מבוא שמיעת העדויות בתיק זה הסתיימה בתאריך 22.5.01, ונקצבו מועדים להגשת סיכומי ב"כ הצדדים. סיכומי ב"כ התובע הוגשו רק בתאריך 11.2.02, לאחר מספר לא מבוטל של בקשות להארכת מועד הגשת הסיכומים, שהוגשו על ידו. סיכומי ב"כ הנתבעת הוגשו בתאריך 7.5.02, וגם כאן נתבקשו הארכות מועד להגשתם. אלה הן הסיבות לכך, שפסק הדין נכתב רק עתה. העובדות התובע, יליד שנת 1973, נפגע בתאריך 14/2/1992 בתאונת דרכים, עת רכב על אופנועו בשליחות מטעם מקום עבודתו. הנתבעת היא המבטחת של השימוש באופנועו של התובע. בעקבות התאונה נגרם לתובע נזק גוף, כהגדרתו בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"). הנתבעת אינה מתכחשת לעצם אחריותה מכוח חוק זה. המחלוקת היא אך ורק בשאלת היקף הנזק שנגרם לתובע, והפיצוי המגיע לו בגינו. בשלבי המקדמיים של ניהול התביעה, מונו ע"י בתהמ"ש מכוח סמכותו לפי תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ"ז- 1986, מומחים רפואיים בתחום האורטופדי, הנוירולגי ובתחום הפסיכיאטרי, כדי לאמוד את נכותו הרפואית של התובע. בסופו של יום, נקבע כי נותרה בתובע נכות בתחום הפסיכיאטרי בלבד, ע"י ד"ר ר' דורסט (להלן: "המומחית"), והיא המשמשת בסיס לניתוח שיובא להלן. האבחון הרפואי המומחית קבעה בחוות דעתה מיום 1.3.1996, כי התובע סובל משתי תסמונות פסיכיאטריות. הראשונה קרויה תסמונת נפשית פוסט טראומתית (להלן: "התסמונת הראשונה"), ובגינה קבעה המומחית לתובע 20% נכות. השניה הינה סכיזופרניה פרנואידית (להלן: "התסמונת השניה"). המומחית קבעה באופן נחרץ למדי כי התסמונת הראשונה הופיעה בסמוך לאחר התאונה ובקשר ישיר עמה. שונים הדברים לגבי התסמונת השניה, שהופיעה כשלוש שנים לאחר קרות התאונה, והקשר בינה לבין התאונה לוט בערפל. המומחית מציינת, כי היא ממליצה לייחס "תרומה מסוימת" לתסמונת הזו בשיעור של "10% לכל היותר" (עמ' 10 לחווה"ד). יחס הגומלין בין שתי התסמונות, אף הוא אינו ברור. אליבא דמומחית, קיים קושי ליצור הפרדה ברורה בין התסמונות הואיל והן מכילות סימפטומים מעורבים. יחד עם זאת, המומחית מפרידה בעניין זה בין ההקשר הקליני לבין זה הנפשי. מבחינה קלינית, מציינת המומחית כי קיים בין התסמונות יחס של מטוטלת. ככל שהתסמונת השניה נמצאת במצב פעיל, כך נסוגה הראשונה ואינה מורגשת. כך גם להפך, ככל שהתסמונת השניה שוקטת על שמריה באה לביטוי ביתר שאת התסמונת הראשונה. הנכות הרפואית המשוקללת לאחר שנעזרה בתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956, העריכה המומחית בסיכום חוות דעתה את אחוזי הנכות הרפואית כדלהלן. 