מחיקת שם בעל דין - תקנה 24

מונחת בפני תביעה של ד.נ.ר סוכנות לביטוח בע"מ ( להלן- "התובעת" ), כנגד שבתאי ברכה (להלן- "הנתבע 1" ), בר-לב אביבה (להלן- "הנתבעת 2" ) ורוני ליברמן (להלן- "מר ליברמן" ). להלן, בקצירת האומר, עובדות הצריכות לעניין, שאינן שנויות במחלוקת; ביום 15/11/94 נחתם בין התובעת לנתבע 1 הסכם ( נספח ב לת.ע.ר מטעם התובעת, שיקרא להלן- "ההסכם" ), שעניינו הוצאת פוליסות ביטוח חיים עבור העובדים בחברת טכנוטסט טכנולוגיה מתקדמת לרכב 1990 בע"מ (להלן- "חברת טכנוטסט" ) ובחברת קינג סלומון פינדס בע"מ (להלן- "חברת קינג סלומון" ). היות ודובר בקבוצה מאורגנת לביטוח, קיבל הנתבע 1, עבור עובדיו, כלשון ההסכם: "הנחה בגין תפוקה בבטוח חיים". על פי ההסכם: "הנני מצהיר בזה כי קבלתי מכם הנחה בגובה של - 17,000 ₪ + מע"מ בגין הפוליסות הרשומות מטה. הנחה זו מותנית בקיום הפוליסות כשהן תקפות ומשולמות כסדרן לפחות 3 שנים ( שלוש שנים ) .... כבטוחה לאמור לעיל מצ"ב שטר בטחון מס' 2008 החתום על ידי ובערבות הגב' אביבה X ת.ז X וחיובו יהיה על בסיס פרורטה ( חלק יחסי )." הנתבע 1 חתם על ההסכם, שעיגן את הצהרתו המפורשת, כי במועד החתימה קיבל מהתובעת הנחה בגובה של 17,000 ₪ בצירוף מע"מ, בגין רשימת הפוליסות שבהסכם. להבטחת ביצוע ההסכם במלואו, חתם, הנתבע 1, על שטר בטחון בסכום של 20,000 ₪, שמספרו 2008 (להלן- "שטר החוב", ראה נספח ה לת.ע.ר מטעם התובעת ). הנתבעת 2 ומר ליברמן חתמו כערבים לשטר חוב זה. התובעת הציגה את שטר החוב לפירעון, אולם שטר החוב חולל ולא כובד במועדו. ( ראה העתק השטר והודעת הבנק על אי כיבודו - נספח לת.ע.ר מטעם התובעת ). שטר החוב אבד. עיקרי טענות הצדדים טענות התובעת התובעת טוענת כי, היא מצידה שילמה לנתבע את ההנחה המוסכמת. הנתבע 1 לא עמד בתנאי ההסכם לתשלום הפרמיות ולפיכך, בהתאם לזכותה על פי ההסכם ו/או השטר, היא זכאית להחזר סכום ההנחה. השטר המקורי, שהיה בידי התובעת אבד לה, בנסיבות לא ברורות, לאחר חילולו של שטר החוב. בהעדר השטר המקורי, נסמכת תביעת התובעת על ההסכם המקורי שבידיה, על צילום השטר והודעת הבנק על חילולו. ביום 2/6/96, שלח ב"כ התובעת מכתב דרישה (ראה נספח ח לת.ע.ר מטעם התובעת) לנתבעים, לפירעון סכום השטר כדין, אך הנתבעים לא שילמו את חובם, עד למועד הגשת התביעה. הנתבעת 2 ומר ליברמן אחראים אישית כלפי התובעת לפירעון החוב, בהתאם לערבותם בשטר החוב והנתבע 1 אחראי כלפי התובעת מכח חתימתו על ההסכם ו/או כעושה שטר החוב שלא כובד. עילות התביעה הן העילה החוזית והעילה השטרית. טענות הנתבע 1 והנתבעת 2 לטענת הנתבע 1, התנהל משא ומתן לעסקה בינו לבין התובעת, בתיווכו של מר ליברמן, אך העסקה בוטלה ובפועל הנתבע 1 לא קיבל את ההנחה, לה טוענת התובעת. לטענת הנתבע 1, העסקה בוטלה על ידי התובעת. בין התובעת למר ליברמן נתגלו חיכוכים וכפועל יוצא מהם לא הבשילה העסקה. כמו כן, טוען הנתבע 1 כי, העסקה בוטלה על ידו, בשל סכסוך בינו לבין מר ליברמן. לטענת הנתבע 1, העסקה לא יצאה אל הפועל, לכן השטר המקורי לא נמצא בידי התובעת