קשר בין מחלת הטרשת הנפוצה לבין דחק נפשי

1. ערעור על החלטת ועדת הערעורים, לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט - 1959 (להלן: חוק הנכים), בע.נ. 000098/95 (בראשות כבוד השופט ד. גלדשטיין) אשר דחתה את ערעורו של המערער וקבעה כי אין קשר בין מחלת הטרשת הנפוצה בה לקה ובין שירותו הצבאי.   2. המערער התגייס ביום 5.1.88, בהיותו בעל פרופיל רפואי 72, והחל טירונות נח"ל שנמשכה כשלושה חודשים [במסגרת שהוגדרה בתצהירו לבעלי פרופיל כ"ל (כושר לקוי)]. המערער תיאר טירונות זו כמלווה בפעילות פיזית קשה ואף טען כי באחד המסעות למרחק של 10 ק"מ התלונן על חולשה בגפיים. בשל קשייו, הפסיק את הטירונות כשלושה שבועות לפני סיומה. לאחר הטירונות, עבר המערער קורס אלחוטנים במשך שלושה חודשים, ובסיומו הוצב לשירות בגדוד נח"ל סדיר. בגדוד זה, עסק במשך כחצי שנה בפעילות ביטחון שוטף ביריחו בזמן האינתיפאדה. במהלך פעילות זו, תיאר המערער אירוע בו נזרקו שלושה בקבוקי תבערה על אוטובוס "אגד", כתוצאה מכך נשרפו למוות אם ושני בניה, וחבר קרוב מן המחלקה נפטר אף הוא על שולחן הניתוחים. המערער תיאר את המשך שירותו ככולל מאמצים פיזיים מתישים ושוחקים, ושינה מועטה. עוד תיאר עימותים עם רס"ר הבסיס, העמדה למשפט ואיום בהתאבדות. הוא ציין כי במהלך שירותו התלונן על חולשה בגפיים התחתונות, כבדות בגפיים, הפרעות בשיווי משקל וירידה בראייה. לאחר שחרורו, ועקב החמרה במצבו, אושפז המערער בדצמבר 1992 במחלקה הנוירולוגית של בית חולים בלינסון, ולאחר בירור נוירולוגי מקיף התקבלה אבחנה לפיה לקה במחלת הטרשת הנפוצה.   3. ביום 16.8.93 הגיש המערער תביעה להכרת זכות על פי חוק הנכים. קצין התגמולים דחה תביעתו זו בקובעו ביום 14.2.95 כי אין כל קשר בין המחלה הנוירולוגית ממנה סובל המערער ובין תנאי שירותו.   4. המערער הגיש ערעור על החלטה זו לועדת הערעורים, אותו תמך בחוות דעתו של ד"ר פלכטר. בחוות דעת זו, עומד ד"ר פלכטר על אופיה של מחלת הטרשת הנפוצה, הנמנית על המחלות האוטואימוניות, בהן מייצרת מערכת החיסון נוגדנים עצמיים התוקפים את מערכת סיבי העצב וגורמים לתהליכים דלקתיים חוזרים ולנזקים במערכת העצבים. ד"ר פלכטר מציין כי קיימים חילוקי דעות באשר לגורם המביא להתפרצות סימני המחלה הראשוניים, וכי קיימות סברות שזיהום ויראלי, תהליכים דלקתיים חוזרים, חבלות קשות או מצבי סטרס עשויים להיות הגורם המפעיל את מערכת החיסון בצורה שגויה. הוא אף מצביע על מחקרים לפיהם מצבי סטרס פיזיים ונפשיים פוגעים במערכת החיסון. אלו, לגירסתו, מספקים הוכחה לסברה שקיים קשר הדוק בין מצבי סטרס והופעת סימנים של מחלת הטרשת הנפוצה. מאחר וסימניה הראשונים של המחלה הופיעו תוך כדי שירותו הצבאי של המערער, אשר היה מאופיין בסטרס פיזי ונפשי, מוצא ד"ר פלכטר כי קיים קשר בין מחלתו לשירותו הצבאי.   