1. מערער יליד 1942, הגיש תביעה למשיב להכרת זכות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (נוסח משולב) תשי"ט - 1959, בקשר עם מחלת הפסוריאזיס ממנה הוא סובל, בטענה כי נגרמה לו עקב שירותו במשטרה. ביום 04.10.00, דחתה הוועדה את תביעתו, בקובעה כי: "... בהסתמך על תוצאות הבדיקות וחוות דעת הרפואית 17.09.00 כי המחלה פסוריאזיס החמירה חלקית בתקופת ועקב שירותך המשטרתי. כאשר שיעור ההחמרה הנזקף ע'ח השירות הינו מחצית מדרגת הנכות הכוללת ... הועדה הרפואית בישיבתה בתאריך 17.9.00 קבעה את דרגת נכותך ל- 2.5% (שניים וחצי) מתוך דרגת נכות כוללת של 5% (חמישה). דרגת נכות זו תשאר קבועה מתאריך 14.4.00..... בהתאם לדרגת הרכות שנקבעה לך ובהסתמך על התיקון לחוק הנכים(תגמולים ושיקום תיקון מס' 18 התשנ"ז 1997) אינך זכאי לתגמול חודשי או שירותים כלשהם.... " עוד דחה קצין התגמולים בתאריך 13.05.96, את בקשת המערער להכרה בקשר בין מחלת יתר לחץ דם לבין שירותו במשטרה, זאת בתגובה לתביעתו מתאריך 7.11.95. בהחלטה נקבע כדלקמן: "בהסתמך על תוצאות הבדיקות וחוות הדעת הרפואיות מתאריכים 08.04.96 ו- 21.04.96 לפיהן הגעתי למסקנה כי אין קשר בין מחלת יתר לחץ דם ממנה הנך סובל ובעיות הלב ובין תנאי שרותך במשטרה כמשמעותו בסעיף 1 לחוק." ביום 28.10.98 הבהירה הועדה למערער כי בהסתמך על הוראות סעיף 35 א' לחוק הנכים, קצין התגמולים רשאי לתת החלטה חדשה, אם נתגלה עפ"י ראיות חדשות שלא היו בפני נותן ההחלטה הקובעת כי אותה החלטה בטעות יסודה, וכי אין לראות במכתבו מיום 01.10.98 ראיה חדשה. ניתן יהיה לעיין ולדון מחדש בתביעתו, כך הובהר לו, רק במידה וימציא חוות דעת רפואית הקושרת את מחלת יתר לחץ-הדם שלו ואת בעיות הלב, לתנאי השירות. 2. הערעור שלפנינו, עניינו קביעת המשיב מיום 4.10.00 לפיה מחלת הפסוריאזיס ממנה סובל המערער החמירה (ולא נגרמה) עקב שירותו במשטרה בשיעור של מחצית מדרגת הנכות הכוללת. בקשת המערער להארכת המועד להגשת הערעור בנוגע למחלת יל"ד ובעיות הלב נדחתה, ועל כן לא נעסוק להלן בקביעת המשיב מיום 13.05.96 לפיה אין קשר בין מחלות אלה ובין תנאי השירות. (על כן יושמטו הטענות וחוות הדעת הנוגעות למחלות הכליליות). טענות המערער: 3. עפ"י גירסתו, המערער התגייס בשנת 88' למשמר האזרחי ושימש במשך כשנה מפקד רובע חוף. המערער השקיע את כל זמנו ומרצו לשיפור פעילות היחידה עליה פיקד, תוך שהוא מזניח את עסקיו הפרטיים וסופג הפסדים כספיים גדולים. בעקבות ההערכה הרבה לה זכה עקב פעילותו, ביקשה ממנו המשטרה להתגייס לסגל הקבע של המשמר האזרחי וכך עשה ב-89'. בבדיקות הרפואיות לתפקיד נקבע לו פרופיל 97לטענתו, היה שוטר מצטיין ומוערך, והיה מסור ונאמן לתפקידו באופן יוצא מגדר הרגיל. ביולי 90' זומן המערער לחקירה במשטרה בנוגע לעניינים שונים הקשורים לחייו האישיים עובר לגיוסו