1. התובע, תושב כמאנה המזרחית, הגיש לנתבע ביום 18.8.86 תביעה ראשונה לגמלת הבטחת הכנסה, לפי חוק הבטחת הכנסה התשמ"א- 1980 (להלן - "החוק"). במרוצת השנים הגיש התובע לנתבע 5 תביעות נוספות לגמלת הבטחת הכנסה (בתאריכים 22.3.88, 4.1.90, 22.8.91, 17.12.92 ו- 28.7.93). הנתבע אישר את התביעות ושילם לתובע בין השנים 1986 עד 1994, בתקופות שונות, גימלת הבטחת הכנסה אשר בחישובה נלקחו בחשבון הכנסותיו מעבודה, עליהן הוא הצהיר בטפסי התביעות.   בשנת 1994 נודע לנתבע כי התובע עובד ברשות הדואר מאז שנת 1985, עובדה שהתובע העלים ולא ציין בטפסי התביעה (בחקירתו הנגדית הצהיר התובע כי הוא עובד בדואר מאז 1982 וממשיך לעבוד שם עד היום).   משנודע לו הדבר - החליט הנתבע להפסיק את תשלום הגמלה, רטרואקטיבית מחודש מרץ 1988, ולחייב את התובע בסכום כל הגמלאות ששולמו לו החל מאותו מועד, כפי שציין פקיד התביעות במכתבו אל התובע מיום 4.7.94: ”על פי מידע שבידינו הנך עובד בחלוקת דואר בכפר ועל כך לא הצהרת בעת הגשת התביעות להבטחת הכנסה. לכן, תשלום הגמלה מופסק מ- 3/88 וזאת לפי סעיף 19(ב) לחוק. גובה חובך מסתכם בסך 30,505 ₪ - יועבר לקיזוז מקיצבת הילדים".   עד חודש פברואר 1998 קוזז מלוא החוב האמור (הסכום הנ"ל כולל ריבית והפרשי הצמדה) מתוך קצבאות הילדים המגיעות לתובע, משמע שהתביעה הוגשה לבית הדין כשנה ו- 4 חודשים לאחר שהחוב כבר קוזז במלואו והתובע ממשיך מאז לקבל גימלאות מלאות (הבטחת הכנסה וקיצבת ילדים).   בתביעה שלפני מבקש התובע להחזיר לו את מלוא הסכומים שגבה ממנו המוסד באופן רטרואקטיבי (בניכוי ההכנסה הממשית מרשות הדואר), בסכום של 35,281 ₪ , וזאת בתוספת ריבית והפרשי הצמדה.   2. בכתב ההגנה שהגיש הנתבע ביום 9.9.99, חזר הנתבע על עמדתו, כאמור במכתב הנ"ל של פקיד התביעות. הנתבע לא טען בכתב ההגנה כי התביעה התיישנה, הגם שהתביעה הוגשה למעלה מ-5 שנים לאחר שהתובע קיבל את מכתבו של פקיד התביעות, ולאחר שהוחל בקיזוז החוב מקצבת הילדים. בנסיבות אלה, משלא הועלתה טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה - נדחתה בקשת הנתבע להוסיף את טענת ההתיישנות במועד מאוחר יותר (ראה החלטת בית הדין מיום 13.1.2000).   3. העובדות הצריכות לעניין, אשר בעיקרן אינן שנויות במחלוקת, עולות מתצהיר התובע (והנספחים שצורפו אליו), מחקירתו הנגדית, ומהנתונים שמסר פקיד התביעות, מר דאוד פארס בתעודת עובד ציבור עליה נחקר בחקירה נגדית, כפי שאפרט להלן:   (1) התובע, יליד 1959, תושב כפר כמאנה המזרחית, הגיש לנתבע 6 תביעות לגמלת הבטחת הכנסה, בתאריכים הבאים: 18.8.86, 22.3.88, 4.1.90, 22.8.91, 17.12.92 ו- 28.7.93. מידי פעם, הוא הגיש תביעה חדשה למוסד, כדבריו: "כשפיטרו אותי ממקום העבודה התייצבתי בלשכת התעסוקה וביקשתי הבטחת הכנסה". בתקופות בהן עבד והשתכר - הוא לא קיבל גימלה כלל, או שקיבל גימלה חלקית, כהשלמה לשכר נמוך.       (2) אין מחלוקת כי בטפסי התביעה הצהיר התובע על הכנסותיו, ככל שהיו לו הכנסות מעבודה, למעט הכנסתו מעבודה בחלוקת דואר ברשות הדואר (להלן-"העבודה בדואר"). כפי שעולה מעדות פקיד התביעות - ההכנסות עליהן הצהיר התובע בטפסי התביעה, היו גבוהות יותר מהכנסותיו מרשות הדואר, שהיו הכנסות נמוכות (בסכומים של כ-70 ₪ עד 140 ₪ לחודש).   (3) הנתבע אישר את התביעות ושילם לתובע בתקופה מיוני 1988 עד מרץ 1994, גמלת הבטחת הכנסה, כמחוסר עבודה, או כעובד בשכר נמוך (בהשלמה להכנסותיו מעבודה), בסכום כולל של _.30,505 ₪ (ראה פירוט התשלומים בנספח לתעודת עובד ציבור של הממונה על הגמלאות, העד דאוד פארס).   אין מחלוקת כי אילו הצהיר התובע על הכנסותיו מהעבודה בדואר, ואלה היו נלקחות בחשבון בחישוב הגימלאות המגיעות לו במהלך כל התקופה האמורה, כי אז היה סך כל הגמלאות המגיע לו בעבור אותה תקופה, נמוך ב- 3,987 ₪ מהסכום שקיבל. במילים אחרות - המוסד לביטוח לאומי שילם לתובע גמלאות הבטחת הכנסה בשנים 1994 - 1988 בסכום הגבוה ב- 3,987 ₪, מהגמלאות שהיו מגיעות לו אילו דיווח כדין על עבודתו ברשות הדואר ועל הכנסותיו בגין עבודה זו.   (4) בתחילת שנת 1994 נודע למוסד לביטוח לאומי כי התובע עובד בחלוקת דואר בכפר מגוריו, מאז שנת 1985, וכי הוא מקבל שכר, בקביעות, מרשות הדואר (התובע העיד בפנינו, כאמור, כי הוא עובד בדואר כבר משנת 1982). לא רק זאת שבאף אחת מהתביעות שהגיש למוסד לא הצהיר התובע על עבודתו ברשות הדואר ולא דיווח על הכנסותיו שם, אלא אף זאת שלאחר שנתקבל המידע במוסד, הוזמן התובע ביום 24.4.94 לסניף כרמיאל, וגם אז שב והצהיר בפני פקיד התביעות כי הוא אינו עובד, כפי שהעיד פקיד התביעות (בעמ' 7)) ”לא שאלתי ספציפית על הדואר, אלא שאלתי האם הוא עובד בעבודה נוספת, והוא אמר לי שלא".   התובע לא הכחיש את גירסת פקיד התביעות, הגם שציין כי "איני יכול לזכור" (כפי שהתקשה לזכור עובדות חשובות רבות עליהן הוא נחקר).   (5) ביום 4.7.94 הודיע פקיד התביעות לתובע, בכתב, על הפסקת תשלום הגמלה, רטרואקטיבית ממרץ 1988, ועל כוונת הנתבע לקזז את סכום כל הגימלאות ששולמו לו בתקופה שבה לא הצהיר על עבודתו בדואר, בסך כולל של 30,505 ₪, מקצבאות הילדים המגיעות לו.   (6) במקביל, הגיש המוסד לביטוח לאומי תלונה למשטרה, בגין מעשיו של התובע, שהעלים את העובדות לגבי עבודתו בדואר והכנסותיו ממנה, וכתוצאה מכך קיבל מהמוסד כספים במרמה.   (7) המדינה הגישה לבית משפט השלום בחיפה כתב אישום פלילי נגד התובע (ברי כי האמור בכתב התביעה ובתצהיר התובע, כי "הנתבע הגיש נגדי כתב אישום" - אינו מדוייק, שהרי המדינה, היא המגישה כתבי אישום במשפטים פליליים, ולא המוסד לביטוח לאומי).   (8) במסגרת ההליך הפלילי (בת.פ 5766/95) הודה התובע בעובדות הנ"ל ובביצוע העבירות, כפי שפורטו בכתב האישום - והורשע בעבירות של קבלת דבר במרמה (עבירה לפי סעיף 415 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977), ובעבירה של שבועת שקר, לפי סעיף 239 לחוק העונשין. (9) לאחר הכרעת הדין, משהודיע נציג המדינה, כי הוא מסתפק במאסר על תנאי וקנס, טען סנגורו של התובע, בטיעון לעונש: ”עניין הקנס מפריע. מרשי עובד, משתכר כרגע 1,556 ₪. מפחיתים לו, ואני מגיש לכב' בית המשפט... הוא עזב את מקום עבודתו והוא עוד מעט צריך לסיים עבודתו במקום זה. את סכום החוב לא הם טוענים, הם עשו וקיזזו מקצבת הילדים שלי. החזירו את זה תוך כדי הקזוז, ועדיין מחזירים. משפחתו בת 10 נפשות והוא מפרנס יחידי".   (10) לאחר ששמע את הטיעון לעונש, גזר בית המשפט את דינו של התובע, ציין בגזר הדין את העובדה כי זו עבירה ראשונה וכי הנאשם הודה בה מיד, והטיל עליו עונש בחתימה על התחייבות על סך 3,000 ₪ להימנע לעבור על חיקוק לפיו הורשע, תוך שנה מיום 29.1.96 (או מעצר לחודש ימים, אם לא יעשה כן) ומאסר על תנאי למשך 6 חודשים. עוד נקבע בגזר הדין כי "הנאשם לא ישא בעונש זה, אלא אם כן יעבור תוך תקופה של שנתיים מהיום על עבירה מהעבירות הבאות: אותה עבירה, ויורשע עליה". (11) כפי שצויין לעיל, עד חודש פברואר 1998 קיזז הנתבע מקיצבת הילדים של התובע את מלוא החוב בסך 30,050 ₪ (סכום כל הגימלאות ששולמו לתובע בתקופה שבה עבד בדואר ולא דיווח על עבודתו למוסד, כולל ריבית והפרשי הצמדה), ומאז מרץ 1998 התובע ממשיך לקבל גימלאות מלאות (הבטחת הכנסה וקיצבת ילדים). להזכירך, שהתובע פנה לבית הדין רק ביוני 1999, היינו 5 שנים לאחר שקיבל את הודעת פקיד התביעות, ולמעלה משנה לאחר שמלוא החוב כבר הוחזר למוסד בדרך של קיזוז. 4. כפי שציין פקיד התביעות במכתבו מיום 4.7.94 אל התובע וגם בתעודת עובד הציבור - החלטת הנתבע מבוססת על סעיף 19 לחוק הבטחת הכנסה (כפי שהיה בתוקף בתקופה הרלבנטית לתביעה, לפני התיקון מתשס"ב).   בסעיף 19 לחוק נקבע: (א) לצורך קביעת הזכאות לגימלה או המשך תשלומה, חייב התובע גימלה או המקבל גימלה, לפי דרישת המוסד לביטוח לאומי - (1) למסור למוסד לביטוח לאומי כל ידיעה או מסמכים שברשותו או שבאפשרותו לקבלם, לרבות תצהירים; (2) לעמוד לבדיקה רפואית או לבדיקה של פסיכולוג, של מומחה תעסוקה, של מומחה שיקום או של מומחה אחר, הכל לפי הענין; (3) להופיע לפני מי שהמוסד לביטוח לאומי קבע לכך ולמסור לו כל מידע שיידרש.   (ב) כל עוד לא קויימה דרישה לפי סעיף קטן (א), רשאי המוסד לביטוח לאומי לעכב את הטיפול בתביעה, להפסיק תשלומה של גימלה או להחליט על אי-מתן הגימלה.   בסעיף 20 לחוק נקבעה חובת ההודעה המוטלת על מקבל גימלה:   "המקבל גימלה יודיע בכתב למוסד לביטוח לאומי, תוך שלושים ימים, על כל שינוי שחל במצבו המשפחתי ובהכנסותיו ועל כל שינוי אחר העשוי להשפיע על זכותו לגימלה או על שיעורה".     על פי החוק, מוטלת, אפוא, חובה על מקבל גימלת הבטחת הכנסה לדווח על כל שינוי בהכנסותיו "ועל כל שינוי אחר העשוי להשפיע על זכותו לגימלה או על שיעורה", כל שכן שמוטלת עליו חובה, בעת הגשת תביעה לגימלת הבטחת הכנסה, למסור "כל ידיעה או מסמכים שברשותו" - ככל שהוא נדרש לעשות כן.   5. טענת ב"כ התובע בסיכומיו, כי הנתבע לא היה רשאי לפעול על פי סעיף 19(ב) מאחר ולא היתה "דרישה פוזיטיבית" מצד הנתבע "למסור מידע כלשהו" - אינה מדוייקת, ואין לקבלה. ראשית, כבר בטופס התביעה הראשון (כמו בכל טופס תביעה לגימלת הבטחת הכנסה), נדרש התובע גימלה למסור פרטים מלאים, על פי הפירוט בטופס, לרבות פרטים בדבר מקומות עבודתו והכנסותיו. שנית, לא רק זאת שבסעיף 20 לחוק נקבעה, כאמור, חובת ההודעה, המחייבת את מי שמקבל גימלה להודיע בכתב למוסד לביטוח לאומי על כל שינוי העשוי להשפיע על זכותו לגימלה או על שיעורה, לרבות שינוי בהכנסותיו, אלא אף זאת, שבטופס התביעה חותם התובע גימלה על הצהרה "...כי כל הפרטים שנמסרו בתביעה ובצרופיה הם נכונים" וכי "אני מתחייב להודיע למוסד לביטוח לאומי, לשרות להבטחת הכנסה, על כל שינוי שיחול באחד הפרטים שמסרתי בתביעה זו...". בענייננו, התובע הגיש, כאמור, 6 תביעות לגימלת הבטחת הכנסה בתקופה שבה הוא עבד ברשות הדואר, ובכל התביעות הוא נדרש למסור פרטים בדבר מקומות עבודתו והכנסותיו, ובאף טופס תביעה הוא לא מסר פרטים נכונים, משהעלים את העובדה שהוא עובד ברשות הדואר. העובדה שהכנסותיו מעבודתו כמחלק דואר היו נמוכות (בסביבות 50 ₪ עד 140 ₪ לחודש) - אינה שוקלת כלל, לעניין החובה לדווח על העבודה ועל ההכנסות. שלישית, משנודע לנתבע כי התובע עובד בדואר מזה שנים, ומקבל משכורת חודשית, כל חודש, מאז 1985 (למעשה, לפי דברי התובע, כבר משנת 1982) - זומן התובע אל פקיד התביעות ונשאל במפורש האם הוא עובד בעבודה נוספת, משמע שנדרש באופן פוזיטיבי למסור את המידע בדבר עבודתו והכנסותיו - וגם אז הוא העלים את עובדת עבודתו בדואר, כל שכן שלא סיפר כי הוא עובד בדואר כבר למעלה מ- 10 שנים. יתר על כן, אין מחלוקת כי התובע הגיש לנתבע מספר תביעות להבטחת כנסה - וכולן