20% נכות צמיתה בגין התסמונת הראשונה ו- 50%- 60% בגין התסמונת השניה, אשר מתוכם יש לייחס 10% לתאונה לכל היותר. מאוחר יותר, בעת חקירתה הנגדית, ציינה המומחית כי ייתכן ולנוכח מצבו העדכני של התובע, ממנו עולה כי התסמונת השניה דומיננטית יותר, הייתה משנה דעתה. בהתאם לכך, הייתה מעמידה את אחוזי הנכות בגין התסמונת הראשונה על 15% ובגין התסמונת השניה על 80%-85%, אשר מתוכם יש לזקוף מחמת הספק 10% על חשבון התאונה (עמ' 4 לפרוטוקול מיום 14.11.99). אם לסכם, לפי חוות דעתה של המומחית כעולה מחקירתה הנגדית, עומדת הנכות הרפואית המשוקללת על 23.5%. ב"כ התובע חולק בסיכומיו על מסקנתה הנזכרת של המומחית וטוען, כי הגורם היחיד להיווצרות התסמונת השניה, קרי הסכיזופרניה, הינו אירוע התאונה. לפיכך גורס ב"כ התובע, כי יש לייחס את מלוא אחוזי הנכות שנקבעו בגין התסמונת השניה לתאונה. מסקנה זו אינה עולה בקנה אחד עם דבריה המפורשים של המומחית במהלך חקירתה הנגדית, ולכן איני מוצאת מקום לקבלה. בנוסף, מפליג ב"כ התובע בנסיון למצוא תימוכין לטענתו בסקירה ענפה של ספרות רפואית, העוסקת בעניין זה. חרף מאמציו של ב"כ התובע להעמיק ידע בתחום לא-לו ודווקא בשל כך, אין בידי לקבל טענתו. הלכה היא, כי כוחה של ספרות מקצועית יפה כראיה, אם נעשה בה שימוש כדי לתמוך בעדותו של מומחה או כדי לסתור את עדותו, במהלך שמיעתה בבית המשפט (ע"פ 889/79 משה חמו נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(4), 479 עמ' 494-495). הלכה זו מקבלת משנה תוקף בתחום בו עסקינן, שבו רב הנסתר על הנגלה. בענייננו, הפעם הראשונה בה נעשה שימוש ע"י ב"כ התובע בספרות הרפואית היתה בסיכומיו. בנסיבות אלו, ניסיונו של ב"כ התובע להסתמך על ספרות זו לא יצלח. יצוין כי החלטה ברוח זו ניתנה על ידי בעת חקירתה הנגדית של המומחית (עמ' 6 לפרוטוקול). גם דוקטרינת "הגולגולת הדקה", שבה מבקש ב"כ התובע להסתייע, אינה רלבנטית לעניין לנוכח פרק הזמן הארוך שחלף מאז אירוע התאונה ועד לפרוץ התסמונת השניה. לבסוף, מבקש ב"כ התובע לתמוך טענתו בהלכה הפסוקה שהתגבשה בע"א 432/80 שושן נ' אוטוקרס חברה בע"מ, פ"ד לז (1) 178. באותו עניין נקבע, כי "לא הוכח קיומו של סיכוי סביר, שהמחלה הייתה פורצת אצל המערער גם לולא נפגע בתאונה" (שם, בעמ' 182). סבורני, כי פני הדברים שונים בענייננו, לאור האמור בחוות דעתה של המומחית. לנוכח כל האמור, איני מוצאת להתערב בקביעותיה של המומחית בכל הנוגע לנכות הרפואית, ובהבהרות שניתנו על ידה במהלך חקירתה הנגדית. לפיכך אני קובעת, כי נכותו הרפואית של התובע היא בשיעור של 23.5%. הנכות התפקודית מקובלת עלי טענת הנתבעת, כי התסמונת השניה (מחלת הסכיזופרניה) היא הגורם הדומיננטי בהשפעתו על יכולת תפקודו של התובע. הדבר גם עולה מפורשות מדבריה של המומחית בחקירתה הנגדית: "אם מדברים על הפגיעה בתפקוד, המחלה הסכיזופרנית דיה בשביל לגרום לחוסר תפקוד. בתקופות של רמיסיות הוא יוכל לעבוד אבל לא ברצינות. אם הוא יעבור שיקום טוב, הוא יוכל לעבוד במסגרת מסודרת. הסכיזופרניה מספיקה כדי להשפיע על התפקוד" (עמ' 3 לפרוטוקול). ב"כ הנתבעת טוען, כי הנכות בגין התסמונת השניה "בולעת" למעשה את נכותו של התובע בגין התסמונת