השוואת תנאי עבודתם של עובדי קבלן לעובדים אחרים באותו מקום   פתח דבר 1.      בין המערערת (להלן: ההסתדרות) לבין המשיבים התגלעה מחלוקת בשאלה מאיזה מועד יש להחיל על עובדי קבלן המועסקים על ידי המשיבה 1 (להלן: החברה) במשיבה 2 (להלן: המדינה או משרד השיכון) את תנאי העבודה החלים על עובדי המדינה (להלן: השוואת התנאים). לטענת ההסתדרות קמה זכאותם של עובדי הקבלן להשוואת תנאים מיום 28 בינואר 2001 בעוד אשר לטענת המשיבים, יש להחיל על עובדים אלה את השוואת התנאים מיום 19 ביולי 2001. טענתה של ההסתדרות, אשר באה לידי ביטוי בבקשת צד שהגישה לבית הדין האזורי בירושלים (השופט הראשי יעקב נויגבורן ונציגי ציבור מר גולן ומר כהן; סק 1017/01) נדחתה, ומכאן הערעור שלפנינו. 2.      את הדיון וההכרעה בערעור זה נקיים על בסיס ההוראות שבחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם (תיקון), התש"ס-2000 ויישומן על ההתקשרות ההסכמית שבין הצדדים, תוך שניתן דעתנו להוראות המהותיות בדיני החוזים הנוגעות לעניין שלפנינו.   המסגרת המשפטית 3.      ביום 19.7.2000 התקבל בכנסת חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם (תיקון), התש"ס-2000 (להלן: התיקון לחוק או התיקון), בו נקבעו, בין היתר, הוראות בדבר הוספה, ביטול ותיקון של סעיפים בחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, התשנ"ו-1996 (להלן: חוק קבלני כוח אדם). ביום 28.7.2000 פורסם התיקון ברשומות. לאור השינויים המהותיים שנעשו בחוק המקורי, נקבע בסעיף 6 לתיקון לחוק סעיף "תחילה והוראות מעבר", הוא מושא דיוננו בערעור זה, אשר זו לשונו: "(א) תחילתו של חוק זה ששה חודשים מיום פרסומו. (ב)   על אף האמור בסעיף קטן (א), לגבי עובד שחל עליו הסכם למתן שירותי כוח אדם בין קבלן כוח אדם לבין המעסיק בפועל, אשר נכרת לפני יום קבלת חוק זה בכנסת, יהיה יום תחילתו של חוק זה שנה מיום פרסומו או מתום תקופת תוקפו של ההסכם האמור, לפי המוקדם מביניהם" (להלן גם: סעיף המעבר).   הוראותיו של סעיף המעבר, נועדו, מעצם טיבן, ליתן תוקף לחוזים קיימים אל מול הוראות מהותיות בחוק המתקן. כזו היא, לענייננו, הוראתו של סעיף 3 לתיקון, לפיה במקום סעיף 13 לחוק העיקרי יבוא סעיף 13 חדש, שעניינו "החלת תנאי עבודה", בו נקבעו ההוראות בדבר השוואת תנאי עבודתם של עובדי קבלן לאלה של עובדים אחרים "המועסקים באותו מקום עבודה". הוראת סעיף 3 בתיקון לחוק הייתה מלכתחילה, כאמור, מושא בקשת הצד שהגישה ההסתדרות לבית הדין האזורי.   