כללי:   התובע היה חייב לנתבעת בגין ערבותו על פי שטר חוב, לחובו של צד ג' לנתבעת. בתאריך 10.04.00 נפתח נגד התובע תיק הוצאה לפועל שמספרו 2-00-30024-01.   בחודש מרץ פנה התובע באמצעות ב"כ דאז עו"ד יוסי אומיד לב"כ הנתבעת והגיע עמה להסדר לפיו ישלם התובע לנתבעת סך של 15,000 ₪ לסילוק מלא וסופי של החוב בתיק ההוצאה לפועל. התשלום כאמור יערך בתשלומים חודשיים בסך 700 ₪ כל אחד החל מיום 15.04.011 ובכל חודש הבא אחריו עד לפירעון מלא.(נספח ב' לכתב התביעה).   באותה עת סכום החוב בתיק ההוצאה לפועל הנ"ל עמד על 15,960 ₪. ביום 11.03.01 מסר התובע לנתבעת שיקים כמוסכם. ביום 15.03.01 קיבלה הנתבעת סך של 28,569 ₪ מאת מגדל חברה לביטוח בע"מ, בניכוי מס בסך 9,999 ₪, היינו סך של 18,570 ₪ בסמוך לאחר יום 15.03.01.(נספח ה' לכתב התביעה). את הסך הנ"ל קיבלה ב"כ הנתבעת לאחר הטלת עיקול צד ג' אצל המחזיקה ,מגדל חברה לביטוח בע"מ, וזאת למרות הסכם הפשרה שהושג בין הצדדים לפיו התחיבה הנתבעת להימנע מנקיטת הליכים.   בתאריך 24.04.02 פנה התובע לב"כ הנתבעת בדרישה להחזרת כספים המגיעים לתובע , סך של 18,570 ₪ שנגבו מצד ג' בנייכוי 15,000 ₪ שהינו הסכום המוסכם בהסכם הפשרה כמפורט , היינו סך של 3,570 ₪.   ביום 31.05.02 קיבל ב"כ התובע מכתב מאת ב"כ הנתבעת שהינו סכום השיקים שמסר התובע לנתבעת ונפרעו. גרסת התובע:   ביום 28.09.98 ערב התובע לגיסו ערבות אוואל על גבי שטר חוב בסך 20,000 ₪. מכוח חבותו השטרית,נפתח כאמור,נגד התובע, תיק הוצאה לפועל. התובע לא התנגד לביצוע השטר נגדו.   התובע הגיע עם הנתבעת להסכם פשרה כאמור לעיל. (נספח ב' לכתב התביעה). גרסת התובע מפנה את רוב חציו לעבר ב"כ הנתבעת, עו"ד רחל בן שלוש. טענת התובע היא כי עו"ד בן שלוש לא טרחה ליידע את לשכת ההוצאה לפועל בדבר קיום ההסכם בדבר הסדר התשלומים, ולכן על אף הסכם הפשרה קיבלה את הכספים שנפדו מחברת הביטוח.   עו"ד בן שלוש ידעה כי החוב נפרע ובכל זאת המשיכה לגבות חוב שאיננו קיים באמצעות השיקים שנמסרו לידיה. עקב פדיון מוקדם של קופת הביטוח, נוכה מקופתו סך של 9,999₪. (נספח ה' לכתב התביעה). כמו כן, קיבלה הנתבעת את תשלום החוב מידי קופת הביטוח סכום העולה ב-960 ₪ מהמוסכם בהסכם הפשרה שנערך עם התובע. זהו לב התביעה, וההפסד הכספי הממשי עליו נסמך התובע.   לעניין שבירת החיסכון, התובע טוען, כי לא היה מקום לשבור את החסכון כיוון שההסכם נחתם ביום 11.03.01 והכסף התקבל ביום 15.03.01 ולכן, לדידו קיבלה הנתבעת את כספי חברת הביטוח לפני שעשתה הסדר תשלומים עם החייב. גרסת הנתבעת:   החייב ניהל קשרים עסקיים עם הנתבעת, נותר חייב לה כספים, והביע נכונות לפרוע את החוב.(סעיף 4, לתצהיר מטעם הנתבעת).   לטענת הנתבעת אין כל סיכוי ממשי או אמיתי שהנתבעת ביקשה לממש את הקופה לאחר הסכם הפשרה. חברות הביטוח לא ממהרות לממש קופות גמל, הדבר אורך חודשים, שבמהלכם מנסה חברת הביטוח לגרום לכך שהחייב ישלם את חובו בדרך אחרת בין היתר בכך שהן מזדרזות להודיע למבוטח על העיקול ומייעצות לו להסדיר את החוב.   