כנגד חוות דעת זו, הובאה מטעם קצין התגמולים חוות דעתו של ד"ר ברהם. זה האחרון שלל קשר סטטיסטי בין מחלת הטרשת הנפוצה ובין דחק נפשי, והצביע דווקא על "פרידיספוזיציה גנטית וגיאוגרפית". עוד הוא מציין כי הגורם היחיד אשר נחשב כבעל אפשרות לגרום למחלה הוא זיהומים וירליים. לפיכך, ומאחר ולדעת ד"ר ברהם הופיעו סימנים בטוחים של המחלה מבחינת האבחנה רק כשנה לאחר השחרור, לא מוצא הוא קשר כלשהו בין מחלת המערער לבין שירותו בצה"ל. 5. הועדה דחתה את ערעורו של המערער בקובעה כי לא הוכחה בפניה אסכולה כדעת ד"ר פלכטר, לפיה דחק נפשי גורם למחלת הטרשת הנפוצה. אף אם קיימת אסכולה שכזו, קבעה הועדה, הרי שלא הובאה כל ראיה כי התנאים בהם שירת המערער נחשבים לטראומטיים על פיה. תנאי שירותו הצבאי של המערער, כך נקבע, היו קלים יחסית ולא היה בהם משום לחץ חריג. כמו כן, התופעות אותן ניסה המערער לקשור לתחילת מחלתו, לא הופיעו בתקופת שירותו בשטחים או בתקופה בה היה נתון בסטרס נפשי. תלונותיו של המערער מופיעות דווקא אחרי השירות. הועדה התייחסה בהחלטתה אף לדעה לפיה זיהום וירלי עשוי לגרום למחלה, ופסקה כי לא הובא בפניה כל אירוע שכזה. לאור זאת, דחתה הועדה את הערעור.   6. בערעורו לפנינו טוען המערער כי החלטת הועדה, המסתמכת באופן שגוי על חוות דעתו של ד"ר ברהם, מתעלמת מן הראיות הברורות אשר הונחו לפניה המעידות באופן ברור וחד משמעי כי המערער סבל מסימפטומים של המחלה במהלך שירותו הצבאי, בטרם אובחנה מחלתו. חוות דעתו של ד"ר ברהם מתעלמת מעוצמת וגיוון תלונותיו של המערער במהלך השירות, אשר חלק לא מבוטל מהן הינן בגדר סימפטומים "קלאסיים" של המחלה. טענה נוספת של המערער הינה כי המאמרים הרפואיים אותם הניח בפני הוועדה מוכיחים ומבססים קיומה של אסכולה לפיה קיים קשר בין חשיפה לגורמי דחק ומתח נפשי ובין מחלת הטרשת הנפוצה. התייחסותו של ד"ר ברהם למאמרים אלו, כך נטען, היא מגמתית ומוציאה דברים מהקשרם.   המערער מפנה לשורת פסקי דין בהם הכירו ערכאות שונות בקיומה של אסכולה רפואית כאמור, וטוען כי משיקולי מדיניות משפטית יהא זה בלתי ראוי, מוטעה ומקומם לאפשר קיום מצב בו יקופח חייל צה"ל שלקה בפגימה, אל מול חברו- שלקה בנסיבות דומות. לחלופין, טוען המערער, שגתה הועדה משלא נזקקה לדרך ההוכחה הישירה, כפי שנקבעה בע"א 2027/94 צביה קליג' נ' קצין התגמולים, פ"ד נ(1) 529, 539-540 (להלן: הלכת קליג'). כך, בתנאי ונסיבות שירותו של המערער, כפי שאלו עולים מעדותו ומתצהירי חבריו לשירות, יש כדי לבסס קשר סיבתי קונקרטי בין שירותו ומחלתו. הועדה אף שגתה בחפשה אחר "לחץ חריג שאינו נחלתם של חבריו לשירות הצבאי", שכן די בכך שסך כל תנאי השירות היו בגדר לחץ פיזי ונפשי משמעותי.   