התביעה עניינה פנויו של הנתבע מנכס שבבעלות התובעת. על פי כתב התביעה בבעלות התובעת בנין בשער יפו. בשנת 1963 שכר אביו של הנתבע מאת התובעת את הנכס נשוא התביעה והתגורר בו עד לפטירתו ביוני 1982. במועד פטירתו התגורר אבי הנתבע בבניין עם אישתו ובתו ועם פטירתו המשיכו אלו להתגורר בבנין עד לפטירתן בפברואר 1998 (האם) ובפברואר 1999 (האחות). הנתבע לא התגורר בבנין לא במועד פטירת אביו ולא במועד פטירתן של אימו ואחותו. עד לגירושיו בשנת 1998 התגורר עם אשתו ובניו בדירה בשכונה הארמנית ואף ניתן פסק דין בתביעה שהגיש נגד גרושתו וילדיו המכיר בו כדייר מוגן באותה דירה. לאחר גירושיו התגורר בשכירות בשכונת ח'אן אלזית בעיר העתיקה. לטענת התובעת הנתבע פלש לבנין ותפס בו חזקה שלא כדין לאחר פטירת אחותו, ומכאן התביעה לסילוק ידו של הנתבע מהנכס. על פי כתב ההגנה הסכם השכירות בין התובעת לאביו של הנתבע נחתם ב-1958 כאשר היות והמשפחה משתייכת לעדה הקופטית אורטודוקסית גם אם השוכר הפורמלי הוא ראש המשפחה השכירות היא בעצם לכל בני המשפחה לרבות הנתבע. בעת יצירת השכירות חל החוק הירדני המעניק דיירות מוגנת לכל בני המשפחה בדירה לכל ימי חייהם, והנתבע בכלל זה. הנתבע השקיע כספים בשיפוץ המושכר וגם מטעם זה יש לראותו כמוגן ולחילופין לא ניתן לתבוע את סילוקו לפני שיוחזרו לו השקעותיו. (טענה אחרונה זו לא נתמכה בכל ראיה וב"כ הנתבע לא חזר עליה בסיכומיו וככל הנראה ננטשה). עוד נטען בכתב ההגנה כי הנתבע גם דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח חדש] תשל"ב-1972 באשר התגורר בדירה לפחות 8-9 חודשים לפני פטירת אביו וכ-7-8 חודשים לפני פטירת אימו והמשיך להתגורר בה יחד עם אחותו עד לפטירתה ועד לעצם היום הזה כאשר לא היתה לו בזמן פטירת כל אחד מההורים דירה אחרת למגוריו. הנתבע אמנם נישא בשנת 1966 אך חי בסכסוך מתמיד עם אישתו ונאלץ לעזוב את דירת אישתו לעיתים תכופות עד שמשנת 1987 סולק סופית באמצעות צו הרחקה ואף התגרש מאישתו ביום 2.2.98. מטעם התובעת הוגשו תצהיריהם של הילדה דהוד מנאריוס שעל פי האמור בתצהיר עובדת כמנהלת בית ספר המצוי בשער יפו מול הבנין נושא התביעה ושל בישוי אלאנטוני שעל פי התצהיר הינו כומר בכנסיה הקופטית שבבעלותה הבנין. מטעם הנתבע הוגשו תצהיריהם של הנתבע עצמו ושל פאוזי חנא חביב. ב"כ הצדדים הגישו סיכומים בכתב. ב"כ התובעת טוען בסיכומיו כי הנתבע אינו דייר מוגן בנכס נשוא התביעה. לטענתו רכשה אימו של הנתבע לאחר פטירת אביו מעמד של דייר מוגן בנכס וזאת על פי סעיף 20(א) לחוק הגנת הדייר. הנתבע יכול היה לרכוש מעמד של דייר מוגן רק אילו נתקיימו לגביו תנאיו המחמירים של סעיף 27(1) לחוק ולפיהם התגורר עם הדייר המקורי (אביו) לפחות 6 חודשים סמוך לפטירתו, הוסיף להתגורר בדירה כאשר הדייר שלפניו נפטר ולא היתה לו דירה אחרת למגורים. דייר אשר תובע לעצמו זכות של "דייר