הסכם חסות ספורט כללי לפנינו תביעה ותביעה שכנגד.התביעה היא תביעה כספית שנכון ליום הגשתה הועמדה ע"ס 234,640 ₪ , והתביעה שכנגד היא תביעה כספית שנכון ליום הגשתה הועמדה ע"ס 100,000 ₪. תובעת 1 בתביעה הראשית היא אגודת ספורט ששייכת ל"הפועל" שמטרתה היא לקדם את ענף השחייה בירושלים (להלן-הפועל). תובעת 2 בתביעה הראשית היא עמותה המאוגדת כדין בישראל ומפעילה את נתבעת 1 בפעילותה השוטפת (להלן- העמותה). הנתבעת בתביעה הראשית (התובעת שכנגד) היא חברה העוסקת בייבוא ושיווק מוצרי ספורט של חברות מחו"ל ובין היתר של חב' ארנה למוצרי שחייה, אותה היא מייצגת באופן בלעדי בישראל. לטענת התובעות בתביעה הראשית, ביום 19.4.01 נכרת "הסכם חסות" בין העמותה ובין הנתבעת (ראה נספח א' לכתב התביעה ונספח א' לתצהירו של צבי נועם) שעל פיו התחייבה הנתבעת למכור את מוצרי ארנה לעמותה במחירים נמוכים מהמחירון הסיטונאי, בסיוע שנתי קבוע באמצעות ציוד, במימון עלות צילום טלוויזיה ועוד.ההסכם הוא בצורת מכתב מגב' יעל חננוביץ , מי ששמשה מנהלת מותג "ארנה" אצל הנתבעת אל מר נועם צבי, יו"ר התובעות בתביעה הראשית. תוקף ההסכם הנ"ל הוא עד 31.5.05 והוא ניתן לביטול רק בהסכמת 2 הצדדים ובמועדים מסויימים בלבד. לטענת התובעות, הנתבעת הפרה את הסכם החסות הנ"ל, וזו היתה הפרה צפויה שכן הנתבעת גלתה את דעתה על כוונתה להפר את ההסכם.כדי לצמצם את נזקיה, העמותה, לטענתה, כרתה "הסכם חסות" חילופי עם חברת ספידו (להלן-הסכם ספידו), אשר תנאיו גרועים בהשוואה להסכם מ-19.4.01 הנ"ל. לאור זאת נגרמו לתובעות לטענתן נזקים כספיים (שפורטו בסעיף 6 לכתב התביעה הראשית). ההגנה והתביעה שכנגד טענות הנתבעת (שהיא גם התובעת שכנגד) היו כדלהלן: המסמך מיום 19.4.01 אינו הסכם חסות. מסמך זה הוא רק הצעה של הנתבעת לתובעת 1, והצעה זו לא התקבלה על דעת מי מהתובעות. כל שהיה בין תובעת 1 והנתבעת היה מו"מ למתן חסות לנתבעת אך הוא לא התגבש לכלל הסכם כתוב וחתום כדין.עוד נטען שאפילו אם ייאמר שהמסמך הנ"ל הוא הסכם חסות, הנתבעת לא הפרה אותו. העמותה (תובעת 2) לא ניהלה מו"מ ולא התקשרה בהסכם כלשהו למתן חסות הנתבעת ולכן יש למחוק את תובעת 2 מהתביעה בהיעדר יריבות. במהלך המו"מ פעל מר נועם צבי שלא בתום לב ובניקיון כפיים. הוא הצהיר בפני אנשי הנתבעת שלהפועל כ-1,000 שחיינים וספורטאים פעילים שירכשו ציוד ספורט מהנתבעת בעוד שבפועל כלל השחיינים עמד על כ-300 איש. התובעת שכנגד העמידה לרשות תובעת 1 ציוד בסכום של 129,801 ₪ יותר מהסכום שעליו דובר בהצעתה (כ-100,000 ₪ ), והפרש זה לצד סכומים נוספים, תובעת התובעת שכנגד על דרך של תביעה שכנגד או קיזוז. מטרת הנתבעת במתן חסות לתובעת 1 היתה לגרום