כתב תביעה הטעיה תום הלב

רקע ראשיתה של תובענה זו הוא בכתב תביעה אשר הוגש בתאריך 2.6.94 כנגד חברת ריו בע"מ. בתביעה נטען להפרת הסכם, חוסר תום לב במו"מ, עושק, הטעייה, תרמית, היצג שווא והתרשלות. את סכום התביעה העמיד התובע ע"ס 354,640 ₪. לאחר מכן הוגש כתב תביעה מתוקן בו הוספו הנתבעים 2 ו-3. בין הצדדים גובשה הסכמה דיונית לפיה נמחקה התביעה כנגד הנתבעת מס' 1 ובתיק נשמעו ראיות בשאלה האם נכרת הסכם בין הצדדים. ביום 10.3.99 ניתן פסק דין ע"י סגן הנשיא (כתוארו אז) כבוד השופט רון שפירא, בו דחה את תביעת התובע כולה וקבע כי לא הוכח קיומו של הסכם בין התובע לבין נתבעים 2 ו-3. כנגד פסק הדין הגיש התובע ערעור לביהמ"ש המחוזי, ערעור אשר נתקבל ביום 9.3.00 ונקבע כי פסק דינו של השופט שפירא מהווה החלטת ביניים בשאלה אם נכרת הסכם ואם לא ויש להשיב את הדיון לבית משפט קמא על מנת להכריע בשאר עילות התובענה. ביום 13.6.00 ניתן פסק דין בהעדר התייצבות כנגד נתבעים 2-3 אולם הנתבע 2 הגיש ערעור על פסק הדין ובהסכמה בעת הדיון בערעור ביום 11.3.02 בוטל פסק הדין הנ"ל כנגד נתבע 2. פסק דין כנגד נתבע 3 נותר בעינו. משחזר הדיון לבית המשפט קמא, גובשה בין ב"כ הצדדים הסכמה דיונית לפיה לא תשמענה עדויות והצדדים יגישו סיכומים בכתב ויוכלו להסתמך על כל החומר המצוי בתיק בית המשפט. הנתבע 2 יקרא להלן לשם הקיצור: - "הנתבע". דיון כאמור, הפלוגתאות המצריכות הכרעה בעניינו הן האם הנתבע נהג כלפי התובע בעילות הבאות: חוסר תום לב בניהול מו"מ. עושק. הטעיה. תרמית. היצג שווא. התרשלות. אגב אורחא אציין כי התובע לא פרט עובדתית את הטענות בדבר חוסר תום לב, עושק, הטעיה, תרמית, היצג שווא והתרשלות בפירוט מיוחד בהתאם לתקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. (ראה: א.גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, בעמ' 63-64), היינו לא פירט בכתב התביעה את העובדות המהוות את העילות הנ"ל. צודק הנתבע בסיכומיו כי משבחר התובע לא לפרט פירוט מיוחד לטענות אלו, לא פעל בהתאם לתקנות ולא אפשר לנתבעים הגנה יעילה (השווה רע"א 8268/96 רייכטר נ' שמש, פ"ד נה(5) 276. וכן ע"א 265/70 לוי נ' דאגר, פ"ד כה(1) 344). על אף האמור, היות ולא הוגשה בקשה למחיקת כתב התביעה על הסף בהעדר הפירוט הנ"ל, יש לדון בעילות הנ"ל ולבחון האם מחומר הראיות הוכחו עובדות המשמשות יסוד למי מהעילות הנ"ל. אדון להלן בעילות אחת לאחת. חוסר תום לב בניהול מו"מ כבוד השופט שפירא קבע כי לא הוכח קיומו של הסכם להפצה ובלעדיות של מוצרי הנתבעת 1 באזור ההפצה של כפר מג'אר אלא בין הצדדים התנהל מו"מ אשר הגיע לשלבים מתקדמים, אולם זה לא נשתכלל לכלל הסכם בשל אי עמידת התובע בתנאים שהעמידה נתבעת 1. סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 מגדיר חוסר תום לב במו"מ: " 12. תום לב במשא ומתן (א) במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב. (ב) צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום-לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה, והוראות סעיפים 10,13 ו-14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 2, יחולו בשינויים המחוייבים." יש לציין שבהתאם להלכה שנקבע בד"נ 7/81 פנידר נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673, אף אם בסופו של המו"מ היה נכרת הסכם והנתבע לא היה צד לאותו הסכם, אלא הנתבעת 1, יש עליו חובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת. עצם ההשתתפות במשא ומתן ולא מעמדו של פלוני כצד עתידי לחוזה היא אמת המידה לתחולתו של סעיף 12 (ראה גם ספרה של ג.