בהסכם הפשרה סוכם על עיכוב הליכים רק לאחר פירעון השיק הראשון שניתן ליום 15.04.01. מהסכמה זו משתמע שעד ליום 15.04.01, אין עיכוב הליכים והזוכה זכאית לנהל הליכים ולקבל כל תשלום.(נספח ב' לכתב התביעה)   לטענת התובע כי הנתבעת המשיכה להפקיד שיקים על פי ההסדר למרות שקיבלה את מלוא החוב מחברת הביטוח, הנתבעת טענה כי הדבר היה בתום לב,היא החזירה את מלוא הכספים ואף התנצלה. (ס' 12 לתצהיר מטעם הנתבעת ונספח ו' לכתב התביעה לטענת הנתבעת רק לאחר שקיבל התובע הודעה מחברת הביטוח על כוונה לממש את הקופה פנה בעקבות כך לנתבעת. המחלוקות:   השאלה העומדת על הפרק הינה האם על הנתבעת מוטלת חובה לפצות את התובע בגין נזקים שנגרמו לו עקב שבירת תוכנית החיסכון בהליכי ההוצל"פ? שאלה נלווית היא האם זכאי התובע להחזר כספי מסוים בסך 9,999 ₪ בגין הליכי העיקול הנ"ל, וכן את הסכום של 960 ₪ ששולמו לתיק ההוצל"פ יותר מאשר סוכם בהסכם הפשרה.   הכרעה:   אין עוה"ד בן שלוש עומדת לדין בתובענה זו. ס' 2 לחוק השליחות,תשכ"ה - 1965. "שלוחו של אדם כמותו, ופעולת השלוח, לרבות ידיעתו וכוונתו, מחייבת ומזכה, לפי הענין, את השולח". אחריות עוה"ד לפעילויותיה במסגרת עבודה הינה אך ורק מתוקף מעמדה כשלוחה של החברה.   החברה היא העומדת לדין, וכל הטענות שמעלה התובע כלפי עו"ד בן שלוש, הן מתוקף מעמדה כשלוחה של החברה, ולא באופן אישי.   לגופם של דברים, ביום 28.04.02 הועבר לתובע שיק בסך 2,609.33 ₪ בגין החזר כספי חייב בתיק ההוצל"פ. על כן, פנה התובע ללשכת ההוצל"פ ובדק את מהות ההחזר.   בתאריך 24.04.02 פנה התובע לב"כ הנתבעת בדרישה להחזרת כספים המגיעים לו. תמוה הדבר בעיני כיצד לגרסת התובע רק בעקבות ההחזר הכספי פנה לב"כ הנתבעת, כאשר תאריך פנייתו לב"כ הנתבעת קודם לתאריך קבלת השיק?   השאלות להכרעה הן: האם התרשלה הנתבעת, כאשר איפשרה את שבירת תוכנית החיסכון? האם הנתבעת ידעה או היה עליה לדעת שתוכנית החיסכון נשברה? מנגד, יכול ואף התובע קיבל הודעה מוקדמת מחברת הביטוח ועל כן נזכר להגיע להסדר עם הנתבעת לפני שבירת הקופה. כלומר, קיימת השאלה האם התובע מצידו נהג ברשלנות?   כאשר אני בוחנת את התאריכים זה מול זה , בקשת מימוש הכספים אשר הוגשה ביום 06.11.00. אל מול תאריך החתימה על הסכם הפשרה ביום 11.03.01 ותאריך קבלת כספי העיקול 15.03.01 תאריך התשלום הראשון ובעקבותיו עיכוב הליכי הוצל"פ 15.04.01 , אני מגיעה למסקנה, כי גרסת הנתבעת עדיפה. פרקליטת הנתבעת, אשר שיגרה בקשת מימוש כספים בחודש נובמבר 2000, לא היתה אמורה לצפות, כי הכספים ימומשו בחודש מרץ 2001.   בספרו של כבוד השופט דוד בר אופיר, "הוצאות לפועל הליכים והלכות" מהדורה חמישית הוצאת פרלשטיין-גינוסר עמ' 446 נאמר: "עיקול על חשבון עו"ש בא במקום דרישות החייב להעמיד לרשותו את הכספים המופקדים שם, כשהדרישה באה לכלל ביטוי בצורת שיק או חתימה על קבלה בעת קבלת הכסף או בדרך אחרת. אותו עיקרון חל גם על עיקול שהוטל על חשבון חיסכון. גם עיקול זה בא במקום דרישה של החייב עצמו, ואין צורך בדרישה אישית שלו כדי לקבל את הכסף לרשותו. לכל היותר יפסיד החייב את כל טובות ההנאה המצטברות לסכום החיסכון, כאשר מושכים אותו בטרם עת".   