לפרסום מוצרי חברת "ארנה" ולקדם מכירת מוצריה בישראל. אחד התנאים למתן החסות היו התחייבויות תובעת 1 בלבוש הכולל את סמל חברת "ארנה" בזמן תחרויות ושבתחרויות יימכר ציוד שחייה של ארנה בלבד, תוך ציון שם הנתבעת והלוגו של ארנה, אך בפועל התברר ששחיינים הופיעו בתחרויות שחייה עם בגדי ים של "ספידו" והיה הלוגו של "ספידו" על מוצרי השחייה של "ארנה" שסיפקה הנתבעת לתובעת 1. במובן זה היתה הפרה מצד התובעות של ההסכם מ-19.4.01, דבר שגרם לנתבעת(התובעת שכנגד) לנזקים. בשל התנהגות התובעות, החליטה הנתבעת שלא תבטל את החסות המוצעת, אלא תשנה את תנאיה , באופן שהחסות תופחת ב-50%. במהלך המו"מ לשינוי תנאי החסות המוצעת, ניהלו התובעות ו/או מי מהן באמצעות מר צבי נועם שהוא עו"ד, מו"מ עם החברה המתחרה "ספידו" שלא בתום לב. החל מ-6/01 בתקופת ניהול המו"מ בין הנתבעת לתובעת 1, משכו התובעות ו/או מי מהן מהנתבעת ציוד רב מהנדרש מהמוצע בהסכם החסות כך שנזקי התובעות עומדים על כ-30,000 ₪ לשנה. הנתבעת בתביעתה שכנגד טענה שנגרם לה נזק בכך שבשל התנהגות התובעות (הנתבעות שכנגד) ירד אצלה היקף ציוד השחייה בשיעור ניכר ואת שיעור נזקיה בגין אבדן רווח ופגיעה במוניטין היא העמידה ע"ס 70,000 ₪ . האם תובעת 1 יכולה לתבוע? הנתבעת (התובעת שכנגד) טענה בסיכומיה (עמ' 3-4) שתובעת 1 אינה יכולה לתבוע וזאת מפני ש"לא צורף כל מסמך חוקי, לרבות אישור רשם העמותות ו/או רשם אגודות הספורט וכיו"ב כדי להעיד על כך" (שהיא אגודת ספורט-י.צ)(ראה סע' ג(1) לסיכומים) וכן טענה (סעיף ג(2) לסיכומים) ש"משלא הוכח שמדובר בתאגיד עצמאי מאוגד כחוק הרי שמדובר בחבר בני אדם, שהיו צריכים להגיש תביעה בשם כל אחד ואחד מהם ולא כגוף אחד". בכתב התביעה צויין שתובעת 1 "היא אגודת ספורט, ששמה לה למטרה לקדם את ענף השחייה בירושלים. התובעת 2 היא,עמותת שחייני ירושלים...היא עמותה, המפעילה את הפועל (תובעת 1-י.צ) בפעילותה השוטפת". הנתבעת בכתב הגנתה לא כפרה בטענת התובעת וציינה בסעיף 2 לכתב ההגנה ש"האמור בסעיף 1 לכתב התביעה לגבי תובעת 1- נכון". מכאן שהנתבעת הכירה בתובעת 1 כ"אגודת ספורט". בחוק הספורט,התשמ"ח-1988 בסעיף 1 (סעיף ההגדרות) הוגדרה "אגודת ספורט" כ"חבר בני אדם העוסק בענף או בענפי ספורט מסויימים והמסונף לארגון ספורט או הפועל כתאגיד עצמאי". מכאן שהנתבעת הכירה בתובעת 1 כ"אגודת ספורט" כמשמעותה בסעיף 1 לחוק הספורט הנ"ל כך שתובעת 1 לא היתה צריכה להוכיח, בניגוד לטענת הנתבעת, שמדובר בתאגיד עצמאי. למעלה מהדרוש ייאמר, שגם הנתבעת עצמה, בכתב תביעתה שכנגד תיארה את תובעת 1 (שם נתבעת 1-י.