ואין כל בסיס לטענה כי, השטר חולל. עוד לטענת הנתבעים, השטר הושמד. בעדר מסמך השטר, התובעת אינה זכאית לפסק דין לטובתה. ראוי להבהיר כי, הנתבעים העלו טענות נוספות לראשונה בסיכומיהם, כשם שהתייחסו לעובדות, שלא בא להן זכר בראיות ו/או בכתבי בי-דין. בכאלה לא דנתי. הלכה פסוקה היא כי, סיכומים בכתב אינם המקום להביא ראיות וטענות נוספות על אלו שהובאו במהלך המשפט, כאשר היתה לצדדים שהות להתייחס לטענות הן בעל פה והן על דרך הבאת עדים. עוד ראוי להדגיש כי, "בית המשפט העליון התריע כבר פעמים אחדות על עורכי דין ש"הגניבו" בדרך זו ראיות ללא רשות, וציווה להתעלם מהן".( ד"ר יואל זוסמן, סדר הדין האזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 513, ההדגשה שלי- ד.ג ). ממילא, במהלך הדיון, הוריתי במפורש שאינני מתירה שינוי או הרחבת חזית (עמ' 37 לפרוטוקול מיום 28/11/01 ) וכך גם הורתה כב' השופטת גרסטל בפסק דינה בברע'. דיון בפתח דבריי, ברצוני לציין כי, הנתבע 3, מר ליברמן לא הגיש כתב הגנה. ביום 27/3/00, ביקשה התובעת למחוק את מר ליברמן מכתב התביעה. ב"כ הנתבעים התנגדה מפורשות למחיקתו של מר ליברמן. בהחלטתי מאותו יום, קבעתי כי, בהמשך ו/או בסופו של הדיון אתייחס לבקשת המחיקה. תקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כהאי לישנא : " בכל שלב משלבי הדיון רשאי בית המשפט או הרשם, לבקשת אחד מבעלי הדין או בלא בקשה כזאת ובתנאים שייראו לו , לצוות על מחיקת שמו של בעל דין ...." בהתאם לאמור לעיל, רשאי בית המשפט למחוק את מר ליברמן מכתב התביעה. אינני סבורה כי, תיפגע זכותם של הנתבעים בכך, שימחק שמו של מר ליברמן מכתב התביעה. אפילו רצו ואפילו יכלו הנתבעים להגיש הודעה לצד ג, כנגד מר ליברמן, לא היתה כל מניעה בפניהם לעשות זאת בתיק הנ"ל. כך או כך, פתוחה הדרך בפניהם להגיש תביעה נפרדת כנגד מר ליברמן. אי לכך ובהתאם לזאת, אני נעתרת לבקשת התובעת ומורה על מחיקתו של מר ליברמן מהתביעה. אשר לנתבעת 2, היא נתבעת כערבה לנתבע 1. בהחלטתי מיום 15/9/97, קבעתי כי, במידה ויינתן פסק דין כנגד הנתבע 1, כי אז תהא התובעת זכאית לפסק דין גם כנגד מי שערב לו. לפיכך, ראשית יש לקבוע חבותו של הנתבע 1. כאמור, לטענת התובעת, הנתבע 1 אחראי כלפיה הן מכח חתימתו על ההסכם והן כעושה שטר החוב שלא כובד. אדון בעילות התביעה, להלן; העילה החוזית לטענת התובעת, הנתבע 1 קיבל ממנה הנחה בסכום של 17,000 ₪ בצירוף מע"מ, בגין רשימת הפוליסות שבהסכם. ההנחה ניתנה על תנאי, מוסכם בהסכם, שהפרמיות עבור הפוליסות תפרענה, כסדרן, לפחות במשך שלוש שנים. אין חולק כי, הפרמיות לא שולמו. לראיה לכך, שהתובעת שילמה לנתבע 1 את סכום הנחה, התובעת הגישה לבית המשפט את ההסכם, בו מצהיר הנתבע 1 מפורשות כי, קיבל מהתובעת את ההנחה האמורה: "הנני מצהיר כי קיבלתי מכם הנחה בגובה של - 17,000 ₪ + מע"מ בגין הפוליסות הרשומות מטה". ב"כ הנתבע, טוען לראשונה, בסיכומיו, כי ההסכם אינו חתום. דא עקא, עיון בהסכם מגלה כי, ההסכם נושא את חתימתו הברורה של שבתאי ברכה, הוא הנתבע 1. ואכן, בחקירתו, הודה הנתבע 1: "אני חתום על ההסכם המצורף לכתב התביעה שנושא תאריך 15/11/99" (עמ' 5 לפרוטוקול מיום 15/9/97 ). לאחר שהנתבע 1 עיין בהסכם, הוא מאשר: "מעיין בנספח- זאת החתימה שלי..." (עמ' 25 לפרוטוקול מיום 27/3/00 ). הנה כי כן, נספח ב לת.