א. בקשת רשות ערעור על החלטת ראש ההוצ”לפ בתל- אביב (כב' הרשמת ע' ברקוביץ) בתיק מספר 2- 97- 71744- 01 מיום 14.1.01 .   בהחלטתה דחתה ראש ההוצ”לפ את טענת המבקשת לפיה תנאי להעברת הזכויות הרשומות על שם המשיב 3 בספרי המבקשת, הוא המצאת אישורה של החברה לניהול התחנה המרכזית החדשה בתל אביב בע"מ, בדבר העדר חובות דמי ניהול לחברת הניהול.   אני מחליטה לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור.   ב. עיקרי העובדות: חברת התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב בע"מ (להלן: "המערערת") הינה צד ג' בתיק הוצ”לפ המתנהל כנגד המשיב 3. המשיב 3, ארמנד חזן, (להלן: "החייב") רכש מן המערערת בשנת 1988 חנות שמספרה 3561 (להלן: "החנות" או "הנכס"). רישום זכויות בעלי החנויות בתחנה המרכזית נעשה בספרי המערערת, המשמשת, לענין זה, כחברה משכנת. זכויותיהם של בעלי החנויות הינן זכויות אובליגטוריות - חוזיות.   החייב שיעבד את זכויותיו החוזיות בחנות בשנת 1995, לטובת המשיב 1 (להלן: "הבנק" או "הזוכה") וקבל מהבנק משכנתא. החייב לא עמד בתשלומי המשכנתא והבנק פתח כנגדו בהליכי הוצל"פ. ההליכים בתיק ההוצ”לפ ננקטו ע"י הבנק לאכיפת משכון על זכויותיו של החייב. על זכויות החייב בנכס מונה כונס נכסים ביום 2/98, אשר הוחלף בהחלטה מיום 25.1.00. ביום 18.2.98 הורתה ראש ההוצ”לפ למערערת להמציא לכונס הנכסים אישור בדבר זכויות החייב בחנות, ואישור כאמור אכן הומצא, ותוכנו כפי שיפורט בהמשך.   ביום 17.7.00 אושרה מכירת זכויות החייב בנכס למר שרון יזדיאן (להלן: "הקונה") תמורת סכום של 55,000 $. לאחר אישור המכר, כאמור בהחלטה מיום 17.7.00, הוגשה תגובת המערערת ובה נטען כי יש להתנות את העברת הזכויות בחנות לקונה, במילוי ההתחייבויות החוזיות של החייב, שהינן תנאי להעברה על פי החוזה שנכרת בין החייב לבין המערערת, ובכלל זה המצאת אישורה של החברה לניהול התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב בע"מ (להלן: "חברת הניהול") על פרעון החובות לה, עד ליום ההעברה. ראש ההוצל"פ דנה בטענות המערערת ומנגד בטענות הבנק הזוכה, וקבעה בהחלטתה מיום 14.1.01, כי אין צורך בהמצאת אישורה של חברת הניהול על מנת להעביר ולרשום את הזכויות בנכס על שם הקונה.   על החלטתה זו של ראש ההוצל"פ הערעור שבפני.             ג. טענות הצדדים בערעור הן כדלהלן: המערערת טענה כי איננה מתנגדת למימוש המשכון או למכר, אלא דורשת כי ישולמו החובות לחברת הניהול, בהתאם להתחייבות על פי החוזה. טוענת המערערת כי כונס נכסים מטעם נושה מובטח של חייב, אין לו בעת מימוש שיעבוד, זכויות טובות יותר בנכס מזכויות החייב עצמו. לטענת המערערת, כפי שקיימת הגבלה על העברת הזכויות מהחייב לאחרים, כך קיימת הגבלה על ההעברה לקונה, גם אם ההעברה נעשית ע"פ צו של רשות, במכר כפוי. המערערת טוענת כי טעתה ראש ההוצל"פ בקובעה כי המערערת היתה מודעת להליכי המימוש