תוספת משפטנים

תוספת משפטנים   1. פתח דבר: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בנצרת (השופט הראשי חיים סומך ונציגי הציבור מר רוניס ומר אמיתי; עב 2187/99), בו נדחתה תביעת המערערים: "1. למתן סעד הצהרתי הקובע כי תובעי משטרה שמונו על פי סעיף 12 (א) לחוק סדר הדין הפלילי, התשנ"ב - 1982 ואשר עובדים בפועל כתובעים בבתי משפט זכאים לתוספת הופעה. 2. ליתן צו עשה המחייב את הנתבעת לשלם לתובעים את תוספת ההופעה, רטרואקטיבית 7 שנים, וכי תוספת זו תשולם גם בעתיד לתובעים, או לחילופין לחייב את המשיבה לשלם לתובעים גמול זהה עבור עבודתם".   2. העובדות הצריכות לענייננו כפי שהן עולות מפסק דינו של בית הדין קמא:   א. המערערים הינם שוטרים במשטרת ישראל, אשר מונו על פי סעיף 12 (א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982, ובפועל הם אכן מופיעים בבתי משפט.   ב. המערערים אינם בעלי השכלה משפטית פורמלית וממילא אינם עורכי דין. המערערים 2 ו - 4 (צבי ברוזנברג וסרג' גדז), מדורגים בדירוג האחיד. המערערים 1 ו - 3 (להב יעקובי ותאופיק טריף), מדורגים בדירוג הטכנאים.   ג. המערערים אינם מקבלים תוספת הופעה למשפטנים, המשתלמת כפי שיפורט להלן, למשפטנים ופרקליטים בשירות המדינה, בצה"ל, במשטרה ובשירות בתי הסוהר העומדים בתנאים המזכים בתוספת זו.   3. פסק דינו של בית הדין האזורי:   א. בית הדין קמא קבע כי המחלוקת העומדת להכרעה בפרשה זו, הינה האם תובעים משטרתיים שאינם משפטנים, זכאים לתוספת הופעה למשפטנים.   ב. בדחותו את תביעתם של המערערים לקבלת התוספת האמורה, קבע בית הדין האזורי כי: "בהתאם להסכם הקיבוצי ו/או החלטות ועדת המעקב ו/או פקודות מטכ"ל, על מנת שאותם משפטנים יהיו זכאים ל"תוספת הופעה" יש צורך שיתקיימו בהם התנאים המוקדמים לקבלת התוספת, והיא היותם בעלי רשיון של עורך דין, או בעלי השכלה משפטית כהגדרתה בחוק לשכת עורכי הדין, או הם בעלי מינוי כשופט קבע בבית הדין הצבאי, אין חולק שהתובעים המשטרתיים (שאינם משפטנים, י.פ), אינם מקיימים את אחד התנאים הנ"ל, לפיכך אין הם זכאים לקבלת תוספת הופעה למשפטנים הואיל וההסכם הקיבוצי ו/או החלטות הממשלה אינם חלים עליהם".   ג. מוסיף בית הדין קמא ומציין: "טענת התובעים לאפליה דינה להידחות, מהטעם, שתוספת ההופעה ניתנה לאותם דרוגים המוגדרים כמשפטנים, והמתקיים בהם אחד התנאים הנ"ל, מכאן אין מדובר באפליה, אלא באבחנה מותרת, מדובר בקבוצות עובדים שונות המאובחנות זו מזו בדירוג, בהשכלה, ובשאר תנאי השכר ומרכיביו". כן דחה בית הדין את טענת המערערים כי החוקים הבאים נוגעים לעניינם או כי הם הופרו בכל הנוגע אליהם: חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, התשנ"ו - 1996 (להלן "חוק שכר שווה לעובדת ולעובד"), חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח - 1988 (להלן "חוק שוויון הזדמנויות בעבודה") וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.   