שלו בעמ' 46). כבוד השופט שפירא קבע כי במו"מ בין הצדדים "הוצבו תנאים אשר חלקם לא הגיע לכלל בדיקה וחלקם התובע לא עמד בהם ובכל מקרה לא גובשו בין הצדדים באופן סופי הסכמות בנוגע למרכיבים אלו ודומים להם המאפיינים התקשרויות בהסכמי בלעדיות" קראתי בעיון רב את סיכומי טענותיו של התובע ואת הפניותיו לעדויות הצדדים. בכל אלה לא מצאתי שמץ ראיה לחוסר תום לב בניהול המו"מ מצד הנתבע. התובע בטיעונים המשתרעים על כ- 11 עמודים (הראשונים מ- 19 עמודי סיכומיו) מנסה למעשה לשמוט את הבסיס תחת הכרעתו של כב' הש' שפירא אשר דחה את טענותיו בדבר אי קיומו של הסכם בינו לבין הנתבעת 1 או הנתבעים 2-3. קביעתו של כב' הש' שפירא ברורה וחד משמעית לאמור: "החוזה לא נשתכלל בשל אי עמידה של התובע בתנאים שהציבה תובעת 1" (שהתביעה נגדה נמחקה בהסכמת התובע). אשר על כן, נדחית הטענה לניהול מו"מ בחוסר תום לב מצד הנתבע. עושק סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 מגדיר עושק וזו לשונו: "18. עושק מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה. " ע"פ הסעיף קיימים שלושה יסודות מצטברים לעילת העושק: ניצול מצבו של העשוק. מצוקה חולשה או חוסר נסיון. תנאי חוזה גרועים מהמקובל. מחומר הראיות אשר הוצג בפני לא הוכח קיום יסודות העילה ואף התובע לא טען לגופו של עניין לגבי יסודות העילה ועל כן אני קובע כי לא הוכחה עילה זו. הטעיה התובע טוען כי מעשיו של הנתבע הינם בגדר הטעיה. הטעיה מוגדרת בחוק החוזים בזו הלשון: "15. הטעיה מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, "הטעיה" - לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן." תנאי שאין בלתו כדי לזכות לסעד בגין עילת ההטעיה הינו קיום חוזה וכאמור במקרנו נקבע כי לא נכרת חוזה בין הצדדים ועל כן דין הטענה להידחות. תרמית סעיף 56 לפקודת הנזיקין מגדיר את עוולת התרמית וזו לשונו: "56. תרמית תרמית היא הצג כוזב של עובדה בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא איכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון." בע"א 614/84 ספיר נ' אשד, פ"ד מא (2) 225 , נקבעו היסודות לקיומה של עוולת התרמית: "(א) היצג כוזב של עובדה (ב) העדר אמונה באמיתות ההיצג (ג) כוונה שהתובע יוטעה על-ידי ההיצג ויפעל בהסתמך עליו (ד) התובע הוטעה ופעל על סמך טעותו (ה) התובע סבל נזק ממון עקב פעולתו על סמך ההיצג" (וכן ראו ע. בר-שירה, התרמית העוולות השונות בעריכת ג. טדסקי, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר). " עוולת התרמית היא עוולת כוונה [ראו ספרו של בר שירה הנ"ל בעמ' 27-28]. על התובע בגינה להוכיח, כי התקיימה אצל הנתבע ידיעה או עצימת עיניים למצג לא נכון שהוצג לפני התובע, וזאת בכוונה להטעות את התובע באמצעות המצג. עוולת התרמית מעלה כנגד נתבע האשמה רצינית, שבמקרים מסויימים עלולה לגרור גם אחריות פלילית, ולכן, מידת ההוכחה הנדרשת בתביעת תרמית, היא גבוהה וודאית יותר מזו הנדרשת במשפטים אזרחיים אחרים [בר שירה שם, 48]. במקרה דנן, על התובע היה הנטל להוכיח, כי התקיים אצל הנתבע היסוד הנפשי הדרוש לקיום עוולת תרמית. בסופו של יום, התובע לא הצליח להוכיח בעדות ישירה, או