1.    מושא תביעה זו הוא שיק בסכום של 64,000 ₪ אשר נמשך על ידי יקבי יסמין בע"מ - היא הנתבעת בשמה הקודם - לטובת חברה בשם תלביד בע"מ. החברה הנפרעת חתמה חתימת היסב על גב השיק; לאחריה חתמה כמסיבה א.א. בידוד המרכז בע"מ, והבנק התובע ניכה את השיק בעסקת ניכיון שעשה עם האחרונה.   השיק נמסר לנפרעת כשיק דחוי ב- 10.8.00 - הוא המועד בו נעשה הסכם לביצוע העבודה של בידוד מיכלים ליין עבור הנתבעת. במועד החתימה על הסכם לביצוע עבודה של בידוד מיכלים ליין - 10.8.2000. זמן פרעונו של השיק חל ב-15.11.2000, ועסקת הניכיון נעשתה ב-23.8.2000.   השיק נושא את הכיתוב "למוטב בלבד", והוא חתום ע"י הנתבעת באמצעות שני מורשי חתימה בצירוף חותמת שמה: יקבי יסמין בע"מ. על הכיתוב "למוטב בלבד" משורטט קו מחיקה, ולצדו מוטבעת חותמת שמה של הנתבעת באנגלית: YASMIN WINERY Ltd. בצירוף חתימת ידו של מורשה חתימה אחד.   מפני השיק עולה אפוא, שהתיקון בשיק לא נעשה בעת שהוא נחתם ע"י הנתבעת לצורך הוצאתו. 2.    ואכן, כפי שהתברר, יומיים לאחר שהשיק נמסר לנפרעת, פנה מנהלה לאחד ממנהלי הנתבעת, שלומי בן ארי, (להלן: "בן ארי") ובקשו לשחרר את השיק מהמגבלה שהוטבעה בו באמצעות ה- "למוטב בלבד", בתואנה, כך לדברי בן ארי, שעליו להראות את השיק לבנק על מנת לקבל אשראי, אך שלא על מנת לעשות בו שימוש טרם זמנו.   הלה מצדו הסכים לכך, אך הבהיר למנהל הנפרעת שהביטול טעון את אישורם וחתימת ידם של שני מנהלים בנתבעת, וכי עליו לפנות אל מנהל נוסף בנתבעת על מנת שיוסיף את חתימת ידו. בן ארי מתח קו מחיקה על הכיתוב "למוטב בלבד"; הטביע לצד הכיתוב את חותמת הנתבעת שנמצאה באותה עת תחת ידו (השניים נפגשו מחוץ למשרדי הנתבעת); צרף את חתימת ידו, ושלח את מנהל הנפרעת לקבל את אישורו וחתימתו של מנהל אחר בנתבעת. בן ארי לא היה מודאג לדבריו כי ידע "שהחתימה שלי זה שום דבר שהבנק לא יכבד את זה". (פרוטוקול מיום 6.7.2003 עמ' 5).   מנהל הנפרעת, במקום לפנות למנהל נוסף בנתבעת כפי שהורה לו בן ארי; מסר את השיק לבנק התובע לניכיון, לאחר שדאג להסבתו ע"י תלביד בע"מ, ועל ידי א.א. בידוד בע"מ, שאף היא נזכרת בהסכם שנעשה עם הנתבעת בביום 10.8.00. האחרונה תכונה להלן: "החברה".   למרות שכבר בשלב מוקדם למדי התברר לדברי בן ארי, שהנפרעת אינה עומדת בתנאי ההסכם עמה וכי התמורה לשיק נכשלה כשלון חרוץ, היא הורתה לבנקאי שלה שלא לפרוע את השיק, רק ב- 20.9.00. הודעה בכתב מאת הנתבעת למנהל הנפרעת על דבר ביטול ההסכם לביצוע העבודה של בידוד מיכלי היין, נושאת את התאריך 5.9.00.   יצויין כי הן מושכת השיק - הנתבעת כאן - והן החברה, היו בזמנים הרלבנטיים לתביעה זו לקוחות של הבנק התובע, אך ניהלו את חשבונותיהן בסניפים שונים, כך שהשיק מושא התביעה משוך על חשבון הנתבעת בסניף אחד, ועסקת הניכיון שעשתה החברה, בוצעה בסניף אחר של הבנק התובע. 