7. המשיב מצידו טוען, כי דין הערעור להדחות על הסף באשר נימוקיו, רובם ככולם, עניינם שאלות שבעובדה, בעוד על פי הוראת סעיף 34(א) לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט- 1959 מוסמכת ערכאת הערעור להיזקק לערעור בנקודה משפטית בלבד. מירב טענותיו של המערער אינן אלא טרוניה כנגד העדפת חוות הדעת הרפואית מטעם המשיב, על פני חוות הדעת שהוגשה מטעמו של המערער.   עוד טוען המשיב כי הועדה ייחסה משקל מלא וראוי למכלול הראיות ובדין קבעה את שקבעה. פסקי הדין מהם מנסה המערער להיבנות, קובעים אמנם קיומו של קשר סיבתי בין מחלת הטרשת הנפוצה ובין השירות הצבאי, אולם ניתן לאבחנם מן המקרה שבעניינו. באותם פסקי דין, קבעה כל אחת מן הועדות כי לאור התשתית הראייתית, עולה כי תנאי השירות היו קשים, טראומטיים ויוצאי דופן בעוד שבענייננו קבעה הועדה כי תנאי שירותו של המערער היו קלים יחסית וכי על פי העדויות הרפואיות לא פרצה מחלתו בעת השירות.   דיון   8. הנושא המסור להכרעתנו בערעור זה,עליו נסב גם הדיון בפני בפני ועדת הערעורים, הוא קיומו של קשר סיבתי בין מחלת הטרשת הנפוצה בה לקה המערער ובין תנאי שירותו הצבאי. שאלת הקשר הסיבתי המשפטי בין מחלה כלשהי לבין השירות הצבאי היא שאלה מעורבת של משפט ועובדה המסורה להכרעתו הסופית של בית המשפט [השווה: רע"א 4073/99 אביאן נ' קצין התגמולים, פ"ד נד(3) 1, 3-4, וכן הלכת קליג', שם בעמ' 537].   ההלכה הפסוקה, קבעה שתי דרכים חלופיות להוכחת קיומו של קשר סיבתי כאמור. הדרך האחת, היא הוכחת קיומה של אסכולה הרואה קשר סיבתי בין תנאי מתנאי השירות או אופיים, ובין המחלה בגינה מתבקשת ההכרה בנכות. בהקשר זה נפסק, כי על מנת שדעה תגיע למעמד של אסכולה, יש צורך שתהא מקובלת כדעה מבוססת במרכזים רפואיים חשובים, או על דעת מומחים מוכרים בעולם, ואף תוצג כדעה מבוססת בספרי לימוד חדשים בעלי מעמד מקצועי מכובד (הלכת קליג', שם בעמ' 537). אסכולה רפואית, משמשת הוכחה לכאורה כי קיים קשר סיבתי, ובכך עובר הנטל אל קצין התגמולים להביא ראיות כי על אף קיומה, מחלתו של הנכה לא נגרמה ולא הוחמרה עקב השירות (הלכת קליג', שם בעמ' 539).   בענייננו, סבורה היתה הועדה, על יסוד החומר אשר הונח בפניה, כי לא התקיימו התנאים הנדרשים לביסוסה של אסכולה. אמנם, שאלת קיומה של אסכולה אינה מצויה מחוץ לטווח ביקורתנו (הילכת קליג', שם בעמ' 537), אך בנסיבות המקרה שלפנינו, לא מצאנו לנכון להתערב בקביעה זו.   עם זאת, גם אם לא הוכח קיומה של אסכולה, עדיין פתוחה בפני המבקש הדרך השניה להוכחת קיומו של קשר סיבתי- הוכחה כי במקרה הקונקרטי הנדון, נגרמה המחלה עקב תנאי השירות-   "אם הוכח לבית המשפט שאין אסכולה רפואית מבוססת הקובעת קשר סיבתי כזה, או כי האסכולה המקובלת אומרת שקיים קשר סיבתי כזה בדרגת הסתברות נמוכה, שאינה מגעת לדרגה של מתקבל מאוד על הדעת, עדין פתוחה הדרך לפני התובע להוכיח כי במקרה שלו המחלה נגרמה או הוחמרה עקב תנאי השירות". (הלכת קליג', שם בעמ' 539).   