על יסוד ראיות נסיבתיות, כי התקיים אצל הנתבע היסוד הנפשי הדרוש לעוולת התרמית. לא מצאתי שהתובע הוכיח היצג כוזב עובדתי כלשהוא של הנתבע אשר הנתבע עצמו לא האמין באמיתותו. גם עיון בתצהירו של התובע מלמד כי ההיצג היחיד לו הוא טוען הינה התחייבות לשווק באמצעותו סחורה. בעניין ההתחייבות כבר נפסק ע"י כב' הש' שפירא ואין לאפשר לתובע להעלותה בלבוש אחר. האמור לעיל לגבי היצג כוזב (והיצג של התחייבות בכלל) יפה גם לאמור להלן בעניין טענת מצג השווא הרשלני. כפי שהובהר קודם לא הוכחה כוונה. לא הוכח גם כי התובע הוטעה ופעל על סמך אותה טעות באופן שנגרם לו נזק. מחד, חלק מהנזק הנטען הוא מהעדר ההתקשרות בין הצדדים (אובדן רווחים צפויים) ולא מפעולה של התובע על יסוד מצג כוזב. מאידך, טען התובע בתצהירו כי לצורך הפצת מוצרי הגלידה של הנתבעת 1 הוא רכש רכב ב- 60,000 ₪ ונטל הלוואה ואף מכר רכב זה בחצי מערכו (לא ברור מדוע). התובע לא צירף לתצהירו ראיה כלשהיא כגון קבלה/חשבונית או הסכם בדבר רכישת הרכב או מכירתו, מחירו בעת הרכישה או הקניה, הסכם הלוואה, תנאיה עלות המימון וכיו"ב (על אף שהרבה לטעון כנגד הנתבע טענות בדבר אי הצגת ראיות). (בשולי הדברים אציין כי באותו תצהיר שנחתם בשנת 2002, ועל אף הכרעת כב' הש' שפירא, כי לא נחתם הסכם בין הצדדים, ממשיך התובע לטעון באריכות לקיומו של הסכם). אשר על כן, דין טענת התרמית להדחות. התרשלות/מצג שווא רשלני סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] מגדיר התרשלות וזו לשונו: "35. רשלנות עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה. " היסוד הראשון שעל התובע להוכיח עפ"י הפסיקה במקרה זה הינה קיומה של חובת זהירות מושגית ובמידה שזו קיימת, יש להוכיח אף קיומה של חובת זהירות קונקרטית ואת הפרתה. לא מצאתי אסמכתא כלשהיא בטיעוני ב"כ התובע לקיומן של החובות הנ"ל או הפניה לעובדות המייסדות חובות כנ"ל, במערכת היחסים בין התובע לנתבע. אשר על גם, גם עילה זו דינה להדחות. בנוגע למצג שווא רשלני וכפי שציינתי לגבי יסוד ההיצג הכוזב בעוולת התרמית הרי שכזה, מצג שווא או מצג כוזב ספציפי עובדתי לא נטען על ידי התובע בכתב תביעתו וגם לא הוכח בחומר הראיות (למעט טענה להיצג של התחייבות לשווק שהינה ההסכם בו דן כבר כב' הש' שפירא). על כן, יש לדחות את הטענה בדבר קיומו של מצג שווא רשלני מצד הנתבע. כללי כפי שציינתי בתחילת הדיון בפסק דין זה לא פירט התובע בכתב תביעתו עובדות המהוות יסוד לאחת העילות אשר נטענו ע"י בכלליות אולם בהיעדר טענת סף אודות אי הפירוט ששלב הדיון בה בתחילת ההליך, בחנתי אם בחומר הראיות השכיל התובע להוכיח את יסודות העילות הנטענות על ידו ונמצא שלא עשה כן. התובע בחר בסיכומיו (ועוד קודם לכן בשלב הבאת ראיותיו ובחקירת העדים) להתמקד במה שנטען על ידו כ"שקרי הנתבע", חוסר מהימנות גירסת הנתבע, העלמת ראיות ע"י הנתבע (ראה ענין זכרון הדברים בסיכומיו) ואי הבאת ראיות רלוונטיות ע"י הנתבע. כל אלה, אפילו היה בהם ממש, אין בהם כדי לפתור את התובע מהנטל הבסיסי של הוכחת עילות תביעתו. בנטל זה לא עמד התובע. אשר על כן, תדחה התובענה כולה. התובע ישלם לנתבע 2 הוצאות משפט (לרבות שכ"ט עו"ד) בסך של 10,000 ₪ ומע"מ כדין. המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים. ניתן היום י"א באייר, תשס"ד (2 במאי 2004) בהעדר הצדדים. יונתן אברהם, שופט כתב תביעהמסמכיםתום לבהטעיה