בפני ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים במסגרת תביעת נכות מעבודה מיום 27.5.03 (להלן - "הועדה לעררים"), אשר החליטה לדחות את ערעורו של המערער. הרקע העובדתי: המערער יליד שנת 1944, עבד עד לשנת 1993 כרתך במפעל מ.י.ל. - מפעל לייצור ברזים. משנת 1993 עבד כרתך במפעל נ.מ.ה. - מפעל ליצור רהיטים ממתכת. ביום 1.7.01 פוטר המערער מעבודתו, לאור דרישת משרד העבודה והרווחה, בשל בעיות השמיעה הקשות מהן סובל המערער בשתי אוזניו והמלצת המרפאה התעסוקתית להרחיקו מעבודתו. ביום 2.4.01 הגיש המערער למשרדי המשיב בראשון לציון הודעה על פגיעה בעבודה בגין מחלת מקצוע וכן תביעה לקבלת דרגת נכות בשל מחלת מקצוע. ביום 31.10.01 נבדק המערער ע"י ועדה מדרג ראשון (להלן - "הועדה מדרג ראשון"). הועדה מדרג ראשון קבעה כי מצבו מתאים ל-0% נכות בגין ליקוי שמיעה. עוד קבעה הועדה כי תלונות המערער בענין טינטון לא מובהקות ולא מתועדות ברשומה רפואית ולפיכך יש לדחותן. המערער פנה לועדה הרפואית לעררים. ביום 22.1.02 הוא נבדק על ידה וזו קבעה כי תיאור התלונות שלו על טינטון אינן מתאימות לטינטון אשר נגרם עקב חשיפה לרעש. הועדה דחתה את ערעור הנפגע ואישרה את החלטת הועדה מדרג ראשון, לרבות לגבי העדר הטינטון. כנגד החלטה זו הגיש המערער ערעור ראשון בפני בית הדין (תיק בל 1532/02). בין לבין, ביום 29.1.02 נערך למערער אבחון על ידי ועדה רפואית במסגרת תביעת נכות כללית (להלן - "ועדת הנכות"). ועדה הנכות קבעה במסקנותיה, כי המערער סובל מחבלה אקוסטית (חרשות באוזן שמאל וליקויים באוזן ימין) ומטינטונים. המשיב הסכים, במסגרת תיק בל 1532/02, להחזיר את עניינו של המערער לוועדה רפואית לעררים על מנת שתדון מחדש ותפרט עמדתה ובמנומק בענין טענת הטינטון של המערער. ביום 29.12.02 ניתן פסק דין (כב' הרשמת וולך) המאשר את הסכמות הצדדים. בפסק הדין הופנתה תשומת לב הוועדה הרפואית לעררים להחלטת ועדת הנכות מיום 29.1.02. המערער הופיע שוב בפני ועדת העררים ביום 27.5.03 והציג בפניה את חוות הדעת של מומחה מטעמו - דר' שלמקוביץ - מיום 8.5.03. אשר קבע כי "יש להאמין לטענותיו (של המערער - א.א.) ולכל הפחות לתת לו ליהנות מן הספק שהוא סובל מטינטון כתוצאה מפגיעה זו" (עמ' 6 לחוות הדעת) על אף שתיאור הטינטון ע"י המערער לא היה אופייני. ועדת הערערים החליטה לדחות את ערעורו מן הטעמים הבאים: "תחושת הטינטון היא תחושה סוביקטיבית שאיננה ניתנת לבדיקה ו/או אימות והקביעה האם אכן התלונה האמיתית קשה ולכן משתמשים הרופאים במאפיינים שונים של התלונה כדי לקבוע את מהימנותה. תחושת הטינטון היא תחושה "פנימית" שמושפעת מרעשי חוץ. כאשר ישנם רעשים חיצוניים, תחושה הטינטון שוככת מתגברת כאשר שקט. עובדה זו חשובה בקביעת אמינות התלונה. במקרה זה כאמור לעיל, תיאור הטינטון שונה ולכן לא ניתן לקבל תחושת הטינטון כאמינה". בנוגע לחוות הדעת של דר' שלמקוביץ קבעה ועדת העררים שהיא איננה מקבלת אותה, שכן: "בניגוד למה שכתב הדר' אין הועדה רואה במערער שחטא בהיותו עובד נאמן לקביעתה איננה קשורה לכך. הפגיעה בשמיעה בתדירות גבוהות איננה חמורה באוזן ימין ואין קשר בין פגיעה זו ליכולתו של המערער לתאר בצורה נכונה את הטנטון. דר' שלמקוביץ איננו מתייחס בחוו"ד בנתון שהובא לעיל על כך שתחושת הטינטון איננה אמינה ..." בנוגע לועדת הנכות קבעה ועדת העררים כי לדעתה ההכרה בטינטון "ניתנה בטעות". על החלטת הועדה לעררים מיום 27.5.03 פנה המערער לבית דין זה. עיקרי טענות המערער: המערער טוען, כי שגתה הועדה כאשר קבעה שתלונותיו אינן אמינות על יסוד דברי המערער שהוא מרגיש