עניינה של עתירה זו בהחלטה של ועדת הערר לתכנון ולבניה מחוז תל-אביב (המשיבה 1. להלן-ועדת הערר) מיום 1.2.01. החלטה זו ניתנה בעררים על החלטת הועדה המקומית לתכנון ולבניה-חולון (המשיבה 12 - להלן: "הועדה המקומית"). זו האחרונה החליטה, ביום 7.5.00, במסגרת הליך של הקלה, לאשר בקשה להיתר להקמת מבנה מגורים ובו 6 דירות. ועדת הערר קבעה, בין היתר, כי הבניין יכלול 4 דירות בלבד. על החלטה זו נסבה העתירה. קודם שנזקק לטענות בעתירה, נבקש לעמוד בתמצית על התשתית העובדתית והתכנונית הצריכות לעניין. רקע עובדתי העותר רכש בשעתו זכויות במחצית מחלקה 262 בגוש 6746 (להלן: "החלקה"). העותר מציין בעתירתו כי בעקבות בקשה שהגיש, התירה לו הועדה המקומית לבנות בניין בן שמונה יחידות דיור. לאחר שהוגשה התנגדות שכנים לועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז ת"א, תיקן העותר את בקשתו והגיש בקשה לבנין בן 6 יחידות דיור בלבד. ביום 17.2.95 ניתן לעותר היתר לבניית בנין בן 6 יחידות דיור (להלן - בנין א') על מחצית החלקה. באותו שלב לא היתה על פי התכנון התקף באותה עת - תכנית המתאר לחולון ח/ 1 - מגבלה על מספר יחידות הדיור אותן ניתן היה לבנות.כפי שעולה מהעתירה, לאחר שניתן ההיתר לבניין א' ובו 6 יחידות דיור, חתם העותר על הסכם פיתוח עם מינהל מקרקעי ישראל (אשר מנהל את הקרקע עבור קרן קיימת לישראל) לבניית בנין בן 8 יחידות דיור. כפי שהסתבר בדיעבד בנה העותר בפועל, בחריגה מן ההיתר, בנין בן 8 יחידות דיור. בשנת 1999 רכש העותר את הזכויות במחצית הנותרת של החלקה וביקש היתר נוסף לבניית מבנה מגורים (להלן - בנין ב') שייבנה בקיר משותף עם בניין א'. העותר ביקש מהועדה המקומית היתר לבניית מבנה בן 6 יחידות דיור. כאן המקום לציין כי עוד קודם לכן, ביום 5.11.98, הופקד תיקון מס' 14 לתכנית המתאר ח/ 1 על תיקוניה (להלן - תיקון 14). התכנית המופקדת קבעה כי ניתן לבנות באזור מגורים ד', במסגרתו נכללת החלקה, עד 16 יחידות לדונם. החלקה, על שני חלקיה, הינה בשטח 562 מ"ר, ומותר לבנות בה על פי תכנית זו עד 9 יחידות דיור.בצד האמור נקבעה הוראה נוספת בסעיף 12 (ד) לתקנון התכנית, בזו הלשון: "במגרשים שבהם הוצאו היתרים לפני שחלו מגבלות סעיף 78 לחוק על תחום תכנית זו והיתר בניה זה אישר יחידות דיור בצפיפות העולה על המותר בתכנית זו, תהא רשאית הועדה המקומית ליתן היתר לחלקים האחרים של המגרש בצפיפות דיור השווה לזאת שבהיתר. היתר זה יינתן רק לאחר פרסום הקלה לפי סעיף 149 לחוק."הוראה זו חלה בנסיבות הענין שבפנינו, נוכח ההיתר שניתן לבנין א'. יודגש עם זאת כי הפעלת הסמכות ליתן היתר בצפיפות החורגת מזו של התכנית המופקדת, מותנית בהליך של הקלה. הליך כזה אכן ננקט בעניננו, לאחר שנתבקשה על ידי העותר הקלה במספר נושאים וביניהם: "בניה בצפיפות השווה לזאת של הבנין עם הקיר המשותף בהתאם לסעיף ד' תיקון 14". לבקשה זו הוגשה התנגדות על ידי המשיבים 2 - 11, שחלקם מתגוררים בבנין א'. הועדה המקומית (ועדת משנה לתכנון ולבניה) החליטה, ביום 7.5.00, לאשר את הבקשה כך שהמבנה ייבנה בהתאמה לבניין א' הקיים. כפי המצויין בעתירה, לאחר מתן ההחלטה החל העותר בבניית בנין ב', עוד קודם שניתן לו היתר בניה. לאחר שהוצא נגדו צו הפסקה מינהלי, הופסקה העבודה, וחודשה לאחר שניתן לעותר היתר בנייה, ביום 28.9.00.