרי "היה לו יומו" בבית- משפט. כל הטענות שיכול היה המערער לטעון כנגד רישום המקרקעין נטענו כבר על-ידיו בהתדיינות הראשונה, ועתה הוא מעוניין לפתוח התדיינות זו מחדש". (ההדגשה במקור י"ב) 8.8 בנסיבות אלה לא מצאתי כי יש לדון בשאלת נפקות ההסכם שטוען לו הנתבע, שכן השתק הפלוגתא חוסם את דרכם של הצדדים וחליפיהם לסתור את המסקנות והממצאים שבו. 8.9 במאמר מוסגר אציין כי גם אם הייתי סבור שטענת הנתבע נכונה ואין מעשה בית דין בין הצדדים, הרי ששאלת הבעלות בענייננו כאשר הנתבע טוען שרישומה נעשה במירמה, יש צורך לבררה במסגרת תביעה נפרדת בין יהודה לנתבע ואינה ראויה להיות מוכרעת כעניין שבגררה. לפיכך, אין לו לנתבע אלא להלין על עצמו, שלא פעל לתיקון רישום הבעלות בדרכים הקבועות בחוק. שאלת הבעלות 9.1 בהקשר זה אציין שהנתבע פנה פעמיים לבית המשפט המחוזי, בהליך של המרצת פתיחה, לבירור שאלת הבעלות ותוקפו של ההסכם. הבקשות נמחקו בהסכמת הנתבע עוד בטרם הגיעו למיצוי (ביום 19/12/96 הגיש הנתבע המרצת פתיחה שמספרה 673/96 נגד התובע ואביו במסגרתה ביקש שיוצהר שהחלק הרשום על שם התובע בלשכת רישום המקרקעין שייך לו. ביום 02/06/98 נמחקה המרצת הפתיחה נגד התובע ואביו בטענה שישנו פסק דין של בית הדין הרבני שאותו יגיש לאישור כפסק בורר. ביום 15/08/98 הוגשה ה"פ 367/98 מישאלי נגד יזדי יובל ויהודה והתובע - יובל יזדי נמחק בהסכמה). מעבר לאמור, לאחר שהותר לנתבע להציג ראיותיו גם בעניין טענתו לאי תקפות העברת הזכויות במקרקעין מיהודה לתובע, הוא לא הצליח להוכיח את טענתו ולא הרים את נטל ההוכחה הרובץ עליו והוכחת המרמה. הנתבע הציג את ההסכם ואת תצהירו של יהודה וטען לתחולת סעיף 9 לחוק המקרקעין הקובע כדלקמן: "9. עסקאות נוגדות התחייב אדם לעשות עסקה במקרקעין ולפני שנגמרה העיסקה ברישום חזר והתחייב כלפי אדם אחר לעיסקה נוגדת, זכותו של בעל העיסקה הראשונה עדיפה אך אם השני פעל בתום לב ובתמורה והעיסקה לטובתו נרשמה בעודו בתום לב - זכותו עדיפה". בענייננו, הנתבע לא הוכיח שהתובע נרשם שלא בתום לב. טענת הנתבע שהתובע ידע על ההסכם המוקדם, לא הוכחה. התובע העיד בחקירתו שנודע לו על ההסכם רק לאחר הגשת התביעה (ראה: בעמ' 16 שורה 9) ואילו הנתבע לא הביא ראיות לסתור זאת. 9.2 הנתבע טוען שהתובע השתהה בהגשת התביעה, תשובת התובע לכך היא שהגיש את תביעתו סמוך לרישום זכויותיו בנכסים (ראה: פרוטוקול מיום 16/10/2001 עמ' 4 שורה 14) התביעה הוגשה (2/7/97) מספר חודשים לאחר שנרשמו זכויותיו (8/9/96, 7/10/96). 