ח-ן מוגבל צ'ק שחזר

ב-9.7.2002 הוגשו בלשכת ההוצאה לפועל בחדרה 4 בקשות לביצוע שיקים, בסכום נקוב כולל של 212,145 ₪, כשהחוב בגינם למועד זה עומד על לסכום של כ-357,000. ואלה פרטי בקשות הביצוע: שתי בקשות ביצוע (ת/2 א' ו-ת/2 ב') הוגשו בגין 3 שיקים אשר חתומים על ידי הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") וערוכים לפקודת אורי בלושטיין: בקשת ביצוע ת/2 א' מתייחסת לשיק בסכום של 50,000 ₪ שזמן פירעונו 30.10.96. על פני השיק ניתן להבחין בקושי רב בשרידי חותמת בלתי קריאה, אולי של הבנק הנמשך. בקשת ביצוע ת/2 ב' מתייחסת לשיק בסכום של 50,000 ₪ ולשיק בסכום של 2,145 ₪ שמועד פרעונם חל באותו יום - 10.1.96. שיקים אלה משוכים על חשבונם של הנתבע ואשתו - הגב' פנינה צלניק, ובקשת ביצוע זו הוגשה גם נגדה. שני השיקים הוחזרו על ידי הבנק הנמשך בציון "אכ"מ". שתי בקשות ביצוע (ת/2 ג' ות/2 ד') הוגשו בגין שיקים חתומים על ידי הנתבעות 3 ו-4. בקשת ביצוע ת/2 ג', מתייחסת ל-3 שיקים בסכום של 20,000 ₪ כ"א; משוכים על ידי הנתבעת 3 וערוכים לפקודת אורי בלושטיין; למועדי פירעון אשר חלים ביום הראשון של החדשים יוני, יולי ואוגוסט 1997. שיק אחד חזר בציון "אכ"מ" ושניים אחרים בציון "ח-ן מוגבל". מנספח ד' לתצהיר עדות ראשית של התובעת שכותרתו "אישור", עולה שהשיקים הללו הם חלק מסדרה בת 6 שיקים; כי מדובר ב"כסף שנתקבל מהחסנת כלי רכב שמירה מסים בטוח וכו'", וכן שהנתבע ואחד בשם "חיים" ערבים לפירעונם. בקשת ביצוע ת/2 ד' מתייחסת לשיק בסכום של 50,000 ₪ אשר משוך על ידי הנתבעת 4; ערוך לפקודת הנתבע, וזמן פרעונו 28.1.97. על גב השיק מופיעות חתימות היסב של הנתבע - ושל אורי בלושטיין. שיק זה הוחזר על ידי הבנק הנמשך בציון " מוגבל". ב"אישור" בכתב יד שצילום מטושטש למדי ממנו מצורף כנספח ב' לתצהיר עדות ראשית של התובעת, נאמר שהנתבע "ערב באופן אישי" לשיק הזה, וכן שהוא נמסר לאורי בלושטיין עבור הלוואה שלקח עבורי בבנק הפועלים חיים עוזר". הנתבעים הגישו התנגדויות לביצוע השיקים, ובהתאם להסכמה דיונית בין הצדדים, ניתנה להם רשות להתגונן בכל התיקים, והדיון בהם אוחד. התצהיר העיקרי במסגרת ההתנגדויות לביצוע השיקים הנ"ל, ניתן על ידי הנתבע בשמו ובשם כל המבקשים האחרים - הגב' פנינה צלניק, ושתי החברות. תצהיר זה משמש כתצהיר עדות ראשית בהליך כאן. אורי בלושטיין ז"ל נפטר בנובמבר 2001. התובעת כאן היא אלמנתו. השיקים היו שמורים בכספת, וכפי שאמרה התובעת בעדותה: "ברגע שבעלי נפטר, הכספת נפתחה, בדקתי את כל החשבונות והחובות והתחלתי לגבות את החובות שלי"( פרוטוקול מ-15.1.04 עמ' 6). מתברר שהמנוח אורי בלושטיין, ניהל בחצר ביתו שבכפר מעש, עסק של אחסנת כלי רכב מעוקלים. הנתבע שהגדיר את עיסוקו כ"מסייע לעורכי