4. מסגרת ההוראות וההחלטות הרלבנטיות לענייננו: א. סוגיית תוספת ההופעה למשפטנים בשירות המדינה, בצבא הגנה לישראל במשטרת ישראל ובשירות בתי הסוהר, הינה פרי הסכמים קיבוציים, עיגון בתקשי"ר והחלטות ממשלה. בתחילה היוותה התוספת האמורה חלק מההסכם הקיבוצי שנחתם ביום 16.02.79, בין ממשלת ישראל ואחרים לבין ההסתדרות הכללית ואיגוד המשפטנים ואשר עסק, בין השאר, ב: "תוספת הופעה", בעניין זה נקבע בהסכם כי: "משפטן אשר מופיע בפני בתי משפט, בית דין, טריבונלים שיפוטיים... יהיה זכאי לתוספת הופעה בשיעור 5% מן השכר המשולב. אין בתוספת זו כדי לגרוע מתוספת ההופעה הניתנת עפ"י ההסדרים הקיימים". בהתאם להסכם זה נכללו בנסמן 25.63 בתקשי"ר הוראות מתאימות, בהן צויין בין השאר, כי: "(א) פרקליט המועסק בפרקליטות המדינה או בפרקליטות מחוז אשר כל עיסוקו הוא הופעות בפני ערכאות שיפוט והכנה לאותן הופעות, זכאי לתוספת הופעה בשיעור של 20% מן המשכורת המשולבת;   (ב) משפטן, המתפקד ביחידה המוגדרת בתקן המאושר של המשרד הנוגע בדבר, כיחידת תביעות, שכל עיסוקן באופן רצוף, מתמיד וקבוע הוא הופעות בפני ערכאות והכנה לאותן הופעות (שלושת התנאים מצטברים) - זכאי לתוספת הופעה בשיעור של 20% מן המשכורת המשולבת;....." עוד מפורטות בנסמן הגדרות והוראות באשר לשיעורים מופחתים של תוספת הופעה, נוהל אישור תשלום התוספת וכיוצא באלו.   ב. תנאי השכר של משרתי צבא הגנה לישראל (להלן "צה"ל") ושל השוטרים במשטרת ישראל, אינם פרי של הסכמים קיבוציים, כי אם פרי של החלטות ממשלה. על מנת לעשות להשוואת שכרם של המשרתים במגזרים האמורים לשכרם של העובדים בשירות המדינה, התקבלו שתי החלטות הנוגעות לעניננו: החלטת ממשלה ש/40 שקבעה כי כל השינויים בשכר עובדי הדירוג האחיד והדירוגים המקצועיים בשירות המדינה ייושמו בהתאמה על משרתי הקבע בצה"ל, והחלטת ממשלה ש/33 מיום 22.01.79, שנביאה כלשונה:   "השכר במשטרת ישראל ובשירות בתי הסוהר מחליטים: א) ועדת השרים לענייני שכר קובעת כי תישמר ההשוואה בין שכר השוטרים לבין השכר בצה"ל. ב) להקים ועדת מעקב....שמתפקידה יהיה לעקוב אחר השינויים אשר יחולו בשכר בצה"ל, ולקבוע כיצד להחילם על השכר במשטרת ישראל ובשירות בתי הסוהר".   ג. מכח החלטה זו הוקמה ועדת מעקב שתפקידה ליישם את החלטת ש/33 שלעיל (להלן "ועדת המעקב").   ד. ביום 11.02.81 פורסם מסמך שכותרתו "משטרת ישראל, מטא"ר - אכ"א, הודעת כח אדם" (להלן "הודעת כ"א 7/81"), אשר הנהיגה במשטרה תוספת הופעה למשפטנים. סעיפי ההחלטה הרלבנטיים לענייננו הינם:   "בהתאם לאישור ועדת המעקב לענייני שכר מיום 02.02.81, יחולו שינוייים בתוספות השכר הבאות: (1)   תוספת הופעה בשיעור של 5% על השכר המשולב אושרה לאנשי המשטרה בדירוג משפטנים. (2)   התוספת תשולם למשפטנים, אשר במסגרת תפקידם מופיעים בבתי המשפט ובועדות בין משרדיות, ועדות הכנסת וכן כל ועדה, אשר תאושר על ידי ראש אכ"א כמזכר לעניין זה. (3)   תחולת השינוי מ - 01.04.80". יש לציין, כי נראה שבמרוצת השנים