למשטרה, מבלי שידע את סיבת החקירה או מטרתה. מאותה תקופה, החל המערער להרגיש מוקצה, עד שהתברר לו כי עניין החקירה הנו תלונה על קבלת שוחד, מרמה והפרת אמונים, דבר אשר גם עיכב את קידומו במשטרה. למרות העובדה שההאשמות לעיל היו משוללות יסוד לחלוטין, חש המערער שעולמו חרב עליו. המערער חש מושפל נבגד ומאוים, התקשה לישון ולתפקד, ובריאותו התערערה. בנוסף, שמו הטוב נפגע, שכן הכל ידעו על החקירה והוא סבל מיחס קשה מצד חבריו לעבודה. בתאריך 16.01.92, שמע המערער מקצין בכיר, כי לאור מצב החקירה והחשדות הכבדים נגדו, לא יקבל קידום במשטרה, והדבר הוביל להידרדרות נוספת ודרסטית במצבו הבריאותי, עד כי היום סובל הוא מן המחלות הבאות: לחץ דם, בעיות לב, נדודי שינה, פסוריאזיס, קוצר נשימה ודיכאון. לבסוף,כך נטען, נמחקו התיקים הפלילי והמשמעתי, משהתחוור כי לא היה שחר להאשמות נגדו. בשנת 93' הודיע לו מפכ"ל המשטרה כי לאור מצבו הבריאותי, לא יוכל להמשיך ולמלא תפקיד כאיש משטרה, ולאו מצבו, וועדה רפואית של משרד הבריאות קבעה לו נכות בשיעור 96% לצמיתות. המערער טוען כי מחלת הפסוריאזיס פרצה בשנת 92' ופגעה ברוב אברי גופו. עוד לפני אבחון המחלה סבל המערער מתסמיניה, אך לא ייחס להם חשיבות והיה מרוכז בהאשמות שהוטחו כנגדו. גם כיום מקבל המערער טיפול רפואי יומיומי במחלה הגורם לו לעייפות ודיכאון. לנוכח המחלה התעוררו אצלו גם בעיות ביחסי המין בינו לבין אשתו, גירודים בלתי פוסקים ובעיות אסתטיות. יודגש, כי אף אחד מבני משפחתו של המערער לא סובל או סבל מהמחלה. לטענתו, המחלה הובילה לפיטורי המערער מעבודתו כמנהל מטבח, בשל חוסר האסתטיות שבמראה המחלה, ועד היום לא חזר המערער למעגל העבודה, כשהוא חי מקצבת ביטוח לאומי ומוציא כ- 600 ₪ בחודש על תרופות. המערער מבקש לאמץ את חוו"ד של ד"ר זמיר, כי אומנם הרקע למחלה הוא תורשתי אך היא יכולה לא לבוא לידי ביטוי קליני עד להופעת טריגר המביא להתפרצותה, מתח נפשי לדוגמא. המערער מבקש לקבוע כי הסטרס הוא שגרם לפרוץ המחלה ולא היו לה סימנים עד לקרות האירוע, לפ]יכך יש להכיר בקשר סיבתי מלא של גרימה. ד"ר פרידמן קובעת בחוות-דעתה כי לא היו כל סימנים מוקדמים למחלת הפסוריאזיס טרם לתקופה הקשה שעברה על המערער (האירוע החריג). לטענתו, גם פרופ' ברגמן קבעה את הקשר הסיבתי בין תנאי שירותו לבין פרוץ המחלה בה אופן שיש להבינו מבחינה מהותית כקשר של גרימה. רק בשגגה משפטית, ניסחה את הקשר הסיבתי כקשר של החמרה. המערער טוען כי יש לראות בלחצים הנפשיים שהופעלו על המערער, גורם ישיר להתפרצות המחלה, שכן עד לגיוסו היה אדם בריא בגופו ובנפשו ותיפקד ללא מגבלות. עקב הנסיבות המתוארות נגרמה ההידרדרות המהירה והדרסטית במצבו, אשר הביאה לפרישתו מהמשטרה ואשר מלווה אותו עד היום. באשר לסמיכות זמנים - המערער לא לקה בסימני המחלה בטרם היחשפותו לתנאים