כך פעלה הנתבעת בענייננו. היא אחזה בידה שטר חוב בחתימת ערבות של התובע. התובע דכאן, הנתבע בהוצל"פ, לא התנגד לביצוע השטר ולפיכך הפכה חבותו חלוטה לצורך הליכי הוצל"פ.   מכאן, שהנתבעת היתה זכאית לאחוז נגדו בהליכי הוצל"פ שונים ולרבות הטלת עיקול על כספי החיסכון שלו בחברת מגדל. ראינו כי עיקול כאמור הוטל ונרשם, זמן רב לפני שנכרת הסכם הפשרה. אף בקשת המימוש של כספי החיסכון במגדל הוגשה זמן רב לפני שנכרת הסכם הפשרה. בקשת המימוש הוגשה בחודש נובמבר 2000 והסכם הפשרה נכרת רק ביום 11/3/01, כארבעה חודשים לאחר מכן.   לא ראיתי בחומר הראיות שהוגש בפני, כל בסיס לטענתו של התובע, כי הנתבעת ידעה או שהיה עליה לדעת על כך כי המימוש של כספי החיסכון במגדל עתיד להתבצע במהלך חודש מרס 2001.   אציין כי על פי מסמכי ההוצל"פ שהוגשו לעיוני, הגישה הנתבעת, בסמוך להגשת בקשת מימוש כספי העיקול על תוכנית החיסכון בחברת מגדל, גם בקשת מימוש כספים שהוחזקו במתכונת דומה בחברת ביטוח הדר. הכספים בהדר לא מומשו עד עצם היום הזה.   מניין לנו כי הנתבעת ידעה שהכספים, אשר מקורם במגדל ימומשו? מניין לנו כי מבחינת הנתבעת גורלם של הכספים במגדל לא היה אמור להיות זהה לגורלם של הכספים בהדר, דהיינו חוסר מימוש.   ומהזווית האחרת - התובע מכוון חיציו כלפי הנתבעת, בטענה כי ידעה או היה עליה לדעת על המימוש הצפוי. אולם מידיעתו השיפוטית של בית המשפט היא, כי לשכת ההוצל"פ נוהגת לחייב צדדי ג', להתרות בלקוחם, כי העיקול שהוטל על נכסיו אצלם, הוא בסכנת מימוש. בצו המימוש שיצא תחת ידו של ראש ההוצל"פ בענייננו, מופיעה הוראה כאמור, המופנית לצד ג' מגדל. לפי זה, תיאורטית, מגדל התרתה בתובע כי הכספים עתידיים להתממש, ודבר זה הביא אותו לכאורה לכרות הסכם פשרה עם הנתבעת. גרסה זו, אפשרית ממש כגרסת התובע. אם כי, גרסה זו מטילה את האחריות למחדל של שבירת החיסכון במגדל על שכם התובע ולא על שכם הנתבעת.   ציינתי תאוריה זו, רק כדי להבהיר כי במצב העובדתי הנתון אין לדעת מי מבין שני הצדדים התרשל והביא לשבירת כספי החיסכון ממגדל ללא צידוק. אחריותה של הנתבעת לחומר הראיות אינה ברורה כלל ועיקר. לא הוכחה ידיעה פוזיטיבית שלה על כוונת מגדל לשבור את כספי החיסכון ולממשם. לכן, לא נוכל לומר כי הנתבעת, כרתה את הסכם הפשרה, בידיעה ברורה שהיא עתידה לקבל כספים ממקור נוסף מעבר לכספי הפשרה. הנתבעת אכן טענה, טענה מתקבלת על הדעת, כי אילו היתה יודעת שיתקבלו כספי מימוש ממגדל, לא היתה מסכימה להסכם הפשרה, אשר הפחית מסכום החוב הכללי, ואשר במסגרתה קיבלה פחות ממה שהיתה יכולה לקבל מכספי המימוש.   