צו עיכוב יציאה מהארץ בשדה התעופה

1. בפני תביעה אשר מהותה כספית, על סך 95,000 ₪ הנתמכת בעילה נזיקית וחוק לשון הרע. ביום 20.5.03 הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה ינתן פסק דין על סמך כתבי הטענות המסמכים, הסיכומים ותגובה לסיכומים. הסיכומים האחרונים הוגשו ביום 22.3.04. 2. עובדות המקרה: תובע מס' 1, מר אדמונד X (להלן - "X") וחברתו, תובעת מס. 2, הגב' שושנה וינסקוביץ (להלן - "הגב וינסקוביץ") הגיעו ביום 13.8.00 לשדה התעופה כאשר היעד היה מימוש טיול לחו"ל עם חברים. עם הגיעם לשדה התעופה התברר לתובעים כי תלוי ועומד צו עיכוב יציאה מהארץ ( להלן - "הצו" ), כנגד X. הצו הזה, הוצא כנגד התובע וזאת לאחר שחתנו , מר גיא רביד (להלן -"רביד") אשר היה חייב בתיק איחוד בהוצאה לפועל בשנת 1999, ביקש לצאת לטיול, בן ה-4 ימים בתורכיה ולצורך כך חתם התובע כערב על חובותיו לתקופת הטיול. משחזר רביד מהטיול, התייצב בלשכת ההוצאה לפועל, קיבל לידיו מסמך האומר כי צו העיכוב נגד X בוטל,הואיל והצו נגדו חזר על כנו והוטל עליו. עם המסמך הוא פנה למשטרת הגבולות. X אף קיבל לידיו הודעה מאת ההוצאה לפועל המודיעה כי צו עיכוב היציאה מהארץ נגדו, יבוטל החל מיום 25.10.99. טרם התייחסותי לטענות הצדדים אעיר כי נתבע 3 הגיש סיכומיו ביום 22.3.04, למחורת היום הגיש ב"כ התובעים בקשה למתן פסק דין בהעדר סיכומי הנתבע 3. ע"פ החלטתי היה על נתבע 3 להגיש סיכומיו 30 יום לאחר קבלת סיכומי התובעים וזאת באופן הדדי ובצוותא עם ב"כ הנתבעות 1 ו-2. כאמור הסיכומים הוגשו באיחור רב. 3. טענות התובעים: התובעים טוענים כי עיכוב היציאה מהארץ כנגד X נעשה שלא כדין, והצו לא בוטל כתוצאה ממחדלים של הנתבעים אשר מתבטאים בין היתר באי פיקוח או אי פיקוח מספיק, אשר גרמו לכך שבמערכת המחשוב של הנתבעים, צו העיכוב, נותר קיים ולא בוטל ברישומיהם. X טוען בנוסף כי מעשה זה גרם לו להשפלה בין הבריות ופגע בו, בעסקו ובמשלוח ידו ומהווה בין היתר פרסום לשון הרע עפ"י חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 וחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, וזאת משום הגבלת חירותו של התובע. בנוסף, טוענים התובעים כי הנתבעים הפרו חובה חקוקה כהגדרתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] תשכ"ח-1968 (להלן - "הפקודה"), לרבות ובפרט החובות החקוקות בפקודת המשטרה [נוסח חדש] תשל"א-1967, חוק ההוצאה לפועל תשכ"ז-1967 והתקנות והכללים על פיהם. 4. טענות הנתבעים: נתבעת 1, משטרת ישראל ונתבעת 2, הנהלת בתי המשפט. נתבעות 1 ו-2 טוענות כי האחריות לביטול צו העיכוב רובצת לפתחו של החייב עצמו וכי אין לייחדה רק למערכת ההוצאה לפועל ו/או למשטרת הגבולות. (ראה סעיף 5 לסיכומיהן). בתוך כך טוענות הנתבעות 1 ו-2 כי חלה עליהן ההגנה הרחבה הקבועה בסעיף 3 