תביעה על סמך כרטסת הנהלת חשבונות הרקע התובעת היא חברה בע"מ העוסקת, בין היתר, באספקת שירותי גילוון למתכות. הנתבעת 1 הינה חברה מחוקה משנת 1999 שעסקה בייצור, שיווק, ממכר יבוא ויצוא של מוצרי מתכת. הנתבע 2 (להלן: "הנתבע"), היה בעל מניה בחברה ורשום כמנהלה, אשר חתם על כתב ערבות אישית מתמדת לשם הבטחת פרעון חובות הנתבעת 1 לתובעת. המחלוקת בין הצדדים התגלעה בקשר לתשלום עבור עבודות גילוון אשר ביצעה התובעת עבור הנתבעת בשנת 1998. התביעה כנגד הנתבעת 1 (להלן: גם "החברה" או "הנתבעת") נמחקה, לבקשת התובעת. עבודות גילוון משמען, ציפוי מתכת בשכבה דקה של אבץ למניעת חלודה. הציפוי נעשה על ידי התובעת על גבי מתכות (עמודים) שסופקו על ידי הנתבעת. השינוע של המתכות הוא באחריות הנתבעת והחיוב הכספי נעשה על פי הפרש המשקל של החומר היוצא ממפעל הגילוון לחומר שנכנס למפעל - דהיינו, בהתאם למשקל האבץ בו נעשה שימוש. טענות הצדדים טיעוני התובעת במסגרת הקשרים העסקיים, ביצעה התובעת עבור החברה עבודות גילוון על פי הזמנותיה מעת לעת והכל כמפורט בחשבוניות ובתעודות המשלוח שצורפו לכתב התביעה. היקף העבודות שביצעה התובעת היה בסך של 30,103 ₪, וזאת על פי כרטיס הנהלת החשבונות שצורף לכתב התביעה ולתצהיר מטעם התובעת. הנתבעת לא פרעה את חובה. בכתב התביעה טענה התובעת כי תנאי המכר שנקבעו הינם התנאים הכלליים. בקדם המשפט שנערך ביום 16/2/03 הסכימה התובעת שהנתבעים או מי מהם אינם חתומים על התנאים הכלליים למעט העובדה שתנאי המכירה הכלליים רשומים בגב החשבונית. בסעיף 21 לתנאי המכירה הכלליים, הוסכם כי כל תשלום שעל החברה לשלם לתובעת ואשר לא נפרע במועד ישא ריבית בשיעור שנתי של החל על משיכה חריגה בחשבון חח"ד בבנק לאומי לישראל. לפיכך נדרש הנתבע 2, לשלם סך של 50,901 ₪ אשר כלל ריבית בסך של 20,898 ₪ ,בגין התקופה מהמועד שנועד לתשלום החוב ועד להגשת התביעה. לכן התבקש בית המשפט לחייב את הנתבעים לשלם סך של 50,901 ₪. ביום 22/9/02 תיקנה התובעת את כתב התביעה באופן שסכום התביעה הועמד על סך של 50,000 ₪ וזאת כדי שהתובענה תידון בסדר דין מהיר. תצהיר עדות ראשית - התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית של מר ליאור כהן אשר בתקופה הרלוונטית היה מנהל בתובעת ובקי בעובדות נשוא התובענה נוכח טיפולו בנושא. מר כהן חזר בתצהירו, באופן כללי, על הכתוב בכתב התביעה. על פי תצהירו, לפני תחילת אספקת השירותים, התנתה התובעת אספקת שירותים כל שהם לנתבעת, בחתימה על כתב ערבות החתום על ידי הנתבע, כדי שתהיה בידי התובעת בטוחה למקרה בו הנתבעת לא תפרע חובותיה, כולם או מקצתם. במהלך שנת 1998, ביצעה התובעת עבור הנתבעת עבודות גילוון על פי הזמנות הנתבעת מעת לעת בהיקף של 30,103 ₪ אשר התמורה בגינם טרם שולמה כאמור. תנאי המכר שנקבעו בין הצדדים, הינם תנאי התשלום המצוינים על גבי החשבוניות ותעודות המשלוח. אליבא דמר כהן, לא חויבה הנתבעת בשיעור הריבית שנקבע בתנאי המכירה הכלליים, אלא בריבית בהתאם לחוק ולמקובל והנהוג במשק האשראי בישראל ובענף המתכת. בתשובה לטענות הנתבע, כותב מר כהן בתצהירו, כי מבירור שביצע בתובעת