עסקינן בתביעה אזרחית. נטל הראיה מוטל על התובע שהוא בחזקת "המוציא מחברו". התובע לא הרים את הנטל, ולא הראה ידיעה פוזיטיבית של הנתבעת על כוונת המימוש. התובע לא הראה, כי הנתבעת פעלה באופן רשלני בנושא המימוש. עיכוב ההליכים על פי הסכם הפשרה היה אמור להיכנס לתוקף רק לאחר ביצוע התשלום הראשון ביום 15/4/01. עד שהגיע מועד זה, כבר הועברו הכספים ממגדל וזאת ביום 15/3/01. התובע איחר בכריתת הסכם הפשרה, ובביצוע התשלום הראשון לפיו, ועל כן התרגשה עליו הרעה של שבירת חסכונותיו. אשם זה אינו רובץ לפתחה של הנתבעת.   מתחת לפני השטח, סמויה מן העין ולכאורה אינה נחוצה להכרעה בתביעה זו, עוברת עובדה חשובה. למרות שמגדל שברה את חסכונות חייו של התובע, גרמה לו נזק כספי נכבד והעבירה את הכספים לנתבעת באמצעות פרקליטתה, עורכת דין בן שלוש, בכל זאת המשיכה עורכת דין בן שלוש בשם הנתבעת, לגבות כסדרם את התשלומים על פי הסכם הפשרה. עורכת דין גב' בן שלוש, בתפקידה כפרקליטת הנתבעת, הזוכה בהוצל"פ, לא דיווחה לתובע כי התקבלו הכספים ממגדל עוד ביום 15/3/01, כספים בסכום שהיה בו כדי לכסות את מלוא סכום החוב. עורכת דין גב' בן שלוש, בתפקידה כפרקליטת הנתבעת, הזוכה בהוצל"פ, המשיכה לגבות את התשלומים על פי הסכם הפשרה שנחתם ביום 11/3/01. התשלום הראשון שביצע התובע לידיה היה ביום 15/4/01 וכך הלאה וכך הלאה מידי 15 לחודש, בלי שהתובע ידע כי למעשה חובו כבר נפרע.   עו"ד גב' בן שלוש, בתפקידה כפרקליטת הנתבעת, הזוכה בהוצל"פ, לא דיווחה ללשכת ההוצל"פ, על התקבולים שקיבלה מידי התובע מחוץ לכותלי הלשכה. אילו היה מבוצע דיווח כאמור, היה מתגלה מייד, כי למעשה החוב כבר נפרע באמצעות הכספים שנתקבלו ממגדל.   זה המקום להזכיר, כי על פי תקנה 17 א' (א) לתקנות ההוצל"פ תש"ם - 1979, מוטלת על זוכה החובה לדווח ללשכת ההוצל"פ על כל תקבול שקיבל על חשבון החוב שלא באמצעותה, וזו תוך שבעה ימים מקבלת התקבול.   התובע, החייב בהוצל"פ גילה באקראי ולא באמצעות עורכת דין גב' בן שלוש, כי חובו נפרע על ידי מגדל. זאת באמצעות מכתב שקיבל מלשכת ההוצל"פ ובו החזר כספי משרדי הכספים שמומשו על ידי מגדל. התובע קיבל מכתב זה כשנה לאחר שהכספים כבר מומשו, והוא עמד בחלק נכבד מבין התשלומים על פי הסדר הפשרה, שכרת עם הנתבעת, באמצעות עו"ד גב' בן שלוש.   התובע התרעם, ובצדק, על כך שנאלץ להמשיך לשלם לאורך תקופה עבור חוב שכבר נפרע. התובע התרעם עוד, על כך, שאילו לא היה מקבל מכתב מהוצל"פ, ובו דיווח על שבירת חסכונו במגדל, לא היה יודע כלל שהחוב נפרע.   אכן, חובתה של הנתבעת, הזוכה בהוצל"פ, באמצעות פרקליטה עו"ד גב' בן שלוש, היתה להודיע לתובע (חייב ההוצל"פ) על פירעונו של החוב. טעם לפגם, מצוי בהתנהגות הנתבעת או פרקליטתה. אי הדיווח על פירעון החוב באמצעות שבירת כספי החיסכון במגדל, והמשך גביית הכספים מחוץ למערכת לשכת ההוצל"פ, ובלי דיווח על הגבייה הזו ללשכת ההוצל"פ, הוא בעייתי, וזאת בלשון המטעה. כפי שראינו בתקנה 17 א (א) הנ"ל, לתקנות ההוצל"פ, זוהי אפילו הפרת חובה חקוקה.   