3.    זהו בקצרה סיפור המעשה, ואין ספק שעולה ממנו כי הנתבעת התרשלה בכל מהלכיה בקשר לשיק נשוא התביעה כאן.   אף על פי כן אני סבורה שעומדת לה הגנה טובה כנגד התביעה על פי השיק.   ביטול הכיתוב "למוטב בלבד", כפי שהוכח ומשתקף מהשיק - לא הושלם. בנסיבות אלה השיק נותר בלתי עביר כשהיה, מכח הוראת סעיף 7(א) לפקודת השטרות, והבנק מנוע מלטעון את ההיפך. במילים אחרות: לא רק שהבנק אשר טוען למעמד של אוחז כשורה בשיק, אינו בגדר אוחז כשורה בו - הבנק גם לא רכש מעמד של אוחז בשיק נשוא התביעה.   כידוע, הכיתוב "למוטב בלבד", התפרש בפסיקה כשולל את הסחרות של השטר על שתי תכונותיה: עבירות וטהירות. (ע"א 1560/90 משה ציטיאט נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד מח(4),498).   הנתבעת הוכיחה כי על פי החלטה בכתב של בעלי המניות בחברה אשר הייתה בתוקף בתקופה הרלבנטית, את הנתבעת חייבו חתימותיהם של שני מורשי חתימה ביחד, בצרוף חותמת החברה, כשכל מורשה חתימה מייצג קבוצה אחרת של בעלי מניות.   הבנק התובע, לא טען כי זכויות החתימה בחשבון הנתבעת שעליו משוך השיק, ואשר נוהל אצלו, היו מוסדרות באופן שונה.   בן ארי לא יכול היה אפוא באמצעות חתימתו בלבד "לכפות" על הנתבעת את שינוי מעמדו של השיק, משיק שאינו סחיר לשיק סחיר.   שאלה הם פני הדברים, גלוי מחזותו של השיק בשל האופן בו חתמה הנתבעת כמושכת השיק. למצער, כל הנוטל את השיק הזה חייב לחשוד בכך, על אחת כמה וכמה כך אם הוא בנק אשר עומד לעשות בשיק עסקת ניכיון.   אופן החתימה של הנתבעת כמושכת השיק, הוא "הודעה שלה ברבים" ביחס לצורת החתימה אשר מחייבת אותה, ומי שנוטל את השיק לא יכול שלא להבחין בכך שהחתימה המתיימרת לבטל את הכיתוב אשר מודיע כי השיק אינו סחיר, אינה שלימה משום שלחותמת החברה צורפה חתימת יד אחת בלבד.   אי אפשר לטעות בכך שהחתימה לצד הכיתוב "למוטב בלבד" לא נעשתה בעת שהשיק נחתם לצורך הוצאתו, וכי מדובר בחתימה שלא הושלמה, ולו בזכות השוני בין שתי החותמות שבהן נעשה שימוש: האחת בעברית והשניה באנגלית - שוני אשר צד מיד את העין; מאלץ את נוטל השיק להתבונן בשתי החתימות, ולהשוות ביניהן. החתימה הבודדת של בן ארי ממוקמת אגב, בצדה השמאלי של החותמת, וזהו גם מיקום החתימה שלו על חותמת החברה כמושכת השיק, אלא שצדה הימני של החותמת שלצד "התיקון", נותר פנוי.   פקודת השטרות מכבירה בדרישות פורמליות-צורניות ביחס למסמכים הסחירים שבהם היא עוסקת, ומתאפיינת בדרישות אלה. הדרישות הללו מכוונות להשגת מטרה מרכזית של הפקודה - סחרות המסמכים עליהם היא חלה.   