דין בהוצאה לפועל" הפנה רכבים מעוקלים לאחסון בחצרם של בני הזוג בלושטיין. לטענתו, הוא והמנוח שיתפו ביניהם פעולה גם בעסקים אחרים, אך אלה לא פורטו. גרסת הנתבע בתצהירו היא: עם סיום הקשר העסקי בינו לבין אורי בלושטיין ז"ל, יתרת חובו למנוח עמדה על סך של 50,000 ₪, למרות שברשות המנוח נותרו "שיקים רבים המשוכים על המבקשת מס' 1 ובהסבתי" (סעיף 4 לתצהיר הנתבע); בינו לבין התובעת נחתם ב- 11.7.02, הסכם פשרה לפיו הסכום של 50,000 ₪ ישולם לתובעת לסילוק סופי ומוחלט של כל החוב - כולל הפרשי הצמדה וריבית; במעמד החתימה שולם לתובעת סכום של 20,000 ₪ במזומן, ואת היתרה בסכום של 30,000 ₪, היה עליו לשלם עד ל-26.7.02; כנגד תשלום היתרה, היה על התובעת להחזיר לו את כל השיקים שברשותה; בדיעבד הסתבר לנתבע שהוא הולך שולל על ידי התובעת ובנה, משום שיומיים לפני חתימת הסכם הפשרה, ומבלי שהדבר הובא לידיעתו בעת החתימה על ההסכם, הוגשו כל השיקים לביצוע בהוצאה לפועל, ועל חשבונות הבנק שלו ושל החברות הוטלו עיקולים. הנתבע רואה בפעולות הללו הפרה של הסכם הפשרה, וטוען כי הכוח המניע מאחורי התובעת הוא בנה - אלון בלושטיין, אשר יזם את הליכי ההוצאה לפועל בגין השיקים בשל מצבו הכלכלי הדחוק. הנתבע אף טוען שהתצהירים אשר הוגשו בתמיכה לבקשות להטלת עיקולים, נחתמו בפועל על ידי הבן אלון שזייף את חתימת אמו עליהם. חוות דעת מומחה של הגרפולוגית אורה כבירי, אשר הוגשה מטעם הנתבעים, תומכת בטענה זו, אלא שהתובעת אשרה וחזרה ואשרה שהחתימות הן חתימותיה, וכי כל הפעולות וההליכים ננקטו מרצונה ועל דעתה. בחקירה נגדית ובסיכומיו טען הנתבע שבמשך השנים הוא שילם לידיו של אורי בלושטיין מעת לעת סכומים שונים בגין השיקים, וכך פרע למעשה את מרבית החוב. את העובדה שאין בידיו כל אסמכתא לתשלום סכומים על חשבון השיקים, תולה הנתבע במערכת היחסים החברית ששררה בינו לבין אורי בלושטיין: כשם שהשיקים היו מונחים בכספת ולא הוגשו לביצוע, כך גם אין בידיו קבלות ואישורים על תשלום כספים בגינם. טענה נוספת שעלתה לראשונה בסיכומים היא: התובעת לא עמדה בנטל להוכיח את זכותה לתבוע על פי השיקים. היא הרי אינה "אוחז", וכמי שרק מחזיקה בשיקים כיורשת היה עליה להוכיח את הנתונים העובדתיים והמשפטיים אשר מבססים את זכותה ובעיקר, עבור מה ניתנו השיקים, ומהי יתרת החוב בגינם. אתייחס לטענות הללו ככל האפשר כסדרן. ההסכם מיום 11.7.2002 אשר מכונה בפי הנתבע הסכם הפשרה, פותח במילים: "בהתאם להסכם שנערך בין בני צלניק ושושנה בלושטיין שנערך לפני כשלושה חודשים הוסכם על 50,000 ₪ כולל ריבית והצמדה...". ואכן להסכם הנ"ל, קדם הסכם מ-23.3.2002, שלא צורף על ידי הנתבע לתצהירו ואשר זו לשונו: "ביום שבת בתאריך 23.3.2002 הוסכם כי בני צלניק יעביר את הסכום שהוסכם