מבוא בפני ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים (קביעת דרגת אי כושר) מיום 18/9/2003 אשר קבעה כי המערער לא איבד מכושרו להשתכר כדי 50%. ואלו העובדות הרלבאנטיות להכרעה במושא דיוננו. המערער הינו יליד 1949, אשר כל חייו עסק בעבודה פיסית של פיזור אספלט, סלילת כבישים, דרכים, מדרכות חניות וכדומה. במהלך השנים חלה המערער בסוכרת, לחץ דם גבוה ובקע מפשעתי. ביום 25/2/03 קבע פקיד התביעות כי למערער לא נגרם אבדן כושר השתכרות העולה על 50%. בין היתר, הסתמך פקיד התביעות על חוו"ד רופא מוסמך מיום 6.1.03 לפיה המערער "מסוגל ליום עבודה שלם לא פיסית מאומצת ללא הרמת משאות כבדים (בקע) אין מגבלה מבחינת העיניים." המערער הגיש ערר על קביעה זו של פקיד התביעות, והוזמן לועדה לעררים. ביום 14.8.03 ניתנה חוו"ד נוספת של הרופא המוסמך לפיה "מסוגל לעבודה מלאה בתנאים מיוחדים - ללא מאמץ גופני". ביום 18.9.03 דחתה הועדה לעררים את ערר המערער. הנימוקים לכך הם: "נראה במצב כללי טוב ומבחינת הסכרת בודאי שהוא מסוגל לעבוד במשרה מלאה בכל עבודה לא גופנית. הנכויות האחרות של בקע יתר ול.ד. הינם קלות וחוץ הם אינם משפיעות על כושר ההשתכרות. הועדה דוחה את הערר." כנגד קביעה זו הוגש הערעור שבפנינו. ביום 10.3.04 התקיים דיון בפני כב' הרשמת ויסמן. ביום 17.3.04 הגיש הנתבע את פרוטוקול הועדה מדרג ראשון וחוו"ד רופא מוסמך מיום 6.1.03 ומיום 14.8.03. ביום 28.3.04 הגיש ב"כ המערער השלמת טיעון. טענות הצדדים וזו בתמצית טענת המערער בכתב הערעור: הועדה שגתה מאחר והיא מבלבלת בין המונח "אובדן כושר עבודה" לבין המונח "אובדן כושר השתכרות" - שני מונחים שהחוק מבחין ביניהם. הראשון - מכוון ליכולת לעבוד פיסית, והשני - ליכולת להשתכר כסף מהעבודה. לראיה ל"בלבול" של הועדה מפנה ב"כ המערער לכך שמחד הועדה קבעה כי המערער "מסוגל לעבודה" (בתנאים מיוחדים) ומאידך קבעה הועדה כי המערער לא איבד 50% מ"כושר השתכרותו". עוד טוען ב"כ המערער כי "אובדן כושר ההשתכרות" צריך להבחן ביחס להשתכרות של הנכה מהמשרה אותה הוא איבד ערב הנכות. כך שאם משרתו החדשה תניב לו פחות מ- 50% מהשתכרותו הקודמת הוא יהיה זכאי לקצבת נכות. כך למשל - מדגים ב"כ המערער, בסעיף 11 לערעור: "כך לדוגמא אדם שעוסק בליטוש יהלומים אשר נפגע במאור עיניו, נפגע בכושר השתכרותו באופן כמעט מלא וזאת למרות שהוא יכול לבצע במשרה מלאה עבודות פשוטות ביותר אשר יכניסו לכיסו סכומי כסף זעומים ביותר ביחס להכנסותיו קודם למועד שבו איבד את מאור עיניו" (הדגשה במקור - א.א.). לטענת ב"כ המערער, המערער הינו אדם כבן חמישים ושלוש שנים, נעדר כל השכלה ואשר יתרונו היחסי הינו בעבודה פיזית קשה. אבדן יכולתו של המערער לעבוד כמפזר אספלט פגע ביכולתו ו/או בכושרו להשתכר כספית בשיעור העולה על 50% מהשתכרותו ערב אובדן הפגיעה. ואלה בתמצית טענות המערער בהשלמת הטיעון: בחוו"ד של הרופא המוסמך מיום 14.8.03 לא נקבע מהם התנאים המיוחדים בהם יכול המערער לעבוד ומהם סוגי העבודות בתנאים מיוחדים שהמערער יכול לבצע. קיימת סתירה מובנית בין קביעת הרופא המוסמך מיום 14.8.03 אשר קבע כי המערער יכול לעבוד "בתנאים מיוחדים - ללא מאמץ גופני" לבין קביעת הועדה לפיה המערער מסוגל לעבוד "בכל עבודה לא גופנית" מבלי להגדיר את התנאים המיוחדים. בחוו"ד של הרופא המוסמך מיום 