לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב אשר מחק על הסף את התביעות שהגיש המערער כנגד המשיבים.   [1] עובדות המקרה, כפי שעולות מטענות המערער ומן המסמכים המצויים בתיק בית הדין: [א] המערער הגיש בבית הדין האזורי בתל אביב תביעה נגד ארקיע בע"מ (להלן: ארקיע), ונגד הסתדרות העובדים הכללית החדשה וועד עובדי ארקיע (שניהם ייקראו להלן: ההסתדרות). מכתב תביעתו של המערער עולות העובדות הבאות: המערער עבד כטכנאי מטוסים בארקיע, חברה לאחזקת מטוסים ושירותים תעופתיים, החל מחודש 12/1979 ועד לפיטוריו בחודש 7/1998. ההסתדרות היא הארגון היציג של עובדי ארקיע. המשיב מס' 2, ועד עובדי הקרקע של חברת ארקיע בע"מ, הוא אורגן של ההסתדרות והמוסמך לטפל ביחסי העבודה בארקיע. [ב] בשנת 1992, התגלע סכסוך בין המערער לבין הממונה עליו, שנולד לטענת המערער בשל סירובו למלא הוראה פוגעת ובלתי חוקית של הממונה עליו. מאז אותו סכסוך, כטענת המערער, הממונה עליו התנכל לו ונתן חוות דעת שליליות באשר לביצוע עבודתו. במהלך חודש אוגוסט 1993, עבר המערער תאונת דרכים שגרמה לו בעיות רפואיות, בשלהן נאלץ להיעדר מעבודתו לתקופה ממושכת. בשל היעדרות זו, ביקשה חברת ארקיע לסיים את עבודתו של המערער בחברה. בתחילת חודש 9/1997 הוזמן המערער לשיחה עם סמנכ"ל משאבי אנוש בארקיע, שהציעה למערער כי נוכח בעיותיו הבריאותיות והיעדרויותיו הממושכות, יתפטר מעבודתו וארקיע תשלם לו פיצויי פיטורים. ההצעה נדחתה על ידי המערער. בקשתו של המערער להעלאה בדרגה, במכתב מיום 9.9.1997, נדחתה על ידי ארקיע. ביום 11.6.1998, היה המערער מעורב בויכוח שפרץ בין העובדים בארקיע ונפצע במהלכו כאשר נזרק עליו חפץ כבד. מאז הקטטה פעלה ארקיע, לטענת המערער, ביתר מרץ לפיטוריו. בכל "תקופת פיטוריו" - שתתואר להלן - שהה המערער בחופשת מחלה. [ג] ביום 5.7.1998 התקיימה ישיבה בין הנהלת ארקיע לבין ועד העובדים בארקיע, בה הוחלט על פיטוריו של המערער לאלתר. במכתב מיום 13.7.1998, הצהירה הנהלת ארקיע על זכאותו של המערער לתשלום פיצויי פיטורים כחוק ולדמי הודעה מוקדמת בת חודשיים. בנוסף, תמורת חתימתו של המערער על כתב ויתור וסילוק תביעות (למעט תביעת נזיקין בגין תאונת הדרכים) מוכנה היתה הנהלת ארקיע לשלם למערער מענק כולל נוסף. המערער פנה לועד העובדים בבקשה שייצגו במשא ומתן אל מול הנהלת ארקיע "על מנת להשיג תנאי פרישה מקובלים לאור הנסיבות האמיתיות של פיטוריו", כדבריו. המערער הודיע לועד מהם "תנאי הפרישה המקובלים עליו", שעיקרם פיצויי פיטורים מוגדלים בשיעור 300%. במכתב מיום 19.7.1998, הודיע הוועד למערער על התנאים שהושגו בעבורו בישיבה שהתקיימה בין נציגי הועד לבין נציגי הנהלת ארקיע באותו היום, שעיקרם פיצויי פיטורים בשיעור של כ- 200% , כאשר סך התשלומים שיקבל יעמוד על 165,000 ₪. באותה ישיבה הוסכם בין הועד לבין הנהלת ארקיע כי פיטוריו של המערער יכנסו לתוקף כבר ביום 4.6.1998, שכן המערער נעדר מהעבודה בשל בעיות בריאותיות כבר ממועד זה. עוד נכתב, כי במידה והמערער