1. בענייננו תביעה לתשלום קצבה - נכות מהעבודה, בגין פגיעת התובע בתאריך 2.5.94. 2. עובדות הצריכות לענייננו: א. התובע - עובד עצמאי- נפגע בעבודה בתאריך 2.5.94. ב. הפגיעה הוכרה כפגיעה בעבודה ושולמו לתובע דמי פגיעה בגין 42 ימים. ג. ביום 27.4.01 הגיש התובע בקשה לקביעת דרגת נכות בגין התאונה בעבודה. ועדה רפואית מתאריך 14.8.02 קבעה לתובע 24% נכות צמיתה בגין הפגיעה החל מתאריך 14.6.94. ועדה רפואית לעררים מתאריך 29.10.02 אישרה את הקביעה של הועדה רפואית מדרג ראשון. על כן, נקבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור 24% החל מיום 14.6.94. ד. בתאריך 17.11.02 פנה ב"כ התובע לנתבע וביקש לקבל פירוט סכומי הגמלה להם התובע זכאי. ב"כ התובע חזר על בקשה זו אך הפניות לא נענו. בעת הגשת התביעה - 26.5.03 טרם שולמה לתובע כל קצבת נכות מהעבודה. ה. הנתבע הגיש הודעה - במקום כתב הגנה- בה הודה כי נוצר עיכוב בתשלום הגמלאות להן זכאי התובע. בהודעה פורט כי התובע קיבל ביום 24.6.03 תשלום חד-פעמי בסך 118,845 ₪ ברוטו בגין התקופה 1.4.97 עד 30.6.03 ובנוסף תשלום בסך 11,014 ₪ בגין פיצויי הלנה. ב"כ הנתבע טען בהודעתו כי לפי סעיף 296 (ב) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה - 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי" או "החוק") לא משולמת גמלה בעד תקופה העולה על 48 חודשים שקדמו לחודש בו הוגשה התביעה לקביעת דרגת נכות. לפיכך, ומאחר והמועד בו הוגשה התביעה הינו 27.4.01, תשולם הגמלה בעד התקופה שתחילתה ביום 1.4.97. 3. ב"כ הצדדים הסכימו, מאחר ומדובר במחלוקת משפטית, כי הדיון התנהל בדרך של הגשת סיכומים בכתב, מבלי לשמוע הוכחות. 4. עיקר טענות ב"כ התובע, כפי שעולות מסיכומיו, הן במספר מישורים: א. זכאותו של התובע לגמלה בגין התקופה שהנתבע לא שילם על בסיס סעיף 296 (ב) לחוק הביטוח הלאומי, החל מתאריך 14.6.94 עד 31.3.97. ב. סכום שנוכה מגמלת התובע, בסך 8,461 ₪, ובתוכו סך של 2,713 ₪ בגין הפרשים שהתובע נדרש לשלם בשל חישוב בשנית של דמי פגיעה על פי שכר רבע שנתי מתוקן. ג. חישוב הגמלה ששולמה ושאמורה להשתלם לתובע. נתייחס בהמשך לטענות אלה, להן הגיב ב"כ הנתבע בסיכומיו. 5. זכאותו של התובע לקצבה בגין התקופה שמ-14.6.94 עד 31.3.97: הנתבע טוען כי התובע אינו זכאי לקצבה בגין תקופה זו בהתבסס על אמור בסעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי, הקובע (בנוסח החל על תקופת התביעה): "(א) כל תביעה לגמלת כסף תוגש למוסד תוך ארבעים ושמונה חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה. (ב) הוגשה התביעה אחרי המועד האמור בסעיף קטן (א), וקבע המוסד כי התובע