1. בשנת 1988 שכרה המערערת נכס מקרקעין בשדרות רוטשילד 9 בתל אביב וניהלה בו מסעדה (להלן - המסעדה). 2. ביום 3.2.1993 שכר מר שושני מהמערערת את המסעדה ותפעל אותה יחד עם חברה בשם: "חברת אלוש מסעדות חברה לניהול השקעות בע"מ" שבבעלותו (להלן - החברה). 3. המשיבה עבדה כמלצרית במסעדה החל מיום 1.6.1993 ועד לפיטוריה ביום 30.11.1995. 4. מר שושני והחברה (להלן - שושני) היו מעסיקיה של המשיבה במסעדה עד ליום 9.11.1995. 5. ביום 1.5.1995, הגישה המערערת בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו תביעה בסדר דין מקוצר כנגד מר שושני, בה עתרה לסעד כספי (תשלום דמי שכירות, תשלומים חודשיים, מע"מ וחובות לרשויות ופיצוי בגין אי פינוי), בגין הפרת הסכם השכירות ולסילוק יד מהמסעדה, בעילה של הפרת הסכם השכירות בין הצדדים. במסגרת תביעה זו הוגשה גם בקשה למינוי כונס נכסים זמני למסעדה, על בסיס הטענה, ששושני הפר את הסכם הפשרה שנכרת בין המערערת לשושני ביחס לתביעה הנ"ל, וכן על בסיס הטענה שלפי הסכם השכירות זכאית המערערת, במקרה של הפרתו, למינוי כונס נכסים זמני לשם תפיסת המסעדה וניהולה. בית המשפט החליט על מינויו של מנהל המערערת, מר ערן תדמור, ככונס נכסים זמני (להלן - הכונס) בתוקף מיום 24.9.1995. הכונס, שהיה כאמור מנהל המערערת, ניהל את המסעדה עד ליום 9.11.1995. 6. ביום 9.11.1995, ניתנו נגד שושני צווי פינוי וסילוק יד מהמסעדה. החל מיום 9.11.1995 ועד לפיטוריה של המשיבה, ביום 30.11.1995, הייתה המערערת המעסיקה של המשיבה. 7. בתביעה שהגישה המשיבה לבית הדין האזורי בתל-אביב (עב 035281/97; השופטת בן יוסף ונציגי הציבור מצא ואנגלנדר), עתרה המשיבה לחיוב המערערת בתשלום פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, דמי הבראה, פדיון חופשה שנתית ונסיעות. 8. בית הדין האזורי קיבל את תביעות המשיבה לפיצויי פיטורים, פדיון חופשה ודמי הבראה ודחה את שאר תביעותיה, לרבות התביעה נגד מנהל המערערת, מר ערן תדמור. 9. בערעור שהגישה המערערת על פסק הדין של בית הדין האזורי טענה, כי מינויו של הכונס גרם לניתוק רציפות עבודתה של המשיבה ולהפקעת חוזה העבודה שהיה בינה ובין שושני. משחזרה המערערת לנהל את המסעדה, נכרת הסכם חדש בינה ובין המשיבה. המשיבה עבדה אצל המערערת תקופה קצרה ביותר, פחות מחודש, ולכן פיטוריה אינם מזכים אותה בפיצויי פיטורים. המשיבה תמכה בפסק הדין של בית הדין האזורי תוך פירוט והרחבה של הדברים. 10. דין הערעור להידחות מטעמיו של בית הדין האזורי. (א) סעיף 1(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963 (להלן - חוק פיצויי פיטורים), קובע: "מי שעבד שנה אחת ברציפות - ובעובד עונתי שתי עונות בשתי שנים רצופות - אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד ופוטר, זכאי לקבל ממעבידו שפיטרו פיצויי-פיטורים. 'עונה' לעניין חוק זה - שלושה חודשים רצופים בשנה שבהם עבד לפחות 60 יום." על כך נאמר על ידי בית דין זה: "לא בכדי נקט המחוקק, בסע' 1(א) לחוק פיצויי פיטורים בדיבור 'מעביד אחד או מקום עבודה אחד', ללמדך - ראשית, כי בשתי חלופות מדובר, ושנית - כי בכל אחת מהן זכאי העובד 'ממעבידו שפיטרו' לפיצויי פיטורים עבור כל תקופת עבודתו." (דב"ע תשן/ 3-105 ת.