עליו בפגישה קודמת עד 1.4.2000 סך 50,000 ₪ תמורת צ'ק אישי על הסכום הנ"ל. סכום זה כולל ריבית על הסכום הנ"ל". לשון זו מדברת בעד עצמה ולא ניתן לקרוא בכתוב את מה שאין בו. אין בו הסכמה על כך ש-50,000 ₪ פורעים את כל השיקים שנחתמו על ידי הנתבע או שלהם ערב ואשר נמצאו בכספת של אורי בלושטיין ז"ל. מכיוון שההסכם מיום 11.7.02, מבהיר שהוא בא בהמשך להסכמה קודמת שקיומה הוכח, יש לקרוא את הכתוב בו כמתייחס לאותה הסכמה. במילים אחרות: אי אפשר לקרוא את המשפט שמופיע ב"הסכם הפשרה": "הוסכם על 50,000 ₪ כולל ריבית והצמדה" כמשפט תלוש שעומד על "רגליו שלו" פשוט משום שהוא אינו כזה. יש לקרוא אותו כהמשך ישיר "להסכם שנערך לפני כשלושה חדשים" אשר מצדו עוסק ב"צ'ק אישי" אחד ובסכום שהוסכם לסילוקו של אותו שיק - 50,000 ₪. יאמר עוד. כטענת התובעת, קריאת לשון ההסכמים הנ"ל כפשוטה, מתיישבת עם הגיונם של דברים ואינה מתיישבת עם הפרשנות של הנתבע. אין זה סביר שהתובעת אשר החזיקה בשיקים שבערכם הנומינלי עולה על 200,000 ₪, הסכימה לקבל תמורתם 50,000 ₪ בלבד, רק משום שהשתכנעה מדברי הנתבע שהוא פרע את מרבית החוב. כפי שנראה להלן, אין בידי הנתבע כל תיעוד לתמוך בו את טענת הפרעון. המסקנה המתבקשת אם כן היא, שלא הוכח על ידי הנתבע כי הוסכם בינו לבין התובעת שהתשלום של 50,000 ₪ אמור לסלק את מלוא חובו בגין השיקים שנותרו בכספת. מכיוון שכך, גם הטענה כי ההסכמה הזו הופרה - אין בה כדי להועיל לנתבע. ההפרה הנטענת, בין שהנתבע צודק באשם שהוא תולה בעניין זה בבנה של התובעת, ובין שלא - אינה נוגעת לעצם החבות בגין השיקים נשוא בקשות הביצוע, משום שממילא לא הוסכם שחובו של הנתבע בגין כל השיקים הוגבל לסכום שנטען על ידו. ונקודה אחרונה בהקשר זה. התובעת טוענת בתצהירה כי "הדיבור" "צ'ק אישי" שבהסכם מיום 23.3.2002, מתייחס לשיק נשוא בקשת הביצוע ת/2 א', אשר משוך על ידי הנתבע על חשבונו וסכומו 50,000 ₪. לפי שחלק מהשיקים נשוא פסק דין זה הוצאו על ידי תאגידים, התיאור: שיק אישי, יכול להתאים גם לאחד משני השיקים נשוא בקשת ביצוע ת/2 ב' שסכומו 50,000 ₪, כפי שאף עולה מדברי התובעת בחקירה נגדית. שיק זה משוך אומנם על חשבונם המשותף של הנתבע ואשתו, אך חתום על חתום על ידי הנתבע בלבד. ואולם, הנתבע לא העלה כל טענה כנגד זיהוי השיק מושא ההסכמות מיום 23.3.2004 ומיום 11.7.2004 עם השיק נשוא בקשת ביצוע ת/2 א' דווקא. טענה זו של התובעת "מוכחשת" רק במסגרת גרסתו הכללית של הנתבע שאותה ממילא לא ניתן לקבל. ואילו הגב' צלניק, במסגרת ההתנגדות מטעמה, הסתפקה בתצהיר לקוני לפיו כל העובדות הנוגעות לפרשה נשוא תיקים אלה, הן בידיעת בעלה - בני צלניק. כך למשל, לא הועלתה על ידה כל טענה כנגד עצם העובדה שהיא נתבעת בגין שיקים שאינם חתומים