ע.ר מטעם התובעת, הוא אכן הסכם בין התובעת לנתבע 1, עליו חתם הנתבע 1. בהסכם הצהיר הנתבע, שקיבל ההנחה. די בהצהרתו החד משמעית של הנתבע, כדי לקבוע שהוא אכן קיבל את ההנחה האמורה. טענת הנתבע 1 כי, בפועל לא קיבל מידי התובעת את ההנחה הנדונה, עומדת בניגוד מוחלט להצהרתו, במסמך בכתב, המובאת דלעיל. סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני אוסר הבאת הוכחה בעל- פה כנגד תוכנו של מסמך בכתב. ראוי להבהיר כי, הוראות סעיף 80 חלות גם על מסמכים, שעריכתם נעוצה ברצון הצדדים גרידא ולפיכך, חלות גם במקרה דנא. משטען הנתבע 1 כי, לא ניתנה לו תמורה - טענתו היא בבחינת טענה הסותרת את תוכן ההסכם הכתוב, המעגן את הצהרתו דלעיל. על כן מנוע הנתבע 1, מלהעלות טענתו שבעל פה, כשאין בידו ולו ראשית ראיה בכתב, המוכיחה, כי התמורה לא ניתנה לו. יתרה מכך, במקרה דהכא, נטל ההוכחה עבר לנתבע. משטען הנתבע כי, לא קיבל כל תמורה, עליו הראיה להוכחת גרסתו זו. לא רק זאת, שהנתבע 1 לא עמד בנטל ההוכחה, המוטל עליו, אלא שהתובעת הציגה ראיות ממשיות, לפיהן ההנחה הנדונה אכן ניתנה לנתבע 1, ואפרט; התובעת הציגה לבית המשפט שיקים, לפקודת הנתבע 1 וחברת קינג סלומון, כאשר בגב השיקים מופיעה חתימת הנתבע 1 ( ראה נספח א לבקשת התובעת מיום 14/5/00 ). השיקים הוצאו על ידי התובעת, ביום 15/11/94, הוא יום חתימת ההסכם. סכום השיקים תואם במדויק את סכום ההנחה על פי ההסכם, בצירוף מע"מ ובניכוי מס. מספרי השיקים וסכומיהם מופיעים בדף תנועות חשבון הבנק של התובעת (ראה מוצג ת/ט ) המעיד גם כי, השיקים נפרעו במלואם. כמו כן, השיקים הנדונים תועדו בכרטסת הנהלת החשבונות של התובעת תחת חשבונה של חברת קינג סלומון ( ראה נספח ג לת.ע.ר מטעם התובעת ) . ממקבץ התיעוד שהציגה, הוכיחה התובעת, שהיא שילמה לנתבע בשיקים, שפרעה לו, סכום זהה לסכום, הנקוב בשטר, הוא סכום ההנחה, האמור בהסכם. לטענתו של הנתבע 1, אם היה מקבל את ההנחה האמורה, היה מוציא חשבונית בגינה; "כפי שאמרתי אם אני הייתי מקבל הנחה וקיבלתי כסף, הייתי מוציא חשבונית של טכנוטסט לטובת ד.נ.ר.... לגבי ההנחה הזו מטכנוטסט לא היתה שום חשבונית" ( פרוטוקול מיום 15/9/97 עמ' 5 ). ואומנם, מטעם חברת קינג סלומון הוצאה חשבונית מס, שמספרה 8783 ( ראה נספח ד לת.ע.ר מטעם התובעת). החשבונית הוצאה עבור התובעת. לא רק שהחשבונית נושאת סכום זהה לסכום ההנחה, בצירוף מע"מ, אלא שמצוין עליה מפורשות שהיא ניתנה עבור: "הנחה בפרמיה בגין פוליסות של קינג סלומון וטכנוטסט". (ההדגשה שלי- ד.ג ). העובדה כי, חברת קינג סלומון הוציאה חשבונית, כנגד סכום ההנחה, גם היא מעידה כי, אכן הנתבע 1 קיבל מידי התובעת את ההנחה הנדונה. הנה כי כן, מכל המקובץ שוכנעתי כי, התובעת הוכיחה, שניתנה ההנחה, אליה מתייחס ההסכם. בהתאם להסכמה בהסכם היה על הנתבעים להחזיר לתובעת את סכום ההנחה, משלא שולמו הפוליסות כסדרן במשך שלוש שנים. אשר על כן, הנתבע 1 נמצא אחראי כלפי התובעת מכח התקשרות הצדדים בהסכם. די בזכות התובעת לפסק דין, לטובתה, מכח העילה החוזית. עם זאת, למען הסר ספק, יאמר עתה, שהתובעת זכאית לסעד המבוקש, אף בעילה השטרית, ואפרט; העילה השטרית טענתו הראשונה של הנתבע 1 הנה כי, בהעדר מסמך השטר, לנוכח תקנה 197 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, אין לתת פסק דין לטובת התובעת. אולם, תקנה זו לא ישימה במקרה דהכא וזאת מאחר והיא דנה במסמך סחיר, שמקורו קיים ובעניינו המסמך המקורי אינו קיים. בנסיבות בהן מבקשים להוכיח תוכנו של מסמך, חל כלל "הראיה הטובה ביותר" לפיו: "אין להוכיח תוכנו של מסמך, אלא על ידי הצגת המקור גופו בפני בית המשפט". ואולם "כלל הראיה הטובה ביותר הוא עיקרון של סדר העדפה ולא כלל של פסילת ראיות....אשר על כן, מקום שאין לחשוש לטעות, ייטה בית-המשפט שלא להחיל את הכלל ולראות במה שלכאורה נראה כ"ראיה משנית"-"ראיה מקורית". (יעקב קדמי, על הראיות, חלק שני, עמ' 495). "באופן יוצא מן הכלל מוסמך בית- המשפט להתיר הצגת "ראיה משנית" כחריג לכלל הראיה הטובה ביותר, אם ישוכנע: כי המסמך המקורי אבד..." (יעקב קדמי, על הראיות, חלק שני, עמ' 501). בעניין זה, מציין ד"ר יואל זוסמן מפורשות: "הוכח אובדן מסמך, מותר להביא ראיה אחרת להוכחת תוכנו." (סדרי הדין האזרחי, מדורה שבעית, עמ'495). התובעת הוכיחה כי השטר המקורי, שלית מאן דפליג בדבר קיומו, אבד; התובעת הציגה את הודעת חילול השטר המקורי, שניתנה על ידי הבנק ביום 7/9/96 וכן את העתקו של השטר המקורי. מאידך, לא עלה בידי הנתבעים לשכנעני כי, השטר נקרע, שכן גרסתם לעניין זה מלאה סתירות ואינה מהימנה, ואפרט; לנתבעים לא היתה גרסה ברורה וחד משמעית, באשר לקריעת השטר. פעם הנתבעים טוענים כי, שטר החוב נקרע על ידי מר ליברמן ופעם הם טוענים כי, השטר נקרע על ידי הנתבעת 2. (ראה פרוטוקול מיום 27/3/02, עמ' 23, 29, 32 וכד' ). הנתבע 1 העיד: "אני לא זוכר אם רוני או אביבה קרעו את השטר. אני ראיתי את רוני קורע את השטר. אולי אביבה קרעה את השטר, ראיתי את השטר קרוע. לא יודע למה קרענו את השטר ולא ביטלנו אותו." (עמ' 30 לפרוטוקול מיום 27/3/00 ). אביבה, הנתבעת 2, העידה: "אני קרעתי את השטר". ( שם, עמ' 33 ). מצאתי את הגרסות השונות של הנתבעים בלתי אמינות, לנוכח עובדת קיומה של ראייה ממשית, לפיה השטר המקורי הוצג לבנק. בהתאם להודעת הבנק מיום 7/6/96 ( ראה נספח ז לת.ע.ר מטעם התובעת ), השטר המקורי, שמספרו 2008, הוגש לבנק וחולל- עובדה המעידה כי, גרסת הנתבעים, באשר לקריעתו של השטר המקורי מלכתחילה, אינה אפשרית. לאחר שהעדפתי את גרסת התובעת, שהשטר אבד, במקרה דהכא, חל החריג לכלל הראיה הטובה ביותר. לא רק זו אף זו, סעיף 70 לפקודת השטרות קובע כהאי לישנא : "בכל תובענה או הליך על פי שטר, יכול בית המשפט או שופט לצוות שאיבוד השטר לא ישמש טענה, ובלבד שניתן שיפוי, להנחת דעתו של בית המשפט או של השופט, כלפי