ד.ל. שירותים טכניים (1986) בע"מ - אהרן בביאן, פד"ע כב 102, 104). מסקנת הדברים היא, ש"המפעל" או "מקום העבודה" הוא כשלעצמו משמש כמקור של זכויות, ומי שעבד במקום עבודה אחד, אפילו התחלפו המעבידים, נשמרת רציפות עבודתו, מכח עבודתו במקום עבודה אחד. בית דין זה קבע כי: "החל מחוק העבודה הראשון שחקקה הכנסת - חוק חיילים משוחררים (החזרה לעבודה), תש"ט - 1949 (סעיף 3 (ב)), דרך חוק חופשה שנתית, תשי"א - 1951 (סעיף 3), חוק פיצויי פיטורים (סעיף 1) וחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז - 1957 (סעיף 18) גישתו של המחוקק היתה, שלענין זכויות במשפט העבודה המגן ובמשפט העבודה הקיבוצי-יש לראות את 'המפעל' את 'מקום העבודה' לא רק כנשוא של 'בעלות' אלא גם כנשוא של 'זכויות', שקיימת רציפות זכויות ותנאי עבודה מכוח עבודה באותו מפעל." (דב"ע שם/ 3-67 יעל נוסבאום - עירית גבעתיים, פד"ע יב 194, 198). במקום אחר, נדונה בהרחבה הזיקה של עובד למפעל ולמקום עבודתו והשלכותיה: "ביחסי עובד ומעביד קיימת, במפורש או מכללא, זיקה משולשת בין המעביד, העובד ומקום העבודה. נפקותה של זיקה משולשת זו היא בקשר המתקיים בין העובד לבין מקום העבודה, והנמשך, כברור מאליו, אף כאשר המעבידים מתחלפים. על רקע זה ניתן, אפוא, להבין את מדיניות המחוקק בישראל בדבר שמירת זכויות העובד במשפט העבודה המגן, בזיקה למקום העבודה במקרה של חילופי מעבידים... אין חילוקי דעות בין הצדדים כי משעברה הבעלות על המפעל והעובד המשיך בפועל בעבודה באותו מפעל שבבעלות המעביד החדש, מתקיימים יחסי עובד-מעביד בינו לבין המעביד החדש, ונשמרות זכויותיו האמורות של העובד." דב"ע נד4-1/, נד4-3/ ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י - התעשיה האווירית לישראל בע"מ ואח' וערעור שכנגד, פד"ע כט 601, 623-624). גם בית המשפט העליון קבע מפורשות בעניין: "הזכויות שבהן מדובר הינן הזכות לפיצויי פיטורין והזכות לפדיון חופשה. בשני החוקים העוסקים בכך קבע המחוקק עיקרון של שמירת זכויות העובד בעת חילופי מעבידים, כך שהנטל לקיום הזכויות לפיצויי פיטורין ודמי חופשה עובר אל כתפי המעביד החדש עבור תקופת העבודה אצל המעביד הקודם והחדש כאחד." (ע"א 415/90 חיים מזרחי ואח' נ. הנאמן על נכסי אריה שטנדר - פושט רגל, פ"ד מו(4) 601, 606). (ב) מכל האמור לעיל עולה, כי חילופי מעבידים כשלעצמם אינם פוגמים ברציפות העבודה ובזכויות המגן הנובעות ממנה, אם ממשיך העובד לעבוד באותו מקום העבודה אף שתחת מעבידים שונים. (וראו גם: דב"ע מו3-8/ פנחס דלויה - מאיר בלזכה, פד"ע יח 48; דב"ע תש"ן3-105/ הנ"ל). (ג) במקרה הנוכחי עבדה המשיבה ברציפות במסעדה עד ליום פיטוריה על ידי המערערת. עבודת המשיבה לא נפסקה כאשר התחלפו המעסיקים. המערערת היא שלמעשה החליפה את שושני כמעסיקה של המשיבה. כונס הנכסים, שניהל את המסעדה במשך מספר ימים, היה מנהל המערערת, כך שבפועל מי