1. בענייננו תביעה בגין הפרשים משכר מינימום, פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, דמי הבראה ודמי חגים. 2. לטענת התובעת, היא התחילה לעבוד אצל הנתבעת מס' 2. בחודש 8.98, ועבדה עד לחודש 1.99 מבלי שהונפקו לה תלושי שכר. התובעת המשיכה לעבוד אצל נתבעת מס' 1 - חברה בבעלות נתבעת מס' 2, החל מינואר 1999 עד לחודש 1.01, עת החליטה נתבעת מס' 2 לסגור את החברה, והמשיכה לעבוד אצלה באופן אישי עד לחודש 5.02. לדברי התובעת, היא קיבלה שכר נמוך משכר מינימום במשק, לא קיבלה תשלומים כלשהם בגין דמי הבראה ודמי חגים ולכן, נאלצה לסיים את עבודתה. התובעת ביקשה לחייב את הנתבעות בהפרשי שכר בגין התקופה החל מחודש 1.99 עד 12.00, פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, דמי הבראה ודמי חופשה. 3. לטענות הנתבעות, כפי שעולה מכתב ההגנה שהוגש מטעם נתבעת מס' 2, התובעת החלה לעבוד אצל נתבעת מס' 1 בחודש 1.99, החברה - נתבעת מס' 1 נסגרה בתאריך 1.1.01 והתובעת המשיכה לעבוד אצל הנתבעת 2 באופן אישי עד לחודש 5.02. לדברי הנתבעת התובעת עבדה בין חמש וחצי שעות עד לשבע שעות ביום, 5 ימים בשבוע ואינה זכאית להפרשים לפי שכר מינימום במשק. לגרסת הנתבעת, התובעת ביקשה חופשה של יומיים ולא חזרה לעבודה, ולאחר מכן גילתה בתאריך 6.6.02 כי היא עובדת במקום אחר, בודעת תכנון ובנייה מעלה הגליל. במעונה, כאשר רק ביום 1.7.02 היא קיבלה בדואר רשום הודעה על הפסקת העבודה. הנתבעת טוענת כי התובעת קיבלה דמי חגים כאשר לא עבדה בחגים המוסלמים וגם בחגים הנוצרים וניצלה 15 ימי חופשה יותר מאלה המגיעים לה כדין. התובעת זכאית לדמי הבראה בגין שנתיים האחרונות לעבודתה, שהנתבעת מבקשת לקזז בגין ניצול יתר של ימי חופשה ופיצוי על אי מתן הודעה מוקדמת להתפטרותה. 4. עובדות הצריכות לענייננו: א. נתבעת מס' 1 (להלן: "החברה") היא חברה העוסקת בעבודת הנדסה ופיתוח, בבעלות של נתבעת 2 (להלן: "הנתבעת"). החברה הפסיקה את פעילותה ב- 1.1.01 אך מופיעה לפי רישום מרשם החברות כ"פעילה". ב. התובעת עבדה בעבודות שירטוט, טיפול בתוכניות ותיקי בנייה, בחברה ואצל הנתבעת באופן אישי, עד לחודש 5.02. קיימת מחלוקת לגבי תחילת העבודה של התובעת (חודש 8.98, לגרסת התובעת או חודש 1.99, לגרסת הנתבעת). ג. הונפקו תלושי שכר לתובעת החל מחודש 1.99 ועד לסיום עבודתה. ד. התובעת ניהלה רישום נוכחות שלה בכרטיסי עבודה, שחלקם הוגש לתיק בית הדין. ה. עד לסוף שנת 1999 משרדה של הנתבעת היה במעלות, החל מינואר 2000 עבר המשרד לכפר פסוטה, מקום מגוריה של הנתבעת. התובעת מתגוררת בתרשיחא. ו. התובעת התפטרה מהעבודה אצל הנתבעת, שלחה מכתב בתאריך 27.5.02 שחזר בציון "לא נדרש". לאחר מכן, שלחה מכתב נוסף בדואר רשום ביום 1.7.02. ז. ב"כ התובעת הודיע לבית הדין כי מתוך הסעדים הנתבעים רק התביעה בגין הפרשים משכר המינימום היא כנגד החברה, מאחר וההפרשים נוצרו בשנים 1999 ו-2000. כל הסעדים שבתביעה נתבעים כנגד הנתבעת כממשיכה ומעבידה חדשה. 5. תחילת העבודה של התובעת: התובעת הצהירה בעדותה כי התחילה לעבוד אצל הנתבעת בחודש 8.98, ועבדה ברציפות, מבלי לקבל תלושי שכר, עד לחודש 12.98. תקופה זו היא במחלוקת מאחר והנתבעת