1.       המערער, דן הלפמן יליד 1970 מירושלים, הורשע על ידי ביהמ"ש קמא (כב' השופט ירון לוי) בסרוב להבדק בדיקת שכרות, עבירה לפי תקנה 169(ו)(א) לתקנות התעבורה. בגזר הדין נפסל המערער מלהחזיק או מלקבל רשיון נהיגה לתקופה של 6 חודשים (בניכוי 60 ימי הפסילה המנהלית). כמו כן נפסל המערער על תנאי למשך 4 חודשים וזאת לתקופה של שלוש שנים. כן הוטל על המערער קנס בסך 1,500 ₪ או 15 ימי מאסר תחתיו. על הכרעת הדין וגזר הדין הוגש הערעור בפנינו.   2.       מלכתחילה הועמד הנאשם לדין והואשם בכך כי הוא נהג באופנוע וסטה מנתיב נסיעתו ועבר למסלול הנגדי וחסם על ידי כך את דרכה של מונית וגרם לתאונת דרכים בה ניזוקו שני כלי הרכב והמערער עצמו נחבל. עוד נאמר בכתב האישום כי המערער סרב למסור דגימת דם לצורך בדיקת שכרות - על פי דרישת שוטר. מסיבות שאינן ברורות לנו נמחק האישום שעניינו נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים, עבירה לפי תקנה 26(2) לתקנות התעבורה וסעיף 38(1) לפקודת התעבורה. ביהמ"ש קמא זיכה את המערער מאשמת נהיגה רשלנית, עבירה לפי סעיף 62(2) וסעיף 38(2) לפקודת התעבורה וכן מעבירה של סטיה מנתיב - לפי תקנה 40 א' לתקנות התעבורה - מכח הספק. ביהמ"ש קמא קבע כי משטרת ישראל ניהלה חקירה רשלנית, ולאור עדותו הדלה של נהג המונית ובהעדר תשתית ראייתית נוספת בעדותו של הבוחן המשטרתי, הרי אין מקום להטיל את האחריות לגרימת התאונה על המערער. יחד עם זאת, נאמר כי גרסתו של המערער לאופן התרחשות התאונה, מעוררת תהיות רבות ונוגדת את הממצאים האובייקטיבים - החלקיים אשר הובאו בפני ביהמ"ש קמא. נותר האישום שעניינו סרוב למסור דגימת דם לפי תקנה 169(ו)(א) לתקנות התעבורה. בית המשפט קמא בפסק דין ארוך ומפורט ניתח את הסוגיות המשפטיות אשר הוצגו בפניו והגיע למסקנה שיש להרשיע הנאשם בדין בעבירה של סירוב להבדק - בדיקת שכרות.   3.       הסנגור המלומד, עו"ד עמיקם לויתן, טען בכשרון רב וניסה לשכנענו כי תקנה 169 לתקנות התעבורה תשכ"א - 1961 (להלן: "התקנה") חוסה בצילו של חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - חיפוש בגוף של חשוד), תשנ"ו - 1996 (להלן: "החוק"), הקובע באילו תנאים ניתן לערוך "חיפוש פנימי" בגופו של אדם, באשר סעיף 1(12)(1) לחוק קובע כי בדיקת דם תחשב ל"חיפוש פנימי". אמנם סעיף 64ב(ג)(1)(2) לפקודת התעבורה (נוסח חדש) תשכ"א - 1961 (להלן: "הפקודה") מסמיכה את שר התחבורה ושר הבריאות לקבוע את השיטות ואופן הבדיקות לצורך בדיקת שכרות של נוהג רכב, אולם בהיות התקנות בבחינת חקיקת משנה הרי שהן חוסות גם בצילו של "החוק" וכן גם בצילו של חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן: "חוק היסוד"). לדעת הסנגור המלומד הרי גם אם חוק היסוד מכיל בתוכו הוראה שעניינה: "שמירת דינים" (סעיף 10 לחוק היסוד), הרי יש לבדוק את מידת הפגיעה בזכויותיו של המערער כאמור בסעיף 8 לחוק היסוד, דהיינו: באיזו מידה אכן נבחר האמצעי המתאים לבדיקת השכרות, באופן שהפגיעה בגופו של המערער לא תעלה על הנדרש.   