הכיתוב "למוטב בלבד" אשר מוטבע על שיק הוא על כן פרט חשוב ומשמעותי. הכיתוב הזה מזהיר את כל מי שנוטל את השיק כי המושך אינו מוכן לקבל על עצמו את הסיכון הכרוך בסחרותו; הופך מסמך שמטבעו הוא מסמך סחיר, למסמך שאינו כזה, ו"מוריד" את השיק ממעלת מסמך שהוא כמעט הילך חוקי, לדרגה של אמצעי לביצוע תשלום בין צדדים קרובים לשטר בלבד.   שינוי במעמדו של השיק מבלתי סחיר (במובן המלא של עבירות וטהירות) לשטר סחיר, עולה בעצם כדי הוצאת שיק חדש בעל אופי שונה, ואם חזות השטר מעידה על כך שהשינוי הזה לא הושלם, או שחזות השטר אינה מעידה בברור על כך שאומד דעתו של מושך השיק ביחס לסחרות השיק - אכן השתנה, כי אז מי שנטל את השיק מהנפרע, על מנת לרכוש בו קניין, נטל אותו על סיכונו. 4.    אכן, הפסיקה הכירה בכשרותו של תיקון התאריך בשיק, כשלצד התיקון חתם מנהל החברה מושכת השיק בראשי תיבות של שמו וללא חותמת החברה, אך זאת בהסתמך על נוהג ש"קנה לו שביתה בבנקאות ובחיי המסחר, עד שאין בתיקון כזה המופיע על פני השיק כדי לפגום בתקינותו", וכן כשהיה ברור כי מי שחתם בראשי תיבות לצד התאריך המתוקן, היה זה שחתם בשמה של החברה כמושכת השיק, והיה מורשה לחייבה בחתימתו הוא כאמור. (ע"א 217/87 מרכז פרץ לרשתות (1971) נ' בנק צפון אמריקה, פ"ד מג(4) 613).   בענייננו, לא מדובר בתיקון תאריך השיק, אלא בתיקון פרט בשיק אשר אמור להכשיר את עצם אחיזתו של הבנק התובע בשיק, ולחייב את הנתבעת בגין השיק גם כלפי כל אוחז שאינו הנפרע זאת, כאשר מחתימת הנתבעת על השיק גלוי שהחותם האחד על ביטול הכיתוב "למוטב בלבד", אינו יכול להיות מוחזק כמי שמורשה, הוא לבדו להחיב את הנתבעת על פי השיק.   מטעם זה גם ע"א 692/66 אברהם אלפרט נ. ש. לרון ואח', פ"ד כא (1), 277, שאליו הופניתי על ידי ב"כ התובע, אינו מועיל לו. חזות השיק נשוא המחלוקת שם, לא העידה עליו כי חתימה אחת או חותמת החברה בלבד, אינה מספקת, מה גם שלא נמצאה כל הוראה בתקנות החברה עושה השטר, אשר "קובעת כיצד ועל ידי מי ומי תתחייב החברה".   ומעבר לכך - פסקי הדין הללו ניתנו לפני שנפסקה ההלכה בעניין ציטיאט. בית המשפט, בפסק דין זה, הכיר בכך שהמגמה הפרשנית אשר הכריעה בדרך כלל לטובת הסחרות, אינה משרתת כראוי את צרכי השעה האמיתיים, וכי מסמכים סחירים ושיק בלתי עביר מתקיימים זה לצד זה תחת "קורת הגג" של פקודת השטרות על דרישותיה הפורמליות שנותרו בעינן.   ש. לרנר אומר בהקשר זה בספרו: " כפי שהסברנו לעיל, קודם לכן היה לגורם הסחרות משקל מכריע בפרשנות שטרות, וכל מקרה של דו-משמעות פורש לטובת הסחרות. פסק הדין בעניין ציטיאט מעניק לראשונה משקל נכבד לכוונת הצדדים, תוך מגמה מוצהרת לקבוע כללי פרשנות אחידים לשטרות ולחוזים" ("דיני שטרות" עמ' 89).   ברור שמההפניה לכוונת הצדדים לא נגזר ויתור על תקינות ושלמות החתימות על שיק, להיפך. בעוד שחתימה שלמה מצביעה על גמירות דעת של הצדדים, חתימה חסרה מציבה סימן שאלה ביחס לכוונתם.   