לאורך זמן, ולא העלתה כל טענה לענין זה על אף ההזדמנויות שנתנו לה. המערערת טוענת עוד כי במכתבה לכונס הנכסים מיום 15.3.98 (נספח ה' לבר"ע ) צוין במפורש כי בכפוף לחובותיו של החייב, בין היתר לחברת התחנה המרכזית ולחברת הניהול, החייב הוא הרשום בספרי המערערת כבעל הזכויות בחנות. כן טוענת המערערת כי בעל המשכון, הבנק, אינו פטור מההגבלות החלות על עבירות הנכס, ויש לפרש פרשנות מצמצמת את סעיף 3 (ב) לחוק המשכון.   לטענת הכונס, חברת הניהול, הטוענת כי החיב חב לה כספים, איננה צד להליכים ולא נתנה את תגובתה להליכים שבפני, למרות שנתנה לה ההזדמנות לעשות כן. עוד טוען הכונס כי חברת הניהול לא ביקשה לקחת חלק בהליכי ההוצל"פ השונים, ומכך עולה כי אין היא מתנגדת למכר האמור. בנוסף, טוען הכונס כי המכר אושר ביום 17.7.00, וכי אישור המכר מהווה העברת זכויות שהינה סופית. טענת המערערת מהווה נסיון לתקוף את ההחלטה לאחר שאושרה. לטענת הכונס המערערת מנסה לפגום בהליך העברת הזכויות, אשר מהווה חלק בלתי נפרד מהליך המכר. בנוסף טוען הכונס, כי המערערת מבקשת להקדים את החוב לחברת הניהול, שמקורו בהתקשרות חוזית, לחוב לבנק, שמקורו במשכון. קדימות זו, איננה מעוגנת בחוק. המחוקק לא נתן הגנה כזו לאינטרס כספי פרטי, ומנגד נתן מעמד מיוחד לזכויות בכספים המגיעים לנושה מכח משכון רשום כדין. כן טוען הכונס, כי גם על פי הוראות סעיף 3 (ב) לחוק המשכון, לא ביקשה המערערת להגביל את העברת הבעלות בשלב הטלת המשכון כמו גם בשלב מימושו.   ד. טענתה הכללית והעקרונית של המערערת היא כי כונס נכסים מטעם נושה מובטח של חייב, אין לו בעת מימוש שיעבוד, זכויות טובות יותר בנכס מזכויות החייב עצמו, ומשכך אם העברת זכויותיו של החייב לצד ג' ע"י החייב מותנית, בין היתר, באישור חברת הניהול בדבר פרעון החובות לה, מוטלת הגבלה זו גם על כונס הנכסים. לענייננו, החייב הינו, כאמור, בעל זכויות חוזיות - אובליגטוריות בחנות בתחנה המרכזית. לטענת המערערת, בחוזה שנכרת בין המערערת ובין החייב ביום 6.9.88 (להלן: "החוזה"), נקבעה הגבלה מהותית על זכותו של החייב להעביר את זכויותיו בנכס לצד ג' ונקבעו מספר תנאים אשר רק בהתקיימם, רשאי יהיה החייב להעביר את הזכויות. בין היתר, כללו התנאים את קבלת הסכמתה של המערערת להעברה וכן קבלת אישורה של חברת הניהול בדבר סילוק כל חובות החייב כלפיה. החייב שיעבד את זכויותיו החוזיות על פי חוזה שנכרת עם המערערת לטובת הבנק. זכויותיו של החייב, הן בלבד שועבדו לטובת הבנק, לפיכך, לדעת המערערת, כשם שעל החייב עצמו, אם ביקש להעביר את זכויותיו בנכס, היתה מוטלת החובה להמציא אישור על דבר העדר חובות לחברת הניהול, כתנאי להעברה, כך גם על הכונס הבא בנעליו של החייב. לדעת המערערת, ייתכן שהתוצאה המעשית זהה לתוצאה לפיה החוב לחברת הניהול יוגדר כחוב "בגין קדימה", אולם המערערת איננה טוענת לחוב בדין קדימה אלא לשיעבוד זכויות חוזיות אשר קבועה בהן הגבלת עבירות.   