בסמוך לאחר מכן, ביום 10.10.00, הגישה המשיבה 2, המתגוררת בבנין א', את ערר מס' חל/ 5396/00 וטענה כי בבנין ב' שבונה העותר, נבנה קיר ש"חוסם" חלק מן המרפסת שלה.ביום 9.11.00 התקיים דיון בערר בהשתתפות הצדדים. לדיון התייצבו תושבים נוספים שבשעתו הגישו לועדה המקומית התנגדות לבקשת ההקלה. ועדת הערר קבעה כי החלטת הועדה המקומית נוסחה בצורה מטעה, באופן ששלל מהמתנגדים שלא כדין את זכותם היסודית לערור על דחיית התנגדותם, וכי נוסח ההחלטה הוא כה כושל עד שלא ניתן להבין אם היה בכוונת הועדה המקומית לקבל את ההתנגדויות, או לדחותן. ועדת הערר החליטה אפוא, בנסיבות יוצאות הדופן של המקרה, לאפשר לכל מי שהגיש התנגדות לועדה המקומית, להגיש ערר לועדת הערר עד יום 4.12.00, בהתייחס לבניה כפי שאושרה בהיתר הבניה מיום 7.5.00. בעקבות החלטה זו הוגשו 3 עררים נוספים במסגרתם נטענו ע"י העוררים טענות שונות. העוררים טענו כי הועדה המקומית לא היתה רשאית לאשר לעותר בניית 6 דירות במחצית המגרש, לאחר שבבנין א' נבנו בפועל 8 דירות, דהיינו שתי דירות מעל המותר בהיתר הבנייה. לטענתם הצפיפות שהתקבל במגרש כפועל יוצא של הבניה שאושרה, תהיה גדולה מהמותר, תיצור עומס על המגרש ועל הרחוב ותפגע באיכות החיים ובערך הדירות. כמו כן צויין כי אין במגרש מספיק מקומות חנייה לכל הדירות, ואחת הסיבות היא בניית דירה בקומת הקרקע, במקום קומת עמודים מפולשת המשמשת לחנייה. כמו כן נטען, כי בנין ב' אינו דומה לבנין א' שכן אושרה בו דירה בקומת קרקע במקום קומה מפולשת ואושרה בו דירה בקומה החמישית במקום חדרי יציאה לגג. בנוסף נטען כי אין תיאום תכנון בין הבנינים הצמודים. לאחר שועדת הערר קיימה דיון בנוכחות הצדדים, נתנה ביום 1.2.01, את החלטתה שהיא נשוא עתירה זו.החלטת ועדת הערר אשר למספר הדירות - ועדת הערר לא קיבלה את טענת העותר, כי יש להתעלם מהמצב בפועל בבנין הקיים - בנין א'. כפי שהינה מציינת בהחלטתה: "לא ייתכן להפריד בין עבירות הבנייה שביצעה המשיבה 2 [העותר] בחלקה, לבין היתר בנייה נוסף המבוקש על ידה באותה חלקה ממש. ב"כ המשיבה 2 טען, כי אילו היו חריגות הבנייה בבנין הקיים מבוצעות ע"י צד ג' לא ניתן היה לקשור בינן לבין היתר הבנייה המבוקש כעת. טענה זו, גם אילו היתה יכולה להתקבל בנסיבות בהן עבירות הבניה מבוצעות ע"י אדם זר, אינה יכולה להתקבל בנסיבות המקרה כאן..............במקרה שלפנינו בוצעה כל הבנייה בחלקה ע"י המשיבה 2 [העותר]. היתרי הבנייה הוצאו לבקשתה והיא זו אשר הפרה את ההיתר המקורי ומכרה שמונה דירות בבניין בו אושרו רק 6 דירות. העובדה כי בהסכם בין המשיבה 2 לבין מ.מ.י צוין במפורש כי הקרקע מיועדת לבניית 8 יחידות דיור רק מחדדת את חוסר תום לבה של המשיבה 2 - ההסכם מלמד כי מלכתחילה לא התכוונה להסתפק בשש הדירות שאושרו ע"י המשיבה 1.".