גדל שיעור התוספת מ - 5%, הן בשירות המדינה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בתקשי"ר לעיל, והן בצה"ל, במשטרה ובשירות בתי הסוהר, עם זאת שיעור התוספת לא נדון בבית הדין קמא. ה. עוד נוסיף כי, בישיבת ועדת המעקב מחודש אוגוסט 1982, הוחלט שוב, עקרונית, כי הקריטריונים להענקת תוספת הופעה למשפטנים במשטרת ישראל יהיו זהים לאלה הנהוגים בצה"ל. ו. סיכום מסכת ההוראות שהובאו לעיל, מעלה כי תוספת ההופעה למשפטנים תחילתה בהסכם קיבוצי שבו הושגה הטבה כלכלית לחלק מן העובדים בשירות המדינה, עליהם חל ההסכם והעומדים בתנאים לקבלת ההטבה. הטבה זו חילחלה אף לצה"ל, למשטרה ולשירות בתי הסוהר, כפועל יוצא של החלטות ממשלה, כמצויין לעיל.   5. עיקר טענות הצדדים בערעור:   א. עיקר טענות המערערים:         לטענת המערערים, על בית הדין לקבוע כי הינם בגדר "משפטנים", וזאת לאור ההגדרה המילונית למונח האמור, שלשיטתם עונים הם עליה. כן טוענים המערערים כי על בית הדין לתת פרשנות מרחיבה למונח "משפטן", בין השאר בשים לב לעובדה כי המערערים נמנים על סקטור שאין לו זכות מיקוח בדמות ארגון עובדים והסכמים קיבוציים.       מוסיפים המערערים וטוענים, כי אף אם אינם בגדר "משפטנים", הרי שאין שוני מהותי בין עבודתם לעבודת התובעים המשטרתיים שהינם משפטנים, ואף המשיבה מכירה בכך, למשל בהודעתה לבית הדין קמא מיום 02.04.00, שלשונה: "ככלל אין שוני מהותי בין עבודת התובעים המשטרתיים המשפטנים לבין עבודת התובעים בתיק זה". לפיכך היה על המשיבה לזכותם בתוספת ההופעה הנתבעת. משהמשיבה אינה עושה כן, המדובר באפליה, וזאת משום שאין בין הקבוצות האמורות שוני הרלבנטי לעניין מתן תוספת ההופעה. למצער המדובר בחשש לאפליה, המעביר את נטל ההוכחה, באופן שעל המשיבה להוכיח כי לא באפליה עסקינן.ו לבסוף טענו המערערים כי יצאה שגגה מלפני בית הדין קמא בקובעו כי חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אינם רלבנטיים לסוגיה מושא הליך זה.   ב. עיקר טענות המשיבה:   1. המשיבה - היא המדינה, טענה בבית הדין קמא כי דין תביעת המערערים להידחות על הסף, בהיותה תביעה כלכלית, אשר עניינה קביעת זכויות חדשות, להבדיל מתביעה משפטית, שעניינה מימוש זכויות קיימות. בבית דין זה חזרה המדינה על טענתה זו בציינה, כי המערערים טוענים לזכות שיש להעניק להם לדעתם ולפיכך המדובר בתביעה ש"הינה בגדר דרישה כלכלית - חדשה - שאין ביה"ד מוסמך להיענות לה".   2. עוד גרסה המדינה כי: "המערערים מבקשים להנות מתנאי השכר של דירוגיהם, כפי שהותאמו לגבי שוטרים, ובנוסף לקבל "תוספת הופעה" שמקורה בהסכמים קיבוציים של בעלי דירוג אחר. המערערים לא הצביעו על מקור נורמטיבי כלשהו ממנו עולה, כי יש להעניק להם את התוספת המבוקשת". 3. ולבסוף הוסיפה המדינה, לעניין האפליה הנטענת ש"מאחר שמדובר בתובעים משטרתיים שונים - כאלה שאינם משפטנים לעומת משפטנים - הנבדלים זה מזה בהשכלתם והכשרתם, אין כל אפליה בקביעת תנאי שכר שונים ומדובר באבחנה מותרת".   