הקשים של החקירה, ולקה בה לראשונה במחצית 1990. זאת, למעלה מחודשיים לאחר שהחלו להתרוצץ השמועות והחשדות כנגדו. טענות המשיב: 4. החלטת קצין התגמולים ניתנה כדין תוך שהיא מבוססת על התיעוד הרפואי המצוי בתיקו של המערער. מחלת הפסוריאזיס של המערער פרצה אצלו עוד לפני אירועי החקירה נגדו, ועל כן יש להכיר אך ורק בקשר סיבתי של החמרה. החקירה כנגד המערער נפתחה במחצית השניה של שנת 1991. קודם לה, לא נחקר המערער מעולם. טענה נפרדת היא, כי למערער היו תקוות גדולות באשר לקידומו במשטרה, אך הוא לא ענה על הקריטריונים לקידום, בלא שום קשר לחקירות. המשיב מפנה לרע"א 7737/01 ורובל נ' משרד הביטחון, נקבע כי אכזבה מאי קידום במהלך שירות אינה מקימה קשר סיבתי בין השירות ובין פגיעה. הסימנים הראשונים למחלת הפסוריאזיס אובחנו עוד ב- 26.09.90 ע"י דר' זמיר. ב- 30.04.91 מצא דר' אורן נגעים של פסוריאזיס בראש, בפנים ובציפורניים. מכאן, כי המערער לקה בפסוריאזיס לפני שנפתחו החקירות כנגדו. בשל סיבה זו דחה המשיב קשר של גרימה. בגרסתו החדשה, בה מנסה המערער לשכתב את העובדות, החקירות נפתחו בשנת 90 ולא בשנת 91, והמערער סבר כי מדובר בבדיקה שגרתית של ביטחון שדה. לאחר מכן, נאמר בתצהירו כי בראשית 91 הוא זומן לוועדת הערכה בפני ראש אכ"א, במהלכה נמסר לו כי מתנהלת נגדו חקירה בקשר לתלונה על קבלת שוחד, מרמה והפרת אמונים, ובו ברגע "חרב עליו עולמו". החקירות שהחלו בשנת 90 היו אמנם חקירות של ביטחון שדה, ולא הוצג בעניינן כל מסמך. גרסה זו הועלתה לראשונה בעדות המערער בבית המשפט ואין לגרסה זו כל תימוכין. כך, גם לא נמצא כל מסמך על וועדת הערכה בפני ראש אכ"א מראשית שנת 91 גם טענה חדשה זו של המערער יש לדחות. אין לה תימוכין בכתב ושלב העלאתה מסכל אפשרות לבררה. 5. כמו כן טוען המשיב כי יש לדחות את הבקשה החלופית להכיר בקשר החמרה מקסימלי שכן הטענה אינה מנומקת, והן בשל העובדה שבהעדר כל חוות-דעת או תשתית ראייתית מתאימה, אין מקום להתערב בהחלטת המשיב, המבוססת על חוות דעת מקצועית, לפיה רק מחמת הספק יש להכיר בקשר סיבתי של החמרה בשיעור של מחצית. ביהמ"ש מתבקש לאמץ את חוות דעתו של פרופ' פרידמן-בירנבוים, אשר מתבססת על אסכולה רפואית מוכרת ורווחת ולהשאיר את החלטת המשיב על כנה. היבט רפואי - חוות-דעת מומחים: 6. חוו"ד דר' זמיר בשמת מטעם המערער, מיום 03.11.00: המומחה כותב בחוו"ד כי המערער סובל מפסוריאזיס משנת 92, כחודש לאחר שהודיעו לו שיש נגדו חשדות כבדים ולכן לא יקבל כל קידום. המחלה יציבה, אך הטיפול בה אינטנסיבי. בשל הדחייה האסתטית שהמחלה גורמת, פוטר מעבודתו כמנהל מטבח, הוא סובל מכאבים ומקשיים ביחסי מין עקב הנגעים שבאיבר המין. החקירה שנפתחה כנגדו הסתיימה לבסוף בלא כלום, ונכותו נקבעה במשרד הבריאות בשיעור של 96%, בגין המחלות שהיו לו בעת הפרישה. שיעור הנכות שיש