מוגן שני" חייב לשמור על רצף מגורים קבוע ומתמשך בדירה, ואילו הנתבע בענייננו אינו מקיים אף אחד מהתנאים שנקבעו בחוק באשר לא התגורר עם אביו סמוך לפטירתו, לא הוסיף להתגורר בבית ואף היתה לו דירה אחרת למגוריו. לטענת ב"כ הנתבע בסיכומיו הנתבע הינו דייר מוגן וזכאי להמשיך ולהתגורר במושכר. אמנם השוכר על פי הסכם השכירות הוא אביו של הנתבע, אך משום שאין מחלוקת כי הנתבע הוא בנו של השוכר ההסכם על פי תנאיו חל עליו באופן אישי. בנוסף לטענתו יש להחיל על ההסכם את הוראות החוק הירדני הקובע כי השוכר של נכס הינו מוגן ויחד עימו אשתו וכל צאצאיו וגם במותו של הדייר, השוכר, זכות השכירות עוברת בירושה ליורשיו. גם על פי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב] התשל"ב-1972 יש לראות בנתבע דייר מוגן לאור תקופות מגוריו בדירה כמפורט בכתב ההגנה. אמנם על פי פסק דין שניתן בית המשפט המחוזי ע.א. 6327/99 על אשת הנתבע וילדיו למסור לו את החזקה בדירת מגוריהם עד ליום 26.10.04 אך אין כל ערובה כי הדירה אכן תימסר במועד הנ"ל ולא ניתן לכן לראות את הנתבע כמי שיש לו "דירה אחרת למגוריו". בכל מקרה טוען ב"כ הנתבע כי מן הראוי להעניק לנתבע לאור גילו והיעדרו של מקום מגורים חילופי סעד מן הצדק של מתן אפשרות להתגורר בדירה עד תום ימיו. הדין החל ב"כ הנתבע טוען כאמור כי יש להחיל בענייננו את הוראות החוק הירדני. ב"כ התובעת התעלם בסיכומיו מטענה זו של הנתבע. הנכס נשוא התביעה נמצא בשער יפו בעיר העתיקה בירושלים. סעיף 11ב לפקודת סדרי שלטון השלטון והמשפט, התש"ח-1948 קובע כי "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בכל שטח של ארץ-ישראל שהממשלה קבעה בצו". בצו סדרי השלטון והמשפט (מס' 1), התשכ"ז-1967 מיום 28.6.67 קבעה הממשלה כי "מזרח ירושלים" היא שטח של ארץ ישראל עליה חלים המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה. בעקבות זאת חל דין הגנת הדייר הישראלי על הנכס נשוא התביעה ולא הדין הירדני. אמנם החלת המשפט הישראלי על מזרח ירושלים חייבה התאמות בתחומי משפט שונים (ר' בעניין זה את חוק הסדרי משפט ומינהל (נוסח משולב) תש"ל-1970), ואף בתחום הגנת הדייר נוצרו בעיות שחייבו פתרון קונקרטי. כך בע"א 687/69 עבד אלגאני האשם אבו גזאלה נ. יוסף מחמד כליל אבו טאעה ואח' פ"ד כד(2) 460 אליו מפנה ב"כ הנתבע התעוררה שאלת פרשנית מיוחדת הנובעת מהחלת המשפט הישראלי ועניינה האם יחול חוק הגנת הדייר (בנינים חדשים), תשט"ו-1955 שפטר נכסים מהחקיקה בנושא הגנת הדייר, גם על חוזים לגבי מושכר במזרח ירושלים שנעשו לפני יום 28.6.67. בית המשפט מתוך פרשנותו של אותו חוק הגיע לכלל מסקנה כי יחול רק על חוזים לגבי מושכר במזרח ירושלים שנעשו לאחר 28.6.67. עם זאת, אין פסק דין זה קובע כי יתר החקיקה בתחום הגנת הדייר חלה במזרח ירושלים רק על חוזים שנעשו לגבי מושכרים לאחר 28.6.67, אלא