לא יתן הסכמתו להסכם שהשיג הוועד והמפורט במכתב זה, הועד יתן הסכמתו לפיטורי המערער על פי התנאים שצוינו במכתב ההנהלה מיום 13.7.1998. במענה, הודיע המערער לועד, כי הוא אינו מקבל את תנאי הפרישה "המשפילים" שהוצעו לו. תשובת המערער מיום 19.7.1998, ניתנה מפי בא כוחו, אשר דחה את ההסכם שהושג בין הוועד לבין הנהלת ארקיע וטען כי אם לא יבטל הוועד את הסכמתו הוא ייראה בכך הפרת חובת הייצוג ההוגן. ביום 13.9.1998 השיבה באת כוח ההסתדרות לבא כוח המערער, כי הוועד פעל בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי החל על עובדי ארקיע, המערער פוטר על ידי הנהלת חברת ארקיע ולא על ידי הוועד, ו"ועד העובדים מכוח סמכותו סבר כי, נסיבות פיטוריו של מר וינקלר (בעיות משמעת חוזרות ונשנות) מצדיקות את פיטוריו, אולם עמד על כך, כי ישולמו לו פיצויי פיטורים מעבר לקבוע בחוק...". בהעדר הסכמה כאמור, פוטר המערער בהתאם לתנאים שהציעה לו חברת ארקיע במכתב מיום 13.7.1998, פיטורים ש נכנסו לתוקף ביום 5.7.1998.   ההליך בבית הדין האזורי - [2] ביום 1.7.1999 הגיש המערער תביעה לבית הדין האזורי, בה נכללו עילות אלה: פיטורים שלא כדין תוך הפרת הסכם קיבוצי (נגד ארקיע); הפרת חובת הייצוג ההוגן בפיטורים (נגד ההסתדרות), הנתמכת בטענה כי המערער הסמיך את הוועד לנהל משא ומתן עם ההנהלה בשמו. כפועל יוצא מעילות אלה, ביקש המערער את הסעדים הבאים: תשלום בגין הפסד השתכרות; פיצויי פיטורים מוגדלים בשיעור 300%; פיצוי בגין עגמת נפש; פיצוי בגין אי-קידום בעבודה ופגיעה בשכר; פיצויים בגין נזק לא ממוני; הפרשי תגמולי מילואים; ופיצוי הלנה. חברת ארקיע הגישה כתב הגנה, בו ביקשה לדחות את כל תביעותיו של המערער. המערער הגיש תצהיר עדות ראשית, בצירוף המסמכים עליהם הוא מבקש להסתמך ובצירוף תיק מוצגים מטעמו. כמו כן, הוגש מטעם המערער תצהיר של העד, מר דורון שמש, אשר התלווה אליו לפגישה עם מזכירת האיגוד המקצועי במועצת הפועלים בתל-אביב. ההסתדרות (ההסתדרות והוועד) הגישה כתב הגנה, בו ביקשה כדלקמן: מחיקת התביעה כנגד ההסתדרות על הסף עקב אי-מיצוי הליכים בפני רשות השיפוט של ההסתדרות; מחיקת התביעה על הסף עקב העדר עילה; מחיקת התביעה על הסף בשל היותה טרדנית, קנטרנית ומשוללת כל בסיס; ודחייה התביעה לגופה. בנוסף, ביקשה ההסתדרות כי בית הדין ידון בבקשת המחיקה על הסף לפני תחילת הדיון לגופן של תביעות.   נימוקי בית הדין האזורי - [3] בהחלטתו מיום 1.4.2001, קיבל בית הדין האזורי את בקשתה של ההסתדרות למחיקת התביעה כנגדה וכנגד הוועד על הסף, לאחר שהתנהל דיון בכתב בעניין. ואלה נימוקיו של בית הדין קמא:   [א] מקום בו התביעה העיקרית הינה לסעדים כספיים מן המעביד אזי ניתן, במקרים המתאימים, למחוק את ארגון העובדים מהיות נתבע בהליך. וכדברי בית הדין: "הפלוגתא המרכזית בתיק זה הינה - האם כטענת התובע פיטוריו נעשו שלא כדין, ומה הסכומים להם הוא זכאי עם פיטוריו. .. הסעדים המפורטים בכתב התביעה מופנים אך ורק כנגד המעבידה, גם אם הם מנוסחים כנגד