ועדת הערר קבעה כי מספר הדירות שאושר בבניין ב' אושר מכח סעיף 12(ד) לתיקון 14, הנזכר לעיל. מאחר ואישור מספר דירות שווה לזה שאושר בהיתר טעון הקלה, הרי שמספר הדירות אינו מהווה זכות קנויה בידי מבקש ההיתר ולועדה המקומית שיקול דעת בנושא. הועדה הוסיפה וקבעה כי ההגיון התכנוני מחייב כי התוצאה הסופית תהיה כזו שלא תחרוג מצפיפות הדיור המירבית שנקבעה בתכנית המופקדת.נעשה כאן אתנחתא ונעיר כי בינתיים ננקטו הליכים להפקדת תכנית חדשה (שכפי העולה מתגובת הועדה המקומית לעתירה הופקדה ב - 8.2.01 -היינו לאחר החלטת ועדת הערר) - תכנית מתאר חולון תיקון מס' 14 א' לתכנית המתאר (להלן - תיקון 14א'). בתיקון זה הוגדלה הצפיפות המותרת ל- 22 יחידות דיור לדונם, באופן שמאפשר בניית 12 יחידות דיור בחלקה כולה, על שני חלקיה. ועדת הערר פעלה לפי אמת המידה שנקבעה בתכנית זו לענין הצפיפות, שיש עמה הטבה ניכרת עם העותרת. ועדת הערר קבעה כי כאשר קיימות בחלקה 8 דירות, ניתן להוסיף עליהן עוד ארבע דירות כדי להגיע לצפיפות המירבית המותרת. אין הצדקה תכנונית, לדעת הועדה, לאשר בנייה החורגת מהצפיפות הקבועה בתכנית שזה עתה הופקדה. על יסוד האמור החליטה ועדת הערר כי הבנין החדש יכלול ארבע דירות בלבד, כך שמספר הדירות בחלקה כולה לא יעלה על 12 יחידות דיור. נקבע כי על העותר להגיש תכנית מתוקנת בה כלולות ארבע דירות בלבד. אחת הדירות שיבוטלו תהיה דירת הגג, ובמקומה ייבנה חדר יציאה לגג. התוצאה היא כי הבנין יכלול ארבע קומות מעל קומת קרקע חלקית וחדר יציאה לגג, ובכך יושווה גובהו לבנין הצמוד אליו.באשר למקומות החניה-ועדת הערר קבעה כי הועדה המקומית אינה מוסמכת לפטור את העותר מחובתו לעמוד בתקני החניה הקבועים בתקנות. עם זאת מאחר והוחלט לאשר רק 12 דירות, ניתן להסתפק ב- 12 החניות הקיימות.באשר להתאמת הבניין-ועדת הערר קבעה כי קיים תיאום בין הבניין המבוקש לקיים וכי התוצאה הארכיטקטונית המתקבלת היא תוצאה סבירה.מסגרת הדיון בעתירה העתירה נסבה, בעיקרה, על החלטת ועדת הערר לגבי מספר הדירות שיסודה, על פי הטענה, בשיקול דעת פגום. העותר טוען בנוסף נגד הקביעה המתייחסת למקומות החניה. ככל שההחלטה באשר למספרהדירות תעמוד בעינה, שאלה זו אינה טעונה הכרעה, שכן, כפי האמור, קיימים 12 מקומות חניה עבור 12 הדירות שאושרה בנייתן.טענות נוספות מתייחסות להגשתם באיחור של העררים, ומכאן - כך הטענה - ועדת הערר חרגה מסמכותה, פגעה בכללי הצדק הטבעי, ודין החלטתה בטלות. בכתבי התגובה שהוגשו על ידי המשיבים, טוענים האחרונים כי שיקול הדעת התכנוני הופעל כראוי. חלק מהמשיבים הוסיפו וטענו לחוסר תום לב והעדר נקיון כפיים מצידו של העותר, שהקים את בנין א' שבו 8 דירות, כאשר ברשותו היתר להקמת 6 דירות בלבד; העלים מרשות התכנון עובדה מהותית זו בבקשת ההיתר לבנין ב'; והמשיך בבניית בנין ב' לפי ההיתר שניתן לו על ידי הועדה המקומית, על אף החלטת ועדת הערר ועל אף שמהנדס העיר התרה בעותר להפסיק את העבודה באתר לאלתר (נספח ו' 2 לכתב התגובה של הועדה המקומית).