14.8.03 אין נימוקים למסקנה, וגם אין התייחסות לכישוריו ו/או להעדר השכלתו של המערער. בפרוטוקול הועדה לעררים אין אזכור לחוות דעתו של הרופא המוסמך מיום 14/8/2003. הועדה לערערים לא התייחסה בנימוקיה להשכלתו (העדר השכלה) ו/או לכישוריו של המערער. לענין זה נציין כי המערער טוען שהוא למד קרוא וכתוב במסגרת פרוייקט רפול. לטענתו בשים לב למגבלותיו (הן הרפואית והן ההשכלתית) לא ברור איזו עבודה לא גופנית יכול הוא לבצע. לפיכך, סבור ב"כ המערער כי היה על הועדה לפרט סוגי עבודות שלדעתה כשיר המערער לבצע בשים לב למגבלותיו האישיות (הרפואיות וההשכלתיות). ואילו בתמצית טענות המשיב לטענות שבערעור: הועדה אמורה לבדוק את ההשפעה של המגבלות הרפואיות על היכולת לעבוד בעת הבדיקה. בדיקת הצמצום בפועל של הכנסותיו של המערער רלוונטית אך ורק לצורך הגדרתו של המערער כ"נכה" לפי סעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה - 1995 (מה שנעשה ע"י פקיד התביעות) ולא לצורך קביעת דרגת אי הכושר להשתכר (ע"פ המפורט בסעיף 6.1 לעיל). הועדה שקלה את השיקולים שהיה עליה לשקול, פעלה בתחום מומחיותה ואין בפעולותיה טעות משפטית. המשיב לא מצא לנכון להוסיף על הנטען על ידו בדיון מיום 10.3.04 לאחר שקיבל את טענותיו הנוספות של ב"כ המערער. הכרעה החלטת הועדה לעררים ניתנת לערעור בפני בית דין זה שאלה משפטית בלבד, וזאת לאור האמור בסעיף 213 לחוק. אמנם הועדה לעררים - להבדיל מועדה רפואית - פועלת בתחום שאינו מחייב ידע מיוחד בשדה הרפואה, היא קובעת עובדות, אשר לבית הדין כלים לבחינתם. אך בית הדין ישתמש בסמכותו להתערב בהחלטתה רק במקרים קיצוניים הגובלים באי סבירות שכמוה כטעות בחוק. על מנת לבחון את טענתו הראשונה והמרכזית של המערער יש לפנות לסעיף 209 לחוק שעניינו קביעת דרגת אי כושר להשתכר. סעיף 209 קובע: "(א) פקיד תביעות כאמור בסעיף 298 יחליט אם התובע הינו נכה ויקבע את דרגת אי כשרו להשתכר. (ב) בהחלטתו יביא פקיד התביעות בחשבון גם את השפעת ליקויו של התובע על יכולתו לחזור לעבודתו במלואה או בחלקה, ועל יכולתו לבצע עבודה אחרת או לרכוש מקצוע חדש מסוג העבודות או המקצועות שהתובע מסוגל לעסוק בהם והתואמים את כושרו הגופני ומצב בריאותו, וזאת לאחר שרופא מוסמך ופקיד שיקום שהמוסד הסמיכו לכך חיוו דעתם בכתב לענין זה; פקיד התביעות לא יביא בחשבון אם הוצעה לתובע עבודה או אם לא השתלב בעבודה כאמור. (ג) .............." סעיף 209 הנ"ל מכיל בעצם תדריך (לפקיד התביעות ולועדת הערעורים) כיצד לנהוג ומה לברר בכל הקשור לקביעת דרגת אי כושר. בשלב הראשון קובע פקיד התביעות אם הפונה אליו הוא "נכה" כהגדרתו בסעיף 195 לחוק. ואם הפונה הוא בבחינת "נכה", בא השלב השני בו בוחנים את דרגת "אי הכושר" של הנכה (והכל לאחר מעבר ה"סף" הרפואי). על פי סעיף 209(ב) - לשם קביעת דרגת אי הכושר, צריך לקחת בחשבון "גם" את השפעת הליקוי הגופני על יכולתו של המערער לחזור לעבודתו או לבצע עבודה אחרת, לרבות כזו שהפונה ידרש לשם כך לרכוש מקצוע אחר. יש להתעלם מהשאלה אם הוצעה למערער עבודה או אם השתלב בה בפועל. קודם לכל יש לסלק מן הדרך את טענת ב"כ המערער לפיה טעתה הועדה בכך שלא בחנה את כושר ההשתכרות אלא רק את כושר העבודה. טענה זו אינה עולה מן האמור בפרוטוקול הועדה וממסקנותיה. הועדה הגיעה למסקנות שעניינן "אי