באשר לטענות הנתבע בכתב ההגנה, לא הייתה כל הסכמה על מחיקת יתרת החוב לנתבעת ולא ידוע לתובעת על טענות שהעלתה הנתבעת בדבר פגמים בתהליך הגילוון. כך מבדיקה שביצע בהנהלת החשבונות, לא איתר שום חשבונית זיכוי שהוצאה לנתבעת. מר כהן הסביר כי התובעת מנהלת מעקב אחר טענות לקוחותיה כנגד תהליך הגילוון, והוא לא מצא שום תיעוד בדבר טענות שהעלתה הנתבעת בעניין זה. מר כהן מציין בתצהירו כי במסגרת ניסיונותיו לגבות את החוב, היה אצל הנתבע בכפר-יונה, הנתבע לא התכחש לחוב אלא טען כי יש לו בעיות כלכליות והוא יסדיר את החוב לכשאלה ייפתרו. טיעוני הנתבע הנתבע מאשר שהתובעת ביצעה עבורו עבודות גילוון בתקופה הרלוונטית. לטענתו, מדובר בעבודות גילוון של מאות עמודים בגדלים שונים. בגמר עבודות הגילוון, החזירה התובעת לנתבעת, חלק ניכר מהעמודים פגומים, עקב עבודת גילוון ברמה ירודה לרבות פגיעה מכנית בעמודים, שנגרמו על ידי מלגזה בזמן אחסון העמודים או בזמן העברתם לנתבעת. כל עמוד פגוע כזה, דרש השקעת עבודה נוספת מהנתבעת אשר כללה ליטוש העמוד בו נמצאו סדקים או פיצוצים או קילופים. הנתבעים נאלצו לבנות מערכת לצביעה בצבע יסוד אפוקסי ולאחריו צביעה בצבע מיוחד המותאם לעמודים הטבולים באבץ חם. אליבא דנתבע, עלות עבודה זו היה בסך של 45,000 ₪ בערכי 1998. לאחר דין ודברים עם התובעת, הגיעו הצדדים להסכם, כי כפיצוי לנזקים אלו תימחק יתרת החוב של הנתבעת. הראיה לכך לטענתו היא הזמן הרב שחלף מסיום העבודה ועד הגשת התביעה. הנתבע מכחיש את התנאים הכלליים באשר הנתבעת לא הסכימה להם ולא אישרה אותם. תצהיר הנתבע - אמו של הנתבע היא שניהלה את החברה באופן פעיל בעזרת רו"ח ומנהל חשבונות. הנתבע היה מנהל הייצור והיה אחראי על 12 עובדים. לאחר שאמו כבר לא יכלה לנהל את החברה, החליטו לסגור את החברה. באמצע 1998 החלה התובעת להחזיר את המשלוחים ברמת ציפוי ירודה. לאחר פניות חוזרות ונשנות הוחלט כי התובעת לא תגבה כספים בגין משלוחים אלה וכי יתרת החוב בכרטיס יקוזז מהנזקים שבוצעו לחברה. הנתבע מפרט את עלות הנזקים בסך של 45,000 ₪. אליבא דנתבע, החליטו לא לתבוע את הנזקים עקב מצבה הגופני של אמו וההחלטה לסגור את החברה. הנתבע לא יכול לדעת אם החוב שולם אם לאו כי לא עסק בהנהלת החשבונות. אבל כמי שניהל את המו"מ עם התובעת, הוא יודע בבירור כי לא סוכם על תשלום ריבית פיגורים כפי שמצוין בחשבונית. למיטב זכרונו נציגת התובעת הייתה בחורה בשם לימור אשר ניהלה איתו את המו"מ לקיזוז הנזקים מיתרת החוב. הוא לא קיבל כל הודעה מהתובעת כי החברה לא שילמה את החוב. רואה החשבון העביר לו בשנת 2001 את כל החומר של החברה והודיע לו כי מבחינת שלטונות המס החברה סגורה ואין כל טעם לשמור את החומר, ולכן לא שמרו. דיון התובעת הגישה תביעה בסדר דין מהיר בסך של 50,000 ₪ וזאת בגין עבודות שהתמורה בגינן אמורה הייתה להשתלם בשנת 1998. הסך של 50,000 ₪ מורכב מסכום החוב הנומינלי בסך של 30,103 ₪ והיתרה היא ריבית שחושבה אליבא דתובעת בהתאם לחוק ולמקובל והנהוג במשק האשראי בישראל ובענף המתכת. דינה של התביעה ייגזר מתשובות למספר שאלות משנה, אשר לגביהן התגלעה מחלוקת