צ.) כ"אגודת ספורט ששייכת להפועל ועוסקת בענף השחייה". לכן, כל הטענה שתובעת 1 אינה אישיות משפטית שיכולה לתבוע ולהיתבע לא הועלתה בכתבי הטענות של הנתבעת (התובעת שכנגד) ויש בטענה הנ"ל משום שינוי חזית. שאלת היריבות עם תובעת 2 בסיכומיה טענה הנתבעת (ראה עמ' 4 לסיכומים) שאין כל יריבות משפטית בין תובעת 2 לנתבעת כך שיש לדחות על הסף את תביעת התובעת. בהקשר זה נטען שהתובעות לא הביאו כל ראיה, לרבות את תקנון תובעת 1 על הקשר המשפטי בינה לבין תובעת 2. גם במקרה זה הנתבעת לא תיבנה מהטענה הנ"ל . בכתב התביעה בסעיף 1 הגדירו התובעות את תובעת 2 כדלהלן: "התובעת 2 היא,עמותת שחייני ירושלים...היא עמותה, המפעילה את הפועל (תובעת 1-י.צ) בפעילותה השוטפת". אמנם הנתבעת בכתב הגנתה הכחישה טענה זו "מחוסר ידיעה" (סעיף 2 לכתב ההגנה), אלא שבכתב התביעה שכנגד חזרה בה מההכחשה הנ"ל , שכן הגדירה את תובעת 2 (שם נתבעת 2-י.צ.) (בסעיף 2 לכתב התביעה שכנגד) כך: "נתבעת 2 הינה עמותה המאוגדת כדין בישראל ומפעילה את נתבעת 1 בפעילותה השוטפת". מכאן שישנה הודאה בקשר שבין שתי התובעות (או הנתבעות שכנגד). הנתבעת בסיכומיה (סעיף ד(3-4)) טענה שאין הוכחה מצד התובעות לגבי סמכותו של מר נועם צבי כיו"ר שתי התובעות להתקשר בשמן של התובעות. אלא שגם במקרה זה אין לי אלא להפנות את הנתבעת (התובעת שכנגד) לכתב התביעה שכנגד (סעיף 3) שם טענה ש"התובעת (הכוונה לתובעת שכנגד-י.צ.) ניהלה מו"מ עם מר נועם צבי, מטעם הנתבעות ו/או מי מהן...". מעבר לכך ייאמר שגם יעל חננוביץ, המצהירה מטעם הנתבעת, ציינה בתצהירה (סעיף 8) שצבי נועם הוא יו"ר תובעת 1 "וכנראה מנהל בעמותת שחייני ירושלים (תובעת מס' 2) שמפעילה את תובעת מס' 1" .להשלמת התמונה ייאמר שמר צבי נועם מנהל שתי התובעות ציין (ראה עמ' 5 ש' 16 לפרוט') שעל מנת לחייב את שתי התובעות די בהתחייבותו, ואף די בהסכמה בע"פ . מכאן שישנה יריבות משפטית גם עם תובעת 2 כך שאין מקום למחוק את תובעת 2 על הסף. האם נכרת הסכם חסות בין הצדדים? בטרם אדון במסמך מיום 19.4.01 שהוא המסמך שעליו מושתתת התביעה, להלן פרטים אודות הרקע לסכסוך נשוא התביעה. הנתבעת מייצגת באופן בלעדי בישראל את חברת "ארנה" המייצרת בעיקר מוצרי וציוד ספורט לשחייה וכן חברות של ציוד ומוצרי ספורט כגון "דיאדורה", "קונוורס", "הי- טק", "סקצ'רס ועוד, שמהן היא מייבאת ציוד וביגוד ספורט. קיימת בישראל חברה נוספת בשם "ספידו" שהיא לציוד ומוצרי ספורט לשחייה, והיא מיוצגת בישראל ע"י חברת פלג ניל בע"מ. חברת "ספידו" היא מתחרה של חברת "ארנה". מטרת הנתבעת היתה, אם כן, לחדור יותר ויותר לשוק ספורט השחייה בישראל. בשלב מסויים שקדם למסמך מיום 19.4.01 , שיידון להלן, החליטה הנתבעת על מתון חסות לקבוצת שחייה מובילה בישראל, וזאת כדי להחדיר את המותג "ארנה" לשורות שחייניה, מתוך תקווה שהדבר ישפיע גם על קבוצות אחרות, או בני משפחה או ידידים של השחיינים. בעקבות זאת הנתבעת יצרה קשר עם צבי נועם (שהוא יו"ר שתי התובעות). כאן ייאמר שבטרם המסמך מיום 19.4.01 (שיבורר להלן) היו התובעות קשורות בהסכם חסות עם חברת פלג ניל בע"מ, המייצגת את חברת ספידו בישראל. לטענת התובעת , בין תובעת 1 (האגודה) שפעלה עבור הפועל , ובין הנתבעת נכרת ביום 19.4.01 "הסכם למתן חסות" וע"פ ההסכם מחוייבת הנתבעת במכירת מוצרי ארנה לאגודה במחירים נמוכים מהמחירון הסיטונאי, בסיוע שנתי קבוע באמצעות ציוד, במימון עלות צילום טלויזיה ועוד. תוקף ההסכם הוא עד ל-31.5.05 והוא ניתן לביטול רק בהסכמת שני הצדדים לו ובמועדים מסויימים בלבד. טענת התובעים היא שהנתבעת הפרה את ההסכם ולמעשה כל התביעה היא לפיצוי בגין נזקים שטענו להם התובעות כתוצאה מהפרת ההסכם. הנתבעת טענה שלא נכרת כל הסכם והצדדים נמצאו רק בשלב הטרום חוזי, בו נוהל מו"מ בין הצדדים. המסמך מיום 19.4.01 הוא מכתב שעליו חתומה יעל חננוביץ (מנהלת מותג "ארנה" אצל הנתבעת במועדים הרלוונטיים לתביעה ועד יום 15.5.02) והמכתב מופנה אל נועם צבי. בידוע הוא שחוזה (פרט לחוזה בגין עסקה במקרקעין) אינו חייב להיות בכתב, ואף אינו חייב להיות חתום. להלן הטעמים שעל בסיסם אני קובע שהמסמך מיום 19.4.01 משקף הסכם בין התובעות (כשהן מיוצגות ע"י צבי נועם) לבין הנתבעת: במקרה שלנו מר צבי נועם שפעל, לפחות עבור תובעת 1, הצהיר שהציע לנתבעת הצעה, והמכתב מ-19.4.01 בא לשקף את קיבול ההצעה מצד הנתבעת. דברים אלה לא הופרכו ע"י הנתבעת. בתצהירו הבהיר מר צבי נועם (ודבריו לא הופרכו) שהיוזמה להסכם עם הנתבעת באה מסוכן הנתבעת מר בני אנגלוביץ ובעקבות יוזמה זו קיים מר צבי נוח פגישה עם בני אנגלוביץ ועם גב' יעל חננוביץ ועם הממונה עליה מר שלום מולייב. הנתבעת ועובדיה בהתנהגותם קיבלו את החוזה ונהגו (בהתחלה) לפיו. במקרה שלפנינו ההתנהגות ע"פ ההסכם מלמדת על השתכללותו שכן היתה מכירת ציוד, הנחות וניתן לראות בקלטת שהגישה הנתבעת את שלטי ארנה וגם את צבי נועם וכל השחיינים בכובעים ובבגדי ים של ארנה. עד להגשת התביעה, הנתבעת או מי ממנהליה מעולם לא טענו שלא היה הסכם, ויש להניח שאילו לא היה הסכם היתה גב' חננוביץ (מטעם הנתבעת) מציינת את הדבר במסמך מיום 19.4.01. ביום 22.4.02 כתבה גב' חננוביץ אל מר צבי נועם מכתב בפקס שכותרתו "המשך עבודה" בו היא מאזכרת פגישה שהיתה לה באותו יום עם מר צבי נועם. במכתבה כותבת גב' חננוביץ "אבקש לדעת תשובתכם להצעת המשך החסות מחב' ארנה. הזמנות נוספות יצאו לאחר סיכום המשך עבודה ביננו" (ראה נספח ז' לתצהיר צבי נועם מטעם התובעות). על כך השיב צבי