להיפך (ר' שם, בעמ' 464, 466, 478). בענייננו טוען ב"כ הנתבע כי על פי החוק הירדני השוכר של נכס הינו מוגן ויחד עימו אישתו וכל צאצאיו ובמותו זכות השכירות עוברת בירושה ליורשיו. ככל הנראה הטענה היא כי משפחת השוכר מוגנת יחד עימו כל עוד הוא חי, ובמותו עוברת זכות השכירות ליורשיו. את טענתו בדבר תכנו של הדין הירדני מבסס ב"כ הנתבע על חוק הבעלים והשוכרים הירדני מס' 62 משנת 1953 שתרגום שלו צירף לסיכומיו. (וכן על תצהירו של מר פאוזי חנא חביב שהעיד בחקירתו הנגדית כי עד שהפסיק לעבוד עבד בתור נהג מונית וכי מעולם לא עבד בתור עו"ד, במשרד עו"ד או בבית משפט. ר' עמ' לפרוטוקול מיום 16.7.02 מול השורה 15 ואילך ועד לעמ' 2 שורה 1). עוד טוען ב"כ הנתבע בסיכומיו כי בפסיקת בית המשפט נקבע שאין הכרח להוכיח את הדין הירדני כ"דין זר". אפילו קיבלתי את טענותיו של ב"כ הנתבע בדבר הדין הירדני, לא די בכך על מנת שיחול הדין הירדני בנסיבות תיק זה. אביו של הנתבע נפטר ביוני 1982. באותה עת כבר היה בתוקף צו סדרי השלטון והמשפט (מס' 1), התשכ"ז-1967 שהחיל על "מזרח ירושלים" את המשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל. על זכויותיו של הנתבע מכח פטירת אביו חל אם כן הדין הישראלי ולא הדין הירדני (ר' ע"א 687/69 עבד אלגאני האשם אבו גזאלה נ. יוסף מחמד כליל אבו טאעה ואח' לעיל, בעמ' 470 ובעמ' 476-477). נכון אמנם שאין בהחלת המשפט הישראלי כדי לפגוע בזכות שרכש דייר לפי הדין הירדני הקודם (ר' ע"א (ירושלים) 1288/00 סמי זאכי סלים איובי נ. סאמיה זאכי סלים בדרייה ואח' תק-מח 2001(1) 11757 פיסקה 3). ואולם בענייננו לא רכש הנתבע כל זכות קודם לפטירת אביו. אף ציפייה ראויה להגנה אין כאן קודם לפטירת האב, באשר יכול היה אביו להוציאו מכלל היורשים במסגרת צוואה. משנפטר אבי הנתבע לאחר יום 28.6.67 חל הדין הישראלי על העברת הזכויות בנכס נשוא התביעה ואין בידי לקבל את טענת ב"כ הנתבע כי חל הדין הירדני בעניינו. בשולי הדברים אוסיף כי אם טוען ב"כ הנתבע כי על פי הדין הירדני רוכשים כל בני משפחת אבי הנתבע החתום על חוזה השכירות, זכויות כדיירים מוגנים מקוריים בנכס לכל ימי חייהם אף אם נפטר אבי המשפחה, טענה זו אינה נתמכת בחומר אותו הגיש לבית המשפט ומן הראוי היה להוכיחה. (לדרך הוכחתו של דין זר ר' ע"א 5664/93 זהבה כנען נ. Uniyed States of America פ"ד נא(1) 114, בעמ' 120-121). בהיעדר הוכחה כאמור אניח כי בעניין זה דומה הדין הירדני לדין הישראלי (ר' ע"א 281/53 ט 1788; ע"א 602/82, 628 יורשי אבו ניע ואח' נ. מנדלבאום וערעור שכנגד פ"ד לז(3) 281, בעמ' 288) ואין מקום לטענה כאמור כפי שיתברר בהמשך. תנאיו של חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 התנאים לרכישת דיירות מוגנת ממי שאיננו הדייר המקורי כי אם ממי שזכותו נגזרת מזו של הדייר המקורי קבועים בסעיף 