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952 וההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע. בנוסף טוענות הנתבעות 1 ו-2 כי הנזקים הנטענים על ידי התובעים מופרכים וכי חסרה התשתית הראייתית בגינה ניתן לחייב את הנתבעות 1 ו-2 בתשלום הפיצוי. נתבע 3 הוא עו"ד ח'דר קבלאוי, הממונה על תיקי האיחוד בהוצאה לפועל בחיפה. הוא טוען בסיכומיו, כי אין כל יריבות בינו לבין התובע. בנוסף, טוען נתבע 3 כי לנתבעת 2, היא הנהלת בתי המשפט, אין כל קשר לתביעה, וזאת משום העובדה שהיה על X לבדוק ולהווכח מה מהות ההליכים שננקטו נגדו, וכי לא מוטלת עליו כל חובה מהחובות הנטענות בענייננו. יחד עם זאת טוען נתבע 3, כי עולה מהמסמך שצורף מטעמו לסיכומיו והמסומן כ - נספח "ב", בקשת ביטול צו העיכוב וההחלטה על ביטולו, הועברו לידי משטרת ישראל בשיח גארח ירושלים, אך למרות זאת צו העיכוב לא בוטל. 5. דיון: אפתח ואומר כי לטעמי האחריות בגין נזקיהם של התובעים רובצת לפיתחה הבלעדי של משטרת ישראל. באשר לנזקים אלו אדון בהמשך. השתלשלות האירועים בתיק כפי שהובהרה בעובדות ובטענות הצדדים מראה כי הממונים על ההליכים בהוצאה לפעול אכן פעלו כנדרש. ראש ההוצאה לפעול בחיפה, מר מסבאח קבאני החליט ביום 22.10.99 כי התנאי למילוי בקשתו של מר גיא רביד אשר הינו חייב בתיק איחוד בהוצאה לפעול, בין היתר הוא בהמצאת התחייבות של שני ערבים טובים. מר X, התובע בתיק זה, היה אחד מהם, וצו העיכוב כנגדו הוצא למשך 4 ימי הטיול בהם שהה מר גיא רביד בתורכיה. כאשר שב מר רביד מהטיול, והודיע לראש הוצל"פ על חזרתו, בטל האחרון צו העיכוב שהוצא כנגד התובע, כאמור בהחלטתו מיום 25.10.99. יש להניח כי ההודעה הועברה לידיה של משטרת ישראל, וזאת עפ"י המסמך אשר הציג נתבע 3- ראה נספח "ב" לסיכומיו. מנספח זה עולה כי החלטת המוציא לפועל מיום 20.10.99, הועברה למשטרת ישראל כחמשה ימים לאחר המועד הנ"ל, קרי ביום 25.9.99. מהמסמך הנ"ל ובהעדר ראיה סותרת מטעם הנתבעת מס' 1 - ממשטרת ישראל, אנו למדים כי צו העיכוב בוטל והודעה על כך, הועברה למשטרה ומכאן ניתן להסיק כי מקור ההתרשלות הוא במשטרת ישראל. אבאר דבריי. מעיון במסמך אשר צורף כנספח "ב 1" לסיכומיו של נתבע 3, ניתן לראות כי ההודעה מיום 20.10.99 נשאה את הכותרת: " הודעות שונות לפי החלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 25.10.99 בוטל צו עיכוב היציאה מן הארץ שמספרו X ט שניתן ביום 20.10.99 כנגד החייב." בחלק העליון של המסמך נרשם שם התובע בעמודה של החייב. ההחלטה הנ"ל נשלחה למשטרת ישראל למען יבוטל צו העיכוב ובהודעה זו נאמר: " לפי החלטת ראש ההוצל"פ מיום 25.10.99 בוטל ההליך שפרטיו להלן. מס' תיק : 02-99094-96-4 מס' ההליך 071130942ט - צו עיכוב יציאה הליך זה נקלט בעבר במשטרה. פרטי החייב : X ארמונד X פרטי הזוכה : ח'דר