9.3 בתגובה לטענת השיהוי שהועלתה ע"י התובע כלפי הנתבע השיב הנתבע כי לא העביר זכויותיו כבר בשנת 1991, עפ"י ההסכם שנערך לדבריו עם יהודה כיוון "שסמך על אחיו". תשובה זו, אינה אמינה בעיניי. בענייננו מדובר במשפחה בה מתנהלים מאבקים ממושכים וחסרי פשרות. ההסכם עם יהודה לא נערך בחלל ריק אלא כחלק מהסדר חלוקה שעד היום טרם הושג. על איזה יחסי אמון מדבר הנתבע? אנו רואים שההליכים המשפטיים בין הצדדים החלו זמן רב לפני הגשת התביעה שלפניי. 9.4 התוצאה איפוא שהתובע הצליח להוכיח את בעלותו המשותפת בנכסים. הזכאות לדמי השכירות 10.1 משהוכחה הבעלות, יש לבחון את זכאותו של התובע לקבל דמי שכירות מכוח הבעלות המשותפת במקרקעין. סעיף 2 לחוק המקרקעין קובע את זכות השימוש וההחזקה מכוח הבעלות. "2. הבעלות "הבעלות במקרקעין היא הזכות להחזיק במקרקעין, להשתמש בהם ולעשות בהם כל דבר וכל עסקה בכפוף להגבלות לפי דין או לפי הסכם". וסעיף 33 לחוק המקרקעין קובע כדלקמן: "33. תשלום בעד שימוש שותף שהשתמש במקרקעין משותפים, חייב ליתר השותפים ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש". 10.2 מקובל לראות בהוראת סעיף 33 החלה פרטנית של העיקרון הכללי שמטרתו למנוע עשיית עושר ולא במשפט, עקרון שמצא ביטוי גם בחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט - 1979. ראה בעניין זה שנאמר מפי כבוד השופט אנגלרד בע"א 891/95 יוסף זידאני נגד סעיד מוחמד אבו-אחמד פ"ד נג (4) 769, עמ' 777 סעיף 22. 10.3 בענייננו כיוון שאין חולק שהנתבע השכיר את הנכסים וקיבל את דמי השכירות ונשללה מהתובע אפשרות השימוש בנכסים ו/או להשתתף בניהול המושכר. וממילא לא נהנה מפירותיהם לפיכך, אין ספק שהתובע זכאי להשבת כספים. 10.4 כיוון שמוסכם שהנכסים הושכרו נבדוק עתה מהו הסכום ששולם. לשם הנוחות אתייחס לזה בנפרד. החנות 11.1 אליבא דנתבע דמי השכירות עד אפריל 1999 עמדו על 1000$ לחודש. הציג הנתבע להוכחת הטענה חוזה שכירות עם מר ג'קי בראון. 11.2 התובע הגיש חוות דעת של מומחה מטעמו. המומחה לא זומן לא נחקר על שומתו ולכן אינני מסתמך על קביעותיו. עם זאת, הן בתביעה ובסיכומיו מבקש התובע את הסכום שהציג הנתבע דהיינו 1000$. 11.3 יוער בעניין זה כי הנתבע הפנה את התובע למנהל החשבונות שלו כדי שיבדוק את הקבלות לעניין גובה השכירות. התובע התעלם מההצעה. לפיכך אני רואה אותו כמי שנתן הסכמתו לסכום שנטען על ידי הנתבע. 11.4 הנתבע טוען שבראון שיפץ את המקום ולכן זיכה אותו בסכום של 4000$ דהיינו היה שימוש ללא תשלום בתקופה שמאפריל עד אוגוסט. בנוסף טען כי במשך ארבעה חודשים נוספים שהה בראון בחנות לבקשתו מבלי לשלם אף זאת כדי לשמור על החנות משום שאף אחד לא רצה לשכור אותה עד שלבסוף נאלץ להוריד במחיר והשכירה ליולוס יעקב תמורת דמי שכירות בגובה של 800$ והציג על כך חוזה. 11.5 בחקירתו הנתבע כבר לא היה בטוח שמדובר בסה"כ בשמונה חודשים, ואישר שייתכן שהתקופות חפפו. 11.6 משלא הציג הנתבע ראיות לטענתו ולאור כל האמור לעיל, אני קובע שגובה הסכום לחישוב דמי השכירות יעמוד על סך 1000$ לחודש לאורך כל השנים. הדירה 12.1 מחקירת הנתבע התברר כי עד לשנת 1995 התגורר בעצמו בדירה. וכאשר החליט להשכירה גבה במשך כל השנים סכום של 1300$ בעבור השכירות. 