בין הצדדים: - טענת השיהוי; - החוב; - חישוב הריבית; - טענת הקיזוז; טענת השיהוי - טענת השיהוי נטענה על ידי הנתבע בכתב הגנתו (ר' סעיפים 3-5 לכתב ההגנה). לכן, אין לקבל טענת התובעת כי בהעלאת עניין השיהוי בסיכומים, יש שינוי או הרחבת חזית. החוב הנטען התגבש כבר בחודש מאי 1998, מכתב הדרישה הראשון נשלח בתחילת חודש יולי 2002 והתביעה הוגשה ביום 14/8/02אליבא דנתבע, מיום שהתגבש החוב ועד למשלוח מכתב הדרישה הראשון, חלפו למעלה משלוש וחצי שנים ולא ניתן הסבר מדוע המכתב נשלח לאחר זמן רב כל כך. התובעת טוענת כי לא השתהתה אלא לקח לה זמן לאתר את הנתבע. הנתבע אכן אישר כי סגר את עסקו ועבר לכתובת אחרת. ההלכה היא שלהוכחת טענת שיהוי יש להוכיח כי: התובע זנח את זכות התביעה, או שבמשך הזמן שינה הנתבע מצבו לרעה ויש שמוסיפים תנאי חלופי שלישי - שיהוי שנגרם עקב חוסר תום ליבו של התובע (ר' ע"א 403/63 תמיר נ. שמואלי פ"ד י"ח (1) 47,53; ע"א 410/87 עזבון ליברמן נ. יונגר פ"ד מ"ה (3) 749, 755-6); הנטל להוכחת התנאים הנדרשים לטענת השיהוי מוטל על הטוען לכך - קרי הנתבע (ר' ע"א 206/75 סלון 100 בע"מ נ. פנטריסה פ"ד ל (1) 732; עניין ליברמן לעיל בע' 756; ע"א 554/84 חברה לשיכון עממי נ. מימון פ"ד מ (2) 802, 810; ע"א 109/87 חוות מקורה נ. חסן פ"ד מ"ז (5) 1 ; ע"א 5634/90 פינטו נ. אפוטרופוס על נכסי נפקדים פ"ד מ"ז (4) 846). יפים לעניין זה דבריה של השופטת פרוקציה בע"א 6805/99 תלמוד תורה נ. הועדה המקומית שעוסק בהרחבה בסוגיית השיהוי וההתיישנות (טרם פורסם) : "איחור בהגשת תביעה הוא כשלעצמו אינו מעיד על ויתור או מחילת התובע על זכות התביעה. השתהות בתחום תקופת ההתיישנות הינה זכות של המתדיין ....... לפיכך, קיימת דרישה לקיים מצג ברור מצד התובע אודות ויתור או מחילה מצידו על זכות התביעה הנתונה לו דרישה זו מתיישבת עם הצורך להימנע מהטלת מגבלות דרקוניות על תובע, הפונה לעזרת בית המשפט בתוך תקופת ההתיישנות.... . טענה בדבר ויתור או מחילה על זכות תביעה מחייבת רמת הוכחה נכבדה על ידי הטוען לה" באותו עניין ר' גם הערתו של הנשיא ברק לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה בדבר היותה של הזכות לפנות לערכאות זכות חוקתית. הנתבע לא הראה כי התובעת ויתרה על זכות התביעה, כך גם אם מצבו של הנתבע הורע בשל כך שלא שמר בידו מסמכים להוכחת טענותיו, הרי שאין לו להלין, אלא על עצמו. הנתבע ידע כי הוא חב חבות אישית לחובות החברה לכן היה עליו לדאוג לשמור בידו ראיות (אם היו לו כאלה) העשויות לאושש את טענת הקיזוז או את גירסתו לפיה התובעת ויתרה על החוב כנגד הכשלים בגילוון. לכן אינני מקבל את טענת הנתבע בדבר השיהוי. החוב אין מחלוקת בין הצדדים כי התובעת סיפקה שירותי גילוון לנתבעת החל משנת 1996. בד בבד עם תחילת העבודה חתם הנתבע על כתב ערבות אישית מתמדת לשם הבטחת פרעון חובות החברה כלפי התובעת. להוכחת החוב הנטען הגישה התובעת חשבוניות מס, תעודות משלוח, כרטיס חשבון מצטבר, וחישוב ריבית שנעשה בתכנת "חישובית" לפיה החוב הנומינלי חושב על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה כאשר חישