בוררות על שכירות חנות זו עתירה לביטול חלקים מפסק בורר /או תיקונו של הפסק. העתירה מתבססת על סעיף 24 לחוק הבוררות, תשכ"ח - 1968 (להלן -"החוק"), העוסק בביטול פסק בורר, סעיפים קטנים: (3), (5), (6), (7),(9), (10).   רקע עובדתי: 1. ביום 2.11.94 התקשרו חברת קניון הראל בע"מ (להלן - "המבקשת") ואוריינט קולור תעשיות צילום בע"מ (להלן - "המשיבה") בהסכם שכירות בלתי מוגנת (להלן - "ההסכם"). על פי ההסכם המקורי שכרה המשיבה מהמבקשת את חנות מספר 39 (להלן - "החנות"), לתקופה של 36 חודשים. בסעיף 26 להסכם ניתנה למשיבה אופציה להאריך את תקופת השכירות ב - 24 חודשים נוספים מתום תקופת השכירות המקורית, וזאת בהתמלא שורה של תנאים, ביניהם הודעה מראש של שישה חודשים לפני תום מועד השכירות המקורית. דא עקא, שבנספח ו' להסכם, בסעיף 25 נאמר כי אופציה זו תהיה לתקופה של 36 חודשים ולא 24 חודשים. החזקה בחנות נמסרה ב - 1.9.95.   2. ב - 3 בנובמבר 1977 נחתם הסכם בין המבקשת, המשיבה ואופנת ביז'ו בע"מ, לפיו תורחב החנות על חשבון שטחה של חנות סמוכה שבחזקת אופנת ביז'ו בע"מ (להלן - "ההסכם המשולש"). בהסכם זה נאמר כי בהוצאות הכרוכות בהרחבת החנות תישא המשיבה בלבד (סעיף 5 להסכם המשולש), וכן כי ההסכם המקורי ימשיך לחול בשינויים המחויבים מהגדלת השטח (סעיף 7 להסכם המשולש).   3. ב - 6.7.98 נחתם בין הצדדים הסכם נוסף שנשא כותרת בשם "נספח ו'(1) להסכם השכירות מיום 3 נובמבר 1997" (להלן - "ההסכם האחרון"). הסכם זה מהווה סלע המחלוקת בין הצדדים, וכל צד מייחס לו פרשנות שונה. לגישת המבקשת עולה מן ההסכם האחרון שהמשיבה אמורה לסיים את חוזה השכירות ב - 30.8.2000, שכן יש בו סעיף האומר שאופציית ההארכה היא ל - 24 חודשים בלבד ממועד סיום תקופת השכירות הראשונה ולא שלוש שנים כאמור בסעיף 25 שבנספח ו' להסכם הראשון, ואילו לגישת המשיבה תקופה זו אמורה להסתיים רק בסוף חודש אוגוסט 2003, שכן היא מאריכה ב-24 חודשים את אופציית שלוש השנים שכבר קיימת לפי סעיף 25 לנספח זה.   4. בינתיים, הודיעה המשיבה למבקשת כי היא מעבירה את זכויותיה בחנות לחברת דלתה פילם ישראל (1994) בע"מ (להלן - "דלתה"). המבקשת הודיעה למשיבה כי היא רואה באקט זה הפרת הסכם והביעה התנגדות לכך. בעקבות זאת הודיעה המשיבה למבקשת כי לא יוסבו זכויותיה על החנות לטובת דלתה. תחת זאת דלתה החלה להפעיל את החנות מטעם המשיבה החל מיום 1.4.2000.   5. ביום 3.5.2000 נחתם הסכם בין המבקשת ובין "צמצם דיגיטל בע"מ" (להלן - "צמצם") בדבר השכרת חנות בקניון, ולפי סעיף 3 בחלק ב' - "שינויים ותוספות להסכם" לצמצם תהיה בלעדיות בקניון. לצמצם הובטח בסעיף זה כי אם לאחר 30.8.2000 תפעל בקניון חנות נוספת שעיקר פעילותה בתחום הצילום צמצם תהיה פטורה מדמי שכירות עד להפסקת פעילותה של החנות הנוספת. התחייבות זו ניתנה על אף חילוקי הדעות הבלתי פתורים בין המבקשת למשיבה בעניין מועד הפינוי של המשיבה מהחנות.   6. בין הצדדים השונים החלה להתנהל חלופת מכתבים כשהמחלוקת היא בעניין המועד בו אמורה המשיבה לפנות את החנות, כשכאמור - המבקשת גורסת כי מועד הפינוי הוא ביום 30.8.2000 ואילו המשיבה גורסת כי קיימת לה האופציה להפעיל את החנות עד 30.8.2003.   