בתיק זה התעוררה שאלה של מעשה בית דין היות שהתביעה התבררה בהליך קודם שהיה בבית המשפט המחוזי ואף הוגש ערעור לבית המשפט העליון הנכבד. פסק הדין של בית המשפט העליון סיים את הדיון במחלוקת בכך שהערעור נמחק ללא צו להוצאות ביום 13.10.99 ובכך הסתיים הענין.   מחיקת הערעור הביאה לכך שפסק הדין שניתן ביום 3.12.99 ע"י כב' השופטת גרסטל, הפך פסק דין סופי וחלוט. פסק הדין קבע כי התביעה נדחית. לאחר מתן פסק הדין, ולאחר שהוגש הערעור לבית המשפט העליון הנכבד, הוגשה בקשה בכתב לצירוף ראיות נוספות שכללו תצהיר הבא להוכיח כי מר ג'רבי, אשר היה התובע מס' 16, קיבל בסופו של דבר מגרש מגורים והדבר יוצר הפליה שלא כדין לרעת המערערים אשר ביקשו הגשת הראיה הנוספת הנ"ל. עוד הוגש לבית המשפט העליון הסדר החוב של האגודה עם נושיה מיום 25.12.97 אשר אושר בפסק משקם מיום 31.12.97. נושאים אלה הוצגו בפני כב' בית המשפט העליון אך כאמור לאחר מכן נמחק הערעור ללא צו להוצאות. לאחר דברים אלה הוגשה התביעה בתיק שבפני. התובעים הם בנים של חברים באגודה השיתופית הנתבעת "זיתן" - מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ". התובעים 4 - 6 חברים באגודה הנ"ל. לאגודה מקרקעין המנוהלים על ידי מינהל מקרקעי ישראל, לפי הסכם שכירות תלת שנתי המתחדש מעת לעת. בינואר 1990 פורסמה הוראה בממ"י מס' 10 שאיפשרה הרחבת ישובים חקלאיים. האגודה החליטה כי מספר משפחות יהיו מנועות מלהמליץ על ילדיהם כמועמדים לקבלת זכות במגרש בהרחבה, מפני שבעבר קיבלו בנים אחרים של אותן משפחות זכויות במגרשים גדולים יותר. בשנת 1993 קיבלה מועצת מקרקעי ישראל החלטה 612, שאישררה הוראה מס' 10 הנ"ל. התובעים ועוד מעוניינים פנו לבית משפט מחוזי בת"א וביקשו פס"ד הצהרתי לגבי זכאותם למגרשי מגורים בהרחבה תוך ביטול החלטת האגודה משנת 90. ביוני 96 בוטלה אומנם החלטת האגודה וניתנו הוראות לקבל מחדש החלטה לגבי זכאות למגרשים בישוב זיתן אולם, באוק' 96 החליטה האגודה לאמץ את אותה החלטה קודמת משנת 90. לכן התובעים חזרו ופנו לבית המשפט המחוזי וביקשו סעד אופרטיבי. האגודה טענה כי המגרשים עומדים לשמש לסילוק חובות האגודה. בית המשפט קיבל טענה זו, וקבע בפסק דינו בפברואר 99 כי התובעים זכאים להשתתף בהרחבת הישוב זיתן אך כדי להשתתף עליהם לרכוש את המגרש בכסף מלא.   בשלב זה הוגש ערעור מטעם התובעים הנוכחיים בלבד לבית המשפט העליון הנכבד בע"א 1913/99 הוא הערעור אשר נמחק כאמור לעיל בהסכמה.   במסגרת ניהול הערעור הגישו התובעים כאמור לעיל, בקשה להגשת ראיות נוספות. כגון: ראיה לגבי כך שבנו של אחד מחברי האגודה, מר שמעון ג'רבי, קיבל מגרש בהרחבה מס' 249, למרות שבן אחר שלו קיבל בעבר זכות במגרש גדול יותר (המכונה "בית מקצועי"). האגודה הגישה שבוע לפני הדיון את הסדר החוב עם נושיה שלא הוצג בבית המשפט המחוזי ובו אין כל קשר בין החוב ובין המגרשים הספציפיים נשוא התובענה. ראיות אלה לפי הטענה מקעקעות ומפריכות את המצג המרכזי של הנתבעת בפני כב' השופטת גרסטל, לפיו המגרשים הספציפיים היו נחוצים לסילוק חובות האגודה. נטען כי לא ניתן היה לגלות עובדות אלה גם בשקידה סבירה.   