תחילתו של התיקון לחוק, כפי שנקבע בסעיף 6 לתיקון, היא איפוא כדלהלן: (א)  ככלל, תחילתו של התיקון ביום 28 בינואר 2001, ששה חודשים מיום פרסומו. (ב)   במקרה בו קיים הסכם למתן שירותי כוח אדם בין קבלן כוח אדם לבין המעסיק בפועל (להלן: הסכם למתן שירותי כוח אדם) וההסכם נכרת לפני יום 19 ביולי 2000, הוא "יום קבלת חוק זה בכנסת", יהא יום תחילתו של התיקון במועד המוקדם מבין שתי האפשרויות האלה: ·             שנה מיום פרסומו של התיקון, דהיינו 28 ביולי 2001. ·  שנה מתום תקופת תוקפו של ההסכם למתן שירותים, שנכרת לפני ה-19 ביולי 2000.   המסכת ההסכמית 4.      אין חולק על כך, שבמהלך התקופה, שתחילתה ביום 25 בנובמבר 1998 וסיומה ביום 31.12.2001, נעשתה העסקתם של עובדי הקבלן במשרד השיכון בתנאים שנקבעו בין המדינה לבין החברה, במסכת הסכמית שנכרתה ביניהם, והיא זו:   ·        ההסכם המוקדם ביום 25 בנובמבר 1998, כשנה וחצי לפני שהתקבל בכנסת התיקון לחוק, נחתם הסכם שירותים בין המדינה ובין החברה, לאספקת שירותי כוח אדם לתקופות קצובות. בסעיף 13 להסכם התחייבה החברה לכך שבכל הנוגע לעובדי הקבלן, תמלא, בין היתר, גם אחר ההוראות שבחוק קבלני כוח אדם. בסעיף 23 להסכם נקבעה תקופת תוקפו לשנה אחת, מיום 1.12.1998 עד יום 30.11.1999, בד בבד עם הקניית זכות ברירה (אופציה) חד צדדית למשרד השיכון, להאריך את תוקף ההסכם "עד 3 שנים נוספות", לפי שיקבע המשרד.   ·        ההסכם המקורי ביום 20 בדצמבר 1999 נחתם הסכם שירותים נוסף בין המדינה לבין החברה, בו נותרו בעינן כלל ההוראות שבהסכם המוקדם, לרבות זו שבסעיף 13, בדבר השוואת התנאים. בתוך כך, נוסף תנאי חדש, בסעיף 21, בו נקבע כי אם יגיע ההסכם לידי סיום ועובדי הקבלן ימשיכו לתת שירות למשרד השיכון, בין כעובדיו ובין כעובדי קבלן כוח אדם אחר, תעביר החברה למשרד השיכון את כלל זכויותיהם של עובדים אלה, בקרנות פנסיה או בביטוח מנהלים וכל כיוצ"ב, לפי דרישתו של המשרד וככל שיעלה הצורך בכך (להלן: התנאי הנוסף). בסעיף 24(א) להסכם המקורי נקבעה תקופת תוקפו לשנה "מיום 1.12.1999 עד יום 31.11.2000 ..." (כך במקור); ובסעיף 24(ב) הימנו חזרו הצדדים וחידשו את הסכמתם לזכות הברירה (האופציה), בזו הלשון: "מוסכם בזה כי למשרד שמורה זכות ברירה (אופציה) להאריך תוקף הסכם זה עד 2 שנים נוספות וזאת לתקופות שיקבע המשרד בכל פעם, והכל בהתאם להחלטת ועדת מכרזים, בכפוף למגבלות תקציב מעת לעת ולחוק התקציב" (להלן: סעיף האופציה).   יצויין, כי בתוך תקופת תוקפו של ההסכם המקורי, ביום 19 ביולי 2000, התקבל בכנסת התיקון לחוק.   ·        הסכמי ההמשך בהתאם לסעיף האופציה שבהסכם המקורי ובמסגרתו, הודיע משרד השיכון לחברה, באופן חד צדדי, על הארכת ההתקשרות ההסכמית עמה למתן שירותים באמצעות עובדי הקבלן שלוש פעמים נוספות, בזו אחר זו. בהצטברותן לא הגיעו הארכות ההסכם לכלל מיצוי תקופת האופציה של שנתיים ימים שעמדה למשרד השיכון בהסכם המקורי. ·        בתאריך 25.10.2000 החליטה ועדת המכרזים במשרד השיכון (להלן: ועדת המכרזים) על