1. מהות התביעה: בפנינו תביעה לסילוק ידן של הנתבעות 1 ו-3 (להלן: הנתבעות) ממקרקעין המצויים בכפר מגדל צדק, הידועים כגוש 5502 חלקות 10,9,20,17,11,5,4,2,1,8,3 וכגוש 5501 חלקות 10,6,5,4 [להלן: "המקרקעין"], ולהשבתם לתובע כשהם נקיים מכל אדם וחפץ מטעמן של הנתבעות. 2. עיקרי המסכת העובדתית: הנתבעות מחזיקות במקרקעין. 3. הפלוגתאות בין הצדדים: טענות התובע: א. המקרקעין נשוא התביעה שייכים למדינת ישראל והינם בגדר מקרקעי ישראל, כמשמעותם בחוק יסוד : מקרקעי ישראל [להלן: "המקרקעין"].   ב. מינהל מקרקעי ישראל [להלן: "ממ"י"], אחראי מטעם מדינת ישראל על ניהול המקרקעין, החזקתם ותפעולם.   ג. הנתבעות החזיקו ו/או השתמשו, ו/או פלשו, שלא כדין, למקרקעין נשוא כתב התביעה, כמפורט להלן:   1. השטח המורשה שטח של כ - 62 דונמים הנמצאים במקרקעין בגוש 5502, חלקה 3א' ו 8 א', ובגוש 5501, חלקות 4, 5, אשר לגביו היו לנתבעות, כולן או מקצתן, חוזי הרשאה לעבודות חציבה ו/או כרייה ו/או גריסה ולמטרות אלה בלבד [להלן: " חוזי ההרשאה"] [חוזי ההרשאה נספחים א ו - ב ל-ת/1]. חוזי ההרשאה נחתמו בנין ממ"י לנתבע 2 [מר מרדכי פדוביץ, שהתביעה נגדו נדחתה] ונתבעת 3, החל משנת ה - 70 ועד ליום 31.03.84 [להלן: "השטח המורשה"], וממועד זה ואילך פג תוקפם וכל פעולה שנעשתה בשטח הנ"ל נעשתה ללא אישור מהתובע ו/או מהרשויות האחרות המוסמכות בחוק. כל רשות להחזיק בשטח המורשה, באם ניתנה לנתבעות, בוטלה. 2. השטח לא המורשה   שטח של כ - 360 דונמים הנמצא במקרקעין בגוש 5502 חלקי חלקות 20,17,11,5,4,3,2,1 וחלקות 10,9,8 בשלמות, וכן כגוש 5501 חלקה 6 וחלקי חלקות 4, 5, 10, אשר לגביו לא היו לנתבעות ו/או מי למי מהן הסכמי הרשאה כלשהן [להלן: "השטח הלא מורשה"].   ד. בסוף שנות ה - 70, או בסמוך לכך, אושר על ידי רשויות התכנון והבנייה שינוי יעוד המקרקעין נשוא התביעה, לגן לאומי ובשטחים הסמוכים להם החלו להיבנות שכונות מגורים.   טענות הנתבעות:   א. התביעה ו/או חלק הימנה, התיישנה.   ב. התובע השתהה באופן בלתי סביר בפעולתו.   ג. על התובע הן בפועלו כרשות מנהלית והן בפועלו כגוף הפועל בשטח המשפט הפרטי, להציע לנתבעות ולהעמיד לרשותן מקום פעילות חילופי.   ד. התובע נהג בחוסר סבירות ו/או בחוסר תום לב כלפי הנתבעות.   ה. התובע נהג בחוסר סמכות, שכן בכל הנוגע למכרות ומחצבות, נתונה הסמכות לשר הפיתוח.   ו. לנתבעות יש את הזכות לפעול במקרקעין מכוח שניים:   1. הבטחת התובע ו/או רשויות מוסמכות אחרות לנתבעות, כי הן תוכלנה להמשיך להפעיל את עסקיהן במקרקעין, מבלי שהדבר יהווה הפרה של הסכם או הרשאה כלשהן.   2. היותן של הנתבעות משקמות המחצבה שבמקרקעין.   ז. לחילופין, הנתבעות הינן דיירות מוגנות במקרקעין ו/או השביחו אותם בסכומי עתק, תוך הסתמכות על הבטחות התובע, כאמור לעיל.   ח. בהגשת תביעה זו, התובע מפלה את הנתבעות, שלא כדין, ביחס לבעלי מחצבות אחרות באזור.   