לאחר דברים אלה התקיים הדיון לפני בית המשפט העליון הנכבד ביום 3.10.99. נטען כי לאור הראיות החדשות הועלתה הצעה מפי בית המשפט הנכבד, כי הנושא ישוב וידון בבית המשפט המחוזי ולכן נדחה הערעור ללא צו להוצאות בהסכמת הנתבע תוך שמירת זכות התובעים לפנות לבית המשפט המחוזי ביחס לנפקות הראיות החדשות ועל רקע זה הוגשה התביעה החדשה. התובעים טענו כי הדברים הללו נרשמו בפרוטוקול בית המשפט אולם פרוטוקול זה אבד ולא נמצא ואילו הנתבעת מכחישה כי היה הסכם דיוני כזה. התובעים טוענים כי קיבלו אישור מבית המשפט העליון על כך שמערכת המחשב קרסה ולכן לא ניתן היה לשחזר את הפרוטוקול.   ביום 6.11.00 החליטה כב' השופטת צ'רניאק, כי הבקשה לסילוק התובענה על הסף שהגישה הנתבעת תמחק והטענות בדבר דחיה על הסף עקב מעשה בית דין, ידונו בתיק העיקרי. התובעים הסכימו להפקיד ערובה בסך של 75 אלף ₪ להוצאות הנתבעת. התובעים ביקשו לאחר מכן לתקן את כתב התביעה ולהוסיף טענות בענין ראיות חדשות ובקשתם אושרה. ב"כ הנתבעת לא התנגד לתיקון כתב התביעה. במסגרת הסיכומים שהוגשו בשאלה האם ניתן לדון בתביעה הנוכחית או שמא המחלוקת הוכרעה כבר ואין מקום לדון בה עוד, כטענתם המקדמית של הנתבעת שהועלתה בעל-פה בשעת הדיון בקדם משפט, נדונו סוגיות שונות כגון תחולת דוקטרינות מעשה בית דין ושינוי מגמות בענייני פרוצדורה.   טענות אלה אינן נראות בעיני מרכז הדיון.   השאלות המתעוררות הן שתיים: ראשית, האם משמש פסק הדין שניתן בבית המשפט העליון הנכבד מחסום סופי לכל בירור נוסף במקרה זה. בדרך כלל פסק דין שניתן בערעור בבית המשפט העליון, מסיים סופית את המחלוקת אלא אם כן ניתן לפנות בהליך נוסף המוכר על פי החוק, כגון בקשה לדיון נוסף או בג"צ. מובן שלא ניתן לחזור ולתבוע שוב את אותה תביעה אשר הוכרעה על ידי בית המשפט העליון הנכבד בפסק דינו. לפיכך, בדרך כלל, ישמש פסק דין מחסום סופי בפני כל התדיינות נוספת אולם, אם הוסכם כי ניתן יהיה לחזור ולדון בנושא מסויים, הרי שפסק הדין עצמו מאפשר את המשך ההתדיינות.   שנית, כאשר מתגלות עובדות חדשות ניתן לחזור ולדון בנושא. לאחרונה נפסק בע"א 4682/92, עזבון המנוח שעיה ז"ל נגד בית טלטש בע"מ (טרם פורסם) כי ניתן לעתור לביטולו של פסק דין סופי בענין אזרחי על יסוד הקביעה כי פסק הדין הושג במירמה אך גם על יסוד גילוי ראיות חדשות. תביעה כזו יש להגיש לערכאה הראשונה והיא תהיה מבוססת על ראיות חדשות שאיש מן הצדדים לסכסוך לא יכול היה אף בשקידה סבירה להשיגן במהלך הבירור (זאת כאמור שם בסעיף 7 לפסק הדין).   