זכאי לגמלה בעד תקופה שקדמה להגשת התביעה, תשולם לו הגמלה שהוא זכאי לה, ובלבד שלא תשולם גמלה בעד תקופה העולה על 48 חודשים שקדמו בתכוף לפני החודש שבו הוגשה התביעה כאמור; היתה התביעה שהוגשה כאמור, למענק או לגמלה אחרת שאינה משתלמת בעד תקופה מסוימת, ישולמו המענק או הגמלה האמורים, בתנאי שבחודש שבו הוגשה התביעה למוסד טרם חלפו 48 חודשים מהחודש שבו נוצרו התנאים המזכים בגמלה...". מותר לציין כי סעיף זה היה סעיף 128 לפי הנוסח קודם של החוק. תנאי הכרחי להחלת סעיף 296 לחוק הוא כי התביעה הוגשה לנתבע לאחר שחלפו 48 חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה או מהחודש בו נוצרו התנאים המזכים בגמלה. מהי המשמעות לכך? הזכאות לקצבת נכות מעבודה מותנית בקיום של מספר תנאים מצטברים, כפי שנקבעו בסעיף 104 לחוק: א. הפגיעה הוכרה כ"פגיעה בעבודה". ב. נסתיימה תקופת דמי הפגיעה. ג. המבוטח הגיש תביעה לגמלת נכות (תביעה לגמלה לפי סימן זה, כאמור בסעיף 104 לחוק, היינו לפי סימן ה' לפרק ה', הדן בקצבה או מענק לנכה עבודה). ד. הזכות לגמלת נכות מתגבשת לאחר שהועדה רפואית קבעה את דרגת הנכות המזכה בגמלה ("נמצא נכה עבודה כתוצאה מהפגיעה" לפי סעיף 104 לחוק) תנאי הכרחי לזכאות למענק נכות מעבודה הוא קיומה של קביעת ועדה רפואית בדבר שיעור הנכות מעבודה. לפני קביעה זו לא נוצרו "התנאים המזכים למענק" ולכן, לא מתחילה הספירה של 48 חודשים לפי סעיף 296 לחוק, המאפשרת להפחית את תשלום המענק ואף לשלול אותו לחלוטין. בטרם הקביעה של ועדה רפואית על כך שהמבוטח הוא נכה עבודה וקביעת שיעור הנכות, אין הוא נכה עבודה בדרגת נכות מסוימת ולא ניתן לראות בו כמי שמתקיימים בו התנאים המזכים בגמלה. כך, נפסק כי "קביעת דרגת נכות, להבדיל מעצם היותו של המבוטח לנכה, אינה אקט דלקרטיבי, אלא אקט קונסטיטוטיבי. אין אדם נכה בדרגת נכות מסוימת, אלא אם נקבע הדבר על ידי ועדה רפואית" (דב"ע לד/ 78-0, שומלי נ' המוסד, פד"ע ה' 378). פרשנות זו נקבעה באופן חד משמעי על ידי בית הדין הארצי לעבודה בדב"ע מג/ 52-0 שלמה אוחיון נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע טו 16), שם נאמר: "עילת התביעה לגמלת נכות נוצרת כאשר מופיעה החוליה האחרונה ברצף החוליות הדרושות שהן: תאונת עבודה - גמר תקופת דמי הפגיעה - ולבסוף: קביעת דרגת נכות על ידי ועדה רפואית עם קביעת דרגת הנכות, בשלה ("נוצרה") עילת התביעה בדומה למצב המתואר בדב"ע מב/64-0 (לא פורסם) לפיו "העילה לקצבת נכות (נכות כללית) קמה עם החלטת ועדת נכות". אין לדבר על "שיהוי" כמשמעותו בסעיף 128, על סמך מועד הגשתו של "טופס תביעה לתשלום גמלת נכות מעבודה". חרף הכותרת המתנוססת עליו, אין