ה. ראש ההוצל"פ בהחלטתה מיום 14.1.01, כאמור, הפנתה לסעיפים הרלוונטים של החוזה מיום 6.9.88, (נספח ב' לבר"ע) שהם סעיף 19 (א) וסעיף 19 (ג), כדלהלן:   "19 (א) הרוכש יהיה זכאי להעביר את זכויותיו לפי הסכם זה לכל אדם או גוף משפטי זולתו (להלן: מקבל הזכויות) לאחר שימלא אחר כל התנאים הבאים:   (1) מקבל הזכות קבל על עצמו בכתב את כל התחייבויותיו של הרוכש לפי חוזה זה וחתם על יפוי הכח כאמור בסעיף 16 להסכם זה ועל חוזה הנהול.   ...   (ג) מוסכם בזאת במפורש כי לאחר רישום זכויות החכירה בשם הרוכש או לאחר העברת החנות לשמו בהתאם לחוק המקרקעין תשכ"ט - 1969 יהא הרוכש זכאי להעביר את זכויותיו בחנות למקבל הזכות, באותם התנאים שימצא לנכון, ובתנאי שמקבל הזכות יחתום על חוזה הנהול, שיהא באותה העת בתוקף, וכן על יפוי כח כאמור בסעיף 16 להסכם.   ...."   על פי קביעת ראש ההוצל"פ, וכעולה מעיון בחוזה מיום 6.9.88, הדרישה להמצאת אישור חברת הניהול והסכמת התחנה המרכזית, כמו גם תנאים אחרים המפורטים בסעיף 19 (א) 1-6, נדרשים אך ורק בסיטואציה שבה העברת הזכויות נעשית על פי הסכם, ובטרם נרשמו הזכויות על שם החייב. על פי קביעת ראש ההוצל"פ, בענייננו, יחול סעיף 19 (ג) מאחר שהמערערת המציאה אישור, שבו צויין במפורש כי החייב רשום כבעל הזכויות בנכס. משכך, לדעת ראש ההוצל"פ, אין כלל צורך בהמצאת אישור חברת הניהול בטרם העברת הזכויות לצד ג'.   בענין זה מקובלת עלי טענת המערערת לפיה יחול על ענייננו סעיף 19 (א) לחוזה. סעיף 19 (ג) לחוזה קובע כי רוכש יהיה רשאי להעביר את זכויותיו בנכס בתנאים שימצא לנכון, ובלבד שמקבל הזכות יחתום על חוזה ניהול ועל יפוי כח, וללא ההגבלות האחרות המפורטות בסעיף 19 (א). זאת, לאחר העברת הנכס על שמו של הרוכש "בהתאם לחוק המקרקעין". נראה כי לא יכול להיות ספק כי הכוונה בהעברת הנכס על פי חוק המקרקעין, היא לרישום הזכויות של הרוכש בלשכת רישום המקרקעין על דרך חכירה או בעלות, ואיננו מתייחס לרישום בספרי המערערת. פרשנות זו, נראית לי סבירה, שאילמלא כן, אין כל משמעות לסעיף 19 (א). המשמעות היחידה שניתן לתת לסעיף 19(א) היא אם אומנם מתייחס הוא לרישום בספרי המערערת, בהבדל מרישום על פי חוק המקרקעין בלשכת רישום המקרקעין, עפ"י סעיף 19 (ג).   כאמור, אינני מקבלת לענין זה, את פרשנותה של ראש ההוצל"פ, ואומנם סבורה אני כי על ענייננו יחול סעיף 19 (א) לחוזה מיום 6.8.88. משמעות הדבר, לעניננו, כי אכן על החייב חלות ההגבלות המפורטות בסעיף 19 (א) ובכללן החובה להמציא את אישור חברת הניהול כתנאי להעברת הזכויות.   ו. ראש ההוצל"פ מתייחסת בהחלטתה גם לסעיף 3 (ב) לחוק המשכון תשכ"ז - 1967, הקובע: "הגבלה או תנאי החלים, לפי דין או הסכם, על העברת בעלות בנכס יחולו גם על מישכונו". לענין זה קבעה ראש ההוצל"פ: "12.1 .... סעיף זה פורש כמתייחס לשלב המישכון להבדיל משלב מימוש המשכון. ראה: י. ויסמן, חוק המשכון תשכ"ז - 1967, פירוש לחוקי החוזים בעריכת ג. טדסקי, עמ' 88.   