4.       חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - חיפוש בגוף החשוד) תשנ"ו - 1996 בא לקבוע את הדרך בה ניתן לאסוף ראיות, וסעיף 2א קובע את הכלל כי: "אין עורכים חיפוש בגופו של חשוד, אלא לפי חוק זה".   יחד עם זאת, נקבע בסעיף 2(ב) כי במידה: "נקבע בחוק אחר הסדר שונה, באשר לחיפוש בגופו של חשוד, יחול חוק זה בכפוף להסדר השונה שנקבע". דהינו: החוק משנת 1996 לא רק שאינו מבטל הסדר חוקי קודם אלא גם קובע במפורש כי "הסדר שונה" כזה יגבר על פני הוראות החוק החדש. על כן כל "הסדר שונה" בנושא חיפוש בגופו של חשוד, הקבוע בספר החוקים - יעמוד על כנו. התוצאה היא במידה ופקודת התעבורה קובעת "הסדר שונה" לצורך עריכת "בדיקת שכרות", הרי "הסדר שונה" יעמוד בתוקפו, גם אם הוא מהווה בבחינת "חיפוש פנימי" - על פי החוק. זאת ועוד, בעוד החוק מסמיך רק קצין משטרה להורות על עריכת "חיפוש פנימי", הרי לפי ה"הסדר השונה" - הספציפי שבתקנות, ניתנה הסמכות לערוך "בדיקת שכרות" לכל שוטר.   5.       לעניין חוק היסוד: הרי קובע סעיף 10 בו כדלקמן: "אין בחוק - יסוד זה כדי לפגוע בתוקפו של דין שהיה קיים ערב תחילתו של חוק- היסוד".   מכאן שאף אם היינו מגיעים למסקנה כי "בדיקת השכרות" עומדת בניגוד להוראות חוק היסוד, גם אז לא ניתן היה לקבוע כי חוק היסוד מבטל את ההוראות בדבר "בדיקת השכרות". אכן חוק היסוד גרם מהפכה חוקתית אשר שינתה את פני החוק הישראלי, אולם אין מדובר כי חוקים קיימים בטלים ועוברים מן העולם. סעיף 10 לחוק היסוד שענינו "שמירת דינים" קובע במפורש כי: אין בחוק-יסוד זה כדי לפגוע בתוקפו של דין שהיה קיים ערב תחילתו של חוק-היסוד. יחד עם זאת נקבע כי עם כינונם של חוקי היסוד בדבר זכויות האדם, נוצרה מציאות נורמטיבית חדשה. מציאות זו קובעת את פרושם ותוקפם של החוקים החדשים ואף משפיעה על פרשנותם של חוקים ישנים (בג"צ 7357/95 ברקי פטה המפריס (ישראל) בע"מ נ' מדינת ישראל פד"י נ(2) 769,786). אשר על כן מוטלת על הרשות השופטת, בבואה לפרש את הדין הישן, חובת שיקול הדעת באשר לפרשנותם של החוקים הישנים לאור "חוק -היסוד" (שם). נקבע כי: "חוק היסוד אין (בו) כדי לפגוע בחיקוקים שהתקבלו לפניו (סעיף 10 לחוק היסוד). עם זאת מחוייבות כל רשויות השלטון - לרבות בית המשפט - לכבד את הזכויות המוגנות בחוק היסוד ככל שהדבר מתישב עם החיקוקים התקפים שעל יסודם הן פועלות" (סעיף 11 לחוק היסוד). (ר' ע"א 5942/92 פלוני נ' אלמוני ואח' - טרם פורסם; בש"פ 4595/94 מדינת ישראל נ' גבאי; בש"פ 4/95 עישה נ' מדינת ישראל; בש"א 4459/94 סלומונוב נ' שערבני; בש"פ 537/95 עימאד גנימאת נ' מדינת ישראל פד"י מט(3) 355 וכן דנ"פ 2316/95 עימאד גנימאת פד"י מט(4) 589).   