בטופס הנ"ל אלא דרישת המבוטח שהמוסד יעמידוהו בפני ועדה רפואית לקביעת דרגת נכותו. ורק לאחר שתיקבע - אם תיקבע - דרגת נכות של 5% לפחות (סעיף 66 (א) לחוק), תקום "עילת התביעה". לאותה תוצאה הגיע בית הדין האזורי לעבודה בירושלים (אב בית הדין כב' השופטת דיתה פרוז'ינין), אשר קבע: "אילו רצה המחוקק לומר כי יש למנות את 48 החודשים מיום התאונה היה אומר במפורש: מיום האירוע ולא "מיום שנוצרו התנאים המזכים למענק". ההבדל בין השניים משמעותי ביותר. חוק הביטוח הלאומי מעניק למי שנפגע בתאונת עבודה "אגד" של זכויות ובהן: דמי פגיעה, קצבת נכות, מענק ועוד. חלק מזכויות אלה אינן צומחות במישרין מאירוע התאונה, ולא כל מי שנפגע בתאונת עבודה זכאי לכל הזכויות הנ"ל. אירוע התאונה כשלעצמו מזכה את המבוטח בדמי פגיעה בלבד. רק כאשר מסתיימת התקופה שבה משולמים למבוטח דמי פגיעה, רשאי המבוטח להגיש תביעה לקביעת דרגת נכות מהעבודה ולתשלום גמלת נכות מעבודה (סעיף 104(א) לחוק). משכך, כל עוד לא הגיש המבוטח תביעה לקביעת דרגת נכות, לא נוצרו כלל התנאים המזכים במענק. ובפועל, תאונות עבודה רבות מסתיימות בכך שלנפגע משולמים דמי פגיעה בלבד, ולא נותרת נכות כלשהי בגין התאונה." (ב"ל 2218/00 פנחס דניאלי נ' המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 9.10.02, לא פורסם) (ההדגשה לא במקור). עוד נקבע בפס"ד לעיל: "חוק הביטוח הלאומי הוא חוק בעל יעדים סוציאליים מובהקים, וכאשר נזקקים למונחים שונים המצויים בו, הקשורים במתן פיצוי לעובדים שנפגעו, יש לפרשם בפרשנות תכליתית, לאורם של יעדים אלה ולספק הגנה ראויה ככל הניתן לעובד המבוטח (בג"צ 1199/02 לוסקי נ' ביה"ד הארצי לעבודה ואח', פ"ד מז(5) 734, בג"צ 1269/94 זילברשטיין נ' ביה"ד הארצי לעבודה ואח', פ"ד מח(4) 837, סעיף 7 לפסה"ד). כאמור נועד החוק לפצות את מי שנפגע בתאונת עבודה. משכך בבואו לפרש את החוק, ינקוט בית הדין בפרשנות הנוחה למבקש התגמולים (דב"ע שן/209-0 נסימיה - המל"ל, פד"ע כב 299, בסעיף 6 לפסה"ד)". לאותה תוצאה הגיע מותב של בית דין זה (אב בית דין, כב' השופט חיים ארמון), שגם היה ער לבעייתיות הנוצרת מהפרשנות הנ"ל, מאחר ולפי הנוהג הקיים אצל הנתבע התביעה לתשלום גמלה/ קצבה מוגשת למעשה ביחד עם הבקשה לקביעת דרגת נכות רפואית ולכן, במצב כזה, יתכן כי לסעיף 296 לא יהיה כל יישום בפועל. באותו פסק דין נאמר: "מאחר שכאמור בסעיפים 104 ו-107 לחוק, תנאי הכרחי לזכאות למענק נכות מעבודה הוא קיומה של קביעת ועדה רפואית בדבר שיעור הנכות מעבודה, הרי שטרם קביעה כזו - לא נוצרו "התנאים המזכים במענק" ולכן, ככל שהתביעה לא הוגשה לאחר שחלפו 48 חודשים מיום קביעת דרגת הנכות