1. נשוא התביעה שבפנינו הנה החלטת הנתבע שלא לשלם לתובעים גימלת הבטחת הכנסה בגין חודש פברואר 2002. אין חולק כי כל אחד מהתובעים היה זכאי לגימלת הבטחת הכנסה בחודש ינואר 2002 , כי ביום 31/01/02 נסעו כל התובעים לחו"ל ושבו ביום 26/02/02 , וכי התובעים כולם לא התייצבו בשירות התעסוקה , ולו פעם אחת , בחודש פברואר 2002. עוד אין חולק כי התובעים הינם מוסלמים דתיים , אשר נסיעתם לחו"ל יועדה לצורך קיום מצוות העליה לרגל למכה. בנסיבות העניין , חוק הבטחת הכנסה התשמ"א-1980 (להלן: "החוק") , החליט הנתבע , כאמור לעיל , לשלול זכאותם של התובעים להבטחת הכנסה בגין חודש פברואר 2000. מאחר שהמחלוקות הנטושות בין הצדדים בענייננו הינן משפטיות בלבד , הסמיכו הצדדים את בית הדין להכריע בתביעה על בסיס סיכומים בכתב. 2. להלן תמצית טענות התובעים - א. התובעים מובטלים הרשומים כדורשי עבודה בלשכת שירות התעסוקה. ב. התובעים יצאו מהארץ בין התאריכים 31/01/02 ועד 26/02/02 וטסו למכה שבערב הסעודית לצורך מילוי אחר מצוות העלייה לרגל למכה. ג. התובעים עד לפני הדחייה היו זכאים לגמלת הבטחת הכנסה והיה עליהם לדרוש עבודה בשירות התעסוקה בהתאם לסעיף 2(א)(2) לחוק הבטחת הכנסה (להלן- החוק). ד. הוראת החוק אשר מגבילה את חופש הפולחן ופוגעת בזכותו של אדם מלקיים את מצוות דתו בהכרח סותרת את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו (להלן- חוק היסוד) ולכן מן הראוי שבית הדין יפרש את הוראות סע' 14(א)(ג) לחוק באופן מצמצם כך שלא כל יציאה לחו"ל באופן גורף תשלול את הזכאות לגמלה. התובעים אינם מבקשים לפסול סעיף 14(א)(ג) לחוק אלא רק להעניק לו את הפרשנות הראויה אשר תתיישב חוקתית עם הוראת חוק היסוד. 3. להלן תמצית טענות הנתבע - א. בהתאם להוראות סע' 2(א)(2) לחוק , על התובעים להירשם כדורשי עבודה בשירות התעסוקה , ומאחר והתובעים לא עשו כן , אין הם זכאים לגמלה באותו החודש. ב. התיקון בחוק קבע מפורשות שתישלל הגמלה מדורש עבודה שנסע לחו"ל ובכך נקבעו כללים אחדים לכלל האוכלוסייה ללא הבחנה בין קבוצות שונות המבקשות לקיים מנהג דתי זה או אחר. ג. הוראות סע' 14א לחוק אינה מונעת מתובע גמלה לצאת את הארץ עניינו של הסעיף הבטחה למי שנמצא בישראל של קיום מינימלי וזאת במימון הקופה הציבורית. ד. בהלכה הפסוקה ובדברי מלומדים נקבע כי לשיקולי תקציב יש משקל רב בגיבושה של כל החלטה שלטונית. 4. סעיף 2 לחוק , שכותרתו "תנאי זכאות" קובע כדלקמן - "(א) תושב ישראל שמלאו לו 25 שנים זכאי לגימלה, בכפוף להוראות חוק זה, כל עוד מתקיים בו אחד מתנאים אלה: (1) אין לו הכושר לעבוד ולהתפרנס כדי מחייתו, או שאינו ניתן להשמה בעבודה כלשהי, הכל לפי כללים, תנאים ומבחנים שנקבעו בתקנות ובלבד שהקביעה כי הוא אינו ניתן להשמה בעבודה כלשהי תיעשה בידי אחד מהמפורטים בפסקאות משנה (א) עד (ג) כמפורט בהן, ותהיה לתקופה שלא תעלה על התקופה שקבע השר לעניין זה: (א) ... (ב)..... (ג) .... (2) הוא רשום בלשכת שירות התעסוקה כמחוסר עבודה בהתאם לכללים שנקבעו לעניין סעיף 163 לחוק הביטוח ולשכת שירות התעסוקה לא הציעה לו עבודה מתאימה; סעיף 163 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 , קובע כי - " (א) רואים אדם כמובטל אם הוא רשום בלשכת שירות