הצהירה כי התובעת החלה לעבוד בחברה ביום 1.1.99. לא הונפקו תלושי שכר בגין התקופה שבמחלוקת. מעיון בכרטיסי הנוכחות (ת/1), אשר מולאו על ידי התובעת בלבד, ללא חתימה של הנתבעת, עולה כי קיים כרטיס עם רישום של ימים ושעות עבודה שבו כתוב "1998" בעט אדום וחודש "12" בעט ירוק, אותו צבע שבו נרשמו כל יותר הרישומים בכרטיס. לא הוגשו כרטיסים נוספים בגין אותה תקופה וגם לא הוגש כרטיס של חודש 1.99. כלל יסוד בדיני ראיות הוא, כי כל בעל דין, הטוען טענה החשובה לעמדתו במשפט, נושא בנטל השכנוע להוכחת אותה טענה (ראה אליהו הרנון, דיני ראיות, חלק ראשון, עמוד 200 ופסיקה שהוזכרה על-ידו). התובע, המבקש סעד, נושא בנטל השכנוע שהתקיימו כל העובדות המהוות את עילת התובענה - דהיינו, אותן עובדות בהן מתנה הדין המהותי את מתן מבוקשו, קרי, המוציא מחברו - עליו הראייה. בהתאם לכך, על התובעת הוטל הנטל הראייתי להוכיח כי היא עבדה בתקופה הנטענת, לגביה לא מסכימה הנתבעת. התובעת לא הביאה כל עדות או ראיה אחרת היכולה לתמוך בגרסתה בנקודה זו. אנו סבורים כי הכרטיס היחיד שהוגש בגין תקופה זו לא יכול לשמש ראיה מאחר והוא לא נחתם או אושר בדרך כלשהי על ידי הנתבעת, לא הוגש רצף של כרטיסי נוכחות, ורישום השנה נעשה בצורה שונה מכל יתר הרישומים שבכרטיס. לכן, אנו קובעים כי התובעת לא הצליחה להוכיח כי התחילה לעבוד אצל הנתבעת בחודש 8.98 ויש לקבוע תקופת עבודתה החל מ- 1.1.99. 6. שעות העבודה של התובעת. זכאותה להפרשים לפי שכר מינימום: התובעת הצהירה בעדותה כי היא עבדה בתחילת העבודה משעה 8:00 עד לשעה 16:30, ולאחר שמשרדה של הנתבעת עבר לפסוטה, היא נסעה לעבודה עם מורה שעבדה באותו כפר, הגיעה בשעה 7:30 ועבדה עד לשעה 16:00. בשנים 1999 -2000 קיבלה התובעת שכר שהוא פחות משכר מינימום במשק למשרה מלאה וקיבלה בתקופה זו השלמת הכנסה מטעם המוסד לביטוח לאומי. לצורך זה מילאה הנתבעת טופס "אישור מעסיק על העסקת עובד" (נ/2) שבו נרשם כי התובעת עובדת משרה חלקית - 4 שעות ביום. הנתבעת אמרה בדיון המוקדם שהתקיים בפני כב' הרשמת יעקבס כי "על פי רוב התובעת הגיעה לאחר השעה 9:00 ועזבה בסביבות השעה 15:00 ואף לפני כן". בעדותה הצהירה הנתבעת כי התובעת עבדה חצי משרה, 4 שעות עבודה "הן התחילו לעבוד משעה 10:00 עד שעה 14:00" (הנתבעת התייחסה לתובעת ולעובדה הנוספת שעבדה יחד איתה) (ע' 16 לפרוטוקול). יש לציין כי רק בשני כרטיסי נוכחות שהוגשו על ידי התובעת (אלה שבהם רשומים חודשים 12.98 ו-2.99) מופיע פירוט של שעות עבודה. כרטיסים אלה, כפי שכבר נאמר, לא נחתמו על ידי הנתבעת. התביעה להפרשים משכר המינימום מתייחסת לתקופה שמחודש 1.99 עד לחודש 12.00. בכל אותם חודשים שולם לתובעת, לפי תלושי שכר, שכר יומי, סך של 60 ₪ בחודשים 5.99-1, סך של 61 ₪ מחודש 6.99 עד 3.00 וסך של 65 ₪ עד לסוף שנת 2000 (כל הסכומים האלה הם בערכים "נטו"). החל מחודש 1.01 התחיל לקבל התובע שכר מינימום לשעה, ואין כל דרישה להפרשי שכר עבור תקופה זו. על התובעת הנטל הראייתי להוכיח כי עבדה משרה מלאה, לפחות 8 שעות ביום, על מנת להוכיח את זכאותה לשכר מינימום ליום. כרטיסי הנוכחות שהוגשו על ידי התובעת, שבהם נרשמו ימי עבודה בלבד (למעט שני