נציין כאן, כי לא אחת הכירו ערכאות שונות במקרים קונקרטיים בכך שמחלת טרשת נפוצה בה לקה נכה, נגרמה בשל שירות צבאי, מסוג זה או אחר (ר' לדוגמא ע"א (ת"א) 1203/92 וייס ירמיהו נ' קצין התגמולים, דינים מחוזי כו(5) 203).   במקרה שלפנינו קבעה הועדה כי:   "אין בתיאורו של ד"ר פלכטר, כמו גם בעדותו של המערער וחבריו, כל אירוע ספציפי היכול לבסס קשר סיבתי ברמה של מתקבל מאוד על הדעת שתנאי השירות של המערער היו קיצוניים או חריגים אפילו לגבי המערער".   היא אף הוסיפה וקבעה:   ""תנאי שירותו הצבאי של המערער היו יחסית קלים, ואין בהם משום לחץ חריג שאינו נחלתם של חבריו לשרות הצבאי".   קביעות אלו, הנוגעות לשאלת קיומו של קשר סיבתי קונקרטי, שהינה כאמור שאלה מעורבת של משפט ועובדה, אשר הביקורת עליה מסורה לבית משפט זה אינן יכולות לעמוד.   בתצהירו תיאר המערער אירוע שארע במהלך פעילות בטחון שוטף של הגדוד בו שירת ביריחו:   "הגדוד עסק בפעילות של בטחון שוטף (ביריחו) כמחצית השנה. כאן היו אירועים הקשורים באינתיפאדה ולכן היה השרות כאן מלווה במתחים נפשיים קשים (נזרקו אז 3 בקבוקי תבערה על אוטובוס של "אגד", שעבר ביריחו וכאן אם ו- 2 ילדיה נשרפו למוות וחבר שלי מהמחלקה נפגע ונפטר על שולחן הניתוחים)".   תיאורו של אירוע זה מופיע אף בתצהירי חבריו של המערער, דרור גלעדי ואריה כחלון. אנו מוצאים כי על רקע אירוע זה בפרט ואירועי האינתיפדה ככלל, לא ניתן היה לקבוע, כתשתית לדיון בנושא הקשר הסיבתי, כי תנאי שירותו הצבאי של המערער היו קלים יחסית ולא היה בהם משום לחץ חריג. שומה היה על ועדת הערעורים לבחון קיומו של קשר סיבתי קונקרטי, על רקע הארוע האמור, ומכלול תנאי השירות על פי אפיוניהם האמיתיים ולא על פי התייחסות גורפת ועמומה לתנאי שירות קלים יחסית. 9. אשר על כן, אילו דעתי הייתה נשמעת, הייתי מציע לחבריי לבטל את החלטת ועדת הערעורים ולהחזיר אליה את הדיון על מנת שתשוב ותבחן קיומו של קשר סיבתי קונקרטי, נוכח האירוע הנדון ומכלול תנאי השירות. אם יימצא קיומו של קשר סיבתי, תקבע הועדה אם מדובר בגרימה או בהחמרה, ובמקרה האחרון, את שיעור החמרת המחלה שיש לייחס לשירות הצבאי. עוד סבור אני כי מן הראוי שתיבחן בשנית גם הטענה בדבר הופעתם של תסמינים הקשורים למחלת הטרשת הנפוצה במהלך שירותו הצבאי של המערער תוך שקילת כלל המסמכים הרפואיים אליהם מפנה המערער.   10. מצאתי כי ראוי שבחינה כאמור תיעשה, בשלב זה, על ידי הועדה ולא על ידי בית המשפט בשל מהות ההליך בו אנו יושבים בדין. אין מדובר בהליך ערעור מן המניין, בו לערכאה הדיונית אין יתרון על ערכאת הערעור בכל שאמור בהסקת מסקנות מן התשתית העובדתית שנקבעה. ועדת הערעורים אינה בית משפט כי אם בית דין מנהלי [ר' ס' 28 לחוק הנכים וס' 5 לתוספת של חוק בתי דין מנהליים, התשנ"ב- 1992]. בית הדין