6. אשר לדעתנו: א. נקדים ונאמר, כי לדידנו דין הערעור להדחות וכי לא מצאנו מקום להתערב בפסק דינו של בית הדין האזורי, הראוי להתאשר מטעמיו. עם זאת פטור בלא כלום אי אפשר ולפיכך נוסיף מספר מילים כדלהלן.   ב. למרות, שכפי שיצויין להלן, מקובלת עלינו עמדת המדינה לגופו של עניין, אין אנו סבורים שתביעת המערערים הינה כלכלית גרידא, ומשכך אין מקומה להידון בבית דין זה. המערערים טענו, בין שאר טענותיהם, כי מעסיקתם - משטרת ישראל, שהינה גוף ציבורי, מפלה אותם ביחס לציבור עובדים אחר. אנו סבורים כי תביעה ובה טענה שכזו, הינה שפיטה ובסמכות בית הדין לעבודה, ורק ככל שתדחה אותה טענה, ידובר בתביעה כלכלית, שכאמור אין מקום להכרעה משפטית לגביה.   ג. הדיון בבית הדין האזורי ובבית הדין דנן, לא העלה כי בצה"ל, קיימים תובעים, שאינם משפטנים ואשר הינם במעמד זהה למעמד המערערים, כך שניתן להצמיד את תנאי השכר של המערערים לתנאיהם, לפי החלטת הממשלה ש/33 (לעניין זה הודיעה המדינה לבית הדין קמא כי: "בצה"ל לא קיימים תובעים שאינם משפטנים").   לפיכך כדי לפסוק בערעור נזקקים אנו להחליט בשתי הסוגיות המרכזיות הבאות: ראשית, האם המערערים הינם בגדר "משפטנים", או אז ניתן לקבוע כי הודעת כ"א 7/81 שלעיל, חלה עליהם כפשוטה. שנית ובהנחה, כי המערערים אינם באים בגדרה של הגדרת ה"משפטן", האם זכאים הם לתוספת ההופעה מכח עיקרון השוויון, או לשון אחר - האם אי מתן התוספת למערערים ולשכמותם, הינה בגדר אפליה.   ד. מיהו משפטן ? - בכתב התביעה שהגישו המערערים ביום 24.11.99 לבית הדין קמא ציינו המה כי: "התובעים משרתים במשטרת ישראל במשרה מלאה, ועובדים בבתי - משפט כתובעים לכל דבר ועניין, ואינם משפטנים". בסיכומיהם מיום 15.06.00, חזרו בהם המערערים מ"הודאתם" כי אינם בבחינת משפטנים, בטענה כי הינם באים בגדרה של הגדרת "משפטן" במילון אבן שושן. באשר לטענה אחרונה זו, נציין כי אין אנו נזקקים בעניין זה למשמעות המילונית או הפילולוגית של המונח "משפטן". הערעור שבפנינו מעלה שאלה משפטית, שבחינתה מחייבת פרשנות המונח על רקע ההוראות ו"הסביבה המשפטית" הרלבנטיים לעניין הנדון. כאמור הוצמדו תנאי השירות של השוטרים לאלו של המשרתים בקבע בצה"ל, לפיכך יש לבחון למי יחשב "משפטן" בצה"ל. בעניין זה קובעת פקודת מטכ"ל 36.0104:   "זכאות לדירוג שכר אקדמי   4. קצין בשירות קבע זכאי להיות מדורג באחד מדירוגי השכר האקדמיים שלעיל, בהתאם למגמת לימודיו. ובלבד שמתקיימים התנאים שלהלן:.... ב. דירוג משפטנים - לדירוג זה זכאי קצין או "קצין משפטים".... הממלא את אחד מהתנאים האלה: 1) הוא בעל רשיון של עורך דין;   2) הוא בעל השכלה משפטית גבוהה, כהגדרתה בחוק לשכת עורכי הדין ,התשכ"א - 1961.   3) הוא בעל מינוי כשופט קבוע בבית דין צבאי".   