התעסוקה כמחוסר עבודה לפי תנאים שקבע השר באישור ועדת העבודה והרווחה, והוא מוכן ומסוגל לעבודה במקצועו או בכל עבודה אחרת המתאימה לו (לשני אלה ייקרא להלן - עבודה מתאימה), ולשכת שירות התעסוקה לא הציעה לו עבודה כאמור. (ב) השר רשאי לקבוע דרכי מתן אישורים על היות אדם מובטל ועל מספר הימים שבהם היה מובטל. (ג) מובטל שחלה בתקופת האבטלה או שנכללו בה ימי אבל, יראו אותו כמובטל בימי האבל או במשך 30 ימי המחלה תוך 12 חודשים מהתאריך הקובע, ובלבד שמוסד רפואי, כמשמעותו בסעיף 89(א), אישר את מחלתו; ואולם לא ייחשב אדם כמובטל לפי סעיף קטן זה בשני הימים הראשונים בכל פעם שחלה אלא אם כן היו לו לפחות 12 ימי מחלה רצופים; לענין זה, "מחלה" - לרבות תאונה." סעיף 14א' לחוק , שכותרתו "זכאי לגימלה שיצא את ישראל" , קובע כי - " (א) לא תשולם לזכאי שיצא את ישראל גמלה בעד חודש קלנדרי, אם שהה מחוץ לישראל בכל הימים שבאותו חודש. (ב) לא תשולם לזכאי שיצא את ישראל גמלה בעד החודש הקלנדרי שבו יצא (להלן - חודש היציאה) ובעד החודש הקלנדרי שבו חזר לישראל (להלן - חודש השיבה) אם הוא אחד מאלה: (1) לפני שיצא את ישראל כאמור, הוא יצא את ישראל פעם נוספת באותה שנה קלנדרית; (2) הוא לא היה זכאי לגמלה בעד החודש הקלנדרי שקדם לחודש היציאה. (ג) על אף הוראות סעיף קטן (ב), לא תשולם גמלה לזכאי שחל לגביו האמור בסעיף 2(א)(2), וכן למי שחל לגביו האמור בסעיף 2(א)(3) שמצוי בהכשרה, בעד חודש היציאה ובעד חודש השיבה, אלא אם כן מתקיים לגביו, נוסף על הוראות סעיף קטן (ב), האמור בסעיף 2(א)(2) או (3), לפי העניין, בכל אותו חודש. (ד) (1) הוראות סעיפים קטנים (א) ו-(ב) לא יחולו על מי שמתקיימים בו שניים אלה: (1) הוא היה זכאי לגמלה בעד החודש הקלנדרי שקדם לחודש היציאה; (2) הוא נזקק לטיפול רפואי מחוץ לישראל, או שהוא זכאי לגמלה מאחר שעיקר זמנו מוקדש לטיפול בבנו, בבתו, בבן זוגו או בהורהו לפי הוראות סעיפים 2(א)(7) ו2-(ג) (להלן - בן משפחה חולה) והוא נלווה לבן משפחתו החולה אשר נזקק לטיפול רפואי מחוץ לישראל." 5. עניין לנו , אם כן , בהוראות חוק שלשונן מפורשת , ברורה וחד משמעית , ולאורן מי שלא התייצב בשירות התעסוקה באופן סדיר ודרש עבודה , והיה מוכן ומזומן לבצעה - אינו זכאי , בגין אותו חודש , לגימלת הבטחת הכנסה. הוראות החוק מוסיפות וקובעות , כי זכאי לגימלה שיצא את ישראל - תשלל זכאותו לגימלה הן בגין החודש הקלנדרי שבו יצא והן בגין החודש בו חזר , אם לא התקיימו לגביו התנאים הדורשים התייצבות בשירות התעסוקה. התובעים מבקשים , למעשה , לא להחיל לגביהם את הוראות החוק , ולא לשלול זכאותם להבטחת הכנסה למרות שלא התייצבו במשך חודש שלם לדרוש עבודה בשירות התעסוקה מאחר ושהו כמעט לכל אורכו בחו"ל , והכל על בסיס הנימוק שיציאתם לחו"ל יועדה לצורך מילוי מצווה דתית. לגישתם , יישום הוראות החוק לגביהם מהווה פגיעה בחופש הפולחן הדתי שלהם. 5. נזכיר כי הלכה פסוקה היא , שמטרתו של חוק הבטחת הכנסה הינה הבטחת קיום מינימלי בכבוד , למי שידו אינו משגת לאפשר אותו קיום בסיסי לו ולסמוכים על שולחנו , ולמי שנותר ללא כל אמצעי מחייה שיאפשרו לו ולבני ביתו , ולו פת לחם. ברוח גישה זו , ומאחר ומדובר בתשלום מהקופה הציבורית של אותה קיצבה צנועה , נקבע