אושרו. משציין התובע בטופס התביעה את מקום עבודתו (ככל שעבד במקום אחר - ולא בדואר) - הוא קיבל הודעה בכתב בדבר אישור התביעה, כדוגמת המכתב מיום 21.2.90 (נספח א' לכתב התביעה), שבו נאמר, בין השאר: ”לאחר בדיקת תביעתך מיום ... הוחלט לאשר תביעתך להשלמת שכר מתאריך ... וכל עוד מתקיימים התנאים המזכים אותך לגימלה. ... נא להמציא לנו תלושי שכר שלך לחודשים .....   ... הריני להזכירך שהתחייבת להודיע על כל שינוי שיחול באחד הפרטים שמסרת בתביעה זו".   הנה כי כן - התובע נדרש, גם "דרישה פוזיטיבית" למסור מידע בדבר מקומות עבודתו והכנסותיו, ולהמציא תלושי שכר המעידים על שיעור הכנסותיו , וגם נדרש להודיע "על כל שינוי שיחול באחד הפרטים שמסרת..." - משמע שהפר את החובה המוטלת עליו לפי סעיף 19 לחוק, ומכאן שהנתבע היה רשאי "להחליט על אי מתן הגימלה", כאמור בסעיף 19(ב), ומשעשה כן - כי אז שולמה כל הגימלה לתובע "בטעות ו/או שלא כדין" והנתבע רשאי לקזז, מתוך גימלאות אחרות המגיעות לתובע על פי החוק, את סכום כל הגימלאות ששולמו לו באותה תקופה שלא הודיע על הכנסותיו - הן הגימלאות שהגיעו לו והן אלו שרצה לקבל במירמה.   6. מכח סמכותו לפי סעיף 19(ב) רשאי הנתבע "לעכב את הטיפול בתביעה, להפסיק תשלומה של גימלה או להחליט על אי מתן הגימלה". ברי, אפוא, כי לנתבע נתון שיקול דעת, אם לנקוט בסנקציה לפי סעיף 19(ב) ובאיזה מהסנקציות לבחור. פקיד התביעות, הממונה על הגימלאות בסניף כרמיאל, הסביר בעדותו כי על פי מדיניות המוסד, "אני חייב להפעיל את סעיף 19 ו- 20 לחוק, כי אפשר לשלול לו את הגימלה", וכי רק באישור המשרד הראשי - ניתן להחליט בדבר שלילה חלקית בלבד, וגם זאת בנסיבות מיוחדות, כפי שהשיב בחקירתו הנגדית: ”ש. באיזה מקרים שוללים רק באופן חלקי? ת. רק אם האדם בא ביוזמתו ואומר שהוא שכח להצהיר והוא מבקש לתקן את ההצהרה. זה לא כמו במקרה הזה - שאנחנו "עלינו עליו". במקרה של התובע, כפי שציין פקיד התביעות, לא רק זאת שהתובע לא דיווח על עבודתו ברשות הדואר ולא הצהיר על הכנסותיו, למרות שהגיש מספר תביעות, ובכל טופס נדרש לדווח על כל מקומות עבודתו ועל הכנסותיו ולצרף תלושי שכר - אלא אף זאת, שגם לאחר שהנתבע גילה בעצמו כי התובע העלים מידע במשך שנים - משהוזמן התובע אל פקיד התביעות ונשאל במפורש האם הוא עובד - הוא הכחיש את העובדה שכבר היתה ידועה למוסד - והעלים את המידע שהיה חייב לגלות מלכתחילה.   7. ב"כ התובע טוען בסיכומיו כי ההוראה הרלבנטית לענייננו, היא הוראת סעיף 315 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה - 1995, החלה על גימלאות הבטחת הכנסה, מכח סעיף 23 לחוק.   