התובעים טוענים כי נמצאו ראיות חדשות רק בסמוך לסיום הליכי הערעור. הם הניחו בקשות בענין זה על שולחן כב' בית המשפט העליון. על רקע זה אין זה מתקבל על הדעת לטענתם, כי ללא כל דיון בנושא וללא כל החלטה שהיא היו מסכימים לפתע לחזור בהם מטענותיהם ולוותר על הערעור וההסבר הסביר יותר לכאורה ועל פני הדברים, הוא שאומנם הוסכם כטענתם, כי הנושא ישוב ויידון בערכאה הדיונית.   אילו היו מתגלות הראיות החדשות, שבוע אחרי הדיון בבית המשפט העליון, לא היה מי שחולק על כך שלפי ההלכה החדשה הנ"ל, היו זכאים התובעים לתבוע ביטול פסק הדין הקודם ולדרוש הכרעה חדשה לפי הראיות החדשות שהתגלו וזאת בתנאי שהיו משכנעים כי לא היה ניתן לגלות ראיות אלה בשקידה סבירה.   הראיות התגלו בסמוך מאוד לדיון בפני בית המשפט העליון, ולפיכך, היה צורך לדון ולהכריע בראיות אלה והיות שפס"ד הקצר שניתן בהסכמה אינו עוסק בכך, יש במהלך עניינים זה תמיכה בטענה כי אומנם הוסכם שהנושא ידון מחדש בבית המשפט המחוזי, כך לפי עמדת התובעים. השאלה היא מדוע הדבר אינו נזכר בפסק הדין בערעור, ותשובה אפשרית היא כי הדבר היה כלול בפרוטוקול שאבד ונושא זה הוא נושא עובדתי אשר התובעים יוכלו להוכיח בשעת המשפט. בסיכומי הנתבעת, מסתמכת הנתבעת על הפרוטוקול של בית המשפט. ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו כי הדיון היה קצר וכי לא הושגה כל הסכמה לחזור ולדון בנושא זה ואם היתה עולה הצעה כזו היה מתנגד לה בתוקף. עוד נטען כי גם התובעים בסיכומיהם, בסעיף 15, מודים כי בית המשפט העליון המליץ שהערעור ידחה. הנתבעת הפנתה להחלטות שניתנו ע"י כב' השופט זפט, אשר כתב בבש"א 59137/99 במסגרת בקשה לצו מניעה, כי הטענה כי בית המשפט העליון דחה את ערעורם של המבקשים תוך שמירת זכות המבקשים לפנות לבית המשפט המחוזי וכי חברי המותב הותירו למבקשים פתח לשוב לבית המשפט המחוזי ולגולל בפניו את הראיות החדשות, אינה נתמכת בפרוטוקול ובפס"ד של בית המשפט העליון וחזקה על בית המשפט העליון הנכבד כי אילו החליט להותיר למבקשים זכות כלשהי, היה הדבר מוצא את ביטויו בפרוטוקול ובפסק הדין. למבקשים היה יומם בבית המשפט ומשנדחתה תובענתם הוכרע הסכסוך בינם ובין המושב.   כב' השופט זפט דן גם בבקשה חוזרת בבש"א 12880/01. לאחר שהתובעים התכתבו עם מזכירות בית המשפט העליון בענין פרוטוקול שאבד לטענתם הם הגישו בקשה חוזרת לצו מניעה זמני וצירפו את ההתכתבות החדשה עם מזכירות בית המשפט העליון. בבקשה זו ניתנה החלטה לפיה גם בקשה זו נדחית, זאת מאחר ומכתבו של עוזרו המשפטי של כב' הנשיא מעיד כי אין אפשרות לשחזר את הפורוטוקול אך המכתב אינו תומך בגירסת המבקשים כי ניתנה להם זכות לחזור לבית המשפט המחוזי ולהציג את ראיותיהם. המכתב רק תומך בטענתם כי אכן אין בידם להשיג את פרוטוקול הדיון. מתן פסק הדין 10 ימים לאחר הדיון, כפי שאומנם היה, אינו משמש ראיה לכך.   