27(1) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972. סעיף זה קובע: "מי שנתקיימו בו התנאים המפורטים בסעיפים 20 או 22 יהיה לדייר אף אם היה לפניו אדם אחר לדייר לפי אותם סעיפים, ובלבד שהוסיף להתגורר בדירה ולא היתה לו דירה אחרת למגוריו בזמן שהדייר שלפניו נפטר או חדל להחזיק במושכר". סעיף זה פורש בפסיקת בית המשפט כדורש ממי שטוען למעמד של דייר מוגן שני כאמור רצף מגורים בנכס החל מ-6 חודשים לפני פטירתו של הדייר המקורי ועד למועד פטירתו של הדייר שזכותו נגזרת מזכות הדייר המקורי, זאת בנוסף להיעדרה של דירת מגורים אחרת לטוען למעמד של דייר מוגן הן במועד פטירתו של הדייר המקורי והן בעת פטירתו של הדייר הנגזר. (ר' רע"א 1711/98 דוד שפי ואח' נ. עזבון המנוחה שושנה שדז'ונסקי ואח' פ"ד נד(1), 394 ופסקי הדין הנזכרים שם). בענייננו הנתבע אינו טוען כי התגורר ברציפות בנכס נשוא התביעה החל מ-6 חודשים לפני פטירת אביו ועד לפטירת אימו. טענתו היא כי התגורר בדירה פרק זמן מסויים (8-9 חודשים) לפני פטירת אביו בשנת 1982, הפסיק להתגורר בדירה וחזר להתגורר בה מספר שנים מאוחר יותר ובטרם נפטרה אימו. בין שטענתו היא כי חזר להתגורר בדירה כ-7-8 חודשים לפני פטירת אימו ב-1998 (ר' סעיפים 4(1)(ב), 3(2)(א)(2) לכתב ההגנה, סעיפים 4(1)(ב), 4(2)(ב)(2)0א), 4(3)(ב)(1)+(2) לתצהיר הנתבע, ועדותו בעמ' 5 לפרוטוקול מיום 16.7.02) ובין שטענתו היא כי חזר להתגורר בנכס נשוא התביעה בשנת 1987 עת הוצא כנגדו צו הרחקה מהבית בו התגורר עם אישתו וילדיו (ר' סעיף 4(3)(4)(א) לכתב ההגנה, סעיף 4(2)(ב)(2)(4) לתצהירו של הנתבע, ועדותו של העד מטעמו מר פאוזי חנא חביב בעמ' 3 לפרוטוקול מיום 16.7.02 מול השורות 20-21) ולא ברור מה משתיים אלו טוען הוא, בכל מקרה אין הנתבע טוען לרציפות מגוריו בנכס החל מ-6 חודשים לפני פטירת אביו ועד לפטירת אימו. די בכך כדי לשלול מהנתבע מעמד של דייר מוגן בנכס. לנוכח האמור לעיל אין לי צורך לבחון את השאלה האם אכן התגורר הנתבע בתקופות שנטענו על ידו בנכס נשוא התביעה והאם היתה או לא היתה לנתבע דירה אחרת למגוריו בתקופות הרלוונטיות. אשר לטענת ב"כ הנתבע ולפיה רכש הנתבע זכות דיירות מוגנת מקורית בנכס מכח ההסכם שנערך בין התובעת ואביו. אין בידי לקבל טענה זו. מתרגום הסכם השכירות אותו צירף ב"כ הנתבע לסיכומיו עולה כי שוכר הנכס הוא מר ודיע רזוק, אביו של הנתבע, ואין כל אינדיקציה לכוונה אחרת. בנסיבות אלו לא רכשו בני משפחת אבי הנתבע שהתגוררו עימו עד לפטירתו זכות דיירות מקורית אלא לכל היותר רכשו מעמד של "דיירים נהנים" מכח עקרון "הזדהות החזקות" (ר' ע"א 300/65 עזבון מוטילוב ואח' נ. לונייבסקי פ"ד יט(4) 73, בעמ' 82-83; ע"א 22/66 שמיר נ. ברנר פ"ד כ(2) 506, 510), מעמד שבא אל קיצו עם פטירת אבי הנתבע. סעד מן הצדק הן בכתב ההגנה והן בסיכומיו טוען ב"כ הנתבע כי לאור גילו של הנתבע והיעדרו של מקום מגורים מן הראוי להעניק לנתבע סעד מן הצדק של מתן אפשרות להתגורר בדירה עד תום ימיו. הבסיס למתן סעד מן הצדק יסודו בהוראת סעיף 132 (א) לחוק הגנת הדייר ולפיה "על אף קיומה של עילת פנוי רשאי בית המשפט לסרב לתת פסק דין של פינוי אם שוכנע שבנסיבות הענין לא יהיה זה צודק לתיתו". כפי שנקבע לא אחת בפסיקת בית המשפט "סעד מן הצדק לא יינתן אלא לאדם שיש לו מעמד של דייר לפי חוזה או לפי החוק, והוא עומד לאבד את חסות החוק בשל מעשה או מחדל מצידו". (ר' ד. בר-אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר (2002), בעמ' 146 והאסמכתאות הנזכרות שם). דהיינו, תנאי מוקדם למתן סעד כאמור הוא כי הנתבע רכש מעמד של דייר בנכס ואין הוא בגדר מסיג גבול ואף לא בר-רשות. (ר' ע"א 733/68 אבני ואח' נ. ארמון הככר בע"מ פ"ד כג(1) 759, בעמ' 762; ע"א 260/65 חייקין נ. ממר ואח' פ"ד יט(4) 183, בעמ' 191). מאחר והנתבע לא רכש מעמד של דייר מוגן בנכס ואין החוק חל עליו, לא ניתן בנסיבות תיק זה ליתן סעד מן הצדק. סוף דבר בסיכומי ב"כ הנתבע מבקש ב"כ הנתבע כי בית המשפט יתעלם מדברים שנאמרו על ידי הנתבע כתוצאה מחקירתו הנגדית על ידי ב"כ התובעת עו"ד מאזן קופטי שכן "הם נשאבו ממנו שלא כדין, תוך שימוש בדרכים לא חוקיות ותוך הפרת הוראת סעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961" זאת מאחר ועו"ד קופטי יצג בעבר את הנתבע בתובענה שהיתה בינו לבין אישתו. טענה זו נטענה לראשונה בסעיף 4(7) לכתב הגנתו של הנתבע והוא חזר עליה בסעיף 2 לתצהירו. עיון בקדמי המשפט שהתנהלו בפני כב' השופט מילנוב בתיק זה לפני ואחרי הגשת התצהירים, מעלה כי ב"כ הנתבע לא העלה נושא זה לדיון, אלא בחר להעלותו במהלך ישיבת ההוכחות ונענה בסירוב מצד בית המשפט. בלא להתייחס לגופם של דברים אעיר על מנת להפיס דעתו של הנתבע כי פסק דין זה על מרכיביו ותוצאתו נשען כל כולו על גירסתו שלו, ואף אילו לא נחקר כלל על גירסתו לא היתה תוצאת פסק דין זה משתנה. בכתב התביעה ביקשה התובעת את סילוק ידו של הנתבע מהנכס נשוא התביעה וכן ביקשה רשות לפצל סעדים בגין נזקים שנגרמו לה עקב הסגת גבולה על ידי הנתבע לרבות תביעת דמי שימוש ראויים. אני נעתרת לבקשה לפיצול סעדים. (לנוכח האמור לא מובנת בקשת ב"כ התובעת בסיכומיו כי בית המשפט יורה לנתבע לשלם לידי התובעת דמי שכירות בגין השימוש שעשה במושכר ויעשה עד ליום פינויו בפועל ופצוי על דמי השכירות שלא שולמו). לאור כל האמור אני מקבלת את התביעה ומורה לנתבע לפנות את הנכס נשוא התביעה בתוך 60 יום מהמצאת פסק דין זה. הנתבע ישלם לתובעת הוצאות משפט בגובה האגרה ששולמה בתיק וכן שכ"ט עו"ד בסך 3500 ₪ בתוספת מע"מ. ניתן היום ב' בשבט, תשס"ד (25 בינואר 2004) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. שירלי רנר, שופטת מקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)