לכן, כשחוסר הבהירות בשל חתימה חסרה, נוגע לשאלה אם שיק שהוצא מלכתחילה הפך לשיק סחיר, היינו, אם מושך השיק גיבש אומד דעת שונה מזה שהיה לו מלכתחילה, אין מקום להכריע לטובת הסחרות דווקא, נהפוך הוא.   חוסר הבהירות שיוצרת במקרה שלפנינו החתימה החסרה, לצד הביטול לכאורה של הגבלת סחרותו של השיק, מצדיק את הנאמנות להגבלה זו, אשר עולה בקנה אחד עם כוונת מושכת השיק בעת הוצאתו. 5.    עוד אציין: העד מטעם הבנק, מר אלי גני, אומר בתצהירו כי הבנק אינו צריך לדעת כמה חתימות דרושות לכל שיק על פי מסמכי ההתאגדות של החברה וכי "לבנק יש קריטריונים ברורים לקבלת שיק של חברה ובמקרה הנ"ל הבנק עמד בקריטריונים" (סעיף 41 לתצהיר).   בין קריטריונים שהבנק עיצב לעצמו, לבין נוהג סוחרים "שקנה שביתה בחיי הבנקאות והמסחר" ואשר מכשיר תיקון בשיק, מהסוג שאנו דנים בו כאן - קיים כמובן מרחק.   בחקירתו אמר העד אלי גני, בשפה רפה, גם דברים ברוח זו, אך לא הובאה כל ראיה לנוהג סוחרים - כפי שהזדמן לי להיווכח מתיקים שבאו לדיון לפני, יש שחסר בחתימה שניה לצד תיקון בשיק מהווה עילה להחזרתו על ידי הבנק - והתובע אינו טוען בסיכומיו לקיומו של נוהג סוחרים כאמור, אלא טוען כי "כל החלטה אחרת תגרום לכך שהבנקים יאלצו להפוך להיות חוקרים ולא בנקאיים, ואין להם לא את היכולת, לא את המיומנות ולא את הרצון לכך, ובודאי זוהי לא מטרת ההתאגדות שלהם".   אכן בנקים אינם אמורים "לחקור ולדרוש בנסתר" כפי שאומר בית המשפט בע"א 842/79, משה נס ואח' נ' נחום גולדה ואח' (פ"ד לו(1) 204), אלא שהמקרה הזה אינו מחייב שום חקירה ודרישה בנסתר.   גם אם מתעלמים מכך שהמידע ביחס לזכויות החתימה בחשבונה של הנתבעת היה נגיש לבנק התובע, שהרי חשבון הנתבעת שעליו משוך השיק נוהל אצלו - די היה במקרה הזה בהתבוננות פשוטה בשיק.   על בדיקת שיקים על פי חזותם, בנקים בכל זאת אמורים להיות אמונים ואף להקפיד, מכוח החובות המוטלות עליהם כלפי לקוחותיהם. כאמור, עיון רגיל בשיק מגלה כי "התיקון" שהוחל בו - לא הושלם וכן, שהוא נעשה באופן שצריך היה להעמיד את הבנק על המשמר, ולו "בזכות" השימוש בחותמת שונה מזו שנעשה בה שימוש לצורך הוצאת השיק.   די לדעתי בטעמים שלעיל כדי לדחות את תביעת הבנק. 6.    ואולם, אפילו לא ראיתי לקבל את טענת הנתבעת כי הבנק לא קנה לעצמו מעמד של אוחז בשיק, היה מקום לדחות את התביעה על פי השיק מטעמים אחרים שהועלו על ידה, ואתייחס אליהם להלן.   השאלה שיכולה הייתה לעמוד על הפרק במקרה כזה היא, אם ניתן לראות את הבנק כמי שאחז בשיק בעד ערך שכן, הבנק בכל מקרה אינו אוחז כשורה בשיק, ולו משום שהשיק אינו יכול להיחשב שלם ותקין על פי מראהו. רשלנותו של נוטל השיק נסלחת כשבוחנים את השאלה אם נטל את השטר בתום לב - כך מורה סעיף 91 לפקודת השטרות, אבל אין מתעלמים ממנה כשהשטר אינו תקין ושלם לפי מראהו, שהוא התנאי הראשון לאחיזה כשורה. אם כי גם יסוד תום הלב הדרוש לצורך האחיזה כשורה אינו מתקיים כאן, כפי שעולה מההמשך.   