בפתיחת הדיון המוקדם הוסכם על ידי באי-כח הצדדים, כי ההכרעה בעתירה תנתן על יסוד בחינת החלטת ועדת הערר לגופה, ולכן למותר הוא להכריע בטענות אחרות כגון טענות סף שהעלו המשיבים מצד אחד, וטענה בדבר איחור בהגשת העררים וחוסר סמכות מצד ועדת הערר כפועל יוצא, שהעלה העותר מצד שני.הכרעתנו תינתן אפוא לעיצומם של דברים ותתמקד בחוקיותה של החלטת ועדת הערר בהתייחס למספר הדירות. שיקול דעת ועדת הערר בדיון בהקלה העותר טוען כי גם אם ישנה חריגה בבנין א', אין הועדה יכולה למנוע ממנו את קבלת הזכויות "המגיעות לו" בבנין ב'. לטעמו הוא "זכאי", מכוח סעיף 12(ד) לתיקון 14, לבנות 6 יחידות דיור בבנין ב', בהתאמה להיתר שניתן לו בשנת 1995. על ועדת הערר היה להתעלם - לשיטת העותר - מטענות לחריגות בבנין א', ולתקוף חריגות אלה ע"י הגשת תביעות נגדן.לפי הילוך טיעונו של העותר מדובר אפוא בזכות קנויה שיש לו לקבל היתר בנסיבות המקרה. דא עקא, שהעותר מתעלם בטיעונו זה מכך שאין בפנינו בקשה להיתר התואמת את התכנית (המאושרת והמופקדת) כי אם בקשה להקלה. אין צריך לומר כי גדר שיקולי רשות התכנון בבקשה להקלה, אינו זהה לגדר שיקוליה כאשר דנה היא בבקשה להיתר התואמת תכנית. אכן, כאשר מדובר בבקשה להיתר תואמת תכנית, שיקול הדעת של הועדה מוגבל למסגרת שנקבעה בדין ובהלכה הפסוקה. גם במקרה כזה מסור לועדה שיקול-דעת לשקול שיקולים תכנוניים, שהם מעבר לעצם התאמתה של הבקשה לדרישותיה של התכנית המאושרת. עם זאת, כפי שנפסק, השימוש בשיקול-דעת זה, היכול להתבטא בהתניית מתן ההיתר בקיום תנאים הכרחיים וחיוניים, שבשלב התכנון קשה היה לעמוד על חיוניותם, ראוי שייעשה בצמצום ובזהירות. השווה - בג"צ 1636/92 -העמותה לשמירת איכות החיים והסביבה ברמת אביב נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, מחוז תל-אביב פ"ד מז(5) 573, 583. לעומת זאת כאשר מדובר בהקלה, גדר שיקול דעתה של רשות התכנון שונה בתכלית. שכן ההקלה במהותה משמעותה התרת סטיה מתכנית קיימת, כך שבפועל מדובר בשינוי התכנית, במידת ההקלה הניתנת. השווה בג"צ 235/76 - בניני קדמת לוד (1973) נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה בלוד, פ"ד לא(1) 579, 583. בשל אפיונה זה של ההקלה, קבע חוק התכנון והבנייה הליך מיוחד לקבלת החלטה בבקשה מעין זו, אשר שונה בתכלית מזה שנקבע לדיון בבקשה להיתר התואמת תכנית. בקשה להקלה טעונה פרסום, ניתן להגיש לה התנגדויות, והכרעת הועדה המקומית בנושא זה נתונה לערר בפני ועדת הערר (ס' 147 - 153 לחוק התכנון והבניה). מובן אפוא שאין לדבר על זכות קנויה בידי העותר, כי תוענק לו ההקלה במתכונת המבוקשת בידו, כי אם הדבר מסור לשיקול דעתו של מוסד התכנון. לא מצאתי ממש בטענה לפיה היה על הועדה, בהפעילה את שיקול דעתה התכנוני, להתעלם מחריגות הבניה בבנין א'. כאשר ועדת הערר שוקלת איזו צפיפות לאשר במגרש, שומה עליה ליתן דעתה לא רק להיתר שניתן בעבר, כי אם גם למספר יחידות הדיור שנבנו הלכה למעשה. אין לקבל גישה הגורסת החלטות במציאות וירטואלית, שמנותקת מהבינוי הפיסי. החלטה תכנונית אשר מנותקת ממציאות עובדתית, לא תוכל לעמוד. החלטתה של ועדת הערר, כמו גם החלטה של כל