המנהלי מוסמך להפעיל ביקורת רחבה על הרשות המנהלית אשר חורגת מתחומיה של ביקורת שיפוטית גרידא. זהו טריבונל מיוחד שהוקם לצורך דיון בנושא הדורש מומחיות מיוחדת: ע"א(ת"א) 3169/00 דור נ' משהב"ט- אגף השיקום, תק-מח 2002(2) 2138. ראוי, בשל כך, כי הבחינה המחודשת תיעשה על ידי הועדה, בהתאם להנחיות שבפסק הדין. ע. פוגלמן, שופט השופטת ר' שטרנברג אליעז:   לדעתי, דין הערעור להתקבל, אלא שעל פי השקפתי על בידי המערער להוכיח כי מחלת הטרשת הנפוצה בה לקה, הוחמרה תוך ועקב השירות הצבאי. תמימת דעים אני עם עמיתי השופט פוגלמן כי הדיון יוחזר אל ועדת הערעורים, אולם, לצורך קביעת שיעור ההחמרה בלבד. ועדת הערעורים תהא רשאית לקבל חוות דעת רפואיות, לפי שיקול דעתה, לצורך זה בלבד. הוועדה הנכבדה, שמעה עדים, עיינה בחוות דעת מומחים וקבעה ממצאים עובדתיים על פי חומר הראיות. ערכאת הערעור רשאית, בהסתמך על ממצאיה של וועדת הערעורים, להגיע למסקנה משפטית, שונה מזו שאליה הגיעה ועדת הערעורים.   ודוק, בעניין זה אין יתרון לועדה הנכבדה על ערכאת הערעור, שכן אין אנו מתערבים בקביעות שבעובדה, אלא, חולקים על המסקנות שהסיקה הוועדה ממסכת הראיות. אף נעיר כי המומחים הרפואיים לא נחקרו בפני הוועדה על חוות דעתם ועל כן עומד בפנינו אותו מרקם ראייתי שעמד בפני הועדה הנכבדה .   אין צורך לחזור על מסכת העובדות שעליה עמד בהרחבה כב' השופט פוגלמן. אדגיש בקצירת האומר את עיקרי הדברים:   המערער החל טירונות נח"ל שנמשכה כשלושה חודשים. הטירונות לוותה בפעילות פיזית קשה וכבר באותו שלב של שירותו הסדיר, התלונן על חולשה בגפיים ונאלץ להפסיק את הטירונות כשלושה שבועות לפני סיומה. לאחר הטירונות, עבר המערער קורס אלחוטנים ובסיומו הוצב לשירות בגדוד נח"ל סדיר. בגדוד זה, עסק במשך כחצי שנה בפעילות ביטחון שוטף ביריחו בזמן האינתיפאדה. המערער תיאר אירוע בו נזרקו שלושה בקבוקי תבערה על אוטובוס "אגד". באירוע הזה, נשרפו למוות אם ושני בניה וחייל שהיה חברו הקרוב לשירות של המערער נפטר על שולחן הניתוחים. הוכח כי המשך השירות כלל מאמץ פיזי שוחק ושינה מועטה. המערער הגיע לסף ניסיון אובדני. אותה עת, התלונן על חולשה בגפיים התחתונות, כבדות בגפיים, הפרעות בשיווי משקל וירידה בראייה. דבריו נתמכו ועלו בקנה אחד עם עדויות חבריו. חברו לשירות בהיאחזות נח"ל אלישע, רועי פישר, הצהיר כי החיילים עסקו בפעילות מבצעית שוטפת בעיר יריחו, יצאו לסיורים רגליים שנמשכו כ-12 שעות, כשהם עמוסים ציוד אישי כבד. בתקופה זו, העיד פישר, התלונן המערער על "קשיים בהליכה, כאבים וחולשה ברגליים והפרעות בשיווי המשקל". על הקשיים והמחושים הצהירו גם, דרור גלעדי ואריה כחלון. לאחר שחרורו מהשרות, ועקב החמרה במצבו, אושפז המערער בדצמבר 1992 במרכז הרפואי ע"ש רבין (בלינסון) ואובחנה מחלת הטרשת הנפוצה. אשר למומחים הרפואיים: בפני ועדת הערעורים עמדה חוות דעת של ד"ר פלכטר, מנהל השירות למחקר קליני לטרשת נפוצה, במרכז הרפואי אסף הרופא, וחוקר אורח במחלקה לאימונולוגיה קלינית, במכון ויצמן למדע, רחובות.   