המערערים, כאמור, אינם נמנים על הקבוצות האמורות. אף הגדרות התקשי"ר, באשר לבאים בשעריו של "דירוג השירות המשפטי", אינן מסייעות למערערים, בקובען כי "על דירוג זה חל תנאי נוסף, והוא שהעובד הוסמך לעריכת דין בארץ" (נסמן 24.253). מכאן שלפי ההוראות הנוגעות לעילת התביעה של המערערים, אין הם בגדר "משפטנים", משאינם עונים על מי מן התנאים לעיל.     ה. עתה נבחן את טענתם העיקרית של המערערים, לפיה בבצעם עבודה, הזהה במהותה לזו שמבצעים התובעים המשטרתיים שהינם משפטנים, אי זיכוים בתוספת הופעה מהווה אפליה. אין בידנו לקבל את טענת המערערים בעניין זה. נקדים ונאמר כי אמנם המדינה מחוייבת לנהוג באורח שוויוני כלפי המערערים, הן מכח עקרון השוויון הכללי המשתמע מחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו והן מכח כללי המשפט המנהלי, האוסרים על אפליה בין שווים, יחד עם זאת, לא מצאנו כי בפרשה זו הפרה המדינה חובות אלה כלפי המערערים. ו. את טענת האפליה יש לבחון על רקע הגדרת מושג השוויון, כפי שמצאה ביטוייה בפסיקה, למשל בפרשת רקנט, שם נקבע כי:   "מושג השוויון אינו ריק מכל תוכן. זהו מושג מרכזי בכל שיטת משפט דמוקרטית. עם זאת הבנתו של השוויון מחייבת עריכתן של שתי בדיקות נוספות, הנותנות לו את היכולת לפתור בעיות קונקרטיות: ראשית, מהי קבוצת בני האדם שכלפיה נדרש יחס שווה. בדיקה זו משיבה על השאלה: "שוויון כלפי מי ?". מכוחה של בדיקה זו נקבעת קבוצת בני האדם אשר כלפיהם נדרשת התנהגות שוויונית...." (דנג"צ 4191/97, דנג"צ 4773/97 אפרים רקנט ואח' - בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד נד (5) 330, 345).     במקרה שלפנינו אין התובעים המשטרתיים שהינם משפטנים והתובעים המשטרתיים שאינם משפטנים בגדר "קבוצה אחת אשר כלפיה נדרשת התנהגות שוויונית", זאת משהמדובר בקבוצות התייחסות שונות בעלות מאפיינים שונים.   ז. לאור החלטות הממשלה שלעיל, תנאי השכר במשטרה הנקבעים על ידי המדינה, מתבססים על מבנה השכר בשירות הציבורי הנגזר מהסכמי עבודה, המבוססים על הדירוג אליו משתייך כל עובד, לפי השכלתו והכשרתו. עקרון זה בא לידי ביטוי בנסמן 24.12 לתקשי"ר, לאמור: "העובדים הקבועים והזמניים מדורגים ומקבלים משכורת לפי דרגתם באחד הדירוגים הבאים: הדירוג המינהלי, דירוג האחים והאחיות... דירוג השירות המשפטי ודירוג הפרקליטים". לפיכך הדירוג, בצד נתונים נוספים, הוא המכתיב כעניין שבשגרה את תנאי השכר והתוספות להן זכאי העובד בשירות הציבורי. יפים לעניין זה הדברים המצויינים בתשובת נציב קבילות שוטרים מיום 25.07.99 לקבילתו של מערער מספר 2, בעניין תוספת ההופעה: "תוספת זו איננה תוספת העומדת בפני עצמה ומשולמת למי שמופיע בבימ"ש, אלא חלק מהסכם השכר בדרוג המשפטנים בלבד".   ח. המערערים נמנים על דירוג אחר מן הדירוג המשפטי ואף בינם לבין עצמם נחלקים הם לדרוגים שונים, המקנים זכויות שונות. משכך, אין מקום כי המערערים ילקטו זכויות מזכויות שונות, מן הגורן ומן היקב של הדירוגים השונים ושל התוספות השונות, הניתנות לשוטרים אלו ואחרים בשל מגוון סיבות. מכאן, שאין אף להענות לתביעתם, הבאה לידי ביטוי בעיקרי הטיעון מטעמם לפיה: "המערערים אינם דורשים להשתייך לדרוג המשפטנים ואינם מבקשים תוספת משפטנים אלא רק את תוספת ההופעה למשפטנים....".   