12.2 בעניננו, לא הועלתה התנגדות מטעם התחנה המרכזית לעצם המישכון, ואף לא למימושו. כאמור התחנה המרכזית כלל אינה מתנגדת לא למימוש, לא להעברת חזקה ואף לא לאישור המכר.   (ראה הודעתה מיום 23.11.00 וכן עמ' 5 לפרוטוקול 12.11.00).   לאור הסכמת התחנה המרכזית לביצוע המשכון ולמימושו, ממילא, גם לגרסתה אין מדובר בהגבלה היורדת לשורש החוזה.   12.3 ככל שהיה מקום לטענה, כי המשכון כולל את ההגבלה על ההעברה, הרי מקומה של טענה זו היה בשלב יצירת המשכון לטובת הזוכה וזאת לא נעשה.   ...". (עמ' 9 להחלטה).   לטענת המערערת, פרופ' ויסמן, בחיבורו "חוק המשכון תשכ"ז - 1967", בקובץ הפירוש לחוקי החוזים בעריכת ג' טדסקי, איננו סבור כי ישנם מקרים בהם משכון פטור מההגבלות החלות על עבירותו של נכס, אלא סבור שישנם מקרים בהן אין זה סביר להטיל את אותם הגבלות כבר בשלב יצירת המשכון, להבדיל משלב ממושו, שכן במקרים רבים משכונות, מסיבות כאלה ואחרות, אינם מגיעים לכלל מימוש.   עיון בחיבורו של פרופ' ויסמן, אשר כל אחד מהצדדים מצא בו תמיכה לטענותיו, מעלה, כי אכן המחוקק קבע בסעיף 3 (ב) לחוק המשכון שההגבלות החלות על העברת הבעלות בנכס יחולו גם על מישכונו, וזאת "...כדי למנוע היווצרות מצבים קשים שכאלה הוקדם המועד שבו הוטלו ההגבלות מן השלב "הטבעי" של מימוש המשכון, אל השלב המעשי של יצירתו, כדי שמימושו של משכון שכבר נוצר יהא קל ככל האפשר". (שם בעמ' 88)   יחד עם זאת, פרופ' ויסמן סבור כי המחוקק הרחיק לכת בהחילו את ההגבלות הקשורות בהעברת הבעלות גם על המשכון ומשכך מסכם סוגייה זו: "כמדומה שבסעיף 3 (ב) אמר המחוקק יותר ממה שביקש לומר, ובתי המשפט יצטרכו לכבד את כוונת המחוקק יותר מאשר את דברו, ולתת לסעיף פירוש מצמצם, כדי למנוע תוצאות בלתי הגיוניות מעין אלה שהצבענו עליהן". (שם בעמ' 90). לענין זה, נראה כי גם אם אקבל את טענת המערערת לפיה יש לפרש פרשנות מצמצמת את סעיף 3 (ב) לחוק המשכון, עדיין נראה כי אין לקבל, בלא תוצאה מעשית ומשמעותית, את התנהלותה של המערערת בשלב הטלת המשכון. נוסחו של סעיף 3 (ב) לחוק המשכון, מצדיק היה, לדעתי, הודעה של המערערת, בשלב מוקדם של הטלת המשכון, על דבר הזכויות שטוענת להן.   ז. אין חולק כי ככל שקיים חוב, הרי שהוא חוב לחברת הניהול ולא לתחנה המרכזית, המנהלת את ההליכים. הכונס טוען כי חברת הניהול לא ביקשה לקחת חלק בהליכי ההוצל"פ השונים, ומכך עולה כי אין היא מתנגדת למכר.   ראש ההוצל"פ קבעה לענין זה, כי "התחנה המרכזית אינה טוענת לחוב בעלים כלפי בעל הנכס, ועל כן גם אם קיים חוב כלשהו, אין הוא שולל את רישמו של החייב כבעל הזכויות." (עמ' 4 להחלטה).   המערערת טוענת כי כל רוכש נכס בתחנה מרכזית מתקשר עמה בהסכם, וכן עם חברת הניהול, הדואגת על שמירת החנויות, לניקיונן ולתחזוקתן.   