רשות סטטוטורית, חייבת להישען על נתונים בדוקים, היכולים לשמש תשתית סבירה להחלטה ומבססים אותה. נתונים אלה צריכים לשקף, במקרה המתאים, גם בינוי בפועל, הרלבנטי לבקשה בה היא דנה. השווה: בג"צ 987/94 יורונט קווי זהב (1992) בע"מ נ' שרת התקשורת פ"ד מח(5), 412 , 423 - 425. כאמור, ועדת הערר מצאה כי במגרש קיימות כבר שמונה דירות בבנין א'. היא מצאה בנוסף כי ההגיון התכנוני מחייב כי התוצאה הסופית תהיה כזו שלא תחרוג מהצפיפות המירבית שנקבעה בתכנית המופקדת. ודוק - המדובר בתיקון 14 א' שהופקד רק בשלב מאוחר יותר והגדיל את הצפיפות המותרת בחלקה מ -9 יחידות ל - 12 יחידות. משהחליטה ועדת הערר כי אין הצדקה תכנונית לאשר בניה החורגת מהצפיפות (המוגדלת) שנקבעה בתכנית שזה עתה הופקדה, אין עילה להתערב בהחלטה זו לפי אמות המידה שנקבעו לביקורת שיפוטית בהחלטות מוסד תכנון.נעיר בנוסף כי אין צורך להיזקק לשאלה נוספת שמעלה ב"כ העותר, כיצד היתה נוהגת הועדה במקרה בו היה מבקש ההיתר של בנין ב' אדם אחר ולא העותר, שכן כפי שמבהירה הועדה, החלטתה מעגנת עצמה בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנדון.לטענות נוספות של העותר (א) העותר מוסיף וטוען כי קיבל היתר בניה כדין, החל בבנית בנין ב' והינו עומד כבר בשלב מתקדם, כאשר הדירות בבנין ב' כבר נמכרו לרוכשים על סמך אותו היתר בניה. העותר מבקש להסתמך על הוראת סעיף 216 לחוק התכנון והבניה, שנסבה על ביטול היתר עקב פרטים לא נכונים, ולקבוע כי לאחר שכבר הוחל בבניה, בהתאם להיתר, לא ניתן לבטל את היתר הבניה. מה גם, שלטענתו, הדירות נמכרו והבניה נמצאת בשלב מתקדם.אין מקום לגזירה שווה בין ההליך שבפנינו להוראת סעיף 216 לחוק. סעיפים 215 ו- 216 לחוק מצויים בפרק י' שכותרתו: עבירות ועונשין. הסעיפים קובעים איזונים שונים, המתייחסים למצבים שונים, לאחר שהליך הרישוי תם ונשלם, ונמצא כי יסודו בפרטים לא נכונים, בדרגות שונות, שנמסרו בשעתו על ידי מבקש ההיתר. לא זה המצב שבפנינו. כפי שעולה מההסדר הסטטוטורי לענין הקלה, עליו עמדנו לעיל, ערר בפני ועדת הערר הוא חלק בלתי נפרד מהליך הרישוי, אשר מסתיים רק לאחר שניתנה החלטת ועדת הערר. ועדת הערר מוסמכת לקבל כל החלטה אותה היתה הועדה המקומית מוסמכת לקבל, והסייגים אליהם מפנה העותר אינם חלים בשלב זה של דיונה, אשר לא מוגבל לנושא נקודתי של מסירת פרטים נכונים, כי אם נסב על הכרעה בשאלה הרחבה, האם יש מקום להיענות לבקשת ההקלה וליתן את היתר הבניה.(ב) בצד האמור יש להדגיש, כי שיקולים אלה שמעלה העותר, הינם שיקולים שיש לבחנם במסגרת הפעלת שיקול הדעת. השאלה הטעונה הכרעה הינה מהו משקלם היחסי של שיקולים אלה, מהו האיזון הראוי בינם לבין השיקולים האחרים שהוזכרו לעיל, והאם-בנסיבות המקרה-החלטת ועדת הערר מגלמת איזון בלתי ראוי, שמצוי מחוץ למתחם הסבירות.בהקשר זה יש לעמוד על היבטים נוספים להם יש ליתן את הדעת בבחינת האיזון הכולל.