נוהג לשלם פיצויי פיטורים

נוהג לשלם פיצויי פיטורים> 1. זוהי תביעה בה מבקשת התובעת מבית הדין לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויי פיטורים בשעור 80% מעבר לפיצויים הסטטוטוריים, בצרוף פיצויי הלנה, בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים על הפיצויים בשיעור 100% ובתשלום משכורת נוספת אחת כהשלמת תשלום ההסתגלות. 2. הרקע לתביעה: א. הנתבעת הינה חברה המוציאה לאור את עיתון הג'רוסלם פוסט. ב. התובעת עבדה בנתבעת בתקופה מיום 1.11.67 ועד ל-6.9.98. מיום 1.11.67 ועד ליום 31.7.95 עבדה במחלקת הדפוס של הנתבעת ומיום 1.8.95 ועד למועד סיום עבודתה עבדה במחלקת האדמיניסטרציה בנתבעת. ג. התובעת פוטרה ביום 6.9.98 כאמור במכתב הפיטורים (נספח א' לכתב התביעה המתוקן). במכתב זה נאמר לה, כי הפיטורים יכנסו לתוקף בו ביום, והובטח לה כי ישולם פדיון חופשה, פיצויי פיטורין, ומשכורת נוספת כתמורת הודעה מוקדמת. ד. התובעת קיבלה מהנתבעת משכורת נוספת, כאשר לטענת הנתבעת, שולם סכום זה, לפנים משורת הדין. ה. בחודש ינואר 1999 קיבלה התובעת את פצויי הפיטורין ופדיון החופשה. חישוב פיצויי הפיטורין התבסס על שיעור של 100% פיצויי פיטורים לפי משכורת ברוטו אחרונה, במכפלת שנות עבודתה של התובעת, כאשר מסכום זה נוכו הסכומים שעמדו לרשותה במבטחים ובקופת הגמל "תמר". ו. לטענת התובעת, כעולה מסיכומיה, במשך השנים עוגנו זכויות העובדים לפיצויי פיטורים בשעור 180%, בתחילה מכח נוהג שהתגבש במשך השנים ונשמר עד שנת 94, כאשר בשנת 90 עוגנה הזכות גם בהתחייבות במכתב של נשיא הנתבעת. לטענת התובעת, משקיבלה עם פיטוריה פיצויי פיטורים בשעור 100% בלבד, זכאית היא לאור האמור לעיל להשלמת 80%. ז. התובעת פנתה לנשיא הנתבעת ביום 9.11.98 בבקשה להשלים את פיצויי הפיטורים שקיבלה ל-180% (נספח ז' לכתב התביעה המתוקן). בתשובה הציע לה נשיא הנתבעת מענק בסך 10,000 ₪ וזאת לפנים משורת הדין, כשתשלום זה הותנה בחתימתה על ויתור על תביעות (נספח ח' לכתב התביעה המתוקן). התובעת הודיעה לנתבעת בעל פה כי היא דוחה את ההצעה. ח. לטענת התובעת, גם התשלום של 100% פיצויי פיטורים שולם לה באיחור בחודש ינואר 1999, שכן פיטוריה נכנסו לתוקף כבר בחודש יוני 1998. לפיכך, זכאית היא למעשה לפיצויי הלנה על הסכום של 100% פיצויי הפיטורים ששולם לה. ט. עוד נטען על ידי התובעת, בבקשה לתיקון כתב תביעתה, כי על פי פרק ה' להסכם העבודה המפעלי ממאי 92, אשר חל על עובדי האדמינסטרציה ואשר הוראותיו המשיכו לחול מכח סעיף 19 לחוק הסכמים קיבוציים התשי"ז-1957 (להלן-"חוק הסכמים קיבוציים") זכאית היתה לשלושה חודשי הסתגלות. מששולם לה עם פיטוריה תשלום חודשיים בלבד, זכאית היא לטענתה, לתשלום חודש אחד נוסף בסך 4,864.31 ₪. י. יצויין כי בכתב תביעתה, תבעה התובעת הפרשים בשל העובדה שערב פיטוריה זכאית היתה לטענתה לדרגה נוספת מכח נוהג, ואולם משבסיכומיה הודתה כי את תביעה זו לא הצליחה להוכיח, פטור בית הדין מלדון בתביעה זו, וביה"ד דוחה אותה ע"פ הודעת התובעת עצמה. 