ט. בהגשת תביעה זו, התובע פוגע בחופש העיסוק של הנתבעות, שלא כדין וללא תכלית ראויה.   י. הנתבעות מחזיקות במקרקעי כדין.   יא. התובע כרת חוזי הרשאה עם הנתבעות למרות שינוי יעוד המקרקעין. 4. המסכת הדיונית: א. ביום 20.01.98, בהסכמת הצדדים, נתקבלה החלטה לדחות את התביעה כנגד נתבע 2, מר מרדכי פדוביץ. בעקבות החלטה זו הוגשו כתבי טענות מתוקנים.   ב. בתיק נשמעו ראיות: מטעם התובע: עת/1, מר יוסף חברוני, נחקר על תצהירו, סומן ת/1. מטעם הנתבעות: עד הגנה, עו"ד משה קורנהאוזר נחקר על תצהירו , סומן נ/2.   כמו כן הוגשו: הסכם הרשאה, סומן נ/1. תרשומת מישיבת הנהלה, סומנה נ/3.   ג. ב"כ הצדדים הגישו סיכומים בכתב. 5. דיון והכרעה: לאחר שקראתי את כתבי הטענות, בדקתי את החומר המשפטי המצוי בתיק, בחנתי את העדויות השונות וכן נתתי דעתי לסיכומי ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל. להלן הנימוקים שהביאוני למסקנה זו: 6. זכויות במקרקעין: מעיון בנסחי הרישום [נספחים ב/1 ו-ב/2 לכתב התביעה] וביתר מסמכי התביעה, הוכח לי כי המקרקעין נשוא התביעה עברו הסדר והם בבעלות רשות הפיתוח. כמו כן, שוכנעתי, כי התובע , ממ"י, אחראי על ניהול המקרקעין מטעם מדינת ישראל. לעומת זאת, הנסחים אינם מפרטים זכות כלשהי לנתבעות במקרקעין. סעיף 125 [א] לחוק המקרקעין קובע כי: "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראייה חותכת לתוכנו..."   דהיינו, לתובע מוקנות זכויות במקרקעין מכוח תפקידה כאחראית על ניהול המקרקעין ואילו לנתבעות ,אין כל זכות רשומה במקרקעין.   7. הסגת גבול: תביעה זו לסילוק ידן של הנתבעות מהמקרקעין הינה על פי עילה של הסגת גבול.   סעיף 29 לפקודת הנזיקין קובע כהאי לישנא:   "הסגת גבול במקרקעין היא כניסה למקרקעין שלא כדין".   8. האם התובע רשאי לתבוע את סילוק הנתבעים מהמקרקעין? א. מקור העילה: סעיף 16 לחוק המקרקעין, קובע כי:   "בעל המקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שהחזיק בהם שלא כדין". במקרה דנן התובע זכאי להחזיק במקרקעין ועל כן רשאי לדרוש את סילוק ידן של הנתבעות מהם.   ב. נטל הראייה   סעיף 30 לפקודת הנזיקין קובע על מי חלה חובת הראייה:   "בתובענה שהוגשה על הסגת גבול במקרקעין על הנתבע הראייה שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין."   כלומר, הנתבעות הן שנדרשות להוכיח כי התקיימו העילות המקנות להן, לדעתן, זכות להחזיק ולהשתמש במקרקעין.   9. מעמד הנתבעות בשטח המורשה לטענת הנתבעות הוקנה להן מעמד של דיירות מוגנות במקרקעין ולחילופין שניתנה להן רשות חוזית לשהות בהן ורשות זו עודנה בתוקף.   