אשר על כן יש לפרש כל חוק ישן ברוח חוק-היסוד וזאת - "בדרך פרשנות ראויה וסבירה, יש 'לעשות שלום' בין הוראות החוק הקיים לבין הוראות חוק היסוד" (המשנה לנשיא אילון בבג"צ 5304/92 פר"ח 1992 סיוע לנפגעי חוקים בתקנות למען ישראל אחרת - עמותה נ' שר המשפטים פד"י מז(4) 715, 761).   "חוק-היסוד" הפך את זכויות האדם ההלכתיות לזכויות אדם - חוקתיות, ועל ידי כך הפך הנושא של כבוד האדם וחירותו לערך מרכזי בתודעה המשפטית. זכותו של אדם לשלמות גופו הינו אינטרס הראוי להגנה.   6.       בבואנו לפרש את הפקודה והתקנות בנושא בדיקת שכרות לאור חוק היסוד הרי עלינו לאזן בין האינטרסים השונים, דהיינו: השמירה על שלום הציבור לבין זכות האדם לשלמות גופו. שלמות גופו של האדם הינו אינטרס הראוי להגנה והוא בעל משקל ניכר ועל כן יש לבדוק באם הפגיעה בשלמות גופו של המערער לצורך עריכת בדיקת הדם מצדיקה את הפגיעה בו. עקרון המידתיות והתכלית הראויה מעוגנים בסעיף 8 לחוק היסוד ולנו נראה כי אכן בדיקת השכרות הינה תכלית ראויה וזאת לאור הקטל בדרכים. יום יום נקטלים חיי אדם בדרכים כתוצאה מתאונות אשר אין להן כל הסבר של ממש. עצם סטייתם הפתאומית של כלי רכב ממסלול נסיעתם גורמים לתאונות דרכים קטלניות ואין בפי המומחים כל הסבר של ממש לסטיות פתאומיות אלו. מחובתם של בתי המשפט לתרום את חלקם במלחמה בקטל בדרכים. ועל כן כאשר נוצרות הנסיבות הקבועות בחוק, דהיינו: כאשר נוצר חשד סביר כי נוהג רכב הוא שיכור, הרי שיש לאפשר למשטרת ישראל לבצע את בדיקת השכרות, גם אם יש, מבחינה עקרונית, בבדיקת דם בבחינת "חיפוש פנימי", כאמור בחוק.   7.       נטען על ידי ב"כ המערער כי כאשר קיימות שתי אפשרויות, האחת עריכת "חיפוש חיצוני" - על דרך של בדיקת נשיפה, כאמור בסעיף 169ג(ב) לתקנות, והשניה - עריכת "חיפוש פנימי" - בדיקת דם, כאמור בסעיף 169ג(ג); הרי שיש תמיד לבצע קודם כל את בדיקת הנשיפה ורק במידה ובדיקת הנשיפה לא תצלח או לא תתן תוצאות ברורות ניתן לבצע בדיקת דם. בטיעונו זה מסתמך הסנגור המלומד על סעיף 8 לחוק-היסוד וטוען כי לאור עקרון המידתיות הרי אין לבצע בדיקת דם ללא עריכת בדיקת נשיפה מוקדמת באשר הפגיעה במערער על ידי עריכת בדיקת דם עולה על המידה הנדרשת, לצורך בדיקת שכרות. אכן טיעון מעניין הוא זה אולם בפועל אין בדיקת דם מהווה פגיעה כל כך קשה בגופו של אדם עד כדי כך שיש מקום להתנותה בבדיקת נשיפה. האינטרס הציבורי של איתור נהגים שיכורים משקלו גובר על פני אינטרס הפרט שלא לבצע בו בדיקת דם. בל נשכח, כי מאות ואלפי אנשים עוברים יום יום בדיקות דם במרפאות קופ"ח ובבתי החולים השונים למען לשמור על בריאותם, ולא