בחוות דעתו, עמד ד"ר פלכטר על אופייה של מחלת הטרשת הנפוצה. המחלה נמנית על המחלות האוטואימוניות, בהן מייצרת מערכת החיסון נוגדנים עצמיים התוקפים את מערכת סיבי העצב וגורמים לתהליכים דלקתיים חוזרים ולנזקים במערכת העצבים. ד"ר פלכטר מציין כי קיימים חילוקי דעות באשר לגורם המביא להתפרצות סימני המחלה הראשוניים וכי מצויות סברות שזיהום ויראלי, תהליכים דלקתיים חוזרים, חבלות קשות או מצבי סטרס, עשויים להיות הגורם המפעיל את מערכת החיסון בצורה שגויה. הוא אף מצביע על מחקרים לפיהם מצבי סטרס פיזיים ונפשיים פוגעים במערכת החיסון. המחקרים הללו מספקים הוכחה לדעה שקיים קשר הדוק בין מצבי סטרס והופעת סימנים של מחלת הטרשת הנפוצה. המומחה הצביע על מחקר, המציין כי אצל חולי טרשת נפוצה הביאו אירועי דחק להתפרצות המחלה, תוך שישה חודשים מהאירוע, פי 3.7 יותר מאשר אצל חולים שלא עברו אירועי דחק. מאחר והוכח כי סימניה הראשונים של המחלה הופיעו תוך כדי השירות הצבאי, אשר היה מאופיין במצבי לחץ פיזי ונפשי, מצא ד"ר פלכטר קשר בין מחלתו של המערער לשירותו הצבאי והגיע למסקנה כי מחלתו נגרמה בעטיו של השירות הצבאי. כנגד חוות דעת זו, הובאה מטעם קצין התגמולים חוות דעתו של פרופ' ברהם אשר שלל קשר סטטיסטי בין מחלת הטרשת הנפוצה ובין דחק נפשי, והצביע דווקא על "פרדיספוזיציה גנטית וגיאוגרפית". הגורם היחיד אשר נחשב כבעל אפשרות לגרום למחלה לדעתו, הם זיהומים ויראליים. כבר כאן המקום לציין כי פרופ' ברהם לא עמד בחוות דעתו על התופעות של חולשה בגפיים וטשטוש ראיה, עליהן התלונן המערער במהלך השירות הצבאי, כעולה מחומר הראיות (רישומים רפואיים מה-11 וה-19 לאפריל, 2 ו-8 ליוני, 5 לאוגוסט, 22 לדצמבר, 16 בינואר 1989 ואילך).   יחד עם זאת, גם פרופ' ברהם סבור, כי במידה והתופעות שהופיעו אצל המערער אכן מעידות על קיומה של המחלה, הרי שיש לראותן כמצביעות על קשר של החמרה, להבדיל מקשר המעיד על גרימת המחלה. הסיבה לכך, כך פרופ' ברהם, הינה שהמערער התלונן על התופעות כבר בתחילת שירותו הצבאי (בטירונות), ועל כן סביר יותר שהתופעות מצביעות על החמרת המחלה ולא על גרימתה. לאמור:   "כמתואר לעיל בתחילת השירות והטירונות, התלונן על כאבים וחולשה ברגליים, ונבדק ע"י רופא אורטופד שהמליץ על נעליים אורתופדיות ושחרור ממאמץ, דבר שהביא להפסקת התלונות. לא נראה לי שפרטים אלה מצביעים על תמונה נוירולוגית חולנית, אולם אם כן היה בסיס כזה (שלדעתי בספק רב לאור חוסר התפתחות חולנית עם שחרורו) יש לראות את התופעה כמצביעה על קיום תהליך הליך חולני עובר לגיוסו (הדגשה במקור), עם רגישות למאמץ גופני שונה מזה השייך לחיים אזרחיים רגילים, ולא בעינן של גרימה אטיולוגית". (ר' חוות הדעת מיום 11.1.1995).   