אכן סבורה אני, כי על פי החוזה בין המערערת לחייב, אשר הוא הקובע את זכויותיו של החייב בחנות, היה על החייב להמציא אישור של חברת הניהול על דבר סילוק חובות דמי הניהול, עד ליום העברה. ההתחייבות לחברת הניהול הינה חלק מהתחייבות לחברה המערערת, ואין להבדיל ביניהן. יחד עם זאת, כפי שיפורט בהמשך, סבורה אני כי דין הערעור להדחות.   ח. המערערת טוענת כי אין בעובדה שמדובר במכר כפוי כדי לשנות את התוצאה המשפטית. המערערת טוענת כי בחוזה מופיעים תנאים אשר רק אם ימולאו תותר העברת הזכויות בנכס. עוד טוענת המערערת, כי זכותה אינה משמשת ערובה לחיוב כספי, על פי סעיף 34 א לחוק המכר, התשכ"ח - 1968 ואינה מתבטלת גם במכר הנכס על פי צו של ערכאה מוסמכת. ראש ההוצל"פ קבעה כי מאחר שזכותה הנטענת של התחנה המרכזית היא זכות המשמשת ערובה לחיוב כספי, "אזי תרופתה היא בהתאם לסעיף 34 ב לחוק המכר, דהיינו קבלת פדיון מן המכירה, ואין בה כדי למנוע מהקונה לקבל "זכויות נקיות", בהתאם לסעיף 34 א לחוק המכר". (עמ' 8 להחלטה).   סבורה אני כי דין טענה זו של המערערת להדחות.   סעיף 34 לחוק המכר תשכ"ח - 1968 קובע לאמור: "34 א. נמכר נכס על ידי בית משפט, לשכת הוצאה לפועל או רשות אחרת על פי דין, עוברת הבעלות לקונה נקיה מכל שעבוד, עיקול וזכות אחרת בנכס, חוץ מזכות שלפי תנאי המכירה אינה מתבטלת ומזכות שאינה משמשת ערובה לחיוב כספי   34 ב. שעבוד, עיקול וזכות אחרת בנכס המשמשים ערובה לחיוב כספי ולפי סעיפים 34 או 34 א אין להיזקק להם נגד הקונה, יחולו על הפדיון מן המכירה".   לטענת המערערת, המצאת אישור חברת הניהול דרושה על מנת לפקח על כך שהחובות כלפי חברת הניהול משולמים, וזאת על מנת לשמור על רמה נאותה של תחזוקה ונקיון בתחנה המרכזית. אם כן, הרי שמדובר במנגנון המפקח על גביית כספים עבור חברת הניהול, ולכן אומנם מדובר בזכות המשמשת ערובה לחיובים כספיים. לכן סבורה אני כי זכותה של המערערת, אכן משמשת, כאמור, ערובה לחיוב כספי , והמערערת תוכל לפנות לסעיף 34 ב לחוק המכר, לשם קבלת חלקה בפידיון מן המכירה, ואין בכך כדי למנוע מן הקונה לקבל זכויות נקיות על פי סעיף 34 א לחוק המכר.   ט. הכונס טוען כי מאחר שניתן אישור סופי למכר, לפי תקנה 69 לתקנות הוצל"פ - תש"ם - 1979, לא ניתן לבטל את המכר.     ראש ההוצל"פ קבעה לענין זה: "בהתאם להוראות ספציפיות לחוק ההוצאה לפועל ותקנותיו, קיימת סמכות לראש ההוצאה לפועל ליתן אישור לרישום העברת הזכויות לקונה, אף ללא צורך במסמכים נוספים מעבר לאישור גופו. ... מן המקובץ עולה, כי לראש ההוצאה לפועל סמכות להורות על רישום הזכויות בנכס על שם הקונה בהתאם לסעיף 34 א' לחוק המכר, ודי באישור זה ללא צורך באישורים נוספים. " (עמ' 6 להחלטה).   