עלי להכריע כעת בין הגירסאות השונות בנושא זה ולבחון האם ניתן להתיר לתובעים לנסות להוכיח דבר קיומו של פרוטוקול שאבד המקנה להם זכות והאם יש בראיות החדשות כדי לשמש, על פי ההלכה שציינתי לעיל, עילה למשפט חדש.   הראיות החדשות אינן יסוד לתביעה הנוכחית. תביעה זו לא הוגשה על פי ההנחיות של אותה הלכה חדשה של עזבון שעיה הנ"ל. התביעה מבוססת על הטענה היחידה כי בית המשפט העליון הורה להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי. אילו היתה הטענה מבוססת על הראיות החדשות היא היתה נדחית מפני שראיות אלה היו קיימות לפני מתן פסק הדין שניתן על ידי כב' בית המשפט העליון, גם אם נתגלו ברגע האחרון.   מכאן שנותרת לדיון השאלה האם יש רשות לנסות לשכנע כי היתה הסכמה שבית המשפט אישר. כידוע הכלל הוא כי הפרוטוקול הוא המשקף נאמנה את אשר התרחש בדיון ואין בלתו. הטוען אחרת חייב לפנות לבית המשפט בבקשה לתיקון פרוטוקול.   בע"א 553/83 מרגלית חבצלת נ' בית בשד' רוטשילד 60 בע"מ, נפסק בסעיף 9 לפסק הדין כי דברים המושמעים בחלל אולם הדיונים בעת הדיון, שלא נרשמו בפרוטוקול, נשארים בחללו של האולם, ואינם הופכים לחומר ראיה ואין להם כל השפעה על מימצאי בית המשפט ושיקוליו. לפי הטענה התובעים לא פנו לבית המשפט העליון בבקשה לתיקון פרוטוקול אלא התכתבו עם מזכירות בית המשפט ולא פעלו על פי תקנה 175 לתקנות סד"א. לפיכך אין בידם להציע כיום החלטה של בית המשפט העליון מפי חברי המותב הנכבדים, אשר אילו היו נדרשים לדון בבקשה לתיקון פרוטוקול שהיתה מוגשת בסמוך למועד הדיון כנדרש, היו יכולים להחליט בבקשה ובדרך זו להכריע במחלוקת.   הדרך הדיונית המוצעת כיום על ידי התובעים לתקן את הפרוטוקול, בדרך העוקפת את תקנה 175, נראית בעיני בלתי אפשרית ואף דרך הפותחת פתח מסוכן אשר שומטת את הקרקע מתחת לכל דיון משפטי. האומנם מותר לקבוע בדיון שיערך בערכאה אחרת, 3 שנים לאחר דיון משפטי, כי הפרוטוקול הנכון שונה מזה שנרשם, וזאת על סמך אמון שינתן בעדים שיעידו על כך?   כאן המקום לצטט את תקנה 175 לתקנות סדר הדין האזרחי. התקנה קובעת: "בית המשפט רשאי, לפי בקשת בעל דין, ולאחר שנתן הזדמנות לבעלי הדין האחרים להשמיע דבריהם, לתקן רישום בפרוטוקול, בכל עת, גם לאחר מתן פסק דין..."   השאלה המשפטית היא האם דרך זו היא דרך ייחודית או שניתן לעקוף אותה על ידי ניהול הוכחות בשאלת תיקון הפרוטוקול. האומנם יוכל בעל דין להגיש תביעה חדשה המבוססת על טענתו כי הפרוטוקול שגוי? התובעים טוענים כי יש להבחין בין עתירה לתיקון פרוטוקול בדרך של תביעה ושמיעת הוכחות בנושא זה, ובין תביעה המבוססת על הטענה כי הפרוטוקול אבד.   במקרה זה אין מדובר על שחזור שכן התיק כולו לא אבד. חסר חלק מהפרוטוקול, לפי הטענה, ולכן יש לסווג מקרה זה כמקרה של תיקון הפרוטוקול בדרך של השלמה. המקרה נופל לגדר תקנה 175 הנ"ל, והמדיניות המשפטית הנכונה צריכה שלא לאשר הליכים העוקפים את תקנה 175 היות שהדבר עלול לפתוח פתח מסוכן לערעור סופיות כל המשפטים המתנהלים בבתי המשפט ומתן אפשרות לשוב ולדון על סמך טענת בעל דין כי הוחלטו דברים לטובתו שלא נרשמו בפרוטוקול.   