הכרטיסים שצוינו לעיל) שאינם חתומים על ידי הנתבעת, לא מספיקים על מנת לתמוך בגרסת התובעת. בנוסף, התובעת בעצמה הגישה תביעה להבטחת הכנסה (השלמת הכנסה) למוסד לביטוח לאומי, וצרפה אישור מטעם המעסיקה שבו נרשם כי היא עובדת חצי משרה (4 שעות ביום). מותר לציין כי התגלתה סתירה לכאורה בדברי הנתבעת לגבי שעות העבודה של התובעת, בין הנאמר בכתב ההגנה (התובעת עבדה בין 5,5 ל- 7 שעות ביום), בדיון המוקדם (על פי רוב משעה 9:00 עד שעה 15:00), ובעדותה (4 שעות). אולם, יש להביא בחשבון כי מדובר בהתקשרות ארוכה יחסית, כאשר שעות העבודה של התובעת לכאורה השתנו, בין תחילת העבודה כשעבדה במעלות, לבין התקופה שלאחר העברת המשרד לפסוטה, כאשר אין חולק כי בתקופה האחרונה, מחודש 1.2001, היא עבדה משרה מלאה וקיבלה שכר לפי שעות עבודה. למרות שמתעורר ספק האם התובעת עבדה אך ורק 4 שעות ביום בכל התקופה עד לחודש 12.00, אין בכך בלבד כדי להרים את הנטל שהוטל על התובעת על מנת להוכיח כי היא עבדה בכל התקופה הנטענת 8 שעות עבודה ביום. השכר שקיבלה התובעת עולה על שכר מינימום החל באותה תקופה, מחושב לחצי משרה, 4 שעות ביום. על כן, דין התביעה להפרשי שכר להידחות. 7. תביעה בגין דמי הבראה: הנתבעת אינה חולקת על כך שלא שולם לתובעת דמי הבראה בגין התקופה הנתבעת, שנתיים האחרונות לעבודתה. הנתבעת הודתה בכתב ההגנה בזכאותה של התובעת ל- 12 ימי הבראה, בסך 3,420 ₪ . ב"כ התובעת דרש תשלום בגין 14 ימים הבראה. לפי צו ההרחבה של ההסכם הקיבוצי הכללי בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש, זכאי העובד עבור השנה השנייה והשלישית לעבודתו ל-6 ימי הבראה, ו- 7 ימים בגין השנה הרביעית. על כן, יש לחשב (באופן יחסי) לפי 7 ימים הבראה עבור שנת 2002 (שנה רביעית לעבודת התובעת), 6 ימי הבראה עבור שנת 2001 ו- זכאות יחסית בגין 7 חודשים של שנת 2000 (לפי חצי משרה). סה"כ זכאית התובעת ל- 10.75 ימי הבראה, שיחושבו לפי מחיר יום הבראה נכון לסיום עבודתה: 285 ₪. אולם, הנתבעת הודתה בזכאות בסכום גבוה יותר, בסך 3,420 ₪ ואמירתה בכתב ההגנה מהווה הודאת בעל דין. לכן, הסכום המגיע לתובעת בגין דמי הבראה הוא בסך 3,420 ₪. 8. זכאותה של התובעת לדמי חגים: התובעת טענה כי היא לא קיבלה כל תשלום בגין דמי חגים במהלך תקופת העבודה. מאידך, טענה הנתבעת כי התובעת קיבלה לא רק חגים מוסלמים (דת של התובעת) אלא גם נוצרים (דת של הנתבעת) והחגים היהודים. התובעת הצהירה בעדותה: "אני מוסלמית ולא עבדתי בחגים המוסלמים אך בחגים הנוצרים אני עבדתי" (ע' 11) ולאחר מכן: "בחגים של המוסלמים לא עבדתי, בחגים של הנוצרים עבדתי, בחגים של היהודים זה היה לפי החלטה שלך" (הכוונתה לנתבעת) (ע' 15). מעיון בתלושי השכר ובעיקר מטפסי ריכוז נתונים למס הכנסה (טופסי 106) עולה כי התובעת קיבלה תשלום בגין דמי חגים (כ- 11 ימים בתקופת העבודה). בכרטיסי הנוכחות נרשם על ידי התובעת "חג" כאשר היא לא עבדה מסיבה זו, ובאותם חודשים מופיע תשלום עבור דמי חגים בתלושי השכר. בהתאם לצו ההרחבה של ההסכם המסגרת המתייחס לדמי חגים: "א. עובד לאחר 3 חודשי עבודה במקום העבודה שלא נעדר מהעבודה סמוך ליום החג (יום לפני החג ויום אחרי החג), אלא בהסכמת