ולשאלה של מתן ערך - מההתנהלות של חשבון החברה, עולה כי זמן קצר לפני שנעשתה עסקת הניכיון, החברה נקלעה למצוקה שהלכה והחמירה. מינואר 2000 ועד למחצית השניה של חודש יולי, יתרות החובה בחשבון החברה בבנק התובע, נעו באופן קבוע בגבולות שבין כ- 20,000- 50,000 ₪.   לפתע, לקראת סוף המחצית השניה של חודש יולי 2000, יתרת החובה מאמירה לסכום העולה על 130,000 ₪, ומכאן ואילך היא נמצאת בקו עליה, עד שבמחצית חודש אוגוסט אותה שנה, סכום החובה בחשבון מגיע לכ-230,000 ₪ - כל זה, כשמסגרת האשראי המאושרת היא 20,000 ₪ בלבד. לא זו אף זו, בתקופה הזו חוזרים 5 שיקים של לקוחות החברה (לא כולל השיק נשוא תביעה זו), ובמקביל הבנק מחזיר שיקים שהחברה משכה על חשבונה. ב-16 לחודש אוגוסט כבר מופיע חיוב בגין "הודעות מושל"כ".   למרות זאת, מסגרת האשראי של החברה "מוקפצת" ב-16 לחודש אוגוסט מ-20,000 ש"ח לסכום מפתיע של 120,000 ₪ ונשארת כך על כנה עד ל-28.8.00. ממועד זה, 5 ימים בלבד לאחר שנעשתה עסקת הניכיון, הבנק מסרב לכבד את כל השיקים שנמשכו על חשבון החברה. במקביל, מסגרת האשראי מופחתת ל-80,000 ₪, וב-8.9.00 מתבטלת כליל. בין לבין, החשבון הופך מוגבל, וב- 12.9.00 החוב מועבר לטיפול משפטי.   את הגידול המפתיע של מסגרת האשראי, הסביר העד מטעם הבנק בעזרת אמיתות מובנות מאליהן: "ההבדל בין משיכת יתר מאושרת לבין תשלום בחריגה הוא הבדל בשיעור הריבית. כאשר יש מסגרת מאושרת הריבית נמוכה, וכשהיא לא מאושרת היא גבוהה יש לי את הסמכות לתת חריגה". ועל השאלה: "קיבלת בטוחות חדשות?" השיב העד: "לא זוכר".   אני סבורה שלא אטעה אם אומר שהגדלת מסגרת אשראי באופן פתאומי, ובסכום כה מפתיע, רק כדי לחסוך ריביות ללקוח, הוא איננו עניין שבשגרה הבנקאית. זאת ועוד, התשובה האחרונה של העד, במיוחד תמוהה לנוכח האמור בתצהירו: "על פי בקשת החברה הוגדלה מסגרת האשראי ל-120,000 ₪ וזאת לאחר שהוצגו לבנק בטחונות מתאימים מטעם החברה" -סעיף 9 לתצהיר.   על עניין הבטחונות חוזר העד גם בסעיף 14 לתצהיר. מהאמור כאן אף מתקבל הרושם שהגדלת המסגרת היא פרי החלטה מושכלת שהתקבלה בעקבות בקשה בכתב של החברה. "מרגע שהגישה החברה בקשה להעלות את מסגרת האשראי והחברה הציגה ביטחונות מתאימים להעלאת מסגרת האשראי, מחליט הבנק האם להעלות את מסגרת האשראי, וכך החליט גם במקרה דנן".". בחקירה נגדית התברר שאין בעצם שום בקשה בכתב מטעם החברה.   