ראיות אלה במקובץ מצטרפות למסכת עובדתית הדרושה להכרעה בערעור זה; האם הוכח קשר סיבתי בין מחלת הטרשת הנפוצה בה לקה המערער, ובין תנאי שירותו הצבאי.   תמימת דעים אני עם חברי השופט פוגלמן, כי שאלת הקשר הסיבתי המשפטי בין מחלה כלשהי לבין השירות הצבאי היא שאלה מעורבת של משפט ועובדה, המסורה להכרעתו הסופית של בית המשפט [השווה: רע"א 4073/99 אביאן נ' קצין התגמולים, פ"ד נד(3) 1, 3-4, וכן הלכת קליג', שם בעמ' 537]. אף איני חולקת על חברי באשר לדרכי ההוכחה; הסתמכות על אסכולה במדעי הרפואה, או קשר קונקרטי בנסיבות המקרה (הלכת קליג', שם בעמ' 537). מצטרפת אני למסקנת חברי, כי הוועדה הנכבדה שגתה בקובעה, בהתעלם מהתשתית העובדתית שהונחה בפניה, לאמור:   "תנאי שירותו הצבאי של המערער היו יחסית קלים, ואין בהם משום לחץ חריג שאינו נחלתם של חבריו לשרות הצבאי".   קביעה זו, עליה מבוססת המסקנה כי לא הוכח כל קשר בין השירות הצבאי, לבין פרוץ המחלה, אינה יכולה לעמוד. אולם, דעתי שונה באשר לתוצאה האופרטיבית שאליה הגיע חברי. המערער הצליח להוכיח "כי במקרה שלו" (הלכת קליג' בעמ' 539), קיים קשר סיבתי ברמה הקונקרטית ואין צורך להחזיר הדיון בנושא זה אל ועדת הערעורים. אמנם, אובחנה המחלה במרכז הרפואי ע"ש רבין (בילינסון) כשנה לאחר השחרור, אך סימניה ניכרו במערער, במהלך השירות הצבאי, או ליתר דיוק - כבר בתחילתו (בענין זה אנו חוזרים ומפנים אל חוות דעתו של פרופ' ברהם בדבר ההנחה על קיום תהליך חולני שהחל אצל המערער עובר לגיוס). מסיבה זו נראה לנו להעדיף קשר של החמרה על קשר של גרימה. ודוק, לא אחת הוכר במקרים קונקרטיים קשר של גרימה או של החמרה בין מחלת טרשת נפוצה בה לקה נכה, לבין השירות הצבאי (ר' לדוגמא ע"א (ת"א) 1203/92 וייס ירמיהו נ' קצין התגמולים, דינים מחוזי כו(5) 203). יש לקוות כי לאור התקדמות המחלה, (המערער כבר מרותק לכיסא גלגלים), ייקבע מועד מוקדם להשלמת ההכרעה בעניינו. ר' שטרנברג אליעז, שופטת השופט י' גולדברג, סגן נשיא:   אני מצטרף לדעת חברתי השופטת רות שטרנברג אליעז, וכמוה סבור גם אני כי יש לקבל את הערעור ולקבוע על סמך החומר המצוי לפנינו כי קיים קשר סיבתי של החמרה בגין תנאי שירותו הצבאי של המערער ובין המחלה.   י' גולדברג, שופט סגן נשיא     אשר על כן הוחלט ברוב דעות על האמור בחוות דעת השופטת ר' שטרנברג - אליעז.   המשיב ישלם למערער שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ, צמוד ונושא רבית כדין עד לתשלום בפועל.   ניתן היום ה' בשבט תשס"ג, 8 בינואר 2003. המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים.   י' גולדברג, שופטסגן-נשיאאב"ד   ר' שטרנברג אליעז,שופטת   ע' פוגלמן,שופט  התחום הנפשירפואהלחץ נפשי / מתח נפשי