מעבודה של המבוטח - הרי שאין מקום להפחית את המענק או לשלול אותו. אנו מודעים לכך שלפי המצב הקיים היום, שבו התביעה לגמלת נכות מעבודה מוגשת למעשה ביחד עם הבקשה לקביעת דרגת נכות מעבודה, אין משמעות לאמור בסיפא של סעיף 107(א) לחוק בדבר מועד הגשת התביעה למענק נכות לאחר שנוצרו התנאים המזכים במענק. אולם, העובדה שהנתבע השכיל לדאוג לטופס מאוחד שבו יש תביעה לגמלת נכות מעבודה עוד טרם הקביעה אם יש דרגת נכות מעבודה, איננה אמורה להביא לשינוי פרשנותו של הסעיף ולכך שבין התנאים המזכים במענק מצוי גם התנאי שתהיה קביעה של ועדה רפואית על דרגת הנכות מעבודה". (בל 1307/01, סלאח ג'נדר נ' המוסד לבטוח לאומי, פס"ד מ- 30/6/02, לא פורסם). דברים אלה, המתייחסים אמנם לתשלום מענק, ולהוראת סעיף 107 לחוק, יפים לענייננו. במקרה שבפנינו התביעה לקביעת דרגת נכות מהעבודה הוגשה בתאריך 27.4.01, כאשר הקביעה הסופית של דרגת נכות מהעבודה היתה בתאריך 29.10.02, והיא זו אשר יצרה התנאים המזכים במענק. לאור זאת, סעיף 296 לחוק לא חל על המקרה דנן, שכן לא חלפו 48 חודשים מהיום שבו נוצרו התנאים המזכים למענק עד להגשת התביעה לגמלה. לכן, החלטת הנתבע על פיה חושבה זכאותו של התובע לקצבה החל מתאריך 1.4.97 בלבד אינה כדין ודינה להתבטל. על הנתבע לשלם לתובע קצבה החל מתאריך 14.6.94. 6. סכומים שנוכו מגמלת התובע: ב"כ התובע טוען כנגד הסכום שנוכה מהקצבה המשולמת לתובע, בסך של 8,461 ₪ אשר מורכב מסך של 2,713 ₪ בגין "חוב גמלת יתר" וסך של 5,784 ₪ בגין ביטוח בריאות. באשר ל"חוב גמלת יתר", הוא נובע מהחישוב מחדש של זכאות התובע לדמי פגיעה ששולמו לו. חישוב הזכאות של התובע בעת אישור התביעה נעשה לפי השכר הרבע השנתי אשר קדם ליום הפגיעה, בסך של 14,865 ₪ - נתון שלגביו אין מחלוקת בין הצדדים. דמי פגיעה חושבו לפי הכנסה יומית בסך 165.16 ₪ - סה"כ 5,203 ₪. לאחר תוספת של הפרשי הצמדה וניכו מס הכנסה וחוב בגין דמי ביטוח, הועבר לתובע סך של 3,164 ₪ ביום 4.4.95. השכר הרבע השנתי אשר היווה בסיס לתשלום דמי פגיעה חושב בהתאם למקדמות שמקורם בשומה עצמית של התובע ואשר התקבלו בתקופה שקדמה ליום הפגיעה. במהלך שנת 1995 נערכה שומה סופית של התובע במס הכנסה, ובה נתקבלו נתוני הכנסה סופיים לגבי שנת 1994. השכר הרבע שנתי הסופי של התובע ברבעון הראשון של שנת 1994 (רבעון שקדם לפגיעה) עמד על סך של 19,505 ₪. בשל העלייה האמורה בהכנסות המדווחות הסופיות של התובע, נעשה חישוב מחדש של דמי פגיעה, וביום 26.12.95 שולם לתובע סך של 1,296 ₪ בגין "הפרשי דמי פגיעה" (לאחר תוספת הפרשי הצמדה וניכוי מס הכנסה). לאחר שנקבעה זכאותו של התובע לקצבת נכות מהעבודה, החליט הנתבע