שלשת הנתבעים. עוד אמר בית הדין קמא: "לאחר בחינת כתבי הטענות בתיק, השתכנענו כי מאחר שהסעדים הנתבעים הינם סעדים כספיים שעניינם פיצוי על הפיטורים וחישוב הסכומים להם זכאי המשיב עם הפסקת עבודתו, הרי שמקרה זה נופל לגדר המקרים שבהם, על פי פסיקת בית הדין הארצי אשר הובאה לעיל, התביעה העיקרית הינה כלפי המעביד ועל כן אין לחייב את המבקשים להיות צד להליך, וזאת גם מטעמים של יעילות הדיון, אשר יועילו גם לתובע עצמו. טענותיו כלפי ארגון העובדים יכולות להתברר במסגרת אחרת ואין במחיקת הארגון מתובענה זו כדי למנוע מיצוי ההליכים כלפי הארגון במקביל.... התביעה - ככל שהיא מופנית כנגד המבקשים, נמחקת." [ ההדגשה הוספה];   [ב] ארגון עובדים אינו מפר את חובת הייצוג ההוגן המוטלת עליו בכך שהוא נותן הסכמתו לפיטורי עובד מסיבה סבירה או עקב צמצומים (תוך הסתמכות ומובאות מפסק דין אבני ומפסק דין לוי);   טענות בעלי הדין בפנינו - [4] בא כוח המערער טען בערעורו, בין היתר כדלקמן: הסעדים שביקש נתבקשו גם נגד ההסתדרות; בית הדין האזורי לא פירש מהי "המסגרת האחרת" בה יכולה תביעת המערער כנגד ההסתדרות להתברר; אין חובה לדון בתובענה מסוג זה בפני רשות השיפוט והיא יכולה להתברר גם בפני בית הדין לעבודה; מחיקת ההסתדרות מהיות צד להליך נוגדת את חוק היסוד: חופש העיסוק ו-חוק היסוד: כבוד אדם וחירותו, באשר ההסתדרות נתנה הסכמתה לפגיעה בפרנסתו של המערער. באי כוח ההסתדרות פירשו את פסק דינו של בית הדין האזורי כך שמחק את הערעור גם בשל העדר עילה. היינו - מאחר וסבר כי, בנסיבות הנטענות על ידי המערער לא קיימת עילה כנגד ההסתדרות של חובת ייצוג הוגן בה ניתן לדון בין כותלי בית הדין. כמו כן נטען, כי אם אכן קיימת עילה כאמור, עליה להתברר בפני רשות השיפוט של ההסתדרות. יש לציין, כי צד להליך רשאי לתמוך בפסק הדין קמא רק בשל חלק מטעמיו ולהוסיף על נימוקיו עוד טעמים אחרים.     הכרעה מה נקבע על ידי בית הדין קמא? [5] אין חולק, כי בית הדין קמא מחק את ההסתדרות מהיותה צד בתובענה. המותב כולו בדעה, כי אין להתערב בהחלטה זו ועל כן אנו דוחים את הערעור בנקודה זו. אולם, באי כוח הצדדים היו בדעה, כי בית הדין קמא מחק את ההסתדרות גם בשל העדר עילה כנגדה. חברי מותב בית דין זה עוררו את השאלה האם המחיקה באה על מנת להפריד בין התביעה נגד ארקיע לבין התביעה נגד ההסתדרות ומטעם זה בלבד, או שנעשתה גם בשל כך שבית הדין האזורי סבר שלא קיימת עילה משפטית היכולה להתברר בבית הדין כנגד ההסתדרות. מחד - הפסיקה שהובאה על ידי בית הדין האזורי מצביעה על כך שלא קיימת עילת תביעה היכולה לבוא על בירורה בפני בית הדין וציין, כי תביעת המערער כנגד ההסתדרות תוכל להתברר "במסגרת אחרת". מאידך - בית הדין קמא לא ציין במפורש מהי אותה 'מסגרת אחרת' ואף לא אמר במפורש, כי לא קיימת עילת תביעה כנגד ההסתדרות. בנסיבות אלו, ומאחר שבאי כוח הצדדים טענו לעניין העדר העילה, אין מנוס מלהכריע אף בעניין זה. יתרה מזו, לבד מטענת באות כח ההסתדרות לפיה מפסק דינו של בית הדין האזורי עולה, כי הוא מחק את התביעה גם בשל העדר עילה, טענתן היתה כי ככל שבית הדין קמא לא עשה כן, היה עליו למחוק את התביעה גם מטעם זה. רוצה לומר; הן תמכו בתוצאת פסק הדין - אולם מטעמים נוספים ואחרים.   בהתאם לעובדות הנטענות בכתבי בי-דין, אין למערער עילה נגד ההסתדרות - [6]אני סבור כי אין בידי המערער עילת תביעה כנגד ההסתדרות היכולה לבוא על בירורה בפני בית הדין. אחד מאושיות יחסי העבודה בארץ, שאף זכה לעיגון בהלכה הפסוקה הוא, כי ארגון העובדים מייצג את כלל העובדים במפעל ואינו מייצג אינטרס בודד של עובד זה או אחר. בכל הנוגע לפיטורי העובד הבודד רשאי הארגון היציג, בין היתר, להתנגד לפיטוריו; להסכים לפיטוריו; או ליתן הסכמה לפיטוריו שתהא מותנית בתשלום תנאים טובים לעובד מאלה להם זכאי העובד על פי חוק או הסכם קיבוצי. במקרה דנן, הוועד הסכים לפיטוריו של המערער תוך ניסיון להשיג עבורו תנאים טובים מאלה הקבועים בחוק. המערער ביקש, כי ישולמו לו פיצויי פיטורים בשיעור 300%, אולם הוועד השיג את הסכמת ההנהלה לשלם לו פיצויי פיטורים בשיעור 200%. הישג זה לא היה מקובל על המערער, ובהעדר הסכמתו, נתן הוועד הסכמה לפיטוריו בהתאם לתנאים שהוצעו למערער על ידי הנהלת ארקיע. בכך פעל הוועד במסגרת סמכותו כמייצג את כלל העובדים. אמנם, המערער לא היה מחויב לקבל את ההסכם אליו הגיעו הוועד והנהלת ארקיע. אולם, מן העבר האחר, הוועד לא היה מחויב להתנגד לפיטורי המערער כל עוד לא ישולמו לו פיצויי פיטורים בשיעור 300%, כבקשתו. רוצה לומר - הוועד אינו נצרך להסכמת המערער על מנת ליתן הסכמתו לפיטוריו על ידי ארקיע. מסמכותו של הוועד להסכים לפיטורי המערער אף לפי התנאים הקבועים בחוק, במקרה בו המערער אינו מסכים לתנאים שהושגו על ידי הוועד בעבורו. מכאן, כי אין מקום לטענת המערער, לפיה הועד לא הוסמך להסכים לתנאים מסוימים לפיטוריו (200% במקום 300% פיצויים מוגדלים). הוועד השיג את שהשיג עבור המערער, וזה היה צריך להחליט האם הוא נותן הסכמתו להישגיו. פיטורי המערער לא נעשו על ידי הוועד ואף ההסכמה אל מול הנהלת ארקיע לא נעשתה על ידי הוועד בנעליו. ההסכמה בין הוועד לבין הנהלת ארקיע היתה, מן הבחינה המשפטית, הצעה למערער מצד הנהלת ארקיע, ואינה בבחינת הסכם גמור. אכן, ההצעה היתה מקובלת על הוועד, אבל היתה עדיין בבחינת הצעה. משדחה המערער את ההצעה והיא לא נשתכללה לידי הסכם, פעל הוועד במסגרת סמכותו שעה שנתן הסכמתו לפיטוריו.   [7] ישאל השואל, באיזה נסיבות תקום, אם כן, עילה של ייצוג בלתי הוגן כנגד ארגון עובדים? התשובה לכך היא, בין היתר, שאכן תקום עילה כזו כאשר יוכח כי ארגון העובדים פועל ממניעים שרירותיים, כגון בשל חברותו של עובד בארגון עובדים אחר, הלאום שלו, מינו, אזרחותו או תושבותו. במקרה דנן, ממסכת העובדות כפי שנפרשה על ידי המערער, לא עולה כי קיימת עילה של ייצוג בלתי הוגן כנגד ההסתדרות. המעביד וארגון העובדים הגיעו להסכמה על פיטורי העובד מטעמים עניינים של היעדרויות מהעבודה ובעיות משמעת. אין אנו באים בנעלי השותפים ליחסי עבודה בכל הנוגע לקביעת "צדקתן" של טענות אלה. די בכך שעל פי המסכת העובדתית שהעלה המערער בעצמו, היתה הסכמת הועד וההנהלה מבוססת על נסיבות אלו ולא על נימוק שרירותי זה או אחר .   [8] בא כוח המערער הרבה להפנות אותנו לפסיקה האמריקאית, אולם כפי שכבר נאמר בפסיקה שלנו, שונה המצב המשפטי שם מזה הקיים בארץ. ההבדל העיקרי בין משפט העבודה בארץ לבין זה המקביל לו בארצות הברית נעוץ בעובדה, כי בכל הנוגע למקום עבודה מאורגן, בארצות הברית רק ארגון העובדים מוסמך להגיש תביעה מכוח ההסכם הקיבוצי, כאשר בדרך כלל מדובר בתביעה שתתברר בפני בורר. בעוד בארץ, ככל שהארגון היציג אינו מגיש תביעה כזאת, רשאי העובד להגישה בעצמו. יתר על כן, הוכח בארה"ב, כי הרחבת עילת חובת הייצוג ההוגן היתה אחד הגורמים לצמצום ההתארגנות, אשר הגיע לכ- 11% מכוח העבודה.   [9] טעם נוסף ובעל חשיבות שעומד ביסוד המסקנה כי יש לדחות את הערעור, עניינו ביחסי העבודה במפעל מאורגן. ככל שירבו המקרים בהם ניתן יהיה לתקוף הסכמה בין הנהלת מפעל לבין הארגון היציג, ירד קרנו של המשא ומתן בין ההנהלה לבין ארגון העובדים היציג ומעסיקים לא יהיו נכונים להגיע עימו להסכמות. ככל שעובד יהא רשאי לטעון כנגד הסכמת נציגות העובדים לפיטוריו, הארגון לא יהיה מוכן להגיע להסכמה פיטורי עובד, אפילו שהיא באה לטובת כלל העובדים. השותפים ליחסי עבודה מתחייבים במסגרת ההסכמים הקיבוציים החלים עליהם לפעול בתום לב, לרבות בניהול משא ומתן על פיטורי עובד. על פי העובדות במקרה דנן, כפי שהועלו על ידי המערער, אין בסיס לטענת חוסר תום לב בהתנהגות נציגות ההסתדרות. לדידי, ככל שהשותפים ליחסי עבודה פועלים במסגרת המקובלת שנקבעה בהסכמים ביניהם, על ידי בית דין זה ובחקיקה, על בית הדין לפעול בזהירות רבה בכל הנוגע להתערבותו במשא ומתן לפיטורי עובד.   סוף דבר - [10] לאור כל האמור לעיל הייתי דוחה את הערעור, ללא צו להוצאות.     השופט שמואל צור   1. מסכים אני כי דין הערעור להדחות. בית הדין האזורי מחק את התביעה שהוגשה נגד המשיבים 1 ו-2 (ההסתדרות וועד העובדים) מן הטעם שכתב התביעה שהיה בפניו לא גילה עילה כלפי משיבים אלה. בית הדין האזורי קבע כי, למעשה, הוגשה התביעה נגד המעבידה (המשיבה מס' 3) בלבד:   "הסעדים המפורטים בכתב התביעה מופנים אך ורק כנגד המעבידה, גם אם הם מנוסחים כנגד שלושת הנתבעים".   כתב התביעה לא גילה אפוא עילה כלפי המשיבים 1 ו-2 ולכן אחת דינו להמחק (דר' י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהד' 6, עמ' 126).   2. עם זאת, מחיקת תביעה כלפי נתבע אינה נועלת בפניו את שערי בית-הדין והוא יכול לחזור ולהגיש את התביעה, ככל שקיימת לו עילה מבוססת. ואמנם, כך קבע בית הדין האזורי:   "טענותיו (של המערער - ש.צ.) כלפי ארגון העובדים יכולות להתברר במסגרת אחרת ואין במחיקת הארגון מתובענה זו כדי למנוע מיצוי ההליכים כלפי הארגון במקביל".   