7. על רקע השתלשלות עניינים זו פנו הצדדים להליך של בוררות, לאחר שהגיעו להסכמה בדבר זהותו של הבורר, ולאחר שהסכימו כי המצב הקיים מבחינת ההחזקה של החנות, יישאר עד למתן החלטה בבוררות.   הסכם הבוררות: 8. בישיבת הבוררות הראשונה ביום 17.9.2000 הובהר כי לא נחוץ שטר בוררות היות והבוררות הנה מכוח הסכם השכירות בין הצדדים - סעיף 33 בו, ובישיבה מיום 18.10.2000 סוכם בין הצדדים כי הבוררות תעסוק בשאלת הפינוי ובשאלה נוספת - חובותיה של המשיבה למבקשת על פי הסכמי השכירות.   פסק הבורר: 9. ביום 20 בנובמבר 2000, ניתן פסק הבורר. לעניין שאלת הפינוי פסק - כי ביום 1.9.2000 החלה תקופת שכירות נוספת של המשיבה, לגביה לא היה צורך בהודעה מראש, ושכירות זו תקוים בתנאי ההסכם המקורי. דהיינו, תקופת השכירות תימשך עד סוף אוגוסט 2003. לעניין שאלת חובותיה של המשיבה על פי הסכם השכירות פסק - כי על המשיבה לשלם למבקשת סכום של 42,937 ₪. עוד פסק - כי בשל חלקה של המשיבה בנזק שנגרם למבקשת בעקבות ההסכם שלה (של המבקשת) עם חברת צמצם, תשפה המשיבה את המבקשת בסכום של 18,000 ₪, אלא אם תודיע תוך 30 יום ממועד פרסום פסק הבורר, כי תפנה את החנות עד 31.3.2001.   10. על פסק בורר זה הגישה המבקשת עתירה לביטול חלקים מן הפסק ו/או תיקונו, וזאת בהסתמך על סעיפים קטנים: (3), (5), 06), 07), (9), (10) לסעיף 24 לחוק הבוררות, העוסק בעילות לביטול פסק בורר.   דיון: כידוע, עיקר תכליתה של בוררות הוא בירור מהיר ויעיל של השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין, ואין בית המשפט יושב כערכאת ערעור על פסק דינו של בורר. לפיכך, התערבות בית המשפט בפסק בורר תהיה רק מקום בו קיימת עילת ביטול על פי החוק (ראה פרופ' ס' אוטולנגי, בוררות - דין ונוהל, מהדורה שלישית מורחבת, עמ' 426). אתיחס להלן באופן פרטני לכל אחת מטענות המבקשת.   "הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות" (ס' 24(3) לחוק).   11. את אחת החריגות להן טוענת המשיבה, תולה היא בכך, שהבורר פסק כי ביום 1.9.2000 החלה תקופת שכירות נוספת, לגביה לא היה צורך בהודעה מראש של המשיבה, וכי שכירות זו תקוים בתנאי ההסכם המקורי. לטענת המבקשת, מעולם לא טענו הצדדים כי בתאריך זה החלה תקופת שכירות נוספת, על כן מסקנתה של המבקשת היא שהבורר בקביעתו זו חרג מסמכותו. אולם לא כך הוא - אחת הסוגיות שהוגדרו על ידי הצדדים כסוגיה בה על הבורר לעסוק, היא "שאלת הפינוי" (ראה פרוטוקול ישיבת בוררות מיום 18.10.2000). זוהי סוגיה כללית שבמסגרתה צריך הבורר לבחון מספר היבטים וקביעתו הסופית נגזרת ממכלול עניינים כגון: חוזים והסכמים שנחתמו, אומד דעתם של הצדדים, פרשנות ראויה שיש לתת לסעיפים סותרים וכו'. מכאן, שפסיקתו בעניין הפרשנות הראויה לגבי המועד בה החלה תקופת שכירות נוספת איננה נופלת בגדר חריגה מסמכותו של הבורר.   לעניין הגדרת המונח "סמכות", אמנם הוראת סעיף 24(3) לחוק הבוררות קובעת כי חריגה מסמכות מהווה עילה להתערבות בהחלטת בורר, אולם הוראה זו פורשה בפסיקה בצמצום. כך למשל נקבע ב ע"א 823/87, דניה סיקוס חברה לבניין בע"מ נ' ס.ע. רינגל בע"מ, פ"ד מב(4), עמוד 612 כי:   "אין לך ביטוי רב משמעי יותר מהדיבור 'סמכות', ואין לך מונח משפטי שנדחסו להגדרתו שיקולים כה רבים של מדיניות שיפוטית כמו המונח 'סמכות'....אכן, אם בסוגיה מסוימת יש צידוק להרחיב את משמעות הביטוי 'סמכות', אין הדבר כן בדיני בורר, שבהם מגמת בתי המשפט היא לקיים את פסק הבוררות ככל שהדבר ניתן ולצמצם את התערבותו של בית המשפט בהכרעותיו של הבורר...ובמקרים של ספק לגבי אומד דעתם של בעלי הדין לגבי נושא הסכסוך, לתת פרשנות מרחיבה להסכם הבוררות".   כך או אחרת דינה של טענה זו של המבקשת להידחות, וכך גם טענתה כי "האופציה שנקבעה על ידי הבורר בסיפא של סעיף 23 לפסק, חורגת וסוטה מגדר סמכויותיו של הבורר". כזכור, בעניין זה קבע הבורר כי בשל חלקה של המשיבה בנזק שנגרם למבקשת בעקבות ההסכם שלה (של המבקשת) עם חברת צמצם, תשפה המשיבה את המבקשת בסכום של 18,000 ₪, אלא אם תודיע תוך 30 יום ממועד פרסום פסק הבורר, כי תפנה את החנות עד 31.3.2001. קביעה זו של הבורר הנה חלק מההסדר שהוא קבע, ואין בכך שום חריגה מסמכות, כמשמעה בדיני הבוררות.   "הבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו" (ס' 24(5) לחוק).   12. לטענת המבקשת, סוגיית העברת החנות על ידי המשיבה לצד שלישי על מנת שיפעיל אותה מטעמו, מהווה סוגייה מרכזית שהצדדים חלוקים בה. לפיכך, לטענתה, "היה על הבורר להכריע באופן חד משמעי כי המשיבה הפר....את תניות הסכם השכירות". מסקנתה של המשיבה מכך היא: "מעבר לכל ספק, כי הבורר הנכבד התעלם ו/או לא הכריע עניינית בסוגייה הקרדינלית שהובאה להכרעתו" (עמוד 5 לעתירה). בפסקה 13 לפסק, מתייחס הבורר במפורש לסוגייה זו ואומר:   "אני קובע עוד כי אוריינט לא הפרה את תנאי השכירות על ידי הפעלתה בידי זכיין...".   הבורר, אפוא, התייחס גם התייחס לסוגייה זו, וכל טענתה של המבקשת היא, כי הבורר לא הגיע בעניין זה לתוצאה העדיפה עליה. לפיכך, אל לה לטענה זו להישמע בבקשה לביטול הליך בוררות, ובודאי לא במסגרתו של סעיף 24(5), שכן שאלת הפרת תנאי השכירות לא נמסרה כשאלה בפני עצמה בה צריך הבורר לפסוק, אלא זו פלוגתא שהבורר לוקח בחשבון שיקוליו כאשר פוסק הוא בעניינים בהם התבקש לפסוק, וכפי שראינו לעיל, אכן פסק הוא בעניין זה.   למעלה מן הדרוש, אוסיף כי כשמקבלים הצדדים על עצמם למסור את חילוקי הדעות שביניהם לבוררות, מקבלים הם עליהם את שיקול דעתו של הבורר ואת הבנתו את החוק ואת העובדות, ואינם יכולים לקבול, כי אלה מוטעים היו. על כן, אף אם טעה הבורר בדבר הלכה או בשיקול דעת, אין בכך כדי לבטל את הכרעתו, שהרי על מנת כן קיבלוהו הצדדים עליהם (ראה ע"א 388/81 תימורים - מושב שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ נ' משתלות ויצמן ואח', פ"ד לו(4), עמוד 264.   גם דינה של טענה זו להידחות.   הבורר לא נימק את פסקו על אף שהתבקש לעשות זאת על פי הסכם הבוררות (ס' 24(6) לחוק).   13. לטענת המבקשת, סעיפים 21 ו-23 לפסק הבורר אינם מנומקים.   