נועם בכתב יד על גבי המכתב הנ"ל כדלהלן: "כל עוד אין הסכמה של שני הצדדים לשינוי ההסכם הקיים יש לנהוג לפי ההסכם הקיים, כך לפחות לפי כללי המשפט המודרני...". אם היה ספק כלשהו אם המסמך מ-19.4.01 משקף הסכם מחייב הרי שהמכתב מ-22.4.02 והתשובה למכתב זה מצביעות חד משמעית על כך שהיה הסכם. הנתבעת ניסתה להיבנות מכך שישנם כביכול 2 נוסחים להסכם מיום 19.4.01 (נוסח אחד צורף לכתב התביעה ומהווה אף נספח א' לתצהירו של צבי נועם, ונוסח אחר מצורף לכתב התביעה שכנגד). אלא שהנתבעת לא תיבנה מכך .די להביט בראש העמוד השני של המסמך שצורף לכתב התביעה שכנגד כדי לראות שמסמך זה נשלח בפקס ביום 3.6.02. במועד זה, כפי שנראה להלן, ההסכם מיום 19.4.01 לא היה בתוקף נוכח הודעת הנתבעת באמצעות מר צבי רודה (המחליף של יעל חננוביץ) שההסכם שבין הנתבעת והתובעות מגיע לסיומו ב-31.5.02 (ראה דיון על הודעה זו במשך פסה"ד). כך שהנתבעת לא תוכל להיבנות מכך שיש עותק נוסף של המסמך מיום 19.4.01 עם נוסח שונה (בסעיף 2(ה)). המסקנה הסופית היא איפוא שהמסמך מיום 19.4.01 הוא הסכם מחייב בין הנתבעת והתובעות באמצעות מר צבי נועם. מי מהצדדים הפר את ההסכם ראיה חותכת לאחריותה של הנתבעת להפרת ההסכם ניתן למצוא במכתבו של מר שמעון רודה אשר החליף את יעל חננוביץ בניהול ארנה. במכתבו של מר רודה מיום 21.5.02 (ראה נספח ח' לתצהירו של מר נועם צבי) שמופנה אל מר נועם צבי , מציין מר רודה שהוא המחליף של יעל חננוביץ ומוסיף "מרגע כניסתי לתפקיד קיבלתי תקציב פרסום שאיתו אצטרך להשתמש עד 31.5.03. כידוע לך המצב במשק לא כפי שהיה ובהתאם לכך גם סל הפרסום שקוזז משמעותית. עקב הנסיבות הנ"ל שיתוף הפעולה ביננו יגיע לסיומו בתאריך 31.5.02". לפי עדותו של צבי נועם, אכן מ-31.5.02 לא היתה אספקה של מוצרים, ויש לזכור שמכתב זה בא בהמשך לפגישה ומכתב של יעל חננוביץ מיום 28.4.02 (נספח ז' לתצהירו של צבי נועם אשר נדון לעיל). היה פה מצב בו הנתבעת גילתה את דעתה מראש על כוונתה להפר את ההסכם מיום 19.4.01 הנ"ל. במאמר מוסגר ייאמר שמר צבי רודה לא טען באותו מכתב שאין הסכם. להיפך, הוא הכיר בקיומו של ההסכם. הוא לא טען שההסכם הופר ע"י התובעות. מה שהוא ציין הוא שהמצב במשק וסל הפרסום שקוצץ, אלו הביאו אותו לסיים את ההתקשרות. משהפכה הפסקת ההתקשרות עם הנתבעת לעובדה מוגמרת היו התובעות רשאיות להתקשר עם חברת פלג ניל בע"מ (שהיא נציגתה של חברת ספידו) (הסכם זה הוא מיום 3.6.02 ומופיע כנספח ט' לתצהירו של צבי נועם). מעניין להזכיר את סעיף 10 להסכם עם פלג ניל בע"מ אשר לפיו "שחייני האגודה החל מאליפות המדינה קיץ 2002 ילבשו בגד ים ספידו בכל אליפות". קביעה זו מאששת את טענת התובעות בדבר הפתעת התובעות מהפסקת ההסכם עם הנתבעת, ומצביע על הצורך להיערך עם המותג החדש של ספידו שאינו דבר שניתן להיעשות מיום ליום. המסקנה המתבקשת מהאמור לעיל היא שהנתבעת היתה זו שהפרה את ההסכם עם התובעות . כפועל יוצא מכך אין ממש בתביעה שכנגד שלא באה אלא בעקבות התביעה שהגישו התובעות מבלי שהיה לה יסוד.