המעביד, יהיה הזכאי לתשלום מלא בעבור 9 ימי חג (2 ימי ראש השנה, יום הכיפורים, 2 ימי סוכות, 2 ימי פסח, חג שבועות ויום העצמאות). עובד לא יהיה זכאי לימי חג החלים בשבת. ב. עובד חודשי לא יהיה זכאי לתשלום נפרד עבור ימי חג". לפי סעיף 18 א' לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח - 1948: "(א) שבת ומועדי ישראל - שני ימי ראש השנה, יום הכיפורים, ראשון ושמיני עצרת של סוכות, ראשון ושביעי של פסח וחג השבועות הם ימי-המנוחה הקבועים במדינת ישראל. לשאינם-יהודים הזכות לקיים ימי-מנוחה בשבתם וחגיהם. חגים אלה ייקבעו לגבי כל עדה על פי החלטת הממשלה שתפורסם ברשומות. (ב) הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, החלות על המנוחה השבועית, יחולו - (1) לגבי יהודי - על מועדי ישראל; (2) לגבי מי שאינו יהודי - על מועדי ישראל או על חגי עדתו, הכל לפי המקובל עליו". בהתאם להסכמה בין הצדדים קיבלה התובעת ימי מנוחה בתשלום בימי חג לפי דתה, מוסלמית. על מנת להוכיח את זכאותה לימי חג, מעבר לאלה ששולמו לה, על התובעת היה להוכיח כי חלו ימי חג לאחר שהשלימה 3 חודשים עבודה, ואלה לא נפלו בימי המנוחה שלה, שהיו ימי שבת וראשון. יש לציין כי גרסת התובעת, על כך שהיא לא קיבלה כלל דמי חגים, הוכחה כלא אמינה. התובעת לא הוכיחה תשתית עובדתית נדרשת לזכאותה לתשלום דמי חגים מעבר לאלה ששולמה לה בתקופה העבודה. 9. סיבה להתפטרות התובעת. זכאות לפיצויי פיטורים: התובעת טענה כי היא התפטרה מעבודתה עקב הפרות בזכויותיה, אי קבלת שכר מינימום והעדר תשלום של דמי חגים והבראה. נאמר בכתב התביעה כי כל פניותיה של התובעת לא הואילו, עד שנאלצה לסיים את עבודתה. התובעת טוענת כי היא זכאית לפיצויי פיטורים לפי סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963 (להלן: "חוק פיצויי פיטורים") אשר קובע: "(א) התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לעניין חוק זה כפיטורים". מאידך, הצהירה הנתבעת כי היא הייתה בחופש מספר ימים, עקב חתונת אחיה. התובעת התקשרה אל הנתבעת וביקשה ממנה יומיים חופש, בשל בעיות אישיות. הנתבעת נתנה לה אישור, בהתחשב ביחסים ביניהן, שהיו טובים ואף קרובים. התובעת לא חזרה מחופשתה ובתחילת חודש 6.02, כאשר ביקרה הנתבעת בועדה לתכנון ובנייה במעונה, גילתה להפתעתה כי התובעת עובדת שם. מספר ימים לאחר מכן, ביקרה התובעת במשרדה של הנתבעת, התנצלה על הפסקת העבודה מבלי לתת הודעה על כך, והנתבעת, על מנת לעזור לה, לגרסתה, נתנה לה מכתב המלצה - ת/5. הלכה פסוקה היא כי כאשר מדובר בנסיבות שבידי המעביד לשנותן, על העובד להעמיד את המעביד על כוונתו ולתת לו הזדמנות לשנות את הנסיבות, בטרם יתפטר מעבודתו (ראה דב"ע מח/ 174-3 ; מט/60-3, טלסיס בע"מ - רוגל, פד"ע כ', 421, דב"ע תשן/10-3 בהן נ' הלר בע"מ, פד"ע כא 238). לגבי ה"הפרות" הנטענות, בהתאם לקביעות לעיל, הוכח כי הנתבעת לא שילמה לתובעת דמי הבראה כדין. באשר לדרישה להפרשים משכר המינימום, לא רק שלא הוכחה, אלא מדובר בדרישה בגין תקופת העבר, כאשר בעת הפסקת העבודה אפילו התובעת לא טוענת כי לא קיבלה שכר מינימום כדין. התובעת לא רק שלא הוכיחה כי ביקשה לשלם לה את זכויותיה ולא