רעש בעוצמה שווה גם ביום וגם בלילה, דבר שאינו מתיישב עם קריטריונים לאפיון ואבחנה של טנטון. המערער מבסס את טענתו בדבר מהימנות דברי המערער על הדברים הבאים: על כך שמדברי המערער כי אינו יכול לישון בלילה ניתן להסיק, כי הרעשים אותם הוא מרגיש, מתגברים בלילה כאשר יש שקט. לכן יש לראות את דברי המערער כמתיישבים עם דפוס הטינטון. המערער אובחן על ידי ועדת הנכות במסגרת תביעת נכות כללית כסובל, בין היתר, מטנטונים. לחיזוק הטענה דבר מהימנות הטנטון, צרף ב"כ המערער לכתב הערעור בדיקת שמיעה שנערכה לתובע במכון 'קולות' ביום 7.10.03 ובה נקבע כי: "הנבדק אפיין את הטינטון בעקביות ובחזרתיות טובה מאוד, כמו כן נקבע, כי תדר הטינטון זוהה ללא קושי וכי עוצמת הטינטון הוגדרה ללא קושי". ב"כ המערער טוען, כי הועדה היתה מחויבת, לכל הפחות, לשלוח את המערער לבצע בדיקת שמיעה אובייקטיבית, על מנת שיונחו בפניה כמה שיותר ממצאים רפואיים אובייקטיביים בטרם תכריע בשאלת הנכות. המערער מבקש להשיב את עניינו אל הועדה הרפואית לעררים, על מנת שתשקול האם ניתן יהיה לקבוע למערער דרגת נכות באוזן ימין בגין טינטון, או לחילופין לבצע את בדיקת השמיעה האמורה במכון קולות. עיקרי טענת המשיב: המשיב טוען כי ועדת הערעורים מילאה אחר הוראת פסק הדין בתיק בל 1532/02. טענת המערער שהרעשים מתגברים בלילה הינה מסקנה של עורך דין וזה לא עולה ממה שהמערער מסר לרופאי הועדה. החלטת הועדה מנכות כללית קיבלה התייחסות של ועדת הערעורים והיא אינה מחייבת את ועדת הערעורים. בדיקת השמיעה שנערכה למערער במכון קולות מאוחרת לועדה לעררים. ועדת הערערים היא המחליטה אלו בדיקות רפואיות יש לבצע, ולא ניתן לכפות עליה ביצוע בדיקה כגון זו שנעשתה במכון קולות. ממצאי הועדה מפורטים והיא אינה סבורה שיש מקום להעניק אחוזי נכות בגין הטינטון. המסגרת המשפטית להתערבות בית הדין בהחלטת ועדת העררים: סעיף 118 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (הללן- החוק) שכותרתו "קביעת דרגת נכות מעבודה" קובע לאמור: "א. רופא או ועדה רפואית, יקבעו לפי כללים שנקבעו בתקנות - 1. אם הנכות נובעת מהפגיעה בעבודה ובאיזו מידה. 2. את דרגת הנכות לענין סימן זה, לפי מבחנים ובהתאם לעקרונות שהשר קבע לאחר התייעצות עם שר הבריאות. (א1) קביעה כאמור בסעיף קטן (א) תעשה אם המבוטח הגיש תביעה לפי סעיף 104 (א) וכן אם המוסד או הנכה הגישו תביעה לקביעה מחדש של דרגת הנכות". סעיף 123 לחוק שכותרתו "ערעור" קובע, כי החלטת הועדה הרפואית ניתנת לערעור בשאלה משפטית בלבד. סמכות הועדה היא סמכות מקצועית-רפואית המחייבת לימוד העובדות, ניתוחן ותרגומן של הפגימות והליקויים לשפת אחוזי הנכות (דב"ע לח/65-01 יהושע זינגר - המל"ל, פד"ע ז 213). במסגרת סמכותו לדון ב"שאלה משפטית" בלבד, בוחן בית הדין האם טעתה הועדה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (עב"ל 10014/98 יצחק הוד - המל"ל, פד"ע לד 213). אך כאשר נראה על פני הדין וחשבון שהועדה התייחסה לפגימות השונות שפקדו את המערער והעריכה, לפי שיקול דעתה הרפואי, את מידת הנזק (באחוזי נכות) שנגרם על ידי הפגימות, ואם לא נראית אי התאמה בולטת או סתירה גלויה בין הממצאים הרפואיים-עובדתיים שנמצאו והמבחנים שהופעלו - אזי אין מקום לטענה, כי ישנה שאלה של חוק המצדיקה התערבות בית הדין (דב"ע לג/40-0 יוסף דולזר - המל"ל, פד"ע ד 407). על פי ההלכה הפסוקה, קביעתה של ועדה הרפואית בדבר דרגת הנכות, מחייבת את בית הדין (עב"ל 9/60 המל"ל - שאול כליף, פב"ל ו 39) ואין בית הדין רשאי לשמוע ראיות הבאות לסתור את קביעת הועדה הרפואית או