הארכת תוקפו של ההסכם המקורי לארבעה חודשים נוספים, מיום 30.11.2000 ועד יום 31.3.2001; ·        ביום 1.4.2001 החליט המשרד על המשך ההתקשרות לשלושה חודשים נוספים, עד יום 30.6.2001; ·        לבסוף, החליטה ועדת המכרזים, ביום 27.6.2001, על הארכת ההסכם המקורי לחצי שנה נוספת, עד יום 31.12.2001. יוטעם, כי במסגרת סעיף האופציה ובהמשך ההתקשרות החוזית על פיו, לא נעשה כל שינוי בהוראותיו של ההסכם המקורי ולא נוסף בו כל תנאי, מלבד הודעתו של משרד השיכון לחברה על הארכת תוקפו של אותו הסכם לתקופות קצובות, מעת לעת, כמפורט לעיל.   השאלות שבמחלוקת 5.       הסכמי ההמשך היו מושא הדיון בבית הדין האזורי וחזרו ובאו לפנינו בערעור, כאשר השאלה לדיון ולהכרעה הייתה בשניים אלה: האם זכות האופציה שניתנה למדינה בהסכם המקורי משמעותה הסכם קיים או כריתת הסכם חדש. כפועל יוצא מכך, האם הסכמי ההמשך הם בגדר הסכם קיים, שנכרת "לפני" שהתקבל התיקון לחוק, דהיינו לפני 19 ביולי 2000, שאז תחול הוראתו של סעיף 6(ב) לתיקון לחוק, ותחילתו של החוק תהיה, לכל המאוחר, ביום 28.7.2001, בחלוף שנה מיום פרסומו של התיקון לחוק ברשומות; או האם יש לראות בהסכמי ההמשך חוזה חדש, שנכרת "לאחר" שהתקבל התיקון, שאז תקום הוראתו של סעיף 6(א), לפיה תחילתו של החוק "ששה חודשים מיום פרסומו", קרי 28 בינואר 2001.   עמדות הצדדים וטיעוניהם 6.      עיקר טענתה של ההסתדרות הוא כי יש לראות בכל אחד מהסכמי ההמשך התקשרות חוזית חדשה ונפרדת, העומדת בפני עצמה. אי לכך, הראשון שבאותם הסכמים, שתחילתו ביום 30.11.2000, קל וחומר אלה שבאו אחריו, נכרת לאחר שהתקבל התיקון לחוק. בהתאם, יש לקבוע כי תחילתו של התיקון לחוק ויישומו על הסכמי ההמשך הוא ביום 28 בינואר 2001. ממועד זה ואילך, חלה חובת השוואת התנאים על עובדי הקבלן, כמתחייב מהוראתו של סעיף 13 לחוק.   7.      מנגד טענו המשיבות, כי בהיותם תולדה של סעיף האופציה בהסכם המקורי, מהווים הסכמי ההמשך חלק אינטגרלי ומתמשך של ההסכם המקורי, ואין לראותם כהסכמים שנכרתו מחדש; מאחר ואין חולק על כך שההסכם המקורי נכרת לפני שנכנס התיקון לתוקף, חלה הוראתו של סעיף 6(ב) לתיקון. על כן, יש לקבוע כי המועד המוקדם לתחילתו של התיקון ויישומם של הסכמי ההמשך הוא ביום 28.7.2001.   8.      בית הדין האזורי גרס, כי לצורך הכרעה במחלוקת שבין הצדדים, "אין להחיל את הכללים הטכניים של דיני החוזים", כי אם לתת להוראתו של סעיף 6 לתיקון לחוק "פירוש תכליתי, בהתאם למטרה לשמה העניק המחוקק אורכה ופטור מתחולתו של סעיף 13 במקרה שמדובר בעובדים שחל עליהם הסכם שנכרת לפני מועד קבלת החוק בכנסת". טעמו של בית הדין האזורי היה בכך: ש"היה ברור למחוקק כי הנטל של עלות השוואת התנאים לגבי עובדי חברות כוח אדם מכוח התיקון לחוק יפול מן הסתם על חברות כוח האדם. לפיכך נקבע על ידי המחוקק כי אין להטיל עליו השוואה זו במהלך חוזה קיים שנתקבל בטרם קבלת התיקון לחוק וזאת לתקופה סבירה שנקבעה לשנה".   הוסיף בית הדין וקבע, כי אילו הייתה האופציה להארכת ההסכם חוזה בידי החברה לא היה מהסס לקבוע "כי לפנינו חוזה חדש", שכן הייתה אפשרות בידי החברה להשתחרר מהארכת תקופת תוקפו של החוזה המקורי. אולם, בענייננו, המדינה "היא זאת אשר כפתה את הארכת ההסכם על אורטל ואורטל לא יכלה, על פי תנאי ההסכם, להשתחרר מהארכת החוזה". במקרה זה, "כבולה חברת אורטל בהוראות הסכם קיים והיא חייבת לספק עובדים בתעריפים שהוסכם עליהם עוד לפני מועד קבלת החוק בכנסת". אי לכך, הגיע בית הדין למסקנה: "כי יש לראות גם את הפעלת האופציה על ידי המדינה כהמשך ההסכם הקודם, ולצורך הוראות סע' 6 לתיקון, יש לראות את ההסכם כולו, כולל תקופת ההארכה, ככזה שנחתם לפני מועד קבלת החוק בכנסת".   בהתאם לכך, קבע בית הדין כי תחילתו של התיקון, לגבי עובדי הקבלן , היא ביום 28 ביולי 2001. על פסיקתו זו סב הערעור שלפנינו.   הערעור 9.      ההסתדרות חזרה בערעור על עיקר הטענות שהעלתה בבית הדין האזורי, וביקשה לקבוע כי הסכמי ההמשך הם בגדר "חוזה חדש". הוסיפה ההסתדרות וטענה, כי הפרשנות התכליתית שנתן בית הדין האזורי לסעיף 6 לתיקון החטיאה את מטרתה, הן משפטית והן עובדתית. לשיטתה, מטרת התיקון הייתה למנוע סיכול חוזים קיימים ולא למנוע פגיעה בקבלן כוח אדם דווקא. מה גם, שבפועל, בענייננו, המדינה משתתפת בהשוואת התנאים של עובדי הקבלן, והחברה אינה היחידה הנושאת בנטל הכספי הנובע מהחלת התיקון על הסכמי ההמשך. המדינה מצידה, תמכה בתוצאתו של פסק הדין, תוך שהיא חוזרת על עיקר טענותיה בדבר היותם של הסכמי ההמשך יציר סעיף האופציה, ועל כן המדובר בהסכם קיים, על כל הנובע מכך. הוסיפה המדינה ותמכה בפרשנות התכליתית שנקט בה בית הדין האזורי, המתבקשת מהוראות החוק ומטרותיו.   דיון והכרעה 10.  ההכרעה בערעור זה תבוא תחת חופתם המהותית של דיני החוזים. עד שנבוא להכרעה בגופה של המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים, נקדים וניתן דעתנו לעיקרים המנחים בסוגיית חוזה הברירה (חוזה האופציה) ונפנה ליישומם על המקרה שלפנינו.   חוזה ברירה (אופציה) 11.  שתי דרכים עיקריות להיווצרות אופציה: האחת - אופציה המתהווה על ידי הצעה בלתי חוזרת של צד להסכם, או הצעה אשר המציע קבע את המועד לקיבולה (irrevocable offer); השניה - היא זו מושא דיוננו - אופציה הקמה על דרך 'חוזה ברירה', שעליו חתומים המציע והניצע כאחד (). בהלכה הפסוקה נקבע, כי "מבחינת התוכן המהותי אין הבדל בין אופציה, הנוצרת בדרך אחת לבין אופציה הנוצרת בדרך אחרת" (). בספרות המלומדים יש הגורסים כי אין "... הבדל עיוני בין שני המוסדות", של הצעה בלתי חוזרת וחוזה האופציה (). זאת, כנגד שיטתם של הסבורים כי יש להבחין בין שניים אלה (). כך או כך, אין מחלוקת באשר למהותו של הסכם אופציה, לקשר בינו לבין החוזה העיקרי ולתוצאה הכרוכה במימושו של הסכם האופציה, כמבואר להלן.   12.  