שניהל את המסעדה בתקופה הקצרה של הכינוס הייתה המערערת באמצעות מנהלה, אף שמבחינה משפטית כונס הנכסים הוא אישיות משפטית נפרדת מהמערערת. יש לציין כי כונס הנכסים, קרי מנהל המערערת, תפס את המסעדה וניהל אותה, כאמור, בשל הפרת הסכם הפשרה בין הצדדים, וכי משניתן צו פינוי וסילוק יד כנגד שושני, נוהלה המסעדה מאותה עת ישירות על ידי המערערת. מכל מקום, גם בזמן הכינוס עבודת המשיבה במסעדה המשיכה. יוצא, איפוא, שהמשיבה עבדה באותו מקום עבודה תחת שלושה מעסיקים שנתחלפו, אם מביאים בחשבון את הכונס, דהיינו: שושני, הכונס והמערערת, או תחת שני מעסיקים, אם לא מביאים בחשבון את הכונס, דהיינו: שושני והמערערת. חילופי המעסיקים במקרה זה לא הפסיקו את רציפות העבודה, משום שהמשיבה המשיכה לעבוד באותה מסעדה, על אף חילופי המעסיקים. במקרה זה המערערת, שהיא המעסיק האחרון, שפיטר את המשיבה, חייבת לשלם לה את פיצויי הפיטורים עבוד מלוא תקופת עבודתה. (ד) כדי להשלים את התמונה, יש לציין, כי המחוקק ראה בחילופי מעסיקים במקרה מסוים כמקנים זכות לפיצויי פיטורים, וזאת כשמדובר בעובד שעבר למקום עבודה אחר, תחת אותו מעביד, ורק לאחר מכן חלו חילופי מעבידים (סעיף 1(ב) לחוק פיצויי פיטורים), אך לא זה המקרה שבפנינו (ראו: ח' הרדוף, זכויות עובדים בחילופי מעבידים, בפירוק חברה וכינוס נכסים, עמ' 35; דב"ע נד3-62/ מדינת ישראל - שושנה זינגר, פד"ע כז 391). (ו) כמו כן, על פי סעיף 4 לחוק פיצויי פיטורים, כפי שפורש על ידי הפסיקה, "צו פירוק כפוי מטעם בית המשפט מביא לידי סיום את חוזי העבודה בין החברה לעובדיה" (קורט לנצר - "הידרוכים בע"מ" (בפירוק מרצון), פד"ע ב' 169, 174), אך לא זה המקרה שבפנינו, באשר לא בפטירה, פשיטת רגל, פירוק או מחיקה של מעביד עסקינן, אלא בכינוס נכסים, שלא נמנה כלל בסעיף זה. כמו כן, כאמור, גם בתקופת הכינוס הקצרצר לא נפסקה עבודתה של המשיבה במסעדה, כפי שנדרש בסעיף הנ"ל. בהקשר זה נאמרו, על ידי בית דין זה, הדברים הבאים: "עלינו איפוא לייחס למנסח סעיף 4 כוונה ברורה לייחד את הזכות לפיצויי פיטורין רק לעובד שעבודתו נפסקה (ההדגשה שלנו) מחמת האירועים הנזכרים באותו סעיף, ולא לכל עובד שמעבידו נפטר או פשט את הרגל, או שמעבידו הוא תאגיד שנכנס לפירוק או אפילו נתפרק או נמחק. כדי להקנות זכות לפיצויי פיטורים דרושים איפוא שני תנאים משולבים כאחד והם: (א) שיקרה אחד האירועים המפורטים בסעיף, ו-(ב) וזה התנאי הראשון והעיקרי, שעבודת העובד אמנם נפסקה. אילו היתה כוונת המחוקק להקנות זכות לפיצויי פיטורים כבר בקרות אחד האירועים האמורים - אף על פי שעבודת העובד טרם נפסקה - לא היה קל מלומר זאת. הדבור "נפסקה" מובנו הפסקה ממש ולא הפסקה קונסטרוקטיבית-משפטית, אחרת היה המחוקק נוקט בלשון שונה לחלוטין." (דב"ע ל3-22/ הנ"ל, בעמ' 174-175). 11. סוף דבר, הערעור נדחה. המערערת תשלם למשיבה הוצאות משפט לרבות שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ. ניתן היום, י"ג בשבט התש"ס (20.1.2000). נשיא שופטת שופט נציג עובדים נציג מעבידיםזכויות עובדים בפירוק חברה