3. א. הנתבעת בכתב הגנתה המתוקן הכחישה את טענות התובעת לרבות את הסעדים הנטענים. ב. לטענת הנתבעת, התובעת ועדיה לא הצליחו לבסס כל ראיה שתוכל ללמד על קיומו של הנוהג הנטען, אין לראות בנספחים לכתב התביעה המתוקן התחייבות לתשלום פיצויי פיטורים מוגדלים. לחלופין, אפילו הוכח כי בשלב כלשהו בעבר ניתנה התחייבות או היה נוהג כנטען, הרי שהנוהג ו/או ההתחיבויות בוטלו כדין זה מכבר ואינם מקימים לתובעת זכות כלשהי. ג. לענין תשלום חודש הסתגלות נוסף, נטען על ידי הנתבעת, כי ההסכם המפעלי אינו הסכם קיבוצי כמשמעותו בחוק, והתובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי הוראותיו המשיכו לחול גם בתקופה שלאחר פקיעת תוקפו. ד. עוד נטען על ידי הנתבעת, כי אין התובעת זכאית להלנת פיצויי פיטורין. 4. זכאות התובעת להשלמת פיצויי פיטורים בשעור 180%: א. לטענת התובעת כעולה מסיכומיה, זכותם של העובדים בנתבעת לקבל 180% פיצויי פיטורים קמה תחילה מכח הנוהג שהתגבש במשך שנים רבות ונשמר עד שנת 94, כאשר בשנת 90 עוגנה הזכות גם מכח התחייבות המעביד במכתבו מיום 6.5.90, (מכתבו של מר לוי, נספח ו' לכתב התביעה המתוקן-להלן: "מכתב הנשיא"). ב. לפיכך, על בית הדין לבחון, האם זכותה של התובעת לתשלום פיצויי פיטורים מוגדלים התגבשה מכח נוהג, האם נוהג זה נשמר לאורך השנים, והאם הזכות עוגנה גם בהתחייבות הנתבעת. ג. כלל הוא כי על הצד הטוען לקיומו של נוהג מוטל נטל ההוכחה להוכיח את קיומו (דבע נד/9-3 כהן-החברה המרכזית לתכנה ואוטומציה בע"מ, פד"ע כח, 90). בפסיקת בתי הדין ראו את הנוהג כביטוי לתנאי מכללא בחוזה העבודה, דהיינו, הנוהג יכול שיהפוך ל"מובן מאליו" כחלק מחוזה העבודה בין הצדדים, ובלבד שהובאו ראיות שמהן עולה כי הנוהג הפך "את המפורש למיותר" (דב"ע מב/135-3, האוניברסיטה העברית-מרטין מאי ואח', פד"ע יד' עמ' 352). ד. על מנת להוכיח את קיומו של נוהג אשר מהווה כאמור תנאי מכללא בחוזה עבודה, על הטוען לו להוכיח לא רק את קיומו אלא גם את תוכנו והיקפו (דב"ע נז/115-3 מרקדו נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, עבודה ארצי, כרך לא(1) 148). הוכחתו חייבת להיות ברורה וחד משמעית (דב"ע מח/40-3 חבקין-גול חיסכון לחינוך בע"מ, פד"ע כ' 169), נעשית היא באמצעות הצגת תשתית ראייתית נאותה כשאין די בהוכחת מספר מקרים או איזכור מספר שמות באופן כללי (דבע מז/40-3 פלאוט-בנק לאומי לישראל-(לא פורסם(, תב"ע (ת"א) נג'/3157-3 יעקב-מ.מ.ן בע"מ- (לא פורסם). ה. בתצהירה העידה התובעת: "כאמור הנני עובדת ב"פוסט" מאז 1967, כאשר במשך 28 שנים עבדתי במחלקת הדפוס". במהלך השנים הללו התגבש הנוהג ב"פוסט" "כי עובד המפוטר ממנו זכאי ל-180% פיצויים. עובדה זו היתה ידועה לכל עובדי ה"פוסט" ואיש לא ערער עליה". (סעיף 8(א)-8(ב) לתצהיר), ובהמשך בענין מכתב הנשיא העידה: "ברצוני להדגיש כי למיטב ידיעתי, נוהל זה אכן קויים בפועל ע"י ההנהלה בכל השנים, וזאת הן לגבי עובדי הדפוס והן לגבי עובדי האדמינסטרציה. (סעיף 8(ט) לתצהיר). ו. ואולם מעיון בחקירות