לפי הגדרתו של פרופ' צלטנר () "... אופציה הינה תוצאה של חוזה שכבר נקשר אשר בו התחייב אחד הצדדים לכרות חוזה על פי דרישתו של הצד שכנגד...". חוזה האופציה, שהוא בעל משמעות כלכלית מעצם טיבו וטבעו, מורכב משניים - מחוזה עיקרי ומחוזה מִשְנִי. תוכן החוזה המשני הוא הברירה הניתנת לאחד הצדדים לקיבול החוזה העיקרי. התחייבותו של נותן האופציה בחוזה העיקרי מותנית בקיבולו של מקבל האופציה, והמציע - נותן האופציה - אינו יכול לחזור בו מהצעתו. "מעצם טיבו של חוזה האופציה, נקשר אחד הצדדים מבחינתנו לחוזה שיכול להיות מחייב בכפוף לרצונו או חוסר רצונו של הצד האחר" (). חוזה האופציה מקנה, איפוא, זכות חוזית, הנותנת בידי מקבלה בלבד את הבחירה "בין קיום לבין אי קיום (performing and not performing) של ההתחייבות החוזית, שהרי אם תמומש האופציה ישתכלל גם החוזה העיקרי ועל בעל האופציה תוטל החובה לקיים את חיוביו על פיו" (). יסודו של חוזה האופציה מצוי בעסקה העיקרית, ועם מימושו של חוזה האופציה משתכלל גם החוזה העיקרי. עמד על כך השופט דב לוין בפרשת החברה לפיתוח חוף התכלת (): "בבסיס 'חוזה האופציה' מונחת יכולת בחירה שהיא דו-כיוונית - הבחירה בין התקשרות לבין אי התקשרות בעסקה העיקרית נשוא האופציה. למעשה חוזה האופציה, או סעיף האופציה שבחוזה, הוא מעין חוזה מִשְנִי הנספח לחוזה נוסף ועיקרי, אשר משתכלל אם, ורק אם, האופציה ממומשת. בעל האופציה יכול לבחור שלא לממש אותה, ובמקרה זה לא נכרתת בין הצדדים העסקה העיקרית".   חוזה האופציה שונה משלב המשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה ו"כמו בכל חוזה, תנאיו של חוזה ברירה מחייבים את הצדדים לו", כדברי השופט אור בפרשת אביבי, בה הוסיף ואמר (): "... חוזה ברירה הוא אמנם חוזה מחייב, אך תנאי למימושה של העסקה הוא שהקונה, אשר לו נמסרה הברירה אם לממש את העסקה, חייב לעשות מעשה - לממש את האופציה על פי התנאים המוסכמים למימושה - כדי שהעסקה תצא מהכוח אל הפועל".   פרופ' דויטש מונה במאמרו ארבעה סוגים עיקריים של חוזי אופציה, כאשר ענייננו בא בגדר הסוג הראשון, של סעיף ברירה במסגרת חוזה קיים. לשיטתו, בסוג זה של מקרים ניתן להבחין בנקל בין הצעה בלתי חוזרת ובין חוזה האופציה. שכן, "האופציה היא חלק מחוזה קיים, חוזה אופרטיבי, הכולל, בין השאר, סעיף ברירה" ().   12. פָּן נוסף להפעלתה של אופציה ושכלולה לדרגת חוזה מחייב בין הצדדים, הוא שקבלתה "חייבת להיעשות על ידי מילוי קפדני של תנאי האופציה והדרך שנקבעה להפעלתה" (). "...