התמונה המצטיירת מהעובדות שהוכחו, כשאליהן מצטרפים הסברים בלתי משכנעים של העד מטעם הבנק, שאף אינם עומדים בהתאמה מלאה לאמור בתצהירו היא, שהמסגרת הוגדלה "בן לילה" בסכום של 100,000 ₪ כדי לצמצם בלית ברירה את חיוביה של החברה בגין ריבית, ובעצם כדי "לגבות", אם לא ממש לחפות, ולו חלקית על החריגה המשמעותית ממסגרת האשראי שעמדה לרשות החברה בזמנים רגילים. השאלה אם הדבר נעשה כנגד בטחונות נותרה עלומה, ולכן או שזכרונו של העד בגד בו משום לא ניתנו בטחונות כנגד הגדלת המסגרת למרות האמור בתצהירו, או שלבנק היו ממילא בטחונות בהיקף שמעורר את השאלה אם מוצדק בנסיבות המקרה לראות את הבנק כמי שנתן את הערך בעד השיק, ולגזור מכך גישה המעדיפה את האינטרסים שלו על פני אלה של הנתבעת.   מכל מקום, סימנים למפולת החלו להראות כחודש לפני שנעשתה עסקת הניכיון; בשבוע שקדם לה הם כבר נראו בברור, ואין זה סביר שהבנק לא זיהה את הסימנים הללו.   זאת ועוד, בניגוד לרושם המתקבל מהאמור בתצהירו של העד אלי גני לפיו, ביום שבו נעשתה העסקה לא הייתה כל חריגה ממסגרת האשראי - היום בו נעשתה העסקה נפתח ביתרת חובה של כ-178,000 ₪, היינו סכום אשר חורג ממסגרת האשראי המוגדלת בכ-58,000 ₪, וגם זה לאחר שהחריגה פחתה בכ-16,000 ₪ בזכות החזרת שיק בסכום זה.   המסקנה המתבקשת היא שלא מתקיים בבנק גם היסוד השני של אחיזה כשורה - הוא יסוד תום הלב. מדובר בשיק דחוי שנמסר לבנק כמעט 3 חודשים לפני מועד פרעונו, כשברור שהחברה נתונה בעת הסיחור (לכאורה) במצוקה קשה, ועתידה מעורפל. על נסיבות כאלה אומר כב' השופט דן ביין:   "מאזן ההסתברויות נוטה לכך, כי חוסר תום הלב של המערער התקיים כבר במועד סיחור ההמחאות לבנק, שכן הבנק עבד עם החברה ונתן לה אשראי. אין להניח שהחברה התמוטטה באופן פתאומי, אלא בודאי מדובר היה בתהליך שלא נעלם מעיני הבנק. עניננו דומה לעובדות ע"א 1925/95... מצב הנזילות של החברה בעת סיחור השטרות לא היה שפיר והחברה חרגה ממסגרת האשראי המוקצה. בנסיבות אלה נפסק שהבנק לא ייחשב כתם לב לצורך אחיזה כשורה, משום שמצב החברה הקבלנית היה בו כדי לעורר חשש שהיא לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה כלפי המושך... " (ע"א (חיפה) 1428/00 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' רמי עייני ואח', (תק-מח 2002 (1), 3014).   אך מעבר לכך. 7.    בתצהירו, הסביר העד אלי גני כי שיטת הניכיון היא אמצעי להעמדת אשראי, ובסעיף 21 לתצהירו נאמר: "ניתן לומר כי באם באיזושהי דרך היתה נדלקת בעיניו של הבנק "נורה אדומה", סביר להניח שהבנק לא היה מאשר את ניכיון השק והעלאת מסגרת אשראי".   ואולם, מסגרת האשראי הועלתה שבוע לפני שנעשתה עסקת הניכיון, ולאחריה, לא רק שלא הוגדלה המסגרת - כעבור מספר ימים היא אף פחתה והבנק החזיר את כל השיקים שהוצגו בחשבון החברה. ואכן, בחקירה נגדית הסביר העד את מטרת העסקה כך: "כשאנחנו עושים נכיון אנחנו מקטינים את החריגה, ומורידים את הריבית שנצברת".   