הראשונה, ובעטיה נפגעה יכולת תפקודו של התובע. אין בידי לקבל טענה זו. יחד עם זאת, אין ספק כי בעת קביעת הנכות התפקודית יש לקחת בחשבון את שיעור הנכות מהתסמונת השניה, שאינה נובעת מהתאונה. כידוע, מטרתה של הנכות התפקודית, להצביע על הפגיעה שנגרמה לתפקודו של הנפגע עקב נכותו הרפואית. יודגש כי בהקשר זה מדובר על כושר התפקוד בדרך כלל, להבדיל מהפגיעה בכושר ההשתכרות - הנבחנת בנפרד (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792, 801). התובע העיד, כי בעת שאירעה התאונה היה בן 19, ולא התגייס לצבא עקב פחדים שונים, שמהם סבל (עמ' 25 ש' 17). בחודש אוגוסט 1992 גויס התובע לצה"ל ושוחרר כעבור ארבעה חודשים. לדבריו, לאחר התאונה פחד ללכת לעבודה, ומאז הוא עובד מידי פעם במקומות עבודה שונים (עמ' 26 ש' 11). התובע העיד, כי לאחר התאונה החל להשתמש בסמים, היה מאושפז בבית חולם גהה מספר פעמים, והוא מרגיש חלש מאוד (עמ' 27 ש' 2). רוב הנכות המיוחסת לתובע בגין התאונה היא פרי התסמונת הראשונה. כפי שעולה מחקירתה הנגדית של המומחית, ההשפעה העיקרית של נכות זו באה לידי ביטוי בהפרעות שינה (עמ' 3 לפרוטוקול). המומחית לא מצאה, כי התובע אינו מסוגל לחזור לעבודה או לתפקוד סביר בהתחשב במומו. בהתחשב בגילו של התובע ובאפשרויות התעסוקה העומדות לרשותו, אם רק יבחר לעשות שימוש בהן, אני סבורה כי יש להעמיד את הנכות התפקודית ואת הפסד ההשתכרות של התובע על 15%. להלן אפנה לבחון את מרכיבי הנזק השונים. הפסד השתכרות לעבר ולעתיד בגין התקופה שבין התאונה ועד לגיוסו של התובע לצבא, אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע זכאי לפיצוי מלא. תקופה זו, נמשכה 6 חודשים. אין גם מחלוקת כי יש לחשב פיצוי זה לפי שכרו הממוצע של התובע עובר לאותה התקופה. בנסיבות אלו, אני מקבלת את החישוב שמציע ב"כ התובע על בסיס תלושי השכר שצורפו לתצהירו (נספח ב') תוך הוספת ריבית והצמדה כחוק, וקובעת את הפיצוי בגין תקופה זו בסך של 23,000 ₪ נכון ליום הגשת סיכומי ב"כ התובע (11.2.02). לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית עד ליום מתן פסק הדין. אין מחלוקת בין הצדדים לגבי דרך החישוב בה יש לנקוט כדי לאמוד את הפסד ההשתכרות של התובע בשארית הזמן. דהיינו, בתקופה שהחל מחודש ינואר 1993 (מועד שחרורו של התובע מצה"ל) ועד הגיעו לגיל פנסיה. שני הצדדים מסכימים, כי חישוב זה צריך להתבסס על המכפלה של אחוזי נכותו התפקודית של התובע במשכורתו הצפויה אילולא נכותו. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלה, מהי המשכורת שתהווה בסיס לחישוב. לטענת ב"כ התובע, יש לחשב את הפיצוי לפי השכר הממוצע במשק. זאת משום שעובר לתאונה, שקד התובע על רכישת מקצוע בתחום מכונאות הרכב ואין כל ספק שהיה מגיע לרמת השכר הממוצע במשק ואף מעבר לכך. ב"כ הנתבעת טוען מנגד, כי יש להניח שהתובע יוכל להשתלב בעבודה חלקית או בעבודה מוגנת, וישתכר בממוצע 1750 ₪ לחודש. לפיכך, זהו השכר שצריך להביא בחשבון לצורך חישוב הפיצוי בראש נזק זה. אין באפשרותי לקבל טענתו של ב"כ הנתבעת, המבוססת כולה על תיאוריה ספקולטיבית, שלא הוכחה לגבי התובע. אני מקבלת את טענת ב"כ התובע, כי אלמלא הפגיעה היה התובע משתכר כדי השכר הממוצע במשק. מסקנה זו נתמכת בעובדה, שעובר לתאונה ולגיוסו לצבא סיים התובע את חוק לימודיו בבית ספר מקצועי, שהכשירו לעסוק בתחום מכונאות הרכב (נספח ג' לתצהיר התובע). התובע אף עבר בהצלחה בחינה מעשית במקצוע זה (נספח ד' לתצהיר התובע). דהיינו, התובע רכש מיומנות מקצועית וספציפית בתחום בו יכל למצוא פרנסתו בכבוד. לנוכח האמור, אני קובעת כי הפיצוי בראש נזק זה יחושב על פי שיעור הנכות התפקודית, קרי 15%, ועל סמך השכר הממוצע במשק - הן לתקופה שבין ינואר 1993 ועד ליום מתן פסק הדין (112 חודשים), והן לעתיד עד הגיעו לגיל 65 (בהיוון מתאים). מסכום הפיצויים יש לנכות מס הכנסה, בהתאם להוראות הפלת"ד. הפסד הזכויות הפנסיוניות לטענת ב"כ התובע, אין כל ספק כי לו היה התובע עוסק במקצועו באופן סדיר ורגיל - בין אם כשכיר ובין אם כעצמאי - היה פועל בדומה למרבית תושבי ישראל ומצטרף לקרן פנסיה, שהייתה מבטיחה לו את ימי זקנתו. לשיטתו, הואיל ואפשרות זו נמנעה מעם התובע, יש לפצותו לתקופה שמגיל 65 ועד לתום תוחלת החיים של גבר יהודי. לטענת ב"כ הנתבעת, אין להיעתר לדרישה זו בהעדר זכאות כללית לפנסיה, ולאור הנכות הנפשית ממנה סובל התובע, ללא קשר לתאונה. ב"כ הנתבעת סומך טענותיו על ההלכה הפסוקה, לפיה מקום בו מדובר באדם שלא היה מבוטח עובר לתאונה, ואין תשתית עובדתית לכך שהיה מתקשר עם קרן פנסיה בשלב כלשהו של חייו, אין לצאת מהנחה שהיה נהנה מפנסיה בהגיעו לגיל 65 (ע"א 5278/90 כדורי נ' שילוח חברה לביטוח בע"מ, לא פורסם, צורף לסיכומי ב"כ הנתבעת). בעניין זה עדיפות בעיני טענותיו של ב"כ הנתבעת. בהעדר תשתית ראייתית כי התובע היה מצטרף לקרן פנסיה כלשהי, ולאור העובדה שהתובע סובל מבעיה נפשית, שאינה קשורה לתאונה, אין בסיס לסברה כי היה נהנה מתגמולי פנסיה. על כן, אני דוחה את הדרישה לפיצוי בראש נזק זה. כאב וסבל התובע זכאי לפיצוי בראש נזק זה נעשה על בסיס הנכות הרפואית (23.5%) ו-5 ימי אשפוז, שיחושבו עד ליום מתן פסק הדין. הפסדים שונים לעתיד במסגרת ראש נזק זה מבקש ב"כ התובע להכיל שורה מגוונת של רכיבים, שלגבי דידו צריכים להילקח בחשבון. בין רכיבים אלו נמנות הוצאות לעבר, כגון, עזרת הזולת בשל שהיית התובע אצל סבו וסבתו, והוצאות לעתיד עבור נסיעות לטיפולים, רכישת תרופות וכיו"ב הוצאות שלשיטתו יידרש להן התובע ושמקורן בתאונה. יצוין כי לגבי כל ההוצאות הללו, נמנע ב"כ התובע מלנקוב בסכומים, והותיר את קביעתם לשיקול דעתו של בית המשפט. לטענת ב"כ הנתבעת, פגיעתו של התובע כתוצאה מהתאונה אינה מצדיקה פיצוי בגין עזרה לזולת. אם קיימות