לדבריו, על פי סעיף 315 לחוק, רשאי הנתבע לנכות מתוך תשלום המגיע ממנו למבוטח, רק גימלאות ששולמו לו "בטעות או שלא כדין". מכאן, לטענתו, הנתבע היה רשאי, לכל היותר, לנכות את הסכום השווה להכנסותיו של התובע מרשות הדואר, בכל התקופה שבה שולמו לו גימלאות, היינו סכום של 3,987 ₪ - שזה הסכום העודף, על הגימלאות שהגיעו לו על פי החוק. גם טענה זו אין בידי לקבל. מדובר כאן בשילוב ההוראות. משנקבע כי פקיד התביעות היה רשאי להחליט בדבר "אי מתן הגימלה" לכל התקופה מיוני 1988, כי אז תשלום כל גימלאות הבטחת הכנסה בתקופה האמורה, שבה היו לתובע הכנסות מעבודה עליהן הוא לא דיווח למוסד - נעשה "שלא כדין" או "בטעות". הנתבע היה רשאי, אפוא, לנכות את סך כל הגימלאות האמורות מתוך תשלומים שהגיעו לתובע, משמע שהיה רשאי לקזז מקצבת הילדים, גם הקצבאות שהיו מגיעות לתובע אילו עובדת עבודתו בדואר היתה ידועה לנתבע. למעלה מהצריך נוסיף אף זאת, שבנסיבות המקרה הנתבע היה רשאי גם לתבוע מהתובע את כל הסכום ששילם לו שלא כדין, כאמור לעיל, על פי סעיף 315(2) - משאין ספק כי בקבלת תשלום הגימלאות נהג התובע שלא בתום לב.   8. ב"כ התובע מדגיש בסיכומיו את העובדה כי ההכנסה שהתובע העלים מידיעת הנתבע היתה "הכנסה זעירה" בלבד. יתר על כן, לדבריו התובע נהג "מחוסר תשומת לב, וכי לא היתה לו כל כוונה לרמות את המוסד". לא מניה ולא מקצתיה. משהודה התובע בהליך פלילי בביצוע עבירה של קבלת דבר במרמה, והורשע בגין אותה עבירה - אין לשמוע מפיו עתה, בהתייחס לאותם מעשים, את הטענה ש"לא היתה לו כוונה לרמות" ואין הוא יכול להסתתר אחר הטענה שפעל בעצת עורך דינו וכי "אילו היה זוכה לייצוג הולם" - היה נוהג אחרת.   9. התובע טוען בסיכומיו כי פקיד התביעות נהג כלפיו "בחוסר סבירות קיצוני" משלא הביא בחשבון שיקוליו כי "מדובר בקצבת הבטחת הכנסה ו/או השלמת הכנסה, שהיתה אמורה להבטיח לו את פת לחמו". בנסיבות המקרה - אין התובע יכול לפנות לבית הדין ולבקש להפחית את שיעור החוב שנדרש להחזיר, בשל מצוקה כספית, שהרי בגין אותם סכומים שנדרש להחזיר הוא ביקש מבית המשפט, בהליך הפלילי, להקל בעונשו - וכך נעשה.   להזכירך, שבטיעון לעונש ציין פרקליטו של התובע כי "את סכום החוב לו הם טוענים - הם עשו וקיזזו מקיצבת הילדים שלו". משהקל בית המשפט בעונשו של התובע, כפי שציין ב"כ התובע בעצמו - ברי שגם הטיעון האמור הובא בחשבון שיקוליו של בית המשפט, ואין התובע יכול להנות פעמיים בגין אותן נסיבות, ואין לו אלא להלין על עצמו.   10. בהתחשב בכל הנימוקים שפורטו לעיל - התוצאה היא שהתביעה נדחית.   11. אין צו להוצאות.     ניתן היום י"ג בניסן, תשס"ג (15 באפריל 2003) בהעדר הצדדים.     נאוה וימןש ו פ ט ת  הבטחת הכנסהרטרואקטיביות