התריעה לגבי כוונתה להתפטר. אם המצב לא יתוקן, אלא גם במכתב הפסקת העבודה, ששוגר לראשונה ביום 27.5.02, לאחר שהתובעת הפסיקה לעבוד בפועל ושהתקבל על ידי הנתבעת רק לאחר שנשלחה שנית, ב- 1.7.02, לא מופיעה כל סיבה להפסקת העבודה ורק נאמר כי היא מפסיקה לעבוד החל מיום 9.6.02 (למרות שסיימה לעבוד בפועל ב- 24.5.02, תאריך שבו נכתב המכתב). אנו מאמינים בנקודה זו לגרסת הנתבעת, על פיה התובעת ביקשה לאשר לה חופש, מסיבות אישיות, לא חזרה לעבודה ולא הודיעה על כך, ורק לאחר מכן הודיעה על התפטרותה, אשר נבעה מקבלתה לעבודה בועדה לתכנון ובנייה במעונה ולא מנסיבות העבודה אצל הנתבעת. התובעת לא התפטרה בנסיבות המזכות בפיצויי פיטורים בהתאם לחוק פיצויי פיטורים ודין תביעה זו, וכן, התביעה להודעה מוקדמת להידחות. 10. טענות קיזוז של הנתבעת: הנתבעת טענה כי התובעת ניצלה ימי חופשה ביתר, ואלה יש לקזז מכל סכום אשר יגיע לתובעת. כמו כן, ביקשה הנתבעת לקזז פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת על התפטרות התובעת. התשלום בגין דמי חופשה עולה מתלושי השכר ומריכוז הנתונים (טפסי 106). נתבסס בעיקר על ריכוזי הנתונים, שמשקפים את הנתונים שבתלושי השכר, מאחר והתלושים לא הוגשו בצורה מסודרת, וחלקם הוגשו בצילומים לא קריאים. התובעת קיבלה סה"כ 46 ימי חופש בתשלום במהלך תקופת העבודה (25 בשנת 1999, יומיים ב- 2000, 15 ימים ב-2001 ו-4 ימים בשנת 2002). בהתאם לתקופת העבודה של התובעת, לפי הוראות חוק חופשה שנתית, התשי"א- 1951, הייתה זכאית התובעת ל- 41 ימי חופשה. על כן, קיבלה התובעת 5 ימים ביתר שניתן לקזז מהסכומים המגיעים לה מהנתבעת. ערך של יום העבודה בסוף תקופת העבודה של התובעת היה 140.48 ₪. לכן, הסכום שניתן לקזז הוא בסך 702.40 ₪. כפי שנקבע לעיל, התובעת התפטרה מהעבודה מבלי שנתנה הודעה מוקדמת כדין. ההודעה על סיום העבודה נשלחה לנתבעת לאחר שהתובעת הפסיקה את עבודתה בפועל, על מנת להתחיל לעבוד המקום עבודתה החדש. בהתאם לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001, סעיפים 4(4) ו- 5, חייב העובד בשכר המתפטר, בשנת העבודה הרביעית, להודעה מוקדמת של חודש ימים. עובד שחדל לעבוד ולא נתן למעבידו הודעה מוקדמת להתפטרות ישלם למעבידו פיצוי בסכום השווה לשכרו הרגיל בעד התקופה שלגביה לא ניתנה ההודעה המוקדמת (ס' 7). לכן, רשאית הנתבעת לקזז מהסכומים המגיעים לתובעת, סך של 3,090.96 ₪ (משכורת אחרונה של התובעת, בגין חודש 4.02). הסכום שהנתבעת זכאית לקזז הוא סה"כ 3,793.36 ₪. סכום זה עולה על המגיע לתובעת בגין דמי הבראה, בסך 3,420 ₪. 11. לסיכום: לאור האמור אנו דוחים את תביעתה של התובעת, על כל סעיפיה. על התובעת לשלם לנתבעות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק (יש לציין כי הנתבעת היתה מיוצגת על ידי עו"ד רק בשלב של הגשת סיכומים). 12. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לביה"ד הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו. ניתן והודע היום ב' בכסלו, תשס"ה (15 בנובמבר 2004) בהעדר הצדדים. עידית איצקוביץ-שופטת סאלח סאלחה אילן גבריאלי נציג ציבור (עובדים) נציג ציבור (מעבידים) קיזוזמשכורתדמי חופשה שנתית