התובעת ועדיה ומנגד מעיון בתצהיר הגב' זהרן, חשבת השכר בנתבעת וראיות הנתבעת, עולה כי, התובעת לא השכילה להוכיח כי במשך השנים ועד לפיטוריה נשמר הנוהג לתשלום פיצויים מוגדלים. ז. בעדותה העידה הגב' זהרן לגבי התקופה שקדמה לחילופי הבעלות בנתבעת, "ש. בנספח ג' בעמ' השני רשום גובה הפיצויים המקובל 180 אחוז, את מכחישה שזה היה הנוהג עד שהתחלפה ההנהלה? ת. עד לתקופה שהגיע יהודה לוי היה מקובל 180 אחוז לפני שפוטר" (עמ' 32, ש' 11-13). מכאן, שמעדות הגב' זהרן עולה, כי בתקופה שקדמה לחילופי הבעלות בנתבעת, נהוג היה לשלם לעובדים שפוטרו פיצויי פיטורים בשעור 180%. ח. ואולם לגבי התקופה שלאחר חילופי הבעלות בנתבעת, במיוחד בין השנים 93-98, סבור בית הדין כי התובעת לא השכילה להוכיח את המשכו של הנוהג, כשהנתבעת מנגד באמצעות ראיותיה הוכיחה את היפוכו של דבר. ט. אמנם בתחילת חקירתה העידה התובעת, כי לענין פיצויי פיטורין, יודעת היא כמה קיבל כל עובד ועובד: "אני יודעת, דיברתי עם כל אחד מהעובדים שפוטרו, יש לי רשימה" (עמ' 2 ש' 15) ואולם בהמשך חקירתה ידעה לנקוב בארבעה שמות בלבד, וכשנשאלה לגבי מר מזרחי תיקנה כי קיבל 160% והוסיפה: "היה נוהג אבל לא כולם קיבלו" (עמ' 2 ש' 24). מכאן כי בניגוד לטענתה בראשית חקירתה, כי היא יודעת כמה קיבל כל עובד ועובד, אזי בהמשך חקירתה התברר כיא אין היא יודעת את שעור הפיצויים אותם קיבל כל עובד ועובד. י. משעומתה התובעת עם הנתונים שהכינה הנתבעת והוגשו כנספחים לתצהיר הגב' זהרן ונתבקשה להגיב עליהם, לא ידעה התובעת להסבירם, ואף לא השכילה להוכיח נתונים אחרים: "אני לא בדיוק יודעת". (עמ' 4 ש' 1). מנתונים אלו עולה, כי בין השנים 93-98 פוטרו ממחלקת הדפוס 39 עובדים מתוכם 30 עובדים קיבלו פיצויים סטטוטוריים בלבד, תשעה קיבלו פיצויים מוגדלים בשיעורים שונים, ורק שניים מתוכם קיבלו פיצויים בשעור 180%; בין השנים 7/95-98 פוטרו ממחלקת האדמינסטרציה 16 עובדים, מתוכם 12 עובדים קיבלו פיצויים סטטוטוריים בלבד, ארבעה קיבלו פיצויים מוגדלים בשיעורי שונים, ורק אחד מתוכם קיבל פיצויים בשעור 180%. מכאן, שמשנתוני הנתבעת עולה בברור, כי בשנים שקדמו לפיטורי התובעת לא היה קיים כל נוהג בנתבעת לתשלום פיצויים בשעור 180%. יא. מעיון בעדויות עדי התובעת עולה, כי לא היה בעדויות אלו בכדי לבסס את טענת התובעת לקיומו של נוהג בשנים שקדמו לפיטוריה, ואף לא בכדי לסתור את הנתונים שהציגה הנתבעת. יב. משנחקרה הגב' פיינמן אשר שימשה כיו"ר הועד בין השנים: 94-96 בענין תשלום פיצויי פיטורים בשיעור 180% בין השנים 90-95 העידה: "ש. אני חוזר למסמך נספח ו' לתצהיר התובעת שבו יהודה לוי הודיע שמי שמפוטר יקבל 180 אחוז, רק מי שיפוטר יקבל 180 אחוז. בין התאריך הזה לבין 94-95 העובדים שפוטרו קיבלו 180 אחוז, למעט חריג או שניים. ת. איני זוכרת, אני יודעת שחלק שלא קיבלו תבעו. ש. בשנים שלפני 94. ת. האמת שאיני זוכרת, לא רוצה להתחייב לדבר שאיני זוכרת, יכול להיות שהם תבעו אח"כ (עמ' 15 ש' 9-15). ובהמשך משנשאלה אם היא יודעת מה שעור