על ידה - רק משום שהם משוכים על החשבון המשותף לה ולבעלה. גם מטעם זה יוצא, שהשיק היחיד אשר "עונה" לחלוטין על התיאור "שיק אישי", הוא השיק נשוא בקשת ביצוע ת/2א', וכי יש לראות בו את השיק שאליו מתייחסות ההסכמות הנזכרות שבין התובעת לנתבע. הטענה שמרבית החוב כבר נפרע לא הוכחה כאמור באמצעות ההסכמות הכתובות שבין הנתבע לתובעת, ולא הוכחה גם בכל דרך אחרת. ההסבר בדבר מערכת היחסים החברית ששררה בין הנתבע למנוח, אינו יכול לחפות על העדר כל אסמכתא בעניין הסכומים שלטענת הנתבע שולמו על ידו במרוצת השנים על חשבון השיקים. במיוחד כך לאור עיסוקו של הנתבע שאף לא פירט באיזה סכומים מדובר. יתר על כן, הנתבע שלפתחו רובץ חוב כה גדול, נמנע מלזמן לעדות את מי שלטענתו הוא, ידע את האמת - אחיו של המנוח (פרוטוקול מ-15.1.2004, עמ' 8). הנטל להוכיח את הפירעון הנטען רובץ על הנתבע, ואין די בדיבורים כדי לסתור את שעולה מהעובדה שהשיקים נותרו בידי אורי בלושטיין ז"ל. נכון שהמנוח לא פתח בהליכים משפטיים לגביית החוב בגין השיקים, אבל הם גם לא הוחזרו על ידו לנתבע. הנתבע אף אישר שהמנוח בעצם סרב להחזיר לו את השיקים. הוא העיד: "ביקשתי ממנו מספר פעמים, הוא אמר שהשיקים בכסף (צ.ל. "בכספת" - נ.ר.) ושהוא לא יכול להוציא את זה" (פרוטוקול מ-15.1.2004, עמ' 8). המנוח נזהר אפוא שלא לשמוט מידיו את הראיות הנוגעות לחובו של הנתבע, למרות מערכת היחסים החברית ששררה ביניהם, כפי שלא וויתר על החתמת הנתבע על "אישורים" אשר מסבירים את מקור החוב שלפירעונו קיבל שיקים משוכים על ידי הנתבעות 3 ו-4, ועל ערבותו של הנתבע לפירעונם של השיקים הללו. אציין עוד, כי מהערבות האישית של הנתבע בגין השיקים שהוצאו על ידי הנתבעת 4 (נספח ד' לתצהיר התובעת), עולה שנתבעת זו חתמה על סדרה של 6 שיקים לטובת המנוח, ואם הוגשו לביצוע רק 3 שיקים מסדרה זו כפי שעולה מ-ת/2 ג', הדעת נותנת שהשיקים הנוספים נפרעו ולכן גם הוחזרו על ידי המנוח. עצם ההימנעות של המנוח מלתבוע את פירעונם של השיקים נשוא בקשות הביצוע, חרף העובדה שחלף זמן רב ממועד פירעונם, אינה מהווה אפוא, ראייה לכך שהשיקים הללו נפרעו על ידי הנתבע, כפי שהוא טוען. לכל היותר, השיהוי הזה אפשר שיכול היה לתמוך בטענה של הנתבע לעניין הפחתת הריבית שנצברה על סכומי השיקים בתקופה שקדמה למועד הגשתם לביצוע, אלא שכל טענה בעניין זה לא הועלתה על ידי הנתבע. נותרה הטענה שהתובעת לא הוכיחה את זכותה לתבוע על פי השיקים. ב"כ הנתבע מסתמך בעניין זה על דברי בית המשפט העליון בע"א 537/89, רמטקס ביח"ר לאריגה בע"מ נ' Rainbow Window Fashion Inc. (פ"ד מז (4) 573), בדונו בשאלה אם אחיזה בשטר היא תנאי חיוני לצורך תביעה בעילה שטרית. ביחס למי שאינו "אוחז" נאמר מפי הנשיא ברק: "במקרים אלה ואחרים חייב