סבורה אני כי גם בענין זה דין טענת המערערת להדחות. נפסק בענין דומה: "9. המצב המשפטי לאחר מתן האישור הסופי עיקר הדברים הוא שאין לחייב זכות מוקנת לפרוע את החוב ולהחזיר לעצמו את נכס המקרקעין העומד למכירה - לאחר שניתן אישור סופי על המכירה [לפי תקנה 68 (ב)]. אישור זה מהווה מחסום שמונע מהחייב את פירעון החוב ואת ביטול הליכי המכירה, שכן מחסום זה נותן ביטוי משפטי לסיום הליכיו של המכר הכפוי...." (בר"ע (ת"א) 200568/98 זילברשטיין נ' בנק לאומי לישראל, (לא פורסם) מפי כב' השופט ד' בר-אופיר).   דרישת המערערת , כפי שהובאה במועד הנוכחי, פוגמת בהליך המכר אשר אושר, כאמור, ואשר מטרתו לגרום להעברת הזכויות בנכס על שם הקונה ללא תנאי כלשהו.   אינני מקבלת לענין זה את מלא פרשנות המערערת לאמור בפסק דין זילברשטיין, כאמור. אכן, ענינו של פס"ד זילברשטיין בזכות החייב לפרוע את החוב לאחר אישור המכר, בשונה מעניננו. אולם בענין זילברשטיין, כמו גם בעניננו, עומד בבסיס קביעת ביהמ"ש [או ראש ההוצל"פ] עקרון סופיות הליכי המכר על כל המשמעויות המשפטיות והמסחריות הנובעות ממנו. גם בעניננו מקובלת עלי קביעת ראש ההוצל"פ כי "העקרון הבסיסי הוא שהקונה רוכש את הנכס בהיותו נקי באופן מוחלט מכל הגבלה או זכות צד שלישי שדבקו בו בעבר. הצגת אישור מכירה שניתן לפי תקנה 69 לתקנות ההוצאה לפועל, מביאה ממילא גם לביטול כל ההגבלות הללו. ראה: בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות, עמ' 320." (עמ' 6-7 להחלטה).   י. עוד קובעת ראש ההוצל"פ, כי למרות שאין חולק כי המשכון הינו על זכויות החייב על פי ההסכם עם המערערת, ולכונס אין זכויות היתרות מהזכויות שהיו לחייב, הרי, משמועברות הזכויות לקונה, על פי צו של רשות, אין יסוד לדרישתה של המערערת כי הכונס כפוף אף הוא להמצאת המסמכים והאישורים המפורטים בסעיף 19 (א) להסכם.   בתוספת "א" ותנאים נוספים לשטר המשכון מיום 5.2.95 נספח ד' לבר"ע נאמר כי : "1. כבטוחה לסילוק המלא והמדוייק של כל הסכומים המובטחים, משעבדים בזה הממשכנים לפקודת הבנק ולחליפיו בשעבוד קבוע מדרגה ראשונה את כל זכויותיהם ללא יוצא מן הכלל בנכס הידוע כחנות מס' 333 בשטח של כ- 55 מ"ר בתחנה המרכזית החדשה בתל-אביב הידועה בחלקות 57 ו- 58 בגוש 7060 לפי חוזה מיום 6.9.88 עם חברת התחנה המרכזית בתל-אביב בע"מ ו/או ת.מ.ח.ת אחזקות בע"מ (להלן: "הנכס")..."   ראש ההוצל"פ קבעה לענין זה כי הזכויות נשוא המשכון הינן הזכויות המהותיות של החייב בנכס דהיינו, הזכות להרשם כבעל הזכויות בנכס ולהחזיק בנכס. ראש ההוצל"פ הוסיפה וקבעה כי למרות ששטר המשכון מפנה לחוזה מיום 6.8.88, " אולם עדיין אין בכך כדי להעיד כי סעיפים בחוזה המטילים הגבלות על החייב יחולו גם על העברת הזכויות במכר כפוי". (עמ' 9 להחלטה). מקובלת עלי בענין זה החלטת ראש ההוצל"פ. אכן, הזכויות נשוא המשכון, הינן הזכויות המהותיות של החייב בנכס. אומנם קיימים סעיפים בחוזה, המטילים הגבלות על החייב, אולם סבורה אני כי בעניננו אין לקבל את עמדת המערערת כי יש להחיל על הזכויות נשוא המשכון את ההגבלות, כמפורט בחוזה. יא. אין מחלוקת כי פנייתה