הפיצויים שקיבל כל אחד מעובדי האדמינסטרציה, השיבה בשלילה (עמ' 16 ש' 18-20), ומשעומתה עם נתוני הנתבעת ונשאלה אם היא מכירה נתונים אחרים השיבה גם כן בשלילה (עמ' 17 ש' 10-11). הנה כי כן, מעדות הגב פינמן עולה, כי אינה בקיאה בשעור פיצויי הפיטורים אותם קיבלו עובדי האדמינסטרציה שפרשו, ואף לא בשעור פיצויי הפיטורים שקיבלו עובדי הנתבעת בין השנים 90-95. יג. משנחקרה הגב' סרוסי, אשר שימשה כמזכירת נשיא הנתבעת, ולאחר מכן כעוזרתו בענין שעור פיצויי הפיטורים ששולמו לעובדי הנתבעת בין השנים 90-89 העידה: "ש. את יודעת כמה פיצויי פיטורים שילמו לכל אחד מהעובדים שהתפטרו בשנים 90-98. ת. זה השתנה מאחד לשני, מעובד לעובד זה השתנה, לא יודעת בדיוק כמה כל אחד קיבל. היו נהוגים פיצויים מוגדלים ויהודה ניסה בכל כוח לשנות זאת וחלק קיבלו פחות אבל בדיוק אני לא זוכרת לגבי כל אחד ואחד. אני יודעת שהיה בלאגן עם זה, זה לא היה אחיד, היו כאלה שקיבלו 100 וחלק קיבלו יותר, זה לא היה אחיד. ש. וזה ממתי שכבר יהודה נכנס לתפקיד? ת. אני חושבת שזה היה קצת אחרי. (עמ' 27 ש' 7-14). ומשעומתה עם נתוני הנתבעת לא ידעה להציג נתונים סותרים מחד, ומאידך השיב, כי היא יכולה לשער שאלו הנתונים מאחר שזה מה שהנשיא ביקש לעשות (עמ' 27 ש' 20-22). מכאן, כי אף מעדות הגב' סרוסי עלה, כי בשנים 90-98 לא היתה מדיניות אחידה ביחס לתשלום פיצויי פיטורים מחד, וכי נתוני הנתבעת עלו בקנה אחד עם מדיניות הנהלת הנתבעת, מאידך. יד. מעיון במסמכים אשר הציגה התובעת (נספחים ג, ג(1) ו-יג) לכתב התביעה המתוקן, סבור בית הדין כי אין במסמכים אלו בכדי לבסס קיומו של נוהג ו/או התחייבות הנתבעת כלפי העובדים לרבות התובעת. טו. בנספח ג' לכתב התביעה המתוקן, הסכמים ונוהלים הנהוגים בג'רוסלם פוסט, נקבע בפרק הפסקת עבודה, כי, עובד המפוטר מהנבעת יהיה זכאי לפיצויי פיטורין בשעור 180%, ("גובה הפיצוי המקובל 180%"), ואולם משהמסמך אינו חתום ואינו נושא תאריך, אין בית הדין יכול להסיק לאיזו תקופה הוא מתייחס והאם נוסח בהסכמה. טז. בנספח ג'(1) לכתב התביעה המתוקן הודיע מר נוי לעובדים ביום 4.5.89: "לאחר ההתרגשות הגדולה הקשורה במכירת מניות משקיעי ישראל לחברת הולינג'ר, והפיכת הפוסט למוקד חדשות ארצי ובינלאומי, כולנו חוזרים לשגרה תוך צפיה לעתיד..........". זכויות העובדים בפוסט, הן אלה המעוגנות בחוזים כתובים והן אלה שהפכו לנוהג - "ישמרו". מעיון בנספח עולה, כי המסמך נכתב טרם העברת הבעלות בנתבעת וכהצהרת כוונות לקראת העברת הבעלות. משאין במסמך פרוט לגבי הזכויות שישמרו בכלל ולגבי קיום נוהג בדבר תשלום פיצויי פיטורים בפרט, אין לראות בו כמלמד על נוהג ואף לא על שמירתו בעתיד. יז. בנספח ו' לכתב התביעה המתוקן הודיע נשיא הנתבעת לעובדים בחודש 5/90: "היו לאחרונה מספר מקרים שגרמו לאי בהירות באשר למדיניות הנהלת העתון בענין גובה פיצויי פיטורין לעובדים מפוטרים או מתפטרים וברצוני להבהיר מדיניות זאת. בחודש ספטמבר 1989 יזמה ההנהלה פיטורים בהיקף של למעלה מ-60 עובדים אשר, בחלקם, קיבלו