מכל מקום, אם הפרה הנתבעת את ההסכם עם התובעות, אין לה להלין אלא על עצמה. הנתבעת הגישה כאחד ממוצגיה קלטת, אך זו מצביעה דוקא על שמירת ההסכם מצד התובעותושימוש במותג ארנה. אם היו אי אלה שחיינים כמו מיקי חליקה או יואב גת שהשתמשו במותג של ספידו הרי הדבר נעשה ברוח סעיף 2(ד) להסכם מיום 19.4.01 הנ"ל אשר לפיו "ספורטאי שיש לו הסכם הכולל תגמול כספי עם חברה אחרת יהיה מחוייב בלבוש האגודה בלבד בזמן התחרות", והשחיינים מיקי חליקה ויואב גת הם בעלי הסכם שכזה. נזקן של התובעות נזקן של התובעות פורט בסעיף 6 לכתב התביעה (וסעיף 20 לתצהירו של צבי נועם) , ולהלן אתייחס לכ"א מפרטי הנזק: הנתבעת התחייבה לתת סיוע בציוד בשווי של 100,000 ₪ לשנה, בעוד שבהסכם החדש יש סיוע של 70,000 ₪ לשנה, כך שלטענת התובעות יש להן הפסד של 30,000 ₪ למשך 3 שנים (מ-2002 ועד 2005).אלא שמסתבר שבשנה הראשונה שילמה הנתבעת ביתר 36,000 ₪ (הדבר לא הופרך ע"י התובעות). במילים אחרות, יש לקזז מהסכום של 90,000 ₪ 36,000 ₪ ששולמו ע"י הנתבעת ביתר. בהקשר זה אינני מקבל את טענת הנתבעת באשר לספקולציה שגם ספידו סיפקה לתובעות ציוד ביתר או שאר הספקולציות שהעלתה הנתבעת בסיכומיה (ראה סעיף 4(א) עמ' 12 לסיכומיה). לפיכך, הנני פוסק בפריט דנן סך של 54,000 ₪ . הנתבעת התחייבה לממן עלות צילום טלויזיה של הצגה אחת (3 שעות) לשנה. ההסכם החדש לא כולל זאת. נטען ע"י התובעות שעלות צילום טלויזיה מוערכת בכ-10,000 ₪ ובסה"כ נטען לנזק של 30,000 ₪ . נזק זה לא הוכח. לא די בהבל פיו של מר צבי נועם. אגב, בתצהירו ציין בסעיף 20(ב) למשל שהנזק בפריט זה הוא 20,000 ₪ ולא 30,000 ₪ כפי שנטען בכתב התביעה. יתר על כן, התובעות מחוייבות בהמתקת הנזק, וניתן להמתיקו ע"י כך שיימצא ספורטאי ברמה של שיאן עולם בתחרות המצולמת ואז ספידו תממן זאת (ראה סע' 20(ב) תצהיר צבי נועם). לכן, אינני פוסק כל סכום בפריט זה. נטען שהתובעות רכשו בגדי ים וחולצות בכמות המספיקה למספר שנים, ואין תועלת בציוד זה. שווי הנזק בפריט זה נקבע לסך של 50,000 ₪ . נזק זה "צמח" בתצהירו של מר צבי נועם ל-60,000 ₪. (ראה סעיף 20 (ג) לתצהירו של צבי נועם). בתצהירו הוא ניסה לתת הסבר כיצד הגיע לסכום הנ"ל, אלא שההסבר אינו מסבר את האוזן. אם מתוך 84,000 ₪ של ציוד נותר ציוד בהיקף של יותר ממחצית כחדש, לא ברור מדוע לא ניתן לעשות