10. דיירות מוגנות לטענת הנתבעות הוקנה להן מעמד של דיירות מוגנות במקרקעין. דא עקא שהן לא טרחו להציג בפני בית המשפט הסכם לשכירות מוגנת או קבלה על תשלום דמי מפתח, אשר יעידו על כך. כך או כך, טענה זו נזנחה בסיכומים ובעניין זה קובעת ההלכה כי טענה שלא הועלתה בסיכומים כדין טענה שנזנחה ובית המשפט לא ישעה לה. (ראה ע"א 447/92 רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיטקורפרשיין פ"ד מט (2) 102) (להלן: הלכת רוט)   11. רשות חוזית   מוסכם על הצדדים, כי הנתבעות הפעילו מחצבות בשטח האמור, בהתאם להסכמי הרשאה שנחתמו עם התובע [נספחים א ו-ב ל-ת/1].   המחלוקת בענייננו נסובה על השאלה, באם רשאיות הנתבעות להמשיך ולהשתמש בשטח המורשה, גם לאחר שפג תוקפם של ההרשאות על פי האמור בהסכמים.   הנתבעות מעלות מספר נימוקים המצדיקים, לטעמן, אפשרות שימוש שלהן בשטח המורשה. ברם, לאחר בחינה מדוקדקת של מכלול הנימוקים שהעלו הנתבעות, לא מצאתי מקום לקבל את גרסתן.   להלן פירוט מסקנתי:   עו"ד קורנהאוזר העיד מטעם הנתבעות וטען, כי נערכו הסכמים מאוחרים יותר עם הנתבעות, אשר מקנים להן זכות שימוש בשטח המורשה [פרוטוקול עמ' 26]. אולם, דברים אלו נאמרו ללא כל בסיס,שכן הנתבעות לא טרחו לצרף כל מסמך המעיד על כך שהסכמים כנ"ל אמנם נעשו. עו"ד קורן האוזר סיפק הסבר בלתי משכנע לעובדה שלא הומצאו ההסכמים וכך השיב לכשנשאל אודות ההסכמים בחקירתו הנגדית:    "ש. בין השנים 84 ו - 91 היה הסכם? ת. אני מניח שכן. ש. היכן ההסכם הזה, שהרי אני אומר לך, כי לא היה הסכם כזה? ת. המדובר בשנת 84 ולא הצלחנו לאתר את ההסכמים האלה...". [פרוטוקול עמ' 33-32].   וכך במקום אחר:   "ש. ... האם יש לך מלבד שני הסכמות אלה שאורכן הוא למעשה שנה ...מדוע לא צורפו? ת. ברור מתוך צירופים נספחים 14 עד 20 לתצהירי, כי ניתנו אישורים כאלה שאם לא כן לא היו מוצאים רשיונות החציבה. ... ש. אתה לא ידעת מידיעתך האישית מה היה באותה תקופה, ואתה רק מסיק? ת. מתוך רשיונות שצורפו ... אני מניח כי היו הרשאות לחציבה וכל האישורים הדרושים לכך התקבלו". [פרוטוקול עמ' 34]   כאמור, לא נתתי אמון בגרסתו של עו"ד קורנהאוזר, לפי שהיא מבוססת על סברה ולא על ראיה מוצקה, כגון הסכם ממשי שנמצא באמתחתו. לפיכך, נותרים דבריו של העד בעלמא ולא מהווים כל משקל מכריע לטובת הנתבעות בקשר לקיום הסכמים נוספים. לא זו אף זו, אלא שבסיכומים לא התייחסו הנתבעות כלל לטענה זו ולפיכך אין לה מקום בדיון שבפנינו. (ראה לעיל הלכת רוט).   לסיכום שוכנעתי, כי הנתבעות עשו שימוש בשטח המורשה בהתאם להסכמי ההרשאה עד לשנת 1984אולם, ממועד זה ואילך פג תוקפם של ההסכמים והנתבעות מחזיקות בשטח האמור מבלי שתהיה להם הרשאה מפורשת לכך.   12. ברות רשות הנתבעות טוענות כי על אף העובדה שפג תוקפם של הסכמי ההרשאה, הוקנתה להן זכות לפעול בשטח המורשה מעצם היותן הגורם המשקם את המחצבה. לטענתן, ניתנה להן הבטחה כי בתמורה לכך שהן תשקמנה את המחצבה, יותר להן להמשיך להשתמש בשטח האמור. לאור קביעתי לעיל, כי לנתבעות לא הייתה רשות חוזית בשטח המורשה, הרי שלכל היותר ניתנה להן הסכמה מכללא לעשות בו שימוש מכוחו של השתק.   העקרונות שסוכמו לעניין היווצרות רשיון מכללא (בע"א 32/77, אליאסף טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש החסידים, פ"ד לא (3) 210) יפים גם לפרשה דהכא:   "לשם יצירת רשיון של שימוש במקרקעין, אין צורך בהסכם מפורש ומספיקה התנהגותם של בעלי המקרקעין שממנה ניתן להסיק שהסכימו בדיעבד והשלימו עם שימושיו של אדם אחר ברכושם. העובדה שעבר זמן רב מאז תפס אדם את הקרקע ושבמשך אותו זמן נמנע בעל הנכס מתגובה כלשהי למרות שידע על התפיסה, יכולה להעיד על הסכמתו ליצור רשיון מכללא (Implied License) שלא היה קיים מלכתחילה."   כלומר, בנסיבות מסוימות, בחלוף הזמן, אם אמנם שתקו הבעלים, יכול להיווצר מצב שהנתבעות ייחשבו כברות רשות במקרקעין. הנטל רובץ על כתפי הנתבעות להראות כי ניתנה להן רשות להשתמש בשטח המורשה. לשם כך יהא עליהן להוכיח:   כי שהו בשטח המורשה פרק זמן ארוך.נ כי התובע יודע על ישיבתן והחזקתן במקום ולא עשה דבר.ב   להלן אבדוק את התקיימות שני התנאים האמורים:   1. משך החזקת הנתבעות במקרקעין הנתבעות טוענות כי הן מחזיקות בשטח המורשה ועושות בו שימוש ברציפות מיום שנחתמו איתן הסכמי ההרשאה ועד היום לאחר שכבר פג תוקפם של. התובע אינו מכחיש כי אמנם הנתבעות שהו כל אותו זמן בשטח המורשה. למעשה, הצדדים אינם חלוקים בדעותיהם בקשר לכך. המחלוקת נסובה על השאלה באם התובע ידע אודות החזקה במקום ושתק, באם לאו.   2. ידיעת התובע והתנהגותו בנוגע להחזקת הנתבעות בשטח המורשה   הנתבעות טוענות כי עד למועד הגשת התביעה, ידע התובע על השימוש שהן עשו בשטח המורשה ואף נתן את הסכמתו לכך, אם במעשה ואם במחדל. התובע לעומת זאת, דבק בגרסה כי מאז שנת 1984, עת פג תוקפם של ההסכמים, הוא שיגר לנתבעות מספר פעמים מסרים שאינם משתמעים לשתי פנים, בדבר דרישתו לפנות את השטח המורשה המוחזק על ידן.   לאחר שבחנתי את כל החומר הראייתי המונח בפניי, מצאתי שיש מקום לקבל את טענת הנתבעות כי אמנם ניתנה להן רשות מכללא להחזיק בשטח המורשה ולפיכך שהוקנה להן מעמד של ברות רשות בו. כך עולה, למשל, ממסמכים שצירפו הנתבעות (נספחים 36 ו-37 ל-נ/3) שהתובע ידע על פעילות הנתבעות בשטח המורשה, אלא שהוא התנה אותה בכך שתעשה בכפוף לתכנית המתאר שנתקבלה. התובע בפירוש לא שלל את הימצאותן של הנתבעות בשטח הנ"ל. חיזוק לכך מצאתי גם בעדותו של עובד הממ"י, ע"ת 1, מר יוסף חברוני:    "מהמכתבים של המינהל מתגלה בסך הכל רצון טוב להסכים לאיזו שהיא קריאה, אם תהיה התאמה תכנונית כמו למשל מחצבה, שניתן לעבוד בה ולעשות חוזה על פי תנאיהם בלבד"   [פרוטוקול עמ' 18]. לסיכום: הוכח לי כי הנתבעות החזיקו במקרקעין למעלה מ-20 שנה בטרם הוגשה התביעה. כמו כן, שוכנעתי כי התובע ידע על כך כל אותו זמן ונתן הסכמתו מכללא. לפיכך הנתבעות היו ברות רשות במקרקעין. אולם, משלא שולמה לתובע כל תמורה עבור השימוש בשטח המורשה, הרי שעל אף העובדה שהנתבעות היו ברות רשות במקרקעין, המדובר ברשות חינם.   13. ביטול הרשות בידוע הוא כי רשות חינם ניתנת לביטול בכל עת ובכל מקרה היא מתבטלת בעצם הגשת כתב התביעה.   