פיצויים בגובה 180%, אלא במקרה והעובד יפוטר ביוזמת ההנהלה. אם היתה אי בהירות בנושא זה, אני מקוה שעתה היא הוסרה. כל שינוי במדיניות, אם יהיה כזה, יובא לידיעתכם מיד". ממכתב זה סבור בית הדין, כי לא רק שלא עולה התחייבות הנתבעת לתשלום פיצויי פיטורים מוגדלים, אלא יש בו בכדי ללמד כי בתקופה שקדמה להוצאתו לא היה בנתבעת נוהג לתשלום פיצויים מוגדלים, ובמיוחד לא בשיעור 180%. יח. כבר מקריאת הרישא של המכתב עולה, כי טרם הוצאת המכתב, שררה אי בהירות באשר למדיניות ההנהלה בענין תשלום פיצויי פיטורים מוגדלים. כמו כן, מציין הנשיא, כי בחודש 9/99 יזמה ההנהלה פיטורים בהיקף של למעלה מ-60 עובדים במסגרת תכנית הבראה כשחלקם קיבל פיצויים בשיעור 180%. מכאן כי בתקופה שקדמה להוצאת המכתב שררה אי בהירות, אי ודאות באשר למדיניות תשלום פיצויים מוגדלים, אי ודאות השוללת קיומו של נוהג. העובדה שרק חלק מהעובדים שפוטרו קיבלו 180% פיצויים שוללת מעניה וביה נוהג כולל להעניק פיצויים בשיעור 180% לכל מי שפוטר. יט. מעיון בסיפא של המכתב עולה, כי אין בו התחיבות עתידית לתשלום פיצויים מוגדלים, אלא כל שנאמר בו הינו כי בניגוד לעבר, עובד שמתפטר לא יוכל לקבל פיצויים מוגדלים ורק עובד שיפוטר ביוזמת ההנהלה יוכל לקבל פיצויים מוגדלים. זאת ועוד: משמטרת המכתב היתה לצמצם את מספר המפוטרים הזכאים לפיצויים מוגדלים, יש לפרשו בצמצום באופן שרק עובדים שיפוטרו יוכלו לקבל פיצויים מוגדלים, אך לא בהכרח כל עובד שיפוטר. כ. בנספח יג' לכתב התביעה המתוקן פונה עו"ד טוינה (כמעמדו אז) ממועצת פועלי ירושלים לנשיא הנתבעת ביום 1.6.94: "1. ועד עובדי האדמיניסטרציה בג'רוסלם פוסט פנה לעזרתה של מועצת פועלי ירושלים, הלשכה ליעוץ משפטי, בעקבות החלטתך כי החל מיום 1.1.94 ישלמו פיצויי פיטורים בגובה של 100%. 2. עפ"י הנוהגים וההסדרים בג'רוסלם פוסט מקדמה דנן- זכאים עובדים המפוטרים ע"י הג'רוסלם פוסט לפיצויי פיטורים בגובה של 180%". 7. לאור האמור, הנך מתבקש לחזור ובכתב מהחלטתך לפיה עובדים המועסקים ע"י הג'רוסלם פוסט יזכו לפיצויים מוגדלים בשיעור של 180% אך ורק בגין העסקתם עד ליום 1.1.94 וממועד זה והלך זכו בשיעור פיצויים של 100%". ואולם, משמכתב זה הינו בגדר עדות שמיעה, וכיוון שהן ע.ת. הגב' סרוסי וע.נ. הגב' זהרין לא זכרו מכתב זה (עמ' 25 ש' 17-18, עמ' 33 ש' 2-5), אין ללמוד ממנו קיומו של נוהג או התחיבות לפני שנת 94. כא. זאת ועוד: הגב' פינמן העידה בענין הנוהג לתשלום פיצויי פיטורים מוגדלים, כי משנשיא הנתבעת ביקש לשנות את התנאים הלך הועד להסתדרות אשר שלחה מכתבים, ואולם משההסתדרות הציעה להכריז על סכסוך עבודה על מנת לשבות העובדים החליטו שלא להכריז על שביתה (עמ' 10). מכאן, כי גם על פי עדותה של הגב' פינמן משבוטל הנוהג על ידי הנתבעת, התובעים החליטו שלא לפעול ולמעשה הסכימו עם השינוי. כב. מכל האמור לעיל, עולה כי התובעת לא הוכיחה כי הנתבעת התחייבה בכתב לשלם לעובדיה פיצויים מוגדלים. כמו כן, אף שהוכח כי עד לחילופי הנשיא בנתבעת, היה נהוג לשלם פיצויים מוגדלים. אזי נוהג זה הופסק בהתנהגות הצדדים החל משנות התשעים כשערב פיטוריה של התובעת נוהג זה לא עמד עוד בתוקף. לפיכך, לא היתה הנתבעת חייבת בפיצויי פיטורים מוגדלים בעת פיטורי התובעת. 