התובע שאינו אוחז לטעון ולהוכיח את הנתונים (העובדתיים והמשפטיים) המבססים את זכותו..." בהבדל מאוחז שלו "מעמד בדין מכוח אחיזתו ואין הוא צריך לטעון ולהוכיח מעבר לאחיזתו. מי שאינו אוחז צריך להוכיח ולטעון כי מתקיימים התנאים המעניקים לו זכות על-פי השטר (חרף היעדר האחיזה)". על יסוד הדברים הללו טוען ב"כ הנתבע כי היה על התובעת, כמי שאינה אוחז בשיקים להוכיח את מקור החוב שבגינו ניתנו השיקים ואת היתרה הבלתי מסולקת של החוב הזה, לנוכח העובדה שהנתבע טוען כי הוא פרע את מרביתו - ולא היא. בית המשפט כיוון בדברים הללו להוכחת זכותו של המחזיק בשטר לבוא מכוחו של "אוחז". לכן, כל שנדרש ממי שהוא יורש שאינו הנפרע על פי השטר, הוא לטעון ולהוכיח שהוא יורש של הנפרע. בית המשפט בע"א 537/89 הנ"ל, התייחס לסוגיית היורש במפורש באומרו: "כך למשל בדוגמת הירושה עליו לטעון ולהוכיח כי הוא יורש". משהתקיימה דרישה זו, עומדת ליורש הזכות לתבוע בעילה שטרית, והוא אינו צריך להוכיח מה שהאוחז היה פטור מהוכחתו במקרה כזה, לפי דיני שטרות. במילים אחרות, כפי שאורי בלושטיין ז"ל, אילו הגיש הוא את השיקים לביצוע, לא היה חייב בהוכחת מקור החוב ואת העובדה שהחוב בגינם לא נפרע, כך גם מי שנכנס כיורש לנעליו. (לסוגיית היורש והחזקות העומדות לו, על פי פקודת השטרות כמי שבא בנעלי האוחז, ראה גם: ע"א 326/78, יהודית גרבוב ואח' נ' חיים (הנס) פישמן, פ"ד לד(3) 792). למעלה מהדרוש אוסיף, כי ביחס לשיקים אשר חתומים על ידי הנתבעות 3 ו-4, מקור החוב והסיבה לכך שהנתבע ערב לו, כן הוכח על ידי התובעת, כפי שעולה מנספחים ב' ו-ד' לתצהירה. התובעת הצהירה שהיא היורשת היחידה של בעלה וגם צרפה צו קיום צוואה, שממנו ניתן אומנם ללמוד שהצוואה קויימה אך לא ניתן לדעת מיהו היורש על פי הצוואה. עם זאת, הנתבע שניהל עם התובעת משא ומתן ביחס לשיק אישי שלו, בוודאי ראה בה יורשת של המנוח; ב"כ הנתבע חוזר בסיכומיו מספר פעמים על תיאורה או כינוייה כיורשת, ולעצם "מעמדה" כיורשת של בעלה המנוח, אין בפיו למעשה כל טענה. התוצאה היא שגם הטענה הזו, בנסיבות המקרה, דינה להידחות. אין חולק כי ההסכם ביחס לשיק בסכום של 50,000 ₪ נשוא בקשת ביצוע ת/2 א' - קויים, אם גם באחור מה. הבן אלון אף אמר בעדותו: "לדעתי אין מניעה להחזיר לו את השיק". אשר על כן, יש לקבל את ההתנגדות ביחס לשיק הנ"ל - הבקשה לביצועו הוגשה בתיק הוצל"פ מס' 1-02-08028-12 ולדחות את התביעה בגינו. התובעת רשאית להמשיך בהליכי ההוצאה לפועל ביתר תיקי ההוצאה לפועל. בנסיבות המקרה, במיוחד לאור העובדה שהשיקים הוגשו לביצוע כעבור 6 שנים ויותר ממועד פרעונם, איני עושה צו להוצאות. ניתן היום בלשכתי בהעדר הצדדים. המזכירות תשלח פסק דין זה לצדדים. נורית רביב, שופטתנבו.שיקיםשיקים ללא כיסוי