במינוח של הצעה וקיבול, מימוש האופציה נעשה על ידי מילוי מדויק של הדרישות שקובע המציע כתנאי לקיבול ההצעה. חריגה מההצעה מהווה הצעה חדשה" () לפי סעיף 11 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 (להלן: חוק החוזים), בו נקבע: "קיבול שיש בו תוספת, הגבלה או שינוי אחר לעומת ההצעה, כמוהו כהצעה חדשה".   13.  כללם של דברים: חוזה האופציה נובע מן החוזה העיקרי; בהפעלתו מממש אחד הצדדים לחוזה, באופן חד-צדדי, את זכות האופציה שהוקנתה לו בחוזה; כל עוד אין במימוש האופציה שינוי מן החוזה העיקרי, תקים הפעלת האופציה את תחולתו למפרע של החוזה העיקרי, ממועד כריתתו על הזכויות והחיובים שבו "כאילו קמו ועמדו למן ההתחלה" (). מכאן לענייננו 14.  ההתקשרות החוזית שבין החברה ובין משרד השיכון התבססה על "שיטה" של הקניית אופציה למשרד השיכון, לתקופה ממושכת, בה יוכל להחליט, באופן חד-צדדי, אם להמשיך באותה התקשרות אם לאו. שיטת התקשרות זו קדמה לחקיקת התיקון לחוק, וביטוי לה מוצאים אנו כבר בהסכם המוקדם שנכרת בין הצדדים, כשנה וחצי קודם לכן. אלמלא נעשה שינוי בהסכם המקורי (), שנכרת ביום 20.12.1999, ניתן היה לראות בו מימוש האופציה שבהסכם המוקדם. אולם, מחמת אותו שינוי הפך ההסכם המקורי מ"חוזה אופציה פוטנציאלי" לחוזה חדש. עם זאת, חזרה על עצמה אף בהסכם זה השיטה, שכאמור מקורה בהסכם המוקדם, והצדדים חזרו והסכימו על סעיף האופציה, אשר הקנה זכות ברירה למשרד השיכון לחדש את החוזה לתקופות קצובות, כפי שנעשה בפועל בהסכמי ההמשך.   15.  ההסכם המקורי שנחתם בין החברה לבין משרד השיכון החזיק, למעשה, שני חוזים: חוזה עיקרי ו"מעֵין חוזה מִשְנִי" (). בחוזה העיקרי נכללו פרטי ההתקשרות בין הצדדים, בעוד אשר החוזה המשני, הוא סעיף האופציה - "סעיף ברירה במסגרת חוזה קיים" () - היה בגדר "נספח לחוזה העיקרי", הוא החוזה המקורי בענייננו. בכל פעם שהמדינה מימשה את זכותה על פי סעיף האופציה - הוא החוזה המִשְנִי - קם והשתכלל גם החוזה המקורי. בד בבד עם הארכת תקופת תחולתו של ההסכם המקורי, קיבלו שני הצדדים על עצמם את כלל הזכויות והחיובים שבהסכם המקורי, החל בכריתתו ביום 20 בדצמבר 1999. במלים אחרות: מימוש האופציה שנעשה על ידי משרד השיכון בהסכמי ההמשך, מיום 30 בנובמבר 2000 ואילך, לא היה בגדר כריתתו של חוזה חדש, כי אם מתן חָיּות מתמשכת לחוזה קיים, הלא הוא החוזה המקורי. זאת ועוד: משרד השיכון מילא באופן מדויק אחר סעיף הברירה שבחוזה המקורי שעה שהאריך את תוקפו. משכך, אין לראות באותן הארכות שבהסכמי המשך, "הצעה חדשה", במובן סעיף 11 לחוק החוזים.   16.  