ט. בעניין זה כבר ציין בית דין זה כי: "טענת האפליה תמיד טובה ובכך הסכנה שבטענה. לא כל שוני בתנאי עבודה, ובענייננו בשכר עבודה, משמעו "אפליה" שבית משפט יעשה לסילוקה. כשמדובר בתנאי עבודה, קיימת שורה של סימני היכר אשר אם בשל אלה משתלם שכר שונה או מקיימים תנאי עבודה שונים, התוצאה תהיה בגדר "אפליה פסולה". סימני היכר אלה הם בדרך כלל גזעו, מינו, דתו, השקפתו המדינית מוצאו הלאומי והמוצא החברתי של העובד... בענייננו לא טענו שהפרש בין שכרו של כ"א מהמשיבים ובין שכר שמקבל איש משמר הכנסת שדרגתו סמל יסודו באחד המבחנים האמורים לעיל. אלא מאי ? טענו שעבודה שמבצע כ"א מהמשיבים זהה לעבודה שמבצע איש משמר הכנסת בדרגת סמל. התשובה לכך היא בשני מישורים...המישור השני - משיטת השכר בישראל והיא ביסודה בנויה על דרגות (הדגשה שלי י.פ)" (דב"ע מב/33 - 2 מדינת ישראל - גבריאל אזולאי ואח' פד"ע טו 105, 113).   י. עוד נוסיף, כי המערערים צירפו לכתבי בי דין מטעמם, שהוגשו לבית הדין קמא, תלוש משכורת של המערער מספר 2, מר ברוזנברג, ותלוש משכורת של תובע משטרתי, שהינו עורך דין. עיון בתלושים מעלה כי בסעיף "התוספות" מפורטות בכל אחד מהתלושים תוספות אחרות, בעוד האחד מקבל, בין השאר, תוספת שיטור, תוספת תמריץ ותוספת שלב , מקבל השני תוספת הופעה - משפטן, תוספת דריכות מבצע ועוד. עינינו הרואות כי שכרו של כל שוטר ושוטר מחושב באופן שונה: לפי דירוגו, דרגתו, ויתקו, השכלתו, הכשרתו ועוד כהנה וכהנה, נתונים המשמשים בקביעת שכרם של השוטרים.   יא. מכל האמור לעיל עולה כי אין עסקינן באפליה, באשר: "הפליה היא, בראש ובראשונה, שוני בין שווים, כלומר התייחסות שונה לאנשים או גופים שווים זה לזה. כיוון שאין שניים שהם ממש שווים, לכל עניין ודבר, הכוונה היא לשווים מבחינה משפטית, כלומר שווים לצורך העניין הנדון.   מבחינה זאת, התייחסות שונה אל שווים נובעת בדרך כלל מהתחשבות בשיקול זר, להבדיל משיקול ענייני, משמע שיקול שמבחינה משפטית אסור לשקול אותו במסגרת העניין הנדון" (בג"צ 7691/95, בג"צ 2878/96 ח"כ גדעון שגיא ואח' - ממשלת ישראל ואח' פ"ד נב (5) 577, 608). במקרה דנן אין המדובר בשוני בין שווים מבחינה משפטית ואין המדובר בשקילת שיקולים זרים.   יב. משבאנו עד כאן, אין לנו אלא לציין כי אף אנו כבית הדין קמא, לא מצאנו כי הוראות חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו על העקרונות העומדים בבסיסם, הופרו בפרשה שבפנינו. קביעתנו זו נסמכת הן על טעמיו של בית הדין קמא והן על קביעתנו כי עקרון השוויון לא הופר ביחסה של המשיבה למערערים, וכי היא לא נהגה בהם מנהג של אפליה.   7. סוף דבר - כאמור לעיל, דין הערעור להידחות. בנסיבות העניין בהן המערערים, הממשיכים לשרת במשטרה, הביאו לפתחו של בית הדין שאלה הנוגעת לשכרה של קבוצת שוטרים, לא מצאנו לנכון לעשות צו להוצאות.  תוספות שכר