לקבוע למערער בגין מחלת הפסוריאזיס הנו 10% על פי סעיף 80 (2) של תקנות הביטוח הלאומי. אמנם המחלה אינה מפושטת מאוד, אבל הפגיעה באיבר המין גורמת להפרעה תפקודית ניכרת. באשר לקשר עם השירות כותב המומחה כי אין מחלוקת ששירותו המשטרתי גרם להחמרה של המחלה. אך האם גם גרם להתפרצותה? לדעתו, אין ספק שהרקע למחלה הוא תורשתי ויכול להישאר סמוי, עד להופעת טריגר המביא להתפרצות המחלה. כאשר הטריגר גורם להתפרצות המחלה אצל אדם, סביר להניח שאילמלא הטריגר, לא הייתה מחלתו מתפרצת, על אף קיומו של הרקע הגנטי שהיה נשאר חבוי. כך לגבי הסטרס הנפשי: לולא היה קיים, למרות הרקע הגנטי המחלה לא הייתה מתפרצת. אשר על כן, יש לראות במקרה של מר להב את הגורם של הסטרס הנפשי כגורם אשר הביא להתפרצות המחלה, ולזקוף לחובתו את מלוא אחוזי הנכות להם הוא זכאי. 7. חוו"ד ד"ר משה יוסים מטעם המערער, מיום 20.06.01: המומחה כותב בחוו"ד כי המערער סובל מפסוריאזיס אשר התפרצה בגופו עם פגיעה רב-איברית במהלך חקירה נגדו שגרמה ללחץ נפשי כבד. קובע כי הארטריטיס בע"ש הצווארי והמתני של המערער באה לו כתוצאה ממחלת הפסוריאזיס שלו. עד להופעת הפסוריאזיס לא התלונן על כאבים והגבלה תפקודית כלשהי בע"ש. מאז הידרדר מצבו והוא סובל מכאבים וממגבלות בתנועה. המחלה הארטריטית הופיעה כתוצאה ישירה של הפסוריאזיס: 8. חוו"ד פרופ' רחל פרידמן-בירנבוים מטעם המשיב, מיום 30.10.02: לאחר שיחה עם המערער ועיון במסמכיו הרפואיים קובעת פרופ' פרידמן כי הפניה הראשונה הייתה לד"ר זמיר ב- 26.09.90 בשל קשקש בראש ואח"כ ב- 30.01.91 לד"ר אורן בשל נגע בראש החשוד כפסוריאזיס ונגעים בפנים ובעור באופן כללי. ב- 13.07.00 המחלה הייתה כבר מאובחנת וממוקמת. הסימנים הראשונים לפסוריאזיס הופיעו בקרקפת בשנת 90 והמחלה התפשטה בקצב איטי כאשר בחצי שנה לאחר מכן היו בנוסף לקרקפת נגעים במקומות רבים ושונים בגוף. בהסתמך על מסמכים ועל דברי המערער, החקירה נגדו נפתחה ב- 91 ללא תאריך מדויק בנמצא. אין חולק על כך שהפסוריאזיס הנה מחלה על רקע תורשתי וברוב המקרים מופיעה ללא גורם מסייע ידוע. עם זאת, במקרים אחרים, ניתן לייחס את התפתחות המחלה לראשונה או את ההחרפות במהלכה לגורם מסייע. מתח נפשי נחשב לאחד הגורמים המסייעים המוכרים. במקרה שלפנינו, הופיעה המחלה לראשונה בצורה קלה והתבטאה בקשקשים בקרקפת כאשר המערער היה בפעילות השגרתית במשך כשנתיים במשמר האזרחי, כשנה לפני תחילת החקירה. בהמשך, חלה התפשטות קלה נוספת, וכיום מדובר בפסוריאזיס קלה עם מהלך שפיר יחסית, שהופיעה לראשונה ללא קשר לאירוע חריג. בשל מיעוט מסמכים רפואיים, לא ניתן לשלול שההתפשטות נוספת חלה לאחר שנפתחה חקירה נגדו, דהיינו שהמתח בו היה נתון בשל החקירה גרם להחרפה נוספת במחלה. מסקנת המומחית הינה כי יש לזקוף את מחצית אחוזי הנכות לשירותו במשטרה, ולייחס למתח