כי מי שיש בידו נכסים מסוגים שונים , מהם ניתן להפיק הכנסה החל מגובה מסוים , ולו הכנסה רעיונית - נשללת זכאותו לגימלה , והוא הדין לגבי מי שנהנה משימוש ברכב מנועי. על פי הוראות החוק והתקנות שהותקנו מכוחו , שומא על המבקש תשלום הבטחת הכנסה לעמוד בתנאים מסויימים , בגדרם גם התייצבות סדירה ומלאה בשירות התעסוקה והענות לכל עבודה אליה יופנה , והכל משך חודש קלנדרי שלם. סיכומו של דבר , משמדובר בקיצבה שמטרתה סיפוק הצרכים הקיומיים הבסיסיים - הרי שמי שידו משגת מימון ומימוש של צרכים אחרים - אין עוד הצדקה להיותו סמוך על הקופה הציבורית. כמו כן , מי שאינו מתייצב באופן סדיר לאורך החודש הקלנדרי המסויים במלואו בשירות התעסוקה , כאשר הוא מוכן ומסוגל לבצע עבודה אליה יופנה - אינו זכאי בגין אותו חודש להבטחת הכנסה. כך , למשל , כאשר נטען כי חובת ההתייצבות בשירות התעסוקה וחובת ההשתלבות בעבודה אליה מופנה המובטל - פוגעת בחופש העיסוק , נאמרו הדברים הבאים - "טוענת המערערת כי התנאי הקבוע בתקנה 2(א) בדבר הצורך להזקק לשרות התעסוקה גורם לכך שעובד המבקש גמלת הבטחת הכנסה לפי סעיף 2(א)(3) לחוק חייב להיות מוכן לעבוד בכל עבודה ששרות התעסוקה יפנה אותו אליה ויהיה עליו לנטוש את עבודתו ועיסוקו לשם כך. דרישה זו - כך טוענת המערערת - מהווה פגיעה בחופש העיסוק של מקבל הגמלה. אין בידי לקבל טענה זו. אכן, כדברי המערערת, המבקש גמלה לפי סעיף 2(א)(3) לחוק, חייב להיות מוכן ומזומן לכל עבודה ששרות התעסוקה יציע לו ובלבד שתהיה זו "עבודה מתאימה כמשמעותה בסעיף 2(א)(2) לחוק" (תקנה 2(א)(1)) שההכנסה ממנה אינה נופלת מן הסכום הקובע. דרישה זו אינה פוגעת בחופש העיסוק כלל ועיקר. זכותה של המערערת לעסוק בכל עיסוק שתמצא לנכון, אך אם מבקשת היא לקבל גמלה מן הקופה הציבורית בשל כך שעיסוקה אינו מצמיח לה הכנסה מינימלית, עליהלעשות מאמץ כן וסביר לעבוד ב"עבודה מתאימה" או - למיצער - להיות מוכנה לקבל הצעות עבודה מתאימות, במקום עיסוקה העצמי. דרישה זו של החוק אינה בבחינת פגיעה בחופש העיסוק. החוק לא נועד לכך שהקופה הציבורית תסייע לאדם לעסוק בכל עיסוק העולה על רוחו שאינו מניב הכנסה ואם אדם מבקש לדבוק בעיסוקו אף שאין בצידו הכנסה מספקת, אל יפנה בבקשת סיוע מקופת הציבור. זאת ועוד, העובדה שאדם משקיע מאמץ רב בעיסוק שאינו מניב הכנסה - היא כשלעצמה - אינה מצדיקה לאפשר לו להנות מקרן השפע של קופת הציבור. טול, לדוגמה, אדם שעיסוקו הוא כתיבת ספרים אלא שאין הוא רואה ברכה בעמלו וספריו לא נמכרים. העובדה שאותו אדם משקיע ימים כלילות בכתיבת ספריו, אינה יכולה להצדיק את העמדת הקופה הציבורית לרשותו. אם מבקש אותו אדם סיוע מקופת הציבור יוכיח קבל עם כי מוכן הוא לקבל עבודה אחרת המתאימה לו שיש בצידה הכנסה, או שידבק בעיסוקו ולא יפנה אל הקופה".(ראה , עב"ל 232/00 אדית אורי נ. המל"ל , לא פורסם). 