כפי שקובעת ההלכה: "כבר ראינו כי דעת רוב השופטים היא שרשיון חינם שאינו לזמן קצוב, מתבטל כהרף עין עם גילוי דעתו של בעל המקרקעין כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרשיון והגשת תביעה לסילוק יד בוודאות מתגלה רצון זה ... ולקבוע שעצם הגשת התביעה נגד המשיבה כוללת בתוכה גם הודעת ביטול הרשיון ..." (לעיל פס"ד טבוליצקי).   14. האם משבוטלה הרשות, הנתבעות מסיגות גבול בשטח המורשה? כך קבע השופט לנדאו בע"א 477/68, הופמן נ' לויטל, פ"ד כג (2) 52:   "המערערים השכירו למשיב את המחסן הנדון והלה לא פינה אותו בתום תקופת השכירות, מאותה שעה ... הפך המשיב למסיג גבול." מכאן נלמד, כי אם במקום שהייתה שכירות כדין, מרגע שהסתיימה השכירות ולא פונה הנכס, מדובר בהסגת גבול, קל וחומר, במקרה שלפנינו, בו מדובר ברשיון מכללא, הרי שמרגע שזה בוטל מדובר בהסגת גבול.   לסיכום: מעת שבוטלה הרשות לנתבעות להשתמש בשטח המורשה, הינן בגדר מסיגות גבול ועליהן לסלק ידן ממנו.   15. מעמדן של הנתבעות בשטח הלא מורשה התובע טוען כי בנוסף להימצאותן של הנתבעות בשטח שלגביו הייתה להן הרשאה, הן פלשו לשטח הלא מורשה, הסמוך לו ושאף הוא בבעלות מדינת ישראל.   מנגד טוענות הנתבעות כי הן מחזיקות בשטח הלא מורשה כדין, אם מכוח חוזי הרשאה ורשיונות חציבה ואם מכוח הבטחות ומצגים שניתנו להן במהלך השנים.   כאמור, הנטל רובץ לפתחן של הנתבעות, להראות כי הן רכשו מעמד המקנה לה זכויות כלשהן בשטח הלא מורשה ושהן אינן בגדר מסיגות גבול בו.   16. דיירות מוגנות הנתבעות טוענות כי הנן דיירות מוגנות במקרקעין ובכלל זה גם בשטח הלא מורשה. דא עקא, שהנתבעות לא צרפו כל ראיה בקשר לך, כגון הסכם לשכירות מוגנת או קבלה על תשלום דמי מפתח ולפיכך לא הוכיחו התקיימות עילה זו.   17. ברות רשות בפני בית המשפט לא הוצגו כל חוזי הרשאה בנוגע לשטח הלא מורשה ולפיכך הנתבעות רכשו לכל היותר מעמד של ברות רשות בו.   כאמור בדיון שלעיל, אפשר שבנסיבות מסוימות, שבהן התובע ידע על הימצאות הנתבעות בשטח הלא מורשה ולא הביע את מחאתו על כך, ניתנה לנתבעות רשות מכללא להחזיק בו.   אולם, גם אם נניח כי היה לנתבעות מעמד של ברות רשות בשטח הלא מורשה, הרי שמשלא הוכח לי כי שולמה תמורה בגינה, מדובר ברשות חינם.   על פי ההלכה רשות חינם ניתנת לביטול בכל עת, ובכל מקרה היא בוטלה עם הגשת התביעה. ממועד זה ואילך, הפכו הנתבעות למסיגות גבול בשטח הלא מורשה, גם אם קודם לכן הן היו ברות רשות בו ולפיכך עליהן לסלק ידן ממנו. 18. שטח חלופי   בכתב ההגנה, טענו הנתבעות כי הובטח להן שטח חלופי, במידה ויינתן נגדן צו לסילוק יד (נספח 56 ל-נ/3). בסיכומים, ציינו הנתבעות כי האתר החלופי לא הוקצה עקב סירוב המועצה הארצית לתכנון ובניה לאשר את תכנית המחצבה ולפיכך יש לחייב את התובע במתן פיצוי כספי בגין סילוק היד.     