תביעותיו של כל אדם אחר על פי השטר הנדון." בעניין זה יפים וישימים העקרונות, שסוכמו בת"א (עכו) 1136/93 - ברכה בני נ' בנק הפועלים בע"מ ו-3 אח' . תק-של 98(3), 3420 ,עמ' 3431, המובאים להלן: "אולם אפילו אבדן שטר אינו גורם בהכרח לפקיעתה של העילה השטרית. מי שאבד לו השטר, זכאי לתבוע מהמושך שטר חדש או לתבוע בבית המשפט את פרעון השטר ובלבד שייתן לחייב ערובה מפני כפל תביעות כאמור בסעיפים 69-70 לפקודת השטרות." בת"א (בת-ים ) 2452/96 למטוטקס בע"מ נ' איילת ניסים, תקדין שלום 97 (1), 1870 חייב בית המשפט את הנתבעת לשלם לתובעת את סכום השיק, בהסתמך על העתק צילומו של השיק וזאת מאחר והשיק המקורי אבד. בפרשה דנן, אין מניעה לחייב את הנתבעים, על אף והשטר המקורי אינו בנמצא וזאת, בהסתמך על העתקו של השטר. היעלמות השטר המקורי אינה יכולה לשמש עילה להשתמטותם של הנתבעים מאחריות לפירעון החוב, הן לאור העובדה כי, השטר המקורי הוצג בפני הבנק, הן לאור ההסכם המפורש בין התובעת לנתבע 1, לפיו ההנחה הנדונה ניתנה לנתבע 1 והן לאור העובדה כי, בהסכם כתוב במפורש: "כבטוחה לאמור לעיל מצ"ב שטר בטחון מס' 2008 החתום על ידי ובערבות הגב' אביבה X ת.ז. X ..." (ההדגשה שלי- ד.ג ). מהמקובץ, המסקנה היא, שהנתבע 1 אחראי כלפי התובעת, הן מכח העילה החוזית והן מכח העילה השטרית. הנתבעת 2 מודה, בפה מלא, כי חתמה כערבה לשטר החוב (ראה פרוטוקול מיום 23/3/02, עמ' 31 ) בהחלטתי מיום 15/9/97, קבעתי כי, במידה ויינתן פסק דין כנגד הנתבע 1, כי אז תהא התובעת זכאית לפסק דין כנגד מי שערב לו. לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להתקבל. עם זאת, על התובעת לעמוד בתנאי סעיף 70 לפקודת השטרות, לפיו: "רשאי בית המשפט לפסוק לגופו של ענין מבלי להיזקק לטענה שהמסמך אבד, ובלבד שניתנה ערובה שהחייב לא יידרש לשלם את השטר לאדם אחר, אם יימצא. בתוקף סעיף 70 יכול בית המשפט גם להוציא פסק דין על תנאי, היינו, לחייב את הנתבע בתשלום סכום השטר, בתנאי שתינתן ערובה, ואם הנושה נותן את הערובה, הרשות בידו להוציא לפועל את הפסק." (יואל זוסמן, דיני שטרות, מהדורה שישית, עמ' 387 ). סוף דבר, על הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סכום של 25,431.91 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 11/9/96 ועד ליום התשלום המלא בפועל וזאת בתנאי, שהתובעת תחתום על התחייבות עצמית, מוגבלת לגובה הסכום הנקוב בשטר, שלפיה, אם הנתבעים ידרשו לפרוע לצד ג' את השטר, אם ימצא, היא תשפה אותם בגובה הסכום שידרשו. כן, ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד, לתובעת הוצאות כגובה אגרת בית משפט, ששולמה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ששולמה ועד ליום התשלום המלא בפועל וכן שכר טרחת עורך דין בגובה של 5,000 ₪, בצירוף מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. ניתן היום ג' בחשון, תשס"ג (9 באוקטובר 2002) בהעדר הצדדים המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי מותר לפרסום מיום 9/10/02 ד.גבע, שופטת מחיקת צד