כאשר התובע גילה זאת, והתריע על כך בפני פרקליטת הנתבעת, עו"ד גב' בן שלוש, היא הגיבה בשפע התנצלויות, הסברים על טעות אנוש, ותקלה שנפלה במערכת הגביה במשרדה. גב' בן שלוש, גם צירפה לתגובתה מכתב ובו שיק להחזר מלוא הכספים שגבתה מן התובע על פי הסדר הפשרה מחוץ לכתליה של לשכת ההוצל"פ.   התובע, לא יכול היה איפוא לתבוע את הנתבעת או את פרקליטתה, על גביית כספים ביתר. כיצד יכול התובע, להתמודד עם טענה של "טעות אנוש", אליה נילוו התנצלות ושיק החזר?   אולם, ליבו היה כבד עליו, עקב מעשיה אלה של הנתבעת באמצעות פרקליטתה, ועל כן הגיש את התביעה הנוכחית. התירוץ לתביעה הנוכחית, הוא כאמור אקט שבירת הכספים. ברם, גם כאן לא יוכל התובע להיפרע מהנתבעת, שכן כפי שביארתי לעיל, לא הוכח כי היתה לנתבעת או לפרקליטתה, ידיעה מוקדמת על השבירה הצפויה.   התחושה הכללית של התובע, היא כי הנתבעת ופרקליטתה, נהגו בו שלא כדין. מהמתואר לעיל, עולה, כי אכן נפל דופי באופן ההתנהלות בתיק ההוצל"פ אשר נוהל על ידי הנתבעת, באמצעות פרקליטתה, כנגד התובע. ברם, למרבה הצער, התובע לא ביסס עילה משפטית ראויה ולא הוכיח עובדתית כי הנתבעת או פרקליטתה פעלו נגדו שלא כדין כאשר מימשו את החיסכון במגדל. לכן, תביעתו בעניין זה נדחית.   אשר לעובדות הרוחשות מתחת לפני השטח, דהיינו גביית כספים ללא דיווח מחוץ לכותלי לשכת ההוצל"פ, כאשר החוב האמיתי נפרע, הרי בעניין זה אין התובע יכול להיפרע מן הנתבעת שהתנצלה, הכירה בטעותה, והחזירה את מלוא הכסף שגבתה.   התוצאה היא, כי למרות כל המסה שעבר התובע, בנפתולי ההוצל"פ תחת שבטה של הנתבעת, אין בסיס בדין לזכותו בסעד כלפי הנתבעת, במסגרת תובענה זו. תהא תוצאה זו, מצערת ככל שתהא.   המקום היחיד, בו נוכל לסייע ולו במעט לתובע, הוא החזר כספי של 960 ₪. בהסכם הפשרה הוסכם בין הצדדים על תשלום של 15,000 ₪, לסיום התיק בהוצל"פ. התקבול אשר הגיע לתיק ההוצל"פ, מקופת הביטוח במגדל היה 15,960 ₪. על כן, בשילובו של הסכם הפשרה, מיום 11/3/01, עם התקבול שנכנס לקופת ההוצל"פ, מתוך כספי מגדל, ביום 15/3/01, מתקבלת יתרת זכות לטובת התובע בסכום של 960 ₪.   אשר על כן, אני קובעת כי את הסכום של 960 ₪, על הנתבעת להשיב לתובע. הסכום יהיה צמוד למדד הידוע וישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 15/3/01 ועד התשלום המלא בפועל.   מעבר לזה, אין התובע זכאי למאומה.   סיכום:   התביעה נדחית ברובה הגדול. אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך 960 ₪ צמוד ונושא ריבית מיום 15/3/01 ועד התשלום המלא בפועל. כן תשא הנתבעת בתשלום אגרת המשפט כערכה ביום הוצאתה, ושכר טרחת עו"ד התובע בסך של 2,000 ₪ בצרוף מע"מ הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.    ניתן היום ה' ב אדר ב, תשס"ג (9 במרץ 2003) בהעדר הצדדים.   המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.   ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.   גרוסמן נועה, שופטת חוזההוצאה לפועלהסכם פשרהפשרה