הנה כי כן, מתוקף דיני החוזים המהותיים מתבקשת המסקנה מאליה והיא זאת: מוצאם של הסכמי ההמשך בסעיף האופציה, וכל אחד מאותם הסכמים מהווה חלק בלתי נפרד מן ההסכם המקורי. במימושם, התכנסו הסכמי ההמשך במסגרתו של ההסכם המקורי, אשר השתכלל כל פעם מחדש. אין המדובר בהתקשרות בהסכם חדש, בחינת בְּרִיאָת יֵש מֵאָיִן, כי אם בהסכמי המשך, שהינם חלק אינטגרלי מן ההסכם המקורי.   17.  תוצאת הדברים היא, אפוא, שחוזי ההמשך, כמוהם כחוזה המקורי, נכרתו לפני שהתקבל בכנסת התיקון לחוק, ועל כן תחילתו של התיקון, כפי שנקבע בסעיף 6(ב) הימנו, לפי המועד המוקדם, שנה מיום פרסומו , דהיינו ביום 28 ביולי 2001.   18.   בערעורה, מתרעמת ההסתדרות על כך שבית הדין האזורי בחר לבסס את פסיקתו על הפרשנות התכליתית של התיקון לחוק ולא על הכללים הנהוגים בתחום דיני החוזים. אין לקבל טענה זו. ככלל, הייתה הפרשנות התכליתית, זה מכבר, לאבן מאבני היסוד של שיטתנו המשפטית. ביטוי נרחב ניתן לה בפסיקתו של בית המשפט העליון ובפסיקתו של בית דין זה, כמו גם בכתבי מלומדים (). כך בענפי המשפט השונים. כך גם בתחום משפט העבודה, שאף בו, כדברי הנשיא אהרן ברק "זו הפרשנות התכליתית המקובלת עלינו, והנגזרת מהתפיסה הכללית שהמשפט אינו גן עדן של מושגים אלא חיי יומיום של צרכים, אינטרסים וערכים, אותם מבקשת חברה נתונה להגשים בזמן נתון" (). במסגרת הפרשנות לדבר חקיקה, באשר הוא, מבקשים אנו את תכליתו, שכן, כדברי פרופ' אהרן ברק "חוק ללא תכלית הוא דבר הבל" ().   19.  לגופה של הטענה, הנתיב בו הגיע בית הדין האזורי להכרעתו אינו מופרך, כשלעצמו, בהיותו פועל יוצא מן המערכת ההסכמית שהתקיימה בין הצדדים. כפי שראינו, גילם סעיף האופציה את הכדאיות הכלכלית שעמדה ביסוד ההסכמים שבין הצדדים. החברה קנתה לעצמה התקשרות כלכלית ארוכת טווח, של שלוש שנים ולאחר מכן של שנתיים תמימות. כנגד זאת, נתנה החברה בידי משרד השיכון את האופציה להתמיד באותה התקשרות מבלי שייעשו בה שינויים מהותיים, לטובת מי מהצדדים או לחובתו. בכך, נשמרה תכליתו של סעיף המעבר בחוק המתקן, שלא לפגוע בחיובים ובזכויות שנטלו על עצמם צדדים לחוזה שנכרת לפני שהתקבל החוק המתקן בכנסת.   20.  בסופה של דרך, הגיע בית הדין האזורי, בנתיב הפרשנות התכליתית, לאותה תוצאה אליה הגענו בתלמים שהִתוו דיני החוזים, ואין האחת מוציאה את משנהָּ. כך או כך, המסקנה אחת היא - שבמועד הרלבנטי לקביעת יום תחילתו של התיקון לחוק, עמד שריר וקיים חוזה תקף בין הצדדים.   21.  משמעות הדברים ותוצאתם, שמועד תחילתו של התיקון לחוק והחלתו על עובדי הקבלן שהעסיקה החברה במשרד השיכון הוא ביום 28.7.2001.   22.  סוף דבר: הערעור נדחה. משהמדובר בערעור סכסוך קיבוצי, אין צו להוצאות.     ניתן בהעדר הצדדים היום, כ"ד סיוון תשס"ג (24 ביוני 2003) ויישלח לצדדים.     הנשיא סטיב אדלר השופט עמירם רבינוביץ השופטת נילי ארד   נציג עובדים, מר שלמה גוברמן    קבלןעובדי קבלן