לערוך חישוב מחדש של דמי פגיעה, אשר נעשה לפי תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות) התשמ"ד- 1984 (להלן "תקנה 11"). תקנה 11 קובעת: "(א) אירעה פגיעה בעבודה בשנת מס פלונית, תיחשב ההכנסה, לפיה חויב הנפגע בתשלום מקדמות לפני הפגיעה, כהכנסה לפי שומה סופית, והוראות תקנות 4 ו-10 לא יחולו לגבי שנה זו; לעניין זה, "פגיעה בעבודה" - פגיעה המזכה בדמי פגיעה לפי פרק ג' או ט'2 לחוק לתקופה של 90 ימים לפחות, בין שהם רצופים ובין שאינם רצופים, או פגיעה המזכה בקיצבת נכות, בקיצבת תלויים או במענק לנכה או לאלמנה לפי הפרקים האמורים. (ב) על אף האמור בתקנת משנה (א), אם הפגיעה בעבודה אירעה בשני החדשים הראשונים של שנת מס פלונית, תיחשב כהכנסה לפי שומה סופית ההכנסה לפיה חויב הנפגע בתשלום מקדמות בשנת המס שקדמה לפגיעה. תקנה זו תחול אם הפגיעה ארעה החל משנת הכספים 1985". בהתאם לאמור בתקנה 11, סבר הנתבע כי הבסיס לחישוב דמי הפגיעה הראשונים (אשר שולמו ביום 4.4.95) הוא אותו בסיס אשר שימש לחישוב קצבת הנכות, אשר "הוקפא" ברגע שנקבעה לתובע דרגת נכות המקנה קצבת נכות. לכן, לגרסת הנתבע, ההפרשים ששולמו ביום 26.12.95, בהתאם לשומה סופית של שנת 1994, שהראתה הכנסה גבוהה מזה אשר שמשה לצורך תשלום המקדמה של אותה שנה, נהפכו ל"חוב גמלת יתר". סכום זה עמד על סך של 2,713 ₪ בחודש 6.03. לאור זאת, הניכוי נובע מהחישוב המחודש של הכנסת התובע, בהתבסס על המקדמות בתקופה הרבע השנתית שקדמה לפגיעה, על פי תקנה 11, לעומת החישוב הקודם שנעשה בהתבסס על השומה סופית שהוגשה בגין שנת 1994. האם פעל הנתבע כדין בעת שערך חישוב חדש של הזכאות לדמי פגיעה,כאשר נקבעה הזכאות לקצבה, בשנת 2003, לאחר שהסכום המקורי שולם ב- 1995? שיעור דמי הפגיעה הוא ¾ מ"שכר העבודה הרגיל" של המבוטח (סעיף 97 לחוק). "שכר העבודה הרגיל" מבוסס לגבי עצמאי על ההכנסה, ששמשה יסוד לחישוב דמי הביטוח ברבע השנה שקדמה ליום שבו מגיעים לראשונה דמי פגיעה (סעיף 98 לחוק). באשר לשימוש של התקנה 11, נפנה להלכה שנפסקה בעב"ל 20/99 "יעקב סדיק נ' המוסד לביטוח לאומי" (עבודה ארצי, כרך לג (12) 31), שם נאמר: "אין ספק, שלגבי מבוטח עובד עצמאי, השומה הסופית היא זו, המשקפת את הכנסתו האמיתית, והיא זו שצריכה, כאמור, לשמש כמדד הנכון הן לקביעת גובה דמי הביטוח שהוא חב למוסד והן לקביעת שיעור הגימלה שתשולם לו, כפי שעולה מסעיף 345 לחוק הביטוח לאומי ובעיקר מסעיפים קטנים 345 (ב) (1) ו- 345 (ג) (2) לסעיף זה. תקנה 11 היא, אכן, חריג לכלל הנ"ל, אך אין לנו צורך לפסול אותה כבלתי סבירה, כדי להגיע לתוצאה צודקת. התקנת התקנה נעשתה מכוח ההסמכה המצויה בסעיף 345(ב) (3) (ב) לחוק