דברים אלה נכונים כמובן ומובנים מאליהם. מחיקת התביעה נועדה להוציא ממעגל דיון נתון בעל דין שכתב התביעה אינו מגלה כלפיו עילה, בלא שנגרעת זכותו לשוב ולהגיש תביעה חדשה גם כלפי אותו בעל דין שביקש את מחיקתו. מכאן שדברי בית הדין האזורי על אפשרות המערער להגיש תביעה "במסגרת אחרת" לא נועדו לקבוע שלמערער כלל אין עילה כלפי המשיבות 1-2 או מהו המקום הנכון או הראוי לבירורה (בבית הדין או במסגרות הפנימיות של ההסתדרות). כל שקבע בית הדין האזורי - ובדין עשה כן - הוא שכתב התביעה, כפי שבא בפניו, אינו מגלה עילה כלפי המשיבים 1-2. הא ותו לאו.   3. בחוות דעתו, עושה חברי הנשיא צעד נוסף - מכריע ומיותר לטעמי - וקובע כי בידי המערער כלל אין עילה נגד המשיבים 1-2 היכולה להתברר בפני בית הדין. אינני מסכים לקביעה זו. שאלת קיומה של עילה, או אי קיומה, מן הראוי שתתברר בערכאה הראשונה, על פי כתב תביעה חדש שיוגש, אם יוגש. או אז- ורק אז - יהיה על בית הדין האזורי לברר אם קיימת למערער עילה אם לאו. קביעת חברי הנשיא במסגרת הערעור, כי למערער אין כלל עילה כלפי המשיבים 1-2 חורגת ממסגרת הדיון שהתנהל בפנינו שהרי המערער לא ביקש קביעה זו (שהיא בניגוד לאינטרס שלו) וערעור שכנגד לא הוגש. זאת ועוד, קביעה זו מהווה גם הכרעה בגופו של עניין (זכותו של המערער לתבוע את המשיבים 1-2) שבית הדין האזורי לא דן בו, שהרי מחק את התביעה על הסף תוך השארת דלת פתוחה להגשת תביעה אחרת. אין לנו סמכות - ואף אין הצדקה - במסגרת הערעור שבפנינו לשלול - אפריורי - זכות תביעה של המערער נגד המשיבים 1-2, בכל פורום שימצא לנכון.   4. חברי הנשיא דן בחוות דעתו בשאלה באילו נסיבות תקום עילה של ייצוג בלתי הולם כלפי ארגון עובדים. דיון זה מיותר. הוא מחוץ לגדר הדיון שהתקיים בפנינו והצדדים לא טענו לגביו. שאלה זו - חשובה כשלעצמה - תתברר, אם בכלל, במסגרת בקשה למחיקה על הסף של התביעה החדשה שיגיש המערער - אם יגיש - בבית הדין האזורי.   5. לסיכום, אם תישמע דעתי, נורה על דחיית הערעור מטעמיו של בית הדין האזורי ונבהיר אך זאת שאין בהחלטה מושא הערעור כדי לחסום את המערער מלהגיש תביעה חדשה נגד המשיבים 1-2 בכל פורם מתאים שימצא לנכון. אין צורך לומר שאם וכאשר תוגש תביעה שכזו, תעמוד למשיבים הזכות לבקש למחוק את התביעה מחוסר עילה. פלוגתא זו תבוא להכרעת הפורום בפניו תוגש, תהא זהותו אשר תהא, לפי הכללים המקובלים.   השופט יגאל פליטמן הנני מצטרף לפסק דינו של השופט צור.   נציג עובדים דב פרנקל הנני מצטרף לפסק דינו של השופט צור.   נציג מעבידים חיים קמיניץ הנני מצטרף לפסק דינו של הנשיא אדלר.   התוצאה הערעור נדחה, מהנימוקים שבפסק דינו של השופט שמואל צור, אליו הצטרפו השופט יגאל פליטמן ונציג העובדים מר דב פרנקל. הנשיא סטיב אדלר ונציג המעבידים מר חיים קמיניץ באו לידי מסקנה, כי דין הערעור להדחות מהטעמים המנויים בפסק דינו של הנשיא.   ניתן היום, ל' שבט תשס"ג (02 פברואר 2003), בהעדר הצדדים.   הנשיא סטיב אדלר, השופט יגאל פליטמן, השופט שמואל צור,   נציג עובדים מר דב פרנקל, נציג מעבידים מר חיים קמיניץ  מחיקת תביעה / הליךהסתדרות העובדים