קבלאוי." לטעמי, הדברים הנ"ל ברורים לחלוטין וכל אדם פשוט הקורא אותם, יבין כי צו העיכוב כנגד התובע מס' 1 בוטל, והיה על משטרת ישראל לעדכן את רישומיה בהתאם. לו רישומיה היו מעודכנים ונכונים, ניתן להסיק כי הטעות המצערת לא הייתה מתרחשת. על כן, משכך הם פני הדברים לא נותר אלא, לקבוע כי האחריות רובצת לפתחה של נתבעת 2 בלבד. נתבעת 2 ונתבע 3 פעלו כנדרש מהם במקרה זה. ומנספח ב' הנ"ל עולה כי הנתבע מס' 3 הוא הזוכה, ולתפיסתי, ככזה וכממונה על האיחוד, הוא משמש כזרועה הארוכה של הנתבעת מס' 2 ודינו כדין כל עובד מן המניין של הנתבעת 2 שכלפיו אישית תקום עילת תביעה אך ורק אם הוא מועל בתפקידו. ביחס לתובעת מס' 2 יש לציין כי לא נטען דבר בנוגע למערכת היחסים הקיימת בינה לבין התובע מס' 1 ומכך יש להסיק כי המדובר במערכת יחסים קרובה מאוד שהביאה אותם לתכנן את הטיול ולצאת יחדיו וכי מניעת התובע מס' 1 מלעלות לטיסה מנעה ממנה את היציאה והביאה להצטרפותה אליו. קשה להניח ששני אנשים החיים יחדיו ויוצאים לטיול, האחד יזנח את האחר שנמנע ממנו להמשיך את מסעו. לכן גם אם לא הוצא נגדה צו עיכוב יציאה מהארץ, הרי מעשיה ומחדלה של הנתבעת 1, שלא רשמה בפניה הודעת ראש הוצל"פ לפיה בוטל הצו נגד התובע 1, גרמה הן לאחרון והן לתובעת 2 נזק שיש לפצותם בגינו. הנתבעת מס' 1 לא קיימה חובתה ולא רשמה בפניה החלטת ראש ההוצל"פ שהומצאה לה על ידי המוציא לפועל, התרשלה בעידכון רישומיה ובעיקר נמנעה מלתקן את רישומיה על פי החלטה שיפוטית שהומצאה לה כדין. יש במחדל הנ"ל כדי להוות הוכחה מספקת להתרשלותה במילוי תפקידה והטלת האחריות לפתחה. למרות האמור לעיל אני סבור כי יש ליחס לתובע מס' 1 תרומת רשלנות, שחובה להביאה בחשבון בבואנו לשום את הנזק. התובע מס 1 ידע כי בהסכמתו, ניתן נגדו צו עיכוב יציאה מהארץ, וכי כאדם מן הישוב היה ראוי שיבדוק נושא זה בעוד מועד. פעולה מעין זו לא דורשת מאמץ רב, לכן תרם התובע מס' 1 בהתנהגותו למעשה נשוא הדיון, אם כי אין במחדלו כדי להוות תרומה מכרעת. על אף האמור לעיל ולמרות שהדבר לא נחוץ, אומר כי הכניסה והיציאה מישראל מהווים מרכיב חשוב מעיקרונות היסוד של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שם נאמר:- " 6. יציאה מישראל וכניסה אליה א)כל אדם חופשי לצאת מישראל. (ב)כל אזרח ישראלי הנמצא בחוץ לארץ זכאי להיכנס לישראל." מבלי שיהיה צורך לדון בהשפעת חוק יסוד זה על חובות המדינה בסוגיה זו, אומר כי ברי שיש בחקיקה זו, כדי להגביר את חובות המדינה ולבחון את התנהגותה על בסיס עקרונות אלו. העיקרון הנ"ל עומד בסתירה לדרישה המוטלת על אדם, לברר באם תלוי כנגדו צו עיכוב. דרישה שאין לה בסיס בחוק. החוק אינו מטיל על אדם המבקש לצאת לחו"ל, חובה לבדוק באם תנועתו הוגבלה ונאסרה. לאור המסגרת הדיונית ומסקנתי הנ"ל, הדיון בטענה הנכבדה הנ"ל וזו המבוססת על הטענה של