בו שימוש מסחרי והוא הדין גם לגבי ציוד שנעשה בו שימוש קצר. הרי אין התובעות טוענות שישליכו ביגוד בהיקף שלמלעלה מ-40,000 ₪ אין גם הסבר מדוע לא ניתן למכור ציוד כזה בחנויות . בנסיבות העניין, גם בפריט זה אינני פוסק כל סכום. נטען כי הפרת ההסכם והמעבר להסכם חדש גורמת לאגודה ולהפועל נזק תדמיתי, הן כלפי חוץ והן כלפי שחייניה. נזק זה הוערך ב-20,000 ₪ (סעיף 6 (ד) לכתב התביעה). גם פריט נזק זה לא הוכח. לא הוכח שנגרם לתובעת נזק תדמיתי כלשהו לא כלפי חוץ ולא כלפי שחייניה. בעניין זה, לא די בהבל פה של מר צבי נועם והיה צריך לאשש טענה כזו ע"י ראיות חיצוניות. מעבר לכך, הרי התובעות עברו מספידו לארנה באמצעות ההסכם מ-19.4.01. היכן הנזק התדמיתי שהיה במעבר זה? כפי שלא היה שם נזק תדמיתי במעבר מספידו לארנה כך גם במקרה שלנו לא היה נזק תדמיתי בחזרה של התובעות מארנה לספידו. לפיכך, אינני פוסק גם בפריט זה כל פיצוי. בסעיף 6(ה) לכתב התביעה נטען שאחד השיקולים בכריתת ההסכם היה שחברת ארנה מאמצת גם את איגוד השחייה הישראלי. בהקשר זה טענו התובעות שהפרת ההסכם ע"י הנתבעת, וההסכם החדש אילצו את האגודה לרכוש ציוד לכל שחייניה, כולל אלו שבנבחרת ישראל, שכן לפי ההסכם החדש, שחיינים אלו חייבים ללבוש אך ורק ממוצרי חברת ספידו, כשהם מייצגים את האגודה. שווי ציוד זה הוערך בכתב התביעה בסכום של 20,000 ₪ . פריט זה לא הוכח. אין כל הוכחה לכך שבפועל התובעות או מי מהן רכשו ציוד לכל שחייניה כולל אלו שבנבחרת ישראל. דווקא אי צירוף כל קבלה על הוצאה כזו מאז ההסכם עם חברת פלג ניל בע"מ (עבור חברת ספידו) מלמדת שלא היתה הוצאה כזו שכן חזקה על התובעות שהיו מאששים הוצאה זו. בסעיף 6(ו) לכתב התביעה נטען שבמסגרת הציוד שהעבירה הנתבעת בשנת 2001 היו 600 תיקי גב שנשאו את סמל האגודה. תיקים אלו סופקו באיכות ירודה והאגודה החליפה לספורטאיה את התיקים עד שאזלה כל הכמות. נציגת הנתבעת התבקשה להחליף את התיקים אך פוטרה, ואז הודיעה הנתבעת על כוונתה לסיים את ההסכם. פריט זה הועמד ע"ס 24,640 אלא שגם פריט זה לא הוכח שכן ישנה הודאה מצד נועם צבי שתיקים רבים הוחלפו. אין ראיה לגבי כמות התיקים שהוחלפה ובהעדר כמות כזו לא ניתן לפסוק כל סכום בפריט דנן. כפועל יוצא מהאמור לעיל, הפיצוי המגיע לתובעות הוא 54,000 ₪ . פסיקתא לאור כל האמור לעיל, הנני דוחה את התביעה שכנגד ובגין התביעה הראשית מחייב את הנתבעת לשלם לתובעות כדלהלן: סך של 54,000 ₪ כשהסכום נושא ריבית חוקית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל. 25% מאגרות המשפט. שכ"ט עו"ד בגין דחיית התביעה שכנגד ובגין התביעה הראשית בסך כולל של 20% מהסכום שבסעיף א' דלעיל+ מע"מ. חוזהדיני ספורט