כלומר, העד היה מוכן לפחות לאשר, שזו הייתה היתה מטרת העסקה במקרה הזה. ההטבה הנוספת שאמורה הייתה לצמוח לבנק בעקבותיה היא כמובן הגדלת מערך הבטחונות שבידיו. שהרי כידוע, אם השיק לא נפרע, החוב שהופחת חוזר לגודלו המקורי, אבל בינתיים, הבנק "רוכש" חייב נוסף שנעשה אחראי לחוב אשר מגובה מעתה בשיק - הוא מושך השיק.   אכן, החשבון זוכה בסכום הניכיון, והבנק גם כיבד שיקים שנמשכו על החשבון לאחר מכן, אבל יתרת החובה לא צמחה מחדש כנגד הזיכוי הזה, שלא לדבר על כך שמסגרת האשראי לא היתה כלל קשורה לנכיון, וכאמור מספר ימים לאחר מכן כבר הוחזרו כל השיקים שנמשכו על החשבון.   לכן, כשהעד אלי גני אומר בתצהירו: "לא נראה סביר שהבנק היה לוקח סיכון ומבצע ניכיון על שיק מעין זה" - זוהי העמדת דברים שאינה מתאימה לעובדות המקרה. הבנק לא לקח כאן סיכון. עסקת הנכיון יכלה רק לשפר את מצבו של הבנק. אי לכך, למרות שברגיל עסקת ניכיון נחשבת למתן ערך כנגד השיק, במקרה שלפני קשה להתייחס אליה כך.   בע"א (תל-אביב-יפו) 1652/92, בנק הבניה בע"מ נ' מלכה רפאל (תק-מח 94(4), 1831). אומרת כב' השופטת ר' שטרנברג אליעז: "הדרישה למתן ערך במישור השטרי, חמורה מן הדרישה למתן תמורה במישור החוזי ומחייבת מתן ערך בפועל, דהיינו, "תמורה מבוצעת". כמו כן, נבחן הערך במבחן שווי המשאבים המועברים לעומת שווי המשאבים שהעביר הצד השני, הואיל והדרישה היא ל"ערך ממשי" (ע"א 109/87 חוות מקורה בע"מ נ' חסן ואח' פ"ד מז(5) 1, 22)".   דעת מיעוט זו אושרה על ידי בית המשפט העליון בערעור שהוגש על פסק דינו של הרוב (ע"א 1925/95, מלכה רפאל נ' בנק הבנייה לישראל, תק-על 97 (19, 517). 8.    ספק רב אפוא הוא, אם ניתן לראות בבנק כאוחז בעד ערך בשיק.   בנסיבות אלה, כשאין בעצם כל ראיה ביחס לגובה החוב של החברה לבנק, אם בכלל נותר חוב; כשידוע מפי העד אלי גני כי לבנק היו בטוחות בשווי נכבד; ומאידך ברור שהתמורה בעד השיק נכשלה כשלון מלא, נראה לי שהשאלה אם כשלון התמורה התרחש לפני סיחור השיק או אחריו - שאלה שעל פי הילכת גוייסקי, קמה או נופלת עליה הגנת כשלון תמורה של מושך שיק כנגד אוחז בעד ערך (ע"א 333/61, א. גוייסקי נ. י. מאיר ואח', פד"י ט"ז 595) - לא צריכה להכריע את הכף לטובת האוחז במקרה זה. מה גם שעל הילכת גוייסקי ממילא הוצבו "תמרורי אזהרה" לרוב. (ראה: ע"א 1560/90 הנ"ל (פרשת ציטיאט); רע"א חגאי אפרים ואח' נ' חברת עבודי חיים בע"מ, פ"ד נב 29; ע"א 6909/00, בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' קבוצת אריה יצחקי בע"מ). 9.    מהטעמים שלעיל, הנני מקבלת את הגנת הנתבעת ודוחה את תביעת הבנק. עם זאת, בנסיבות העניין, לאור ההתנהלות הרשלנית של הנתבעת ביחס לשיק, אינני עושה צו להוצאות.   ניתן היום בלשכתי בהעדר הצדדים.  שיקיםמסמכים