שחווה גורם מחריף. היבט משפטי - הקשר הסיבתי 9. הכלל הוא כי נטל ההוכחה באשר לקשר בין הפגימה לבין השירות הוא על המערער: "המבקש להכיר בו כ"נכה" לפי החוק, חייב להוכיח כי מחלתו נגרמה בעת שירותו הצבאי ועקב שירותו (הגדרת "נכות" בסעיף 1 לחוק). כמי שמוציא מחברו, צריך התובע לשכנע את קצין התגמולים, אליו מוגשת התביעה (סעיף 30 לחוק), כי נתקיימו היסודות המזכים את התובע בתגמול לפי החוק". "נטל ההוכחה בשאלת קיומו של הקשר הסיבתי, המהווה אחד מהנדבכים הדרושים להקמת עילת התביעה, רובץ תמיד על התובע (בהעדר הוראה אחרת בחוק, כאמור לעיל). אולם, בעוד שנטל השכנוע, היא "החובה מס' 1" כהגדרת השופט אגרנט (בתוארו אז) בע"פ 8/49 (זקרא נ' היועץ המשפטי וערעור שכנגד, פ"ד ד' 504) רובץ על התובע מתחילתו של ההליך ועד סופו (לעניין מידת ההוכחה ראה בהמשך), הרי שנטל הבאת הראיות, היא "החובה מס' 2" יכול ויעבור מצד אחד למשנהו במהלך ההליך. כך גם כאן, על התובע להוכיח קיומו של קשר סיבתי לשירות, אולם משהוכיח קיומן של נסיבות מסוימות במהלך השירות, על קצין התגמולים הנטל לסתור קיומו של קשר סיבתי כזה. הנסיבות המסוימות אותן על התובע להוכיח על מנת להעביר את הנטל המשני אל שכמו של קצין התגמולים, נעוצות באופיו המיוחד של השירות הצבאי, אותו ניתן לקשור מבחינת סמיכות הזמנים, אל אופיו המיוחד של השירות מתוך תנאי המתח והמאמץ הגופני בהם שרוי החייל, הסמוכים מבחינת הזמנים לפרוץ המחלה. כאשר מדובר בשירות ארוך וממושך, אין די בתנאים הכלליים של השירות כדי להעביר את נטל הראיה כאמור. העברתו של נטל זה מוצדקת מקום בו מצביע התובע על אירוע או שרשרת אירועים חריגה ומיוחדת בסמיכות זמנים לפרוץ המחלה. בהיעדר נסיבות מיוחדות שכאלה בשירות הצבאי, הסמוכות לפרוץ המחלה, שוב אין הצדקה לחזקה הראייתית האמורה". (ע"א 472/89 קצין התגמולים נ' אברהם רוטפ"ד מה(5) 203, בע' 210). באשר למידת ההוכחה המוטלת על המערער נפסק ב- ע.א. 192/85, קצין התגמולים נ' פרומה הכט, פ"ד מד(3) בעמ' 654, מפי כב' השופט ג. בך: "על התובע, שנטל ההוכחה מוטל עליו, להוכיח את תביעתו מעבר למאזן ההסתברות, היינו מעבר לסבירות של 50%. כלל זה חל גם על מה שקרוי "חוקים סוציאליים" לרבות חוקים על פיהם רשאים נכים ונפגעים אחרים לתבוע פיצויים ותגמולים". בהקשר זה ניתן לומר, כי על אף שחוק הנכים הנו חוק סוציאלי שיש לפרשו בצורה נדיבה שתיטיב עם המעמידים עצמם בקשיים ולעתים אף בסכנת חיים כדי לשרת את הציבור והמדינה, לא ניתן לוותר על הוכחת הקשר הסיבתי בין תנאי השירות והמחלה, לפי הפרמטרים המובאים בחלק זה. שאלת הקשר הסיבתי-משפטי בין השירות לבין הפגיעה ממנה סובל הנכה הנה פעולה משולבת של עובדה, משפט ורפואה; היסודות שעל התובע תגמול להוכיח, הנם מצטברים: אחד, תנאי הזמן - "בתקופת שירותו": קרי, הפגיעה חייבת שתהא בתקופת שירותו