לתובע הוצאות, הרי שאלו נובעות מהנכות שאין מקורה בתאונה. לחילופין, מבקש ב"כ הנתבעת לפסוק לתובע סכום גלובלי של 3,000 ₪ בגין עזרת בני המשפחה בתקופה הסמוכה שלאחר התאונה. איני מוצאת לנכון לפסוק לתובע פיצוי כלשהו בגין עזרת הזולת בעבר. התובע התגורר בבית סבו וסבתו זמן רב לפני התאונה, מטעמים שאינם קשורים בתאונה כלל. לא שוכנעתי כי העזרה שהוגשה לתובע ע"י סבו וסבתו בעקבות התאונה חורגת מזו המתבקשת וניתנת במסגרת יחסי משפחה מקובלים. בהעדר הוכחה, כי נגרם לבני המשפחה הפסד כלכלי מיוחד בעטיה של העזרה לתובע, אין בידי לפסוק פיצוי בראש נזק זה (ראו לעניין זה ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז, פד"י לח(3) 580, 588; ע"א 677/80 כהנקא נ' סהר, לא פורסם). גם לגבי ההוצאות לעתיד, איני סבורה שיש מקום לפסוק לתובע פיצוי. התרשמתי כי תפקודו של התובע בחיי היום יום הוא סביר. התובע מסוגל לשרת את עצמו ולפעול באופן עצמאי (ראו לעניין זה ע"א 1098/90 ישראל נ' פיטוסי, תק-על 92(3) 695; ע"א 815/91 טורקניץ נ' רותם, תק-על 93(2) 720). נותרה הדרישה לתשלום עבור הוצאות נסיעה ותרופות. בענין זה, מקובלת עלי הצעת ב"כ הנתבעת, כי ישולם לתובע פיצוי גלובלי בסך של 3,000 ₪, נכון ליום מתן פסק הדין. ניכוי תגמולי המל"ל התובע נמצא זכאי לגמלאות מאת המל"ל בגין שני מרכיבים שונים נפרדים. המרכיב האחד נובע מהיותה של התאונה בגדר תאונת עבודה, כפי שהוכרה ע"י המל"ל ואשר בגינה נקבעה לתובע נכות של 10% (בתוספת תקנה 15). המרכיב השני נובע מהנכות הכללית שהוכרה לתובע ע"י המל"ל. אין מחלוקת בין הצדדים, כי יש לנכות את התגמולים (דמי פגיעה ומענק נכות) ששולמו לתובע עקב המרכיב הראשון. סכומים אלו פורטו באישור המל"ל (נ/1). לפיכך אני קובעת כי הסכומים המפורטים במסמך נ/1, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד ליום מתן פסק הדין, ינוכו מסך כל הפיצויים להם זכאי התובע. 30. אין גם מחלוקת בין הצדדים, כי אין מקום לניכוי גמלאות הנכות הכללית המשולמות לתובע בגין התסמונת השניה בלבד. לפיכך, אני קובעת כי גמלאות אלו לא ינוכו. סיכומו של דבר אני מקבלת את התביעה בחלקה וקובעת כי ישולם לתובע פיצוי כמפורט בפסק דיני. מסכום הפיצוי הכולל יש לנכות את גמלאות המל"ל, כאמור בסעיף 29 לעיל. יתרת הסכום לאחר הניכוי, תשולם לתובע בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל. הנתבעת תשלם לתובע את הוצאות המשפט שהוצאו על ידו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום ההוצאה ועד התשלום בפועל, ושכ"ט עו"ד בשיעור של 13% מסכום הפיצויים שנותר לתשלום, בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל. ניתן היום 17.7.02 בלשכתי בהעדר הצדדים. מאחר שפסק הדין ניתן בפגרה, אני מורה כי המזכירות תשלח עותק ממנו בדואר רשום לב"כ הצדדים. ד"ר דפנה אבניאלי, שופטתהתחום הנפשיפסיכיאטריהתאונת דרכים