הראשונה של המערערת לראש ההוצל"פ היתה ביום 18.9.00, כחודשיים לאחר אישור המכר. המערערת מפנה לנספח ה' וטוענת כי אישור הזכויות, אשר נשלח לראש ההוצל"פ, על פי הוראת ראש ההוצל"פ (נספח ה' לבר"ע) פירט את הגבלת זכויותיו של החייב, הכפופות לחובותיו לחברת הניהול. בשל חשיבותו של נספח ה' מיום 5.3.98, אצטט חלק נרחב ממנו: "בהתאם להחלטת כבוד ראש ההוצאה לפועל מתאריך 18.2.98 ובכפוף לחובתיו לחברת התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב בע"מ ולחברת הניהול של התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב (1988) בע"מ ולחובות לכל צד שלישי נוסף, במידה וקיימים, ובכפוף לשיעבודים ו/או עיקולים ו/או משכונות ו/או רישום ה"א ו/או התחייבויות אחרות הרובצים, אם בכלל, על החנות, ובכפוף לתביעותיו המתנהלות על ידו כעת, הננו לאשר כי מר חזן ארמונד נושא תעודת זיהוי מספר 69828358 (להלן "הרוכש") רשום בספרי התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב בע"מ (להלן "חברת התמח"ת") כבעל זכויות החכירה בחנות מספר 3561 (מספר ישן 333) הממוקמת בקומה מס' 3 בפרקוייקט התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב".   ניסוח האישור, נספח ה' הינו ניסוח כללי וגורף, אשר איננו מפרט את הטענות של המערערת בדבר זכויותיה על פי הסכם המכר. סבורה אני כי אם אכן מוגבלות זכויותיו של החייב בתשלום חובותיו לתחנה המרכזית לחברת הניהול ולאחרים, חובת תום הלב מחייבת היתה את המערערת לפרט באישור את היקף החובות למערערת ולחברת הניהול, וזאת על מנת לאפשר לכונס לכלכל את צעדיו ואת מהלכיו. לא סביר בעיני, כי אכן הכונס יטפל בכל הליכי המכר, במשך שנים, ובסופו של דבר רק לאחר אישור המכר תפנה המערערת בבקשה מפורטת אשר לפיה מתברר, למרבה הפלא, כי זכאית היא למלוא הסכום שישולם מקונה הנכס ויותר. שהרי החוב הנדרש על ידי חברת הניהול לצורך המצאת האישור, הינו בסכום של 269,912 ש"ח נכון ליום 15.5.00. משמעות הדברים היא, איפוא, כי לצורך העברת הזכויות בנכס על שם הקונה, יאלץ הכונס לשלם סכום הגבוה מהתמורה שנתקבלה ממימוש הנכס בסך 55,000 דולר. נראה לי, איפוא, כי במיוחד משמדובר במכר כפוי, ובנסיבות כמפורט בפסק הדין, אין כל עילה שבדין או חובה שבצדק, להקדים את החוב לחברת הניהול לחובות אחרים. בנסיבות אלה סבורה אני כי בדין קבעה ראש ההוצל"פ כי יש לאשר את המכר בלא צורך באישור חברת הניהול, ואין בכך, כמובן, כדי לפגוע בזכויותיה של חברת הניהול או המערערת, לפעול לפרעון חובותיה בדרכים משפטיות אחרות. יב. סוף דבר הערעור נדחה.   המערערת תשלם למשיב 1 הוצאות ההליך ושכר טרחת עו"ד בסך 7,500 ש"ח בתוספת מע"מ שישאו ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד מועד תשלומם. אין צווים נוספים להוצאות.       ניתנה היום ל' באב, תשס"ב (8 באוגוסט 2002) במעמד     י' שטופמן, שופטת   דין קדימהחובחברת ניהול