של המערער. שניים, תנאי הקשר הסיבתי - "עקב שירותו": תנאי הכרחי הוא כי יתקיים קשר סיבתי בין הפגיעה שהמערער נפגע בה, לבין שירותו. באם לא עלה בידו של המערער להוכיח את אחד מיסודות אלה, לא יבוא בקהל הזכאים לתגמולים. עוד לעניין הקשר בין המחלה לבין השירות, יש להבחין בין שירות ארוך לשירות קצר: כאשר עסקינן בשירות קצר, ניתן להסתפק בהוכחת תנאי שירות לקויים ו/או קשים, אשר הביאו לפרוץ המחלה, ואין צורך בהוכחת אירוע חריג אשר גרם באופן ישיר לפרוץ המחלה או לפגיעה, אולם כאשר מדובר בשירות ארוך וממושך, אין די בתנאים הכלליים של השירות כדי להעביר את נטל הראיה כאמור, וישנה חובה להראות אירוע או שרשרת אירועים חריגה ומיוחדת, אשר קרו בסמיכות זמנים לפרוץ המחלה. אבחנה זו מתייחסת לעניין נטל הראייה - כלומר, אין פוסלים על הסף את מי ששירת שירות ארוך ולא הראה אירוע חריג וחד-פעמי, אלא שכאשר לא קיים אירוע כזה בשירות ארוך, לא תקום לו למערער החזקה שתנאי השירות גרמו להופעת המחלה, כפי שקורה בשירות קצר. כאשר כן הוכח אירוע חריג, חוזרת לעמוד על כנה החזקה כי תנאי השירות, על האירוע/ים החריגים שבו, גרמו להופעת המחלה. (ר"ע 740/92 אשר בן זקן נגד קצין התגמולים, פ"מ נג(4) 184). בסיכום, על המערער הנטל להוכיח את הקשר הסיבתי בין השירות לבין פגיעותיו, באופן שיראה תנאים פיסיים קשים במיוחד בהם היה שרוי, חבלה או מאמץ בלתי רגיל בשירות. אלה, צריכים לעורר נטייה לקשור בינם לבין הופעת המחלה, מבלי שנעסיק את עצמנו בשאלה איזה תרחיש היה תופס את מקומו של הקיים, לולא היה המערער משרת בצה"ל, או לחילופין - משרת בתנאים שונים מאלה בהם היה שרוי. יש ולעיתים יקבע ביהמ"ש כי מחלה קונסטיטוציונאלית המתפרצת בעת השירות, תוכר ככזו שפרצה כולה עקב השירות ושיש לזוקפה לחובתו: "הנטיה להקל עם חיילים שנפגעו בתקופת שירותם באה לידי ביטוי בולט בנושא התפרצותן של מחלות קונסטיטוציונליות. ההלכה שנתקבלה היא, כי מחלה קונסטיטוציונלית שהתפרצה תוך כדי השירות, ונמצא כי יש קשר סיבתי-עובדתי בין השירות לבין התפרצות המחלה, מייחסים את המחלה במלואה לשירות, הגם שהחייל בא אל השירות כשהוא נושא את המחלה בגופו, באורח רדום כמובן. הנשיא שמגר סיכם את ההלכה בפרשת רוט (ע"א 472/89 קצין התגמולים נ' רוט, פ"ד מה (5) 203) וכה היו דבריו (שם, 210): "... שיקולי מדיניות משפטית שביסוד החוק [הביאו] להתפתחותן של הלכות המקלות עם מי שמבקש להכיר בנכותו, בנסיבות מסוימות. בית-משפט זה קבע בשורת החלטות, כי מקום שמחלתו של התובע פרצה לראשונה בעת שירותו והוכח קשר סיבתי לשירות, הרי שלמרות קיומה - עוד בטרם השירות - של נטייה קונסטיטוציונאלית אצל התובע ללקות במחלקה האמורה, רואים את המחלה כאילו נגרמה כולה עקב השירות, ולא רק הוחמרה על-ידיו." (דנ"א 5343/00 - קצין התגמולים נגד אורית אביאן, פ"ד נו(5) 