12.2 בכתב ההגנה (שנת 1997) טוען הנתבע כי הסכום שהתקבל מהשכרת הדירה עמד על 500$. כאשר נשאל לגבי הסתירה בעניין זה, השיב כי זה היה המחיר לפני השיפוץ (ראה עמ' 60 לפרוטוקול ישיבה מיום 16/06/2003). 12.3 באוגוסט 1998 השכיר את הדירה בסכום של 1347.50$ למר אבידן דן והציג על כך חוזה. ואילו באוגוסט 1999 השכיר את הדירה בסכום גבוה יותר של 1400$ למר ישורון וגם את החוזה עמו הציג. 12.4 התובע דורש לפי סך של 1400$. כלומר המחלוקת הנה רק על שני1996 - 1999. 12.5 באשר לשינוי גרסאותיו של הנתבע צריך לזכור שמדובר בדירה גדולה בת 5 חדרים ולכן הסכום של 500$ אינו סביר בעיני, מה גם שהנתבע לא הצליח להסביר כיצד גרמו השיפוצים לשינוי המשמעותי בגובה הסכום. 12.6 בסיכומיו בחר הנתבע לזנוח גרסתו הראשונה ובנסיבות אלה מצאתי את גרסתו השניה של הנתבע מהימנה יותר. 12.7 במצב דברים זה שהנתבע טוען מחד לסך של 1300$ והתובע לסך של 1400$ בעבור השנים 1996-1999 חלוקים הצדדים על הפרש של 100$ בלבד. בנסיבות אלה מצאתי לנכון להעמיד הסכום על פי דרישת התובע. להלן נימוקיי נכון שנטל הבאת הראיה מוטל על התובע (הכלל בדבר המוציא מחברו עליו הראיה), עם זאת אני דוחה את גרסתו של הנתבע לפיה לא שמר את חוזי השכירות ואינם בנמצא במיוחד כאשר בשנת 1997 הוא כבר יודע שהוגשה נגדו תביעה וקרוב לוודאי שיזדקק למסמכים הקשורים בתובענה זו. 12.8 לפיכך, העמדתי את סכום השכירות לגבי הדירה לאורך כל השנים על סך 1400$ פרט לשנה בה הוצג החוזה עם אבידן, על שנה זו יש לחייב הנתבע כאמור בחוזה. 12.9 בנוסף, טוען הנתבע לקיזוז הוצאות וחובות אלא שלא הציג קבלות על עבודות השיפוצים וההוצאות להן טען ואם רצה לקזזם צריך היה להביא חוות דעת מטעמו במועד המתאים לכך, לפיכך אינו יכול לבוא בטרוניה על כך. 12.10 כמו כן, על אף שטען לכך, לא הוכיח הנתבע כי היו חובות בגין העבר. זאת ועוד הנתבע נשאל לגבי המועד שבו החובות נצברו, האם ייתכן שנוצרו בתקופה שקדמה לרישום הבעלות של התובע, על כך השיב שאינו יודע. 12.11 לגבי המסים להם טען הנתבע בכתב הגנתו, העיד העד רזי שלום שהמסים מוטלים על הדיירים, כמו כן עובדה זו עולה גם מסעיפי החוזים שהציג הנתבע בעצמו. לפיכך, דחיתי גם טענה זו. המחסנים 13.1 התובע העמיד את הסכום בכתב התביעה, על שני המחסנים יחד, על סך 500$. העד רזי שלום, שוכר את המחסן הקטן, העיד כי נמצא במקום משנת 1996 ומאחר והמקום מוזנח, משלם רק 50$ לחודש. מתצהירו עולה כי מדובר במקום מלא טחב ורטיבות. הנתבע הציג על כך חוזה שערך עם רזי. המחסן הגדול הושכר למר אליהו כהן בסכום של 100$ לחודש, כפי שעולה מהחוזה שהציג הנתבע (מר כהן לא הובא לעדות). 