הוצאת לשון הרע על פי נסיבות מקרה זה, מתייתר ובעיקר משום שהעובדות לא התבררו דיין וכי לכאורה ניתן לומר כי בנסיבות העניין, לא יהיה ראוי לבחון טענה מעין זו על בסיס הדרך הדיונית שפורטה לעיל. 6. הנזק: התובע מורה נהיגה במקצועו, לא הותר לו לעלות למטוס ולהמשיך את תוכניתו. מניעת אדם מלעלות למטוס בפני כלל הנוסעים, יש בה כדי לגרום לאדם מן הישוב, כאב וסבל רב ובוודאי ובוודאי עוגמת נפש משמעותית. קשה לעמוד במקומו של אדם כזה שהפגיעה בו הייתה קשה ומעליבה וקשה שבעתיים כשהדבר נעשה בפרהסיה ובפני ציבור רחב ומגוון שחוזה בעלבון שאותו אדם סופג על לא עוולה בכפו. התובעים העריכו סכום הפגיעה בגין נזקים אלו, יש להניח, על יסוד האמור בחוק איסור לשון הרע בסך של 50,000 ₪. על פי האמור לעיל האחריות רובצת לפתחה של משטרת ישראל, כי עודכנה בהחלטות המוציא לפועל ולמרות זאת לא ביטלה את הצו. אני סבור כי יהיה עליה לפצות את התובעים בסכומים הבאים: הפסד חבילת התיור של התובע: הסך של 3,362 ₪. הפסד ימי עבודת התובע: מוכן אני לקבל את טענת התובע כי מורה לנהיגה קובע את לוח זמניו מראש, אולם מדובר בטיול אשר היה אמור להמשך ל - 7 ימים. (ראה נספח י' לסיכומי התובע). לאחר ששב על עקבותיו היה יכול התובע לקבוע מחדש שיעורי נהיגה חדשים ובכך להקטין את נזקיו. אין חובה על התובע להודיע לכל לקוח כי הוא ביטל את הנסיעה בשל נסיבות המקרה. על כן, יש לטעמי לפצותו בגין הפסד של 5 ימי עבודה ושווה ערך לסך של 2,450 ₪. הפסדים שונים: הפסד בגין הוצאות כרטיסי הטיסה, המלון, כלי הרכב וכל יתר ההוצאות ששולמו מראש סך של 4,500 ₪. (ראה דרישתו של התובע בסעיף 34 לסיכומיו). הפסדה של הגב' וינסקוביץ בעבור ניכויי החופשה: 3,362 ₪ כעולה מתלוש המשכורת המצורף לסיכומים. הפסדה של הגב' וינסקוביץ בעבור שני ימי עבודה : יש להניח כי הגב' וינסקוביץ יכלה לחזור לעבודה לאחר יום של התאוששות שכן היא אינה עצמאית. הסך של 560 ₪. בנוסף, נראה לי כי נסיבות העניין מצדיקות מתן פיצוי נוסף של 17,000 ₪ בגין עוגמת הנפש הכאב והסבל אשר נגרמו לשני התובעים בגין נסיבות המקרה הנידון לפניי. 7. לסיכום: אני מחייב את נתבעת 1 לשלם לתובעים את הסך של 31,243 ₪. סכום זה, למעט הסך של 17,000 ₪, ישא הפרשים כחוק מיום עיכובו של התובע בשדה התעופה שלא לצורך, כלומר מיום 20.10.00, ועד התשלום המלא בפועל. הסך של 17,000 ₪ ישא הפרשים כחוק מהיום, במידה ולא ישולם תוך 30 יום. בנוסף אני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪, ובתוספת מע"מ כחוק. וכן חלק האגרה אשר שולם בצירוף הפרשים כחוק מיום תשלום אותו חלק ועד ליום פרעונו. התביעה נגד הנתבעים 2 ו- 3 נדחות ללא צו להוצאות. המזכירות תשלח העתק פסק דין זה לצדדים. ניתן היום י' בסיון, תשס"ד (30 במאי 2004) בהעדר הצדדים כ. סעב, שופט תעופהעיכוב יציאה מהארץצווים