732). דיון ומסקנות 10. השאלה הנשאלת היא האם הוכיח המערער את הקשר הסיבתי העובדתי והמשפטי בקשר של גרימה בין המחלה לבין השירות? שאלה נוספת היא האם הצליח המערער להוכיח כי אירועי החקירה מהווים את האירוע החריג והחד-פעמי הנדרש בשירות ארוך. בשים לב לנסיבות ולהחלטת המשיב אשר הלך לפנים משורת הדין וקיבל כאפשרות כי יש בארועים שתוארו דהיינו תקופת החקירות, חוסר הוודאות והמתח שהתלוו להן, משום אירוע או ארועים חריגים, נצא מתוך הנחה כי אומנם כך הדבר. השאלה היא מתי החלו הארועים החריגים מצד אחד ומתי נתגלו לראשונה תסמיניה של מחלת הפסוריאזיס. כלומר, האם נתגלו סימנים של המחלה בטרם היחשפותו לתנאי השירות של המערער, אם לאו? מעיון במסמכים הרפואיים המועטים ביותר, הנוגעים למחלת הפסוריאזיס, וממסמכים המדברים בחקירות המערער ומעדותו, ועל אף חוסר הבהירות, יש להניח כי החקירות החלו בסביבות חודש מרץ 1991. זאת כעולה מדף הראיונות מיום 3.11.91, בו מצוין "לפני כ-8 חודשים נפתחה נגדו חקירה ...". לפיכך איננו מקבלים את טענת המערער באשר לתחילתן של החקירות בחודשים מאי-יוני 1990 ובאשר לסברתו כי היו אלה חקירות ביטחון שדה רגילות. אין בחומר הראיות כל מסמכים אודות חקירות בתקופה זו, ועם זאת, גם לא אודות החקירות הממשיות יותר שהחלו לאחר מכן כאמור, לבד מהמסמכים המודיעים למערער על תום החקירות ועל הסרת החשדות נגדו בשנת 92'. התמונה הלא מדויקת שהמערער מנסה לצייר היא שהחקירות החלו לפני גילוי התסמינים הראשונים של מחלת הפסוריאזיס ולא היא. מקובלת עלינו חוו"ד של פרופ' רחל פרידמן-בירנבוים מיום 30.10.02 לפיה כי הפניה הראשונה הייתה לד"ר זמיר ב- 26.09.90 בשל קשקש בראש ואח"כ ב- 30.01.91 לד"ר אורן בשל נגע בראש החשוד כפסוריאזיס ונגעים בפנים ובעור באופן כללי. מכאן שהסימנים הראשונים לפסוריאזיס הופיעו בקרקפת בשנת 90 והמחלה התפשטה בקצב איטי כאשר בחצי שנה לאחר מכן היו בנוסף לקרקפת נגעים במקומות רבים ושונים בגוף. לעומת זאת החקירה נגד המערער נפתחה ב- 91 ומכאן המסקנה כי אין להתערב בהחלטת המשיב אשר עשה חסד עם המערער בהכירו בהחמרה של המחלה על רקע הארועים המאוחרים אותם חווה וזאת בקבלו את חוו"ד הנ"ל כי בשל מיעוט מסמכים רפואיים, לא ניתן לשלול שההתפשטות נוספת חלה לאחר שנפתחה חקירה נגדו, דהיינו שהמתח בו היה נתון בשל החקירה גרם להחרפה נוספת במחלה. אנו מעדיפים חוו"ד הנ"ל על פני חוו"ד דר' זמיר מיום 03.11.00 המתעלמת מהנתונים העובדתיים האמורים לעיל. אשר על כן, מצאנו כי אין מקום להתערב בהחלטת המשיב ואנו דוחים את הערעור. בנסיבות אין צו להוצאות. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים ותחזיר התיק הרפואי למשיב. ניתן היום י' באדר, תשס"ד (3 במרץ 2004). י. וגנר, שופטיו"ר הוועדה ד"ר שניחבר הוועדה ד"ר זילברמןחבר הוועדה משטרהצבאקצין התגמוליםשוטר