לעקפה, כן לא ישים בית הדין עצמו מומחה לרפואה ולא יקבע דרגת נכות (דב"ע לו/6-0 רובחי אלחטיב - הועדה הרפואית לערעורים והמל"ל, פד"ע א 157) ולא יעמיד דעתו תחת דעתה של הועדה לענין ממצא עובדתי מבחינה רפואית (דב"ע ל/11-0 צבי סימן טוב - המל"ל, פד"ע ב133). מן הכלל אל הפרט: לאחר שעיינתי בכתב הערעור, בפרוטוקול הועדה ובפרוטוקול קדם הערעור בפני כב' הרשמת ולך, שוכנעתי כי יש לדחות את הערעור. קביעתה של הועדה הרפואית מחייבת את בית הדין ובבואי לבחון את חוות דעתה, נחה דעתי, כי לא נפלה טעות בשאלה שבחוק, והועדה ולא התעלמה מהוראה המחייבת אותה. כאמור, גבולות שיקול הדעת המוקנה לבית הדין, במסגרת ערעור של ועדה רפואית לעררים, הינם גבולות ברורים ומצומצמים: אין מקום להתערב בקביעת הממצא העובדתי רפואי בדבר העדר טינטון. הטינטון הוא הגדרה של מצב סובייקטיבי בו שומע האדם צליל, מספר צלילים או רעשים קבועים או משתנים, ללא כל מקור חיצוני. מאחר ומדובר בתחושה פנימית סובייקטיבית שמושפעת מרעשי חוץ, מתבקש המתלונן לתאר את תחושת הטינטון שמאופיינת בכך שהתחושה שוככת כאשר יש רעשי חוץ ומתגברת בעת שקט. תיאור הטנטון ע"י האדם חשוב מאוד להערכת אמינות תלונתו. בועדה הרפואית העיד המערער כדבריו: "מרגיש רעש ביום וגם בלילה כשאני הולך לחתונה מרגיש היטב את הרעשים כשאני בבית, לא יכול לישון, כל הזמן אותם רעשים, אותו צליל ..." (הדגשה הוספה - א.א.) הנה כי כן, טענת ב"כ המערער כאילו יש לפרש את דברי המערער כאילו בלילה "מתגבר הרעש" עומדת בסתירה לדברים המפורשים שתיאר המערער" ולפיהם "כל הזמן אותם רעשים". זאת ועוד, התייחסותה של הועדה לתיאור הטינטון, הינה מקצועית גרידא וכאשר קובעים המומחים הרפואיים ממצא רפואי על יסוד מסכת עובדתית כלשהי אל לו לבית הדין להתערב בשיקוליהם הרפואיים אלא עם הטעות נגלית על פני הדברים. לעניין זה נוסיף כי, מאחר והסמכות לקבוע את המצב הרפואי היא של ועדת העררים, הרי שאין היא כבולה בשיקול דעתה במסקנות מומחה רפואי זה או אחר ו/או במסקנות ועדות רפואיות אחרות דוגמת ועדת נכות כללית - ודאי כאשר אלה עמדו בפניה והיא נתנה דעתה למסקנותיהם. וודאי שאין היא כבולה במסקנות של מכון קולות, שלא עמדו כלל בפני ועדת עררים בהיות הבדיקה שם מאוחרת לדיון בפניה. ועדת העררים לא היתה מחוייבת לשלוח את המערער לבדיקה "אובייקטיבית" זו או אחרת, לרבות לא דוגמת זו זנערכה במכון קולות, והיא היתה רשאית להסתמך על בדיקת מאפייני טינטון: ב- עב"ל 1448/02 דן בית הדין הארצי בשאלה תקפות השימוש במאפייני טינטון לצורך איבחון טינטון. דעת המיעוט (כב' השופט רבינוביץ) קבעה כי מבחן זה אפשרי רק כאחד מבין הנתונים הרלוונטים האחרים. דעת הרוב (כב' השופט פליטמן וסגנית הנשיא - כב' השופטת ברק) קבעו כי ועדת רפואית רשאית לקבוע העדר טינטון גם על יסוד בדיקת מאפייני טינטון בלבד. הסתמכות על מבחן זה בלבד אינו בבחינת טעות משפטית. נוכח ההלכה שיצאה מפי הרוב ועל פיה אנו מחוייבים לפסוק - הרי שאין מקום לחייב את הועדה הרפואית לעררים בביצוע בדיקות נוספות על בדיקת מאפייני הטינטון. למעלה מן הצריך נוסיף, שממילא לא ניתן היה לקבל את טענת ב"כ המערער לגבי החובה להיזקק למבחן "אובייקטיבי" דוגמת זה שנערך במכון קולות, ולו מן הטעם שלא הונחה בפנינו שום תשתית להוכחת תקפותו של המבחן המבוקש. 7. משכך הם פני הדברים, הערעור נדחה ואין מקום להחזיר את עניינו של המערער לועדה הרפואית לערערים. אין צו להוצאות. ניתן היום ד' באייר, תשס"ד (25 באפריל 2004) בהעדר הצדדים. אילן איטח, שופט רפואהנכותנכות מעבודהועדה רפואית (ערעור)ערעורועדה רפואיתערר