סעיפים אלה, אליהם מתייחסת המבקשת בטענה זו, הנם סעיפים אופרטיביים המציגים את החלטתו של הבורר, לכן אין פלי שסעיפים אלה אינם מנומקים לכשעצמם. אולם סעיפים אלה הנם החלטות ומסקנות פרי הניתוח והנימוקים של הבורר, אותם ניתן למצוא בגוף הפסק. ואכן, בגוף הפסק ניתן לראות את ניתוח ההסכם האחרון, עליו התבססו החלטותיו האופרטיביות. המבקשת, ככל הנראה, אינה מסתפקת בנימוקים שנתן הבורר בפסק, אולם כבר נאמר בפסיקה בהקשר להיקף הנימוק שעל הבורר לנמק את פסקו, כי אומנם אין להסתפק באמירות כגון: "לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים הגעתי למסקנה כי התביעה מוצדקת". מאידך גיסא, אין מקום לקבוע מבחן נוקשה, לפיו על הבורר לנמק את פסקו כשופט המנמק את פסק דינו. מבחן כזה עלול הוא להרבות התדיינויות בשאלה אם עמד הבורר בנטל הנימוק המוטל עליו, דבר שיסכל את המטרה שלשמה בחרו הצדדים בדרך קצרה ותכליתית של בוררות כדי לסיים את חילוקי הדעות שביניהם (ראה ע"א 1325/92 רמי קולקר נ' דיפלומט אופנועים (1985)בע"מ, פ"ד מז(3), עמוד 96). לגבי היקף ההנמקה שיש להסתפק בו, אמר כב' השופט גולדברג בע"א 1325/92 לעיל:   "סבורני, כי די בכך שהפסק ינומק כך שיהא בו להראות לקורא כי לא נעלמו מעיני הבורר הנושאים שעמדו לפניו להכרעה, כי לא נשתכחו מלבו טענות הצדדים, וכי מצויים בו התייחסות עניינית לכל אלה וכן טעמים, לפחות בתמצית, שהביאו לתוצאת הפסק".   פסק הבוררות בו עסקינן אינו נופל מאמות המידה לעיל, לפיכך גם דינה של טענה זו להידחות.   הבורר פסק שלא על פי הדין המהותי ודיני הראיות (סעיף 24(7) לחוק).   14. המבקשת מעלה בעתירתה שורה של טענות לפיהן הבורר התעלם ו/או לא נתן משקל ראוי לדין המהותי ולדיני הראיות וזאת על אף שהיה כפוף להם מכוח סעיף 33.1.4 להסכם השכירות, העוסק בהסכם בוררות בין הצדדים. בדוגמאות שנותן המבקש, מנסה הוא להראות כי התוצאות אליהן הגיע הבורר אינן מתיישבות עם הדין המהותי או אף סותרות אתו. דא עקא, שאין זה מספיק על מנת להיכנס בגדרו של סעיף 24(7) לחוק ולפסול את פסק הבורר. אין כוונתו של סעיף זה שבית המשפט יפסוק במקומו של הבורר. גם אם טעה הבורר בדין, לא יחליף בית המשפט את שיקול דעתו בשיקול הדעת של הבורר. משמעות עילת הביטול שבסעיף 24(7) אינה אלא זאת - שאם הבורר חויב בהסכם לפסוק לפי הדין - עליו לעשות כן. התעלם מהדין ביודעין ובמכוון - יבוטל הפסק. אבל אם התכוון לפסוק בהתאם לדין וטעה לגביו - אין טעותו ניתנת לתיקון במסגרת עילת הביטול הזו (ראה ספרה של אוטולנגי, לעיל, עמוד 256). כלומר, הדגש הוא על פעולותיו ומעשיו של הבורר ולא על תוצאתם של אלה ומקום שהבורר נכשל וטעה בדין, להבדיל ממקרה בו התכוון שלא לפסוק לפי הדין בהמרותו את רצון הצדדים, לא קיימת עילה לביטול פסק הבוררות (ראה רע"א 113/87 חברת נתיבי איילון בע"מ נ' יהודה שטאנג ובניו בע"מ, פ"ד מה(5) עמוד 516).   גם דינה של טענה זו של המבקש להידחות, שכן אין לומר במקרה דנן, כי התעלם הבורר ביודעין ובמכוון מן הדין.   תוכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור (ס' 24(9) לחוק) וכי קיימת עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד (ס 24(10) לחוק)   15. בשתי טענות אלו לא מצאתי ממש ואני דוחה אותן .   התוצאה היא שהבקשה לביטול פסק הבורר נדחית אני מחייבת את המבקשת לשלם למשיב את הוצאות המשפט ושכ"ט עוד בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.   16. המזכירות תעביר העתק פסק דין זה לבאי כח הצדדים.  יישוב סכסוכיםשכירותבוררות