6. בענייננו , הצדדים התייחסו , אמנם , בהרחבה , לעובדה שהתובעים נסעו לחו"ל , אלא שהן ממכתבי הדחיה ששוגרו להם ע"י הנתבע , והן מהגיונה של ההחלטה לפיה אינם זכאים להבטחת הכנסה בגין החודש נשוא התביעה - עולה כי הנימוק לקביעה לפיה נשללה הזכאות היה העדר התייצבות בשירות התעסוקה משך חודש שלם. מהמסמכים שהוצגו בפנינו עולה כי במספר מקרים של זכאים להבטחת הכנסה אשר נמנעו מלהתייצב בשירות התעסוקה במהלכו של חודש קלנדרי מסויים - הרי שכאשר מדובר היה במבוטחים שהסיבה להימנעותם היתה שהינם מוסלמים דתיים שעלו לרגל למכה לצורך קיום מצווה דתית , אלא שלפחות בחלק מאותו חודש קלנדרי טרחו להתייצב בשירות התעסוקה - החליט הנתבע לשלם להם את הגימלה למרות שלא ענו על תנאי הזכאות לה , כפי שצוטטו לעיל. ככל שאכן מדובר במדיניות של הנתבע - הרי שעולה ממנה רגישות והתחשבות , לפנים משורת הדין , בצרכיה הרוחניים של קבוצה מוגדרת ומסוימת באוכלוסיה . מסיכומי התובעים עולה טענה לפיה עסקינן במדיניות אשר מחייבת את הנתבע , ואשר מכוחה , לכאורה , שומא היה עליו להימנע מלשלול מהתובעים זכאותם להבטחת הכנסה. הנתבע , מצידו , הכחיש כי מדובר ב"מדיניות" , אלא שבכל מקרה , וגם אם ב"מדיניות" עסקינן , הרי שהגישה המקלה , כפי שתוארה לעיל , יושמה ביחס לאותם מבוטחים אשר טרחו ודאגו להתייצב ולו פעם אחת באותו חודש קלנדרי בו עלו לרגל , והתייצבו לדרוש עבודה בשירות התעסוקה. באים התובעים וטוענים , כי למרות שנמנעו משך חודש קלנדרי שלם מלהתייצב בשירות התעסוקה ולדרוש עבודה , והגם שידם הייתה משגת לממן נסיעה לחו"ל ושהייה שם משך כמעט חודש שלם (ואין זה רלוונטי , לדעתנו , אם הנסיעה והשהייה מומנו מכספם שלהם או מעזרה של קרובי משפחה , כפי שנטען על ידיהם) - טעה הנתבע בהחליטו שאינם זכאים להבטחת הכנסה. בסיכומי התובעים הפליג בא כוחם במובאות הנוגעות לחופש הדת והפולחן , ובתיאורים של המצוות הדתיות באסלאם. טרחנו ולא מצאנו , בגדר התיאורים המפורטים של הטקסים הכרוכים בעלייה לרגל למכה , כל הסבר מדוע יש צורך בהעדרות של כמעט חודש מהארץ , העדרות שבגינה נמנע מהמבוטח לקיים את התנאים לזכאות לגימלה , בראשם ההתייצבות בשירות התעסוקה. יגענו ולא מצאנו , על איזה בסיס נטענה הטענה לפיה החלטת הנתבע נשוא התביעה פוגעת בעיקרון השוויון , שלשורה ארוכה של פסקי דין המאזכרים אותו הופנינו , וככל שנרמז על כוונה לפיה מדובר , בענייננו , על המנעות מאפליה מחמת דת - הרי שממדיניותו הלכאורית של הנתבע עולה רק העדפה של העולים לרגל למכה , לעומת קבוצות רבות ומגוונות באוכלוסיה אשר נמנעו מלהתייצב בשירות התעסוקה בחודשים מסויימים או חלקיהם , בין אם בשל העדרות מהארץ (לצורך קבלת טיפולים רפואיים שאינם מהסוג המנוי בחוק , או לביקורי קרובי משפחה מדרגה ראשונה שנזקקו לעזרה , ועוד כהנה וכהנה) - והנתבע נמנע מלהפגין בצרכיהם התחשבות כפי שהופגנה כלפי העולים לרגל כמתואר לעיל. 7. נסכם ונאמר , כי לא מצאנו כל פגם בעובדה שבנסיבותיהם של התובעים , אשר נעדרו מהארץ ונמנעו מלהתייצב משך חודש קלנדרי שלם בשירות התעסוקה , החליט הנתבע ליישם , בעניינם , את ההוראות הברורות של החוק והתקנות , וקבע כי משלא עמדו בתנאי הזכאות שנקבעו בדין - אין הם זכאים להבטחת הכנסה. אשר על כן - דין התביעה שבפנינו - להידחות. בנסיבות העניין - אין צו להוצאות. 8. במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דינננו זה , עליו להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת עותק פסק הדין. ניתן היום ח' בתמוז, תשס"ד (27 ביוני 2004) בהעדר הצדדים. ורד שפר - ש ו פ ט ת נציג ציבור (עובדים)הבטחת הכנסהשאלות משפטיות