נראה לנו כי יש למנוע בעד משטרת ישראל האפשרות להורות על עריכת בדיקת דם, בנסיבות המתאימות, מבלי להתנות זאת תחילה בבדיקת נשיפה. על פי ההלכה הפסוקה זכויותיו של אדם על פי חוק היסוד אינן זכויות אבסולוטיות וכנגד זכויות אלו עומדים שיקולים חברתיים שונים העשויים להביא לידי כך שזכויות אלו תוגבלנה וזאת על תנאי כי הדבר יעשה לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש (שם: בג"צ 7357/95, שם). על כן בבואנו לאזן בין האינטרסים השונים נראה לנו כי במקרה זה האינטרס הציבורי שעניינו שמירת החיים של המשתמשים בדרך יגבר על אינטרס הפרט ויש לאפשר למשטרת ישראל, כל אימת שמתעורר חשד סביר כי נוהג רכב - הוא שיכור, לערוך - הן בדיקת נשיפה והן בדיקת דם. רצוי אמנם כי הכלל יהא, לערוך בדיקת נשיפה, והיוצא מן הכלל יהא לערוך בדיקת דם, הכל בהתאם לנסיבות, אולם אין לשלול את הסמכות לעריכת בדיקת דם ולהתנותה בתנאי מוקדם של בדיקת נשיפה.   8.       טענה נוספת נטענה לפיה פעל המערער על סמך חוות דעת משפטית מוטעת ועל כן משהוותה חוות דעת משפטית מוטעת זו הבסיס לסרובו של המערער, על כן יש לזכותו בדין, ולו מכח הספק. נראה לנו כי בשום שלב לא טען המערער כי בסרובו ליתן בדיקת דם הוא מסתמך על חוות דעת משפטית שקיבל, נהפוך הדבר: המערער היתל בשוטר במשך שעות - לכל אורך הדרך, בטענות מטענות שונות. המערער ביקש להיוועץ טלפונית עם עורך דין, מבוקשו ניתן לו אולם מששוחח עם עורך דין הוא טען כי הוא כלל לא הצליח להתקשר עם עורך הדין אלא רק עם הפקידה. הוסבר למערער היטב, על ידי השוטר, המצב החוקי ותוצאות סרובו אולם המערער סרב לאפשר בדיקת דם. נראה לנו כי הדבר נעשה על ידי המערער במודע במטרה להכשיל את האפשרות למדוד את כמות האלכוהול שבגופו, ובזאת נתקיימו יסודות העבירה של "סרוב להבדק - בדיקת שכרות", כאמור בתקנה 169ו(א) לתקנות.   לאור כל האמור לעיל אין מקום להתערבותנו בהכרעת הדין.   9.       לגזר הדין - המחוקק קבע העונש ל"סרוב להבדק" בדיקת שכרות: מאסר שנה או קנס 10,000 ₪, והעניק הסמכות לפסול את הנהג מלהחזיק ברשיון נהיגה לתקופה של שנתיים. בענייננו לא נדון המערער למאסר כלל והקנס שהוטל הוא בסך 1,500 ₪ והמערער נפסל מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה כוללת של 10 חודשיים (6 בפועל בניכוי שני חודשי הפסילה המנהלית, ו-4 חודשים על תנאי). לא נראה לנו כי בית המשפט קמא חרג מאמות המידה הנהוגות, ובמידה וחרג הרי הוא חרג לקולא.   לאור כל האמור לעיל נדחה הערעור על כל חלקיו.   המערער יפקיד את רשיון הנהיגה שלו במזכירות ביהמ"ש זה תוך 30 יום מהיום.   ניתן היום כ"ח בחשון, תשס"ב (14 בנובמבר 2001) בהעדר הצדדים   א. אבן ארי , שופטסגן נשיא                        משפט תעבורהשכרותבדיקת שכרות (אלכוהול)