בידוע הוא כי סילוק יד בעקבות ביטול הרשות, יכול שיהא מותנה בפיצוי המורשה כפי שעולה מדבריה של פרופ' זלצמן במאמרה "רשיון במקרקעין" הפרקליט מב חוברת א (1995), עמ' 24:   " … כאשר מן הנסיבות עולה, כי בהסתמך על הציפייה שיצר אצלו בעל המקרקעין בהתנהגותו הפאסיבית, השקיעו פלוני בנכס כגון הקים מבנה או נטע נטיעות אפשר שבית המשפט יתנה את ביטול הרשות בתשלום פיצויים לפלוני על השקעותיו בנכס …" וכן נפסק כי:   "כאשר אדם נותן לזולתו רשות שימוש בנכס לזמן בלתי מוגבל מתוך ידיעה והסכמה כי הלה ישפר הנכס או יוסיף בניה, הרי אם כעבור זמן הוא מבטל הרשות, מחייב הצדק כי בר הרשות יפוצה על הוצאותיו והשקעותיו משום שהנכס על ההוספות וההשבחה יעבור לנותן הרשות"   [ע"א 463/79, חנה פרח ג'בראן נ' סימון ג'בראן, פ"ד לו (4) 403].   שוכנעתי כי הנתבעות מחזיקות במקרקעין תקופה ארוכה ללא מחאת הבעלים ובנסיבות הללו מן הראוי היה להתנות את סילוק היד בתשלום פיצויים.   דא עקא, שהנתבעות לא פירטו את היקף השקעותיהן במקרקעין ולא נקבו בסכום כספי המגיע להן כפיצוי עבור השקעות אלו. הנתבעות צרפו אמנם מסמכים המעידים על התחייבויותיהן לבצע עבודות במקרקעין (נספחים 36, 54 ל-נ/3) אולם אין בהן כדי להוות הוכחה שהנתבעות ביצעו את ההתחייבויות הללו ומהם סכומי הכסף שהוצאו לצורך כך. הימנעות הנתבעות מהבאת ראיות המפרטות את עלויות ההשקעה, יש בה כדי לשמוט את הקרקע מתחת לטענה בדבר השבחת המקרקעין. אשר על כן, אני דוחה את טענת הנתבעות בדבר פיצוי על השקעותיהן במקרקעין.   19. מטרד לציבור ומטרד ליחיד:   בכתב התביעה העלה התובע את הטענה כי עצם הפעלת המחצבה במקרקעין גורמת הן למטרד לציבור והן למטרד ליחיד, אולם טענה זו לא הוזכרה על ידי ב"כ התובע בסיכומים ולכן לא אדון בה [ראה לעיל הלכת רוט].   20. עשיית עושר ולא במשפט   התובע טען בכתב התביעה כי בכך שהנתבעות עושות שימוש במקרקעין שאין להן כל זכות בהם, הן עושות עושר ולא במשפט, אולם גם עילה זו, לא בא זכרה בסיכומים ולפיכך אינני דן בה [ראה לעיל: הלכת רוט]   21. לאור כל האמור לעיל, התוצאה היא כדלקמן:   א. אני מחייב את הנתבעות 1 ו- 3 לסלק ידן ממקרקעין המצויים בכפר מגדל צדק הידועים כגוש 5502 חלקות 10,9,20,17,11,5,4,2,1,8,3 וכגוש 5501 חלקות 10,6,5,4 ולהשבתם לתובע כשהם נקיים מכל אדם וחפץ מטעמן של הנתבעות 1 ו-3.   ב. אני מעכב את ביצוע סילוק היד עד לתאריך 31.05.2003, וזאת על-מנת לאפשר לנתבעות להתארגן.   ג. בנסיבות העניין כל צד יישא בהוצאותיו.   ניתן היום י"א בניסן, תשס"ג (13 באפריל 2003) בהעדר הצדדים המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים מותר לפרסום מיום 14.04.03   אשר גולדין, שופט סג"נ הימנעות מהבאת ראיהמקרקעיןסילוק יד