(ג) היבט אחד נוגע לאי גילויו של העותר בבקשה למתן היתר לבנין ב', כי בנה בבנין א', בחריגה מההיתר שניתן לו, 8 יחידות דיור, במקום 6 יחידות. באשר לכך נזכיר את דברי הנשיא ברק לפיהם:"... ראוי הוא, באיזון הכולל, להטיל על פרט - המבקש רשיון או היתר מהשלטון - חובה לגלות נתונים עובדתיים שהם מהותיים לתשתית העובדתית עליה נסמך שיקול הדעת השלטוני....חובת הגילוי שעליה אני עומד היא חובת גילוי מוגבלת בסוג העניינים שבהם אנו עוסקים בעתירה זו. היא חלה באותם מצבים שבהם קיים משטר של רישוי ופרט מבקש לקבל רשיון בגדרי משטר הרישוי. בנסיבות אלה מקובל עליי, כי הפרט יחויב בגילוין של אותן עובדות הידועות לו ושהן רלוונטיות להפעלת שיקול הדעת השלטוני."בג"ץ 164/97 - קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר-אגף המכס והמע"מ . פ"ד נב(1) 289, 352 - 353 (להלן-קונטרם).כפי שראינו לעיל, מספר יחידות הדיור בבנין א' הינו נתון מהותי לצורך הפעלת שיקול הדעת התכנוני. נציגת הועדה המקומית אף טענה בדיון בערר "כי לא היה ידוע לה על קיומן של 8 דירות בבניין הקיים, וכי אילו היה הדבר ידוע לה היה הדבר משנה את התייחסותה לבקשה." ענין אחרון זה שנוי במחלוקת עם העותר.ב"כ העותר טען, במסגרת הדיון המוקדם, כי הועדה המקומית היתה מודעת למצב בשטח. את טיעונו זה סמך על שניים. ראשית - על כתב אישום שהוגש נגד העותר לבית המשפט לעניינים מקומיים חולון, המייחס לו עבירה של ביצוע עבודה/ שימוש במקרקעין בסטייה מהיתר, עבירה לפי סעיף 204 (ב) לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה- 1965, ותקנות התכנון והבניה (עבודות ושימוש הטעונים היתר) תשכ"ז - 1967. שנית-על פרוטוקול ועדת המשנה שאישרה את מתן ההקלה לבנין ב'. בפרוטוקול זה, במסגרת סקירה של אחת ההתנגדויות, נזכר כי בפועל נבנו בבנין א', שלא על פי ההיתר, 8 דירות במקום 6 דירות. ב"כ הועדה המקומית הבהיר, בהתייחס לכך, כי ככל הנראה הועדה המקומית בדקה את היתר הבנייה שניתן לבנין א' ולא את המצב בפועל, ובשל כך לא היתה מודעת לכך שבפועל נבנו 8 דירות. אין צריך להרחיב על הבעייתיות בדרך פעולה מעין זו, ככל שהיא נוהגת, בפרט בנסיבות בהן מועלית בפני הועדה טענה כי הבניה בפועל אינה תואמת את ההיתר שניתן. ב"כ הועדה המקומית מודע לכך שנהלי עבודת הועדה בהקשר זה טעונים בחינה מחדש, ויש לצפות כי זו תיעשה במהירות הראויה. אכן, חובת הגילוי המוטלת על האזרח אינה פוטרת את הרשות המינהלית מן החובה המוטלת עליה לברר, היא בעצמה, את העובדות המשמשות תשתית להפעלת סמכותה (קונטרם, שם, 326). מכל מקום, גם אם לא עשתה כן, אין בכך כדי להצדיק את אי הגילוי על ידי העותר, בבקשה להיתר מטעמו.במקרה דנן, כאשר העותר אמור לדעת כי הציג לועדה המקומית מידע, שהביא לכך כי החלטתה מבוססת על אדני שווא, אין הוא רשאי לטעון שאינטרס ההסתמכות שלו מונע שינוי ההחלטה.על נפקותו של אי גילוי מידע מהותי עמד כב' השופט זמיר בענין קונטרם:"הטעיית רשות מינהלית, כתוצאה של אי-גילוי מידע מהותי על ידי אזרח המבקש לקבל רשיון או טובת הנאה אחרת, פוגעת קשה, לא רק ברשות, אלא גם בציבור. ברור שקיים אינטרס ציבורי למנוע הטעיה כזאת. קיים גם אינטרס ציבורי לשלול רשיון או טובת הנאה שניתנו על ידי הרשות עקב הטעיה כזאת. " שם, עמ' 336.