13.2 גם אם אקבל את טענת התובע, כי החוזים שהוגשו מפוברקים, הרי שאין בכך כדי לקבוע שהתובע הוכיח ששולמו דמי שכירות כטענתו. 13.3 גם לאחר שנערכה התמחרות על ידי הכונס כדי להשכיר את המחסנים למרבה המחיר, הציע התובע לשלם 650$ ואחר כך חזר בו מהצעתו, וגם לאחר שהסכום הופחת לבקשתו, ל- 480$ (בש"א 2030/01), התחרט כמו גם יתר המתמחרים, וביניהם אחיו של התובע, עד שבסופו של דבר הושכר המחסן ב 150 $ (בש"א 3332/01). עם זאת, מאחר וישנה סתירה בין עדותו של רזי שאמר כי בשנתיים האחרונות נדרש לשלם כפל הסכום מחוסר ברירה הסכים לכך, לבין עדותו של הנתבע שטען כי הסכום עמד על 50$ לאורך כל השנים ללא שינוי, והחוזה שהוצג מדבר בתקופה שבין 1997 - 1999 על סך 50$, סביר בעיני שהשוכר יודע בוודאות כמה הוא משלם. אוסיף שמן הראוי היה שהנתבע יציג את חוזי השכירות גם מהשנים האחרונות, סופו של דבר אני קובע את שהסכום ששולם הוא 100$ לחודש החל ממועד תום החוזה שהוגש כאמור 10/1999. 14. סיכום אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבע לשלם לתובע את הסכומים כדלקמן: 14.1 על החנות סך של 250$ לחודש ממועד רישום הבעלות, דהיינו 09/1996, ועד המועד שהכונס החל לגבות את דמי השכירות בעבורה. 14.2 על הדירה סך של 350$ ממועד רישום הבעלות, דהיינו 10/1996, ועד המועד שהכונס החל לגבות את דמי השכירות בעבורה . 14.3 על המחסן הקטן סך של 12.5$ לחודש ממועד הרישום 10/96 ועד תום החוזה דהיינו, 1.10.1999 וסכום של 25$ מ- 1.10.1999 ועד המועד שהכונס החל לגבות את דמי השכירות בעבורו. 14.4 על המחסן הגדול סך של 100$ ממועד הרישום 10/96 ועד המועד שהכונס החל לגבות את דמי השכירות בעבורו. 14.5 עפ"י הסכמת התובע בבש"א 4335/00 ישולמו כל הסכומים בהם חוייב הנתבע והנקובים בדולרים בשקלים חדשים עפ"י השער היציג הידוע ביום מתן פסק הדין בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהתאריך הנ"ל ועד ליום התשלום בפועל. 14.6 בנוסף ישלם הנתבע את הוצאות המשפט (אגרה, שכר עדים והוצאות הקלטה) לכל הוצאה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום ועד להחזר בפועל וכן יוסיף הנתבע וישלם 20,000 ₪ שכ"ט עו"ד בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. 14.7 הכונס יעביר לתובע את כל הסכומים העומדים לזכותו (רבע מדמי השכירות שנגבו פחות חלקו בהוצאות) בתוספת הפירות שהסכומים האלה צברו. ניתן היום ה' בטבת, תשס"ד (30 בדצמבר 2003), בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. מותר לפרסום מיום 30/12/03. יחזקאל ברקלי, שופט בעלותמקרקעיןמקרקעין משותפיםשימוש במקרקעיןדמי שימוש