כושר" עבודה, בין היתר בשים לב לכושר העבודה. שאלה אחרת היא אם הדריכה עצמה הועדה בקביעתה זו במבחנים הראויים או שמא נפלו בפניה שגגות, כטענתו המרכזית של ב"כ המערער - היה על הועדה לבחון את כושר ההשתכרות ביחס להשתכרותו של המערער ערב הנכות. השניה, לפיה הועדה הביאה בחשבון רק את השיקול הרפואי ותו לא בעוד היה עליה להביא בחשבון גם את השיקול של השכלה. האם בקביעת דרגת הנכות יש לבדוק את אובדן ההשתכרות ביחס להשתכרותו של הנכה ערב נכותו, כטענת ב"כ המערער? תשובתנו לכך שלילית: סעיף 209 (א) מדבר על "אי כושר להשתכר" בצורה כללית ולא על אי כושר להשתכר את מה שהנכה השתכר קודם לכן. לו כיוון המחוקק להשתכרות בפועל היה קובע זאת במפורש. הפירוש המוצע ע"י המערער אינו עולה בקנה אחד גם עם תכלית החקיקה. גמלת נכות אינה גמלת מחליפת הכנסה אלא מדובר בגמלת קיום שנועדה לאפשר למי שאיבד את כושר השתכרותו בשל נכות כללית (שאינה מעבודה) קיום מינימלי. משכך כל שיש לבדוק הוא אם איבד הנכה את יכולתו להשיג אותה השתכרות מינימלית בכוחו הוא, ואם התשובה לכך היא שלילית כי אז הוא יהיה זכאי לקצבת נכות. עתה נפנה לטענות הנוספות שהועלו ע"י המערער בהשלמת הטיעון, ונדון בהן לפי סידרן: לגבי הטענה בסעיף 5.1 לעיל, רופא מוסמך אינו צריך לקבוע מהם סוגי העבודות שנכה יכול לבצע. עליו לפרט את המגבלות הרפואיות. במקרה זה פורטו המגבלות הנ"ל - "ללא מאמץ גופני". טענת המערער כאמור בסעיף 5.2 לעיל אינה מובנת, בכל הכבוד. סתירה כנטען אין בנמצא. נהפוך הוא. הועדה הסתמכה על קביעות הרופא המוסמך מיום 14.8.03 לפיהן המערער כשיר לעבוד במשרה מלאה "ללא מאמץ גופני". לטעמנו יסודה של טענת ב"כ המערער יסודה ב"בלבול" בקריאת מסקנתו של הרופא המוסמך ככוללת שתי מגבלות: תנאים מיוחדים ו"ללא מאמץ גופני". אך לא היא. הביטוי "ללא מאמץ גופני" בא לפרט את "התנאים המיוחדים" ולא להוסיף עליהם. לענין הנטען בסעיף 5.3 לעיל, נציין כי המשמעות של הטענה היא ערעור על קביעת הרופא המוסמך ואין בסמכותנו להתערב בקביעותיו הרפואיות. זאת ועוד לא ברור לנו מדוע סבור ב"כ המערער כי על הרופא המוסמך, בבואו ליתן את חוו"ד, להביא בחשבון שיקולים שאינם רפואיים כגון: השכלה וכישורים. שיקולים אלה מובאים בחשבון פקיד התביעות או ועדת הערעורים בלבד. לגבי הטענה בסעיף 5.4 לעיל, אין אמנם איזכור של חוו"ד של הרופא המוסמך אך מצויין בפרוטוקול כי תיקו האישי של המערער היה בפניהם ופורטו גם הליקויים הגופניים. פירוט זה תואם את האמור הליקויים שפורטו בחוו"ד של הרופא המוסמך. לגבי הטענה בסעיף 5.5 לעיל, אמנם הועדה לא התייחסה בנימוקיה לענין השכלתו או העדרה של השכלה כלשהי. מחד, טענה זו הושמעה בפניה וחזקה על הועדה הנכבדה כי התייחסה אליה, מאידך עסקינן בזכויות סוציאליות שמטרתן הבטחת קיום מינמלי ועל בית הדין להיות משוכנע שכך הוא. לפיכך, מצאנו לנכון להחזיר את עניינו של המערער לועדה על מנת שזו תתייחס בהנמקתה לכישוריו/השכלתו של המערער ובשים לב לצירוף מגבלותיו (רפואיות והשכלתיות) תפרט מספר דוגמאות לעיסוקים/עבודות שהמערער כשיר לעבוד בהם. לאור האמור לעיל עניינו של המערער יוחזר לועדת הערעורים בהתאם לאמור בסעיף 14.5 לעיל. הנתבע ישלם למערער הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 750 ₪ בתוספת מע"מ תוך 30 ימים. נכותאובדן כושר השתכרות