הדברים יפים גם בעניננו, כאשר לאינטרס הציבורי הכללי, יש להוסיף גם את אינטרס המשיבים 2 - 11 שהם בבחינת נפגעים ישירים מדרך פעולתו של העותר, ודומה כי על כך למותר הוא להרחיב את הדיבור. נזכיר עוד כי במקרה דנן, להבדיל מעניין קונטרם, אין מדובר בביטול הרשיון, כי אם בערר שהוא שלב משלבי הדיון בהקלה, ולכן הדברים שנאמרו שם יפים בעניננו מדרך של קל וחומר.(ד) היבט נוסף הטעון התייחסות הינו עובדת המשך העבודות בבנין ב', על אף התראת הועדה המקומית, כי לאחר החלטת ועדת הערר יש להפסיק את העבודות לאלתר. בנסיבות אלה, קשה ליתן משקל לטענת העותר כי הבנייה מצויה בשלב מתקדם, בפרט בכל שאמור בבניה שנעשתה לאחר המועד בו ניתנה החלטת ועדת הערר. נזכיר כי גם בתקופה שקדמה להחלטה זו, היה העותר צריך להיות מודע לאפשרות קבלת החלטה כאמור, למצער מן המועד בו הוגש הערר הראשון, זמן קצר לאחר מתן היתר הבנייה, כמפורט לעיל.(ה) עוד יש להזכיר כי טענת העותר לפיה הדירות בבנין ב' כבר נמכרו, הינה סתמית וכוללנית. קוני הדירות הנטענים לא צורפו כצדדים לעתירה; מה גם שאין למצוא בעתירה כל פירוט המתייחס לנושא זה או לזהות רוכשי הדירות, מעבר לטענה הכוללנית. בנסיבות אלה משקלה של טענה זו הוא מוגבל. (ו) נראה כי היבטים אחרונים אלה, אי גילוי עובדות מהותיות מצד העותר והמשכת הבנייה בהיות העותר מודע לערר התלוי ועומד, ובפרט לאחר שניתנה החלטת ועדת הערר והודע לו כי עליו להפסיק את העבודות לאלתר, מהווים משקל נגד של ממש לשיקולים הנוספים אותם מעלה העותר, ולטענת ההסתמכות. העותר מציין בנוסף כי במקביל לעתירה זו, ובעקבות החלטת ועדת הערר, הוא הגיש לועדה המקומית, לשם הזהירות, בקשה לאשר לו הקלה במספר יחידות הדיור. לטענת העותר הוספת דירות מגורים בשיעור שאינו עולה על 20% ממספר דירות המגורים המותרות לבניה על מגרש על פי הוראות התכניות החלות על המגרש, לא מהווה סטיה ניכרת - סעיף 1(11) לתקנות התכנון והבניה (סטיה ניכרת מתכנית) תשכ"ז - 1967. בקשתו החלופית היא להורות כי החלטת ועדת הערר אינה מונעת ממנו לבקש הקלה זו. כיוון שבקשתו זו של העותר עדיין תלויה ועומדת בפני רשויות התכנון, לא ראיתי לנכון להתייחס לנקודה זו, קודם למיצוי ההליך המנהלי. 13. כללם של דברים: משהחליטה ועדת הערר כי אין הצדקה תכנונית לאשר בניה החורגת מהצפיפות (המוגדלת) שנקבעה בתכנית שזה עתה הופקדה, אין עילה להתערב בהחלטה זו לפי אמות המידה שנקבעו לביקורת שיפוטית בהחלטות רשות מינהלית בכלל ומוסד תכנון בפרט. באיזון הכולל בין השיקולים, עליו עמדנו לעיל, לא נמצא כי ועדת הערר חרגה ממתחם הסבירות במידה שמגלה עילה להתערבות בית משפט זה. אשר-על-כן החלטתי לדחות את העתירה. העותר ישלם לכל אחת מן המשיבות 1, 2 ו -12 שכ"ט עו"ד בסך 8,000 ש"ח. כמו כן ישלם הוצאות לכל אחד מן המשיבים 3, 4, 5, 8, 10, 11 הוצאות בסך 500 ש"ח. המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים. ניתן היום כ"ח אייר תשס"א, 21 במאי 2001, בהעדר הצדדים. עוזי פוגלמן, שופט בניההקלה (תכנון ובניה)היתר הקמהמבנה