חובתו של בעל דין או עו"ד המייצגו, לבדוק היטב את פרוטוקול הדיון מיד עם קבלתו. בכל מקרה של טעות או השמטה, עליו לפנות מיד לבית המשפט ולדרוש תיקון, כל זמן שהדברים טריים בזכרונם של השופטים.   במקרה הנוכחי, אין גם יסוד לקבל שיתכן שהפרוטוקול שאבד כלל אומנם את אותה הסכמה נטענת. זאת מאחר ובפסק הדין נרשם "כמוסכם על בעלי הדין, נמחק הערעור ללא צו להוצאות".   נוסח זה אינו ניתן לישוב בשום פנים עם קיומה של הסכמה המקובלת על בית המשפט אשר גם הושגה כביכול לפי הצעת בית המשפט הנכבד, כי הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי. אילו כך היה הדבר, ניתן להניח כי בית המשפט הנכבד היה מזכיר דבר זה בדרך כלשהי, כגון שהיה מציין את הרשות לחזור לבית המשפט המחוזי, או שהיה קובע כי המחיקה היא כפוף להסכם שבין הצדדים. הנוסח הלקוני, החד משמעי של פסק הדין, אינו מאפשר קבלת גירסה כזו, והתובעים מנועים מלהוכיח כל הוכחה נוספת היות ודרך דיונית כזו אינו מוכרת או מותרת ואין זה ראוי לאשר אותה או להרשות אותה.   הדרך הדיונית שהיה עליהם לפעול לפיה, היא פניה לפי תקנה 175 הנ"ל. אכן הוסכם בקדמי משפט קודמים כי נושא זה יידון בשעת הדיון בתיק העיקרי אולם הנתבעים שבו והעלו אותו במסגרת ישיבת קדם משפט נוספת, ובענין כזה אין סופיות. בין שמקבלים את טענת ב"כ הנתבעת כי החלטה זו שניתנה ע"י כב' הרשמת, בבש"א 60742/99 נבעה מהעומס הרב שהיה אז בבית המשפט שלא איפשר דיון ענייני בבקשה, ובין שלא כך היה, החלטות דיוניות מעין אלה הן החלטות שאין בהן סופיות והן ניתנות לשינוי לפי טענות המתעוררות מעת לעת.   קדם המשפט עדיין לא הסתיים שכן לא החלה שמיעת הראיות בתיק זה.   לפיכך, לא היתה מניעה לשוב ולדון בנושא זה, והצדדים טענו בפני וגם הגישו סיכומים מפורטים בכתב, וצירפו מסמכים רבים. בהתאם אני מחליט כי יש הצדקה מלאה להכריע בנושא כבר כעת כדי למנוע קיומו של משפט מיותר שכבר הוכרע בעבר.   סוף דבר, אין הצדקה לקיומו של משפט זה אשר כבר הוכרע ע"י שתי ערכאות נכבדות. הראיות הנוספות נתגלו לפני שניתן פסק הדין הסופי. פסק הדין הסופי אינו מציין כל רשות לחזור ולדון בנושא. הטענה כי נפלה טעות בפרוטוקול או כי חסר בו חלק, דינה להידחות היות שלא הוגשה בקשה לפי תקנה 175 ולכן גם לא ניתנה החלטה בנושא זה.   בהתאם אני מחליט על דחיית התובענה על הסף מחמת מעשה בית דין מאחר והנושא כבר הוכרע ואני מחייב את התובעים יחד ולחוד לשלם לנתבעת הוצאות משפט זה בסך 30 אלף ₪ בצירוף מע"מ. סכום זה ניתן לגביה מתוך הערבות שהופקדה והיתרה תוחזר לב"כ התובעים.     המזכירות תשלח העתק פסק דין זה בדואר לצדדים.   ניתן היום כ' באייר, תשס"ג (22 במאי 2003) בהעדר הצדדים.       ד"ר עדי אזר, שופטרשם בימ"ש מחוזי תל-אביב תקסד"א 1984 (הישנות)