5. התובעת פוטרה ביום 6.9.98 ופיצויי הפיטורים בשיעור 100% שולמו לה ביום 10.1.99. מאחר והתובעת הגישה את תביעתה רק ביום 18.8.99 כשבעה חודשים לאחר תשלום פיצויי הפיטורים, אזי תביעה זו התיישנה כאמור בסעיף 20(ד) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958. יתר על כן, התביעה הוגשה מעבר לשנה לאחר יום הפיטורים, כך שגם בשל כך קיימת התיישנות מהותית של הזכות לפיצויי הלנה. 6. זכאות התובעת לחודש הסתגלות נוסף: א. בפרק ה' להסכם שנחתם ביום 31.5.92 בין הנהלת הנתבעת לבין ועד האדמיניסטרציה נקבע כי עובד שפורש לאחר 15 שנות עבודה יהיה זכאי לשלושה חודשי הסתגלות (התקופה כוללת את תקופת ההודעה על הפיטורין). [נספח יא' לכתב התביעה המתוקן]. לטענת התובעת, מאחר והסכם זה מהווה הסכם קיבוצי החל על עובדי האדמיניסטרציה והוראותיו המשיכו לחול על התובעת לפי סעיף 19 לחוק הסכמים קיבוציים זכאית היתה התובעת לשלושה חודשי הסתגלות. לפיכך, על בית הדין לבחון האם הוראותיו של פרק ה' להסכם לעיל חלו על התובעת ומכח מה. ב. לאחר שבית הדין עיין בהסכם לעיל ובטעוני הצדדים, קובע בית הדין, כי אין לראות בהסכם, הסכם קיבוצי אלא יש לראות בו הסדר קיבוצי וזאת משני טעמים: האחד - לא הובאו בפנינו ראיות כי ההסכם הוגש לרישום כנדרש בסעיף 10 לחוק הסכמים קיבוציים. והטעם הנוסף-כלל הוא כי אין ועד עובדים כשיר להיות צד להסכם קיבוצי (דב"ע לח/ 61-3 לוי ספקטור-רשות הנמלים-הנהלת נמל אשדוד, פד"ע 118). משנחתם ההסכם בין הנהלת הנתבעת לבין ועד האדמיניסטרציה, אזי נחתם הוא בין צדדים אשר אינם כשירים לחתם על הסכם קיבוצי. לפיכך, משבהסכם נפלו פגמים אין הוא בבחינת הסכם קיבוצי אלא יש לראות בו הסדר קיבוצי. ג. משעסקינן בהסדר קיבוצי ולא בהסכם קיבוצי, אין הוראותיו ממשיכות לחול לאחר שתמה תקופת תוקפו המקורית (דב"ע לט/5-4 ההסתדרות הכללית-מדינת ישראל, פדע י. 287). במקרה דנן, משנקבע בפרק א' להסכם, כי תקופת תוקפו הינה מיום 1.1.92 ועד ליום 31.12.93, אין הוראותיו ממשיכות לחול מעבר לתקופה זו. ד. במקרה דנן, משהתובעת עברה לעבוד במחלקת האדמיניסטרציה רק ביום 6.8.95, כשנה וחצי לאחר תום תקופת ההסדר הקיבוצי, לא חלו עליה הוראות ההסכם, לרבות שלושת חודשי ההסתגלות. 7. בשולי הפסק נציין שני עניינים: א. התובעת בקשה רשות להגיש סיכומי תשובה עד לתחילת חודש אוקטובר עד למועד כתיבת פסק בתיק זה לא הוגשו סיכומים אלו. ב התובעת לא העלתה כל טענה בדבר ניכוי הסכום שבקרן "תמר" מסכום הפיצויים, ועל כן פטור ביה"ד מלהתייחס בנושא זה, למרות פסיקתו הקודמת של בית דין זה. 8. העולה מכל האמור הוא כי התביעה כולה נדחית. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 5000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. פיצוייםנוהג (ביחסי עבודה)פיטוריםפיצויי פיטורים