הביטוח הלאומי. סעיף קטן זה הוא אכן חריג למגמה הקיימת בשאר סעיפי המשנה לסעיף זה. כפי שציינה באת-כוח המוסד, תכלית התקנה היא כפולה: (1) לדאוג לכך, שהכנסת המבוטח קודם לתאונה היא זו שתשמש בסיס לקביעת שיעור הגמלה. דאגה זו מקורה בחשש שהכנסת עובד עצמאי עלולה להיפגע עקב התאונה, וממילא סופה להיות נמוכה יותר בעקבותיה. (2) לשמש בלם לנסיונות מרמה של מבוטחים, עובדים עצמאיים, נפגעי תאונות עבודה, שמתוך מגמה להגדיל את גימלתם, ינסו לתקן לאחר התאונה את גובה שומתם כלפי מעלה, ובכך להגדיל את גובה גימלתם [דב"ע נה/68-0 המוסד לביטוח לאומי - סמיר סנונו, פד"ע כח 412, 415]. תכלית זו בהחלט סבירה, ואכן מקום שיתברר, כי מבוטח עצמאי שנפגע בתאונת עבודה או מי מטעמו גרם לאחר הפגיעה בעבודה, בין במישרין ובין בעקיפין, להגדלת השומה המשמשת בסיס לחישוב גימלתו, תישמר לתקנה 11 מקום כבוד כבולמת מעשה מרמה, ועל פיה תחושב ההכנסה. מאידך, אם יסתבר, שידו של המבוטח או מי מטעמו בין במישרין ובין בעקיפין, לא גרמה להגדלת השומה הסופית לאחר התאונה, אין מקום להפעיל את תקנה 11, ומן הראוי שהשומה הסופית תשמש כמדד לקביעת שיעור הגימלה ולקביעת שיעור דמי הביטוח". בהתאם לאותה הלכה, דרך חישוב על פי תקנה 11 לפי סכום המקדמות, אינו כלל מחייב את הנתבע, אלא ניתן להסתמך עליו על מנת למנוע מצב שההכנסה הסופית של המבוטח שהוא עצמאי תפגע כתוצאה מן הפגיעה בעבודה, ובעיקר, שהמבוטח יגרום, לאחר הפגיעה, להגדלת השומה המשמשת בסיס לחישוב גמלתו, ובכך לשמש בלם לניסיונות מרמה של המבוטחים. תקנה 11 אינה מונעת סטייה ממנה באותם מקרים מתאימים שבהם לא ההכנסה ששימשה בסיס לחישוב מקדמות דמי הביטוח צריכה לשמש כבסיס לחישוב הגמלה של הנפגע בעבודה, אלא הגמלה צריכה להשתלם על יסוד דו"ח הכנסה עדכני (ראה עב"ל 51013/98 גאדה הנו נ' המוסד לביטוח לאומי, פס"ד מיום 10.2.02, לא פורסם). במקרה שבפנינו, הנתבע עצמו, עוד בשנת 1995, ראה לנכון להתבסס על השומה הסופית של התובע, ולחשב מחדש את זכאותו לדמי פגיעה. יתכן כי חישוב ההפרש אף התבסס על חיוב של דמי ביטוח על בסיס השומה הסופית בגין אותה שנה ולכן, זו היתה חובת הנתבע בהתאם לאמור בתקנה 3 לתקנות הביטוח הלאומי (חישוב הפרשי דמי ביטוח וגימלאות בשל שומה סופית) התשמ"ו - 1986, הקובעת: "(א) שולמה למבוטח גימלה, שבחישובה הובאה בחשבון הכנסתו בשנה פלונית, שלפיה הוא חוייב במקדמות על חשבון דמי הביטוח, ונערך לו חישוב של הפרשי דמי ביטוח לאותה שנה כאמור בתקנות אלה, יחשב המוסד את ההפרש שבין הגימלה המגיעה למבוטח לפי ההכנסה ששימשה יסוד לחישוב הפרשי דמי הביטוח לבין הגימלה ששולמה לו. חישוב הגימלה המגיעה למבוטח לפי ההכנסה שנקבעה בשומה כאמור בתקנה 2א ייעשה בהתחשב בחלוקת ההכנסה השנתית בין הרבעונים כאמור בתקנה 2א (א). (ב) הפרש גימלה, בין אם הוא לזכות ובין אם הוא לחובה, יוגדל בשיעור עליית המדד שפורסם לאחרונה לפני היום שבו נערך חישוב ההפרש". לא עולה באופן ברור מטענות ב"כ הצדדים האם החישוב מחדש הוא תוצאה של יישום התקנה שהוזכרה לעיל, אך ללא ספק הנתבע ראה כהכנסה אמיתית של התובע על פיה יש לחשב את זכאותו, זו שעלתה מהשומה הסופית שהוגשה על ידו, ולא התעורר חשש כי הוא הגדיל את הכנסותיו במרמה על מנת לזכות בגמלה בסכום יותר גבוה. לאחר שכך נקבע על יד הנתבע, אין הוא רשאי - כ- 8 שנים לאחר מכן- לחזור בו מהחלטתו ולערוך חישוב מחדש בהתבסס על תקנה 11 ועל המקדמות ששולמו בזמנו על ידי התובע. לאור זאת, כדין שולמו לתובע דמי פגיעה על בסיס השומה הסופית ועל הנתבע להחזיר את הסכום שנוכה מהגמלה, בסך 2,713 ₪. באשר לניכוי בגין ביטוח בריאות, הוא נעשה כדין בהתאם להוראות חוק ביטוח בריאות ממלכתי התשנ"ד - 1994, סעיף 14 (ד), המחייב בתשלום: "(1) מבוטח שמשתלמת לו גימלה מאת המוסד, כמפורט בפסקה (2) שבסעיף קטן זה, חייב בתשלום דמי ביטוח בריאות מסכום הגימלה, בשיעורים בהם חייב מעביד בתשלום דמי ביטוח בריאות בעד עובדו; (2) (א) דמי פגיעה לפי פרק ה' לחוק הביטוח הלאומי;..." 7. גובה הקצבה המגיעה לתובע: על הנתבע לחשב את גובה הגמלה, כפי שנקבע בסעיף הקודם, על פי ההכנסה של התובע כפי שעולה מהשומה הסופית שהוגשה על ידו, וששימשה בסיס לחישוב דמי פגיעה ששולמו בשנת 1995. באשר להצמדה, על הנתבע לחשב אותה בהתאם להוראות סעיף 297 א' לחוק. לא על בית הדין לערוך חישובי הגמלה, אלא לקבוע את הקריטריונים המחייבים. במידה והחישוב של הנתבע לא יעמוד בקריטריונים שנקבעו, רשאי התובע לשוב ולפנות לבית הדין. 8. לסיכום: לאור האמור לעיל, תביעת התובע מתקבלת. על הנתבע לשלם לתובע קצבה בגין התקופה שמתאריך 14.6.94 ועד ל- 31.3.97. כמו-כן, על הנתבע לשלם לתובע הסכום שנוכה מהקצבה בסך 2,713 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מתאריך 1.6.03 ועד ליום התשלום המלא בפועל. על הנתבע לחשב את זכאותו של התובע לגמלה בהתאם להכנסתו העולה מהשומה הסופית שהוגשה וששמשה בסיס לחישוב דמי הפגיעה בשנת 1995. על הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. 9. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לביה"ד הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו. ניתן היום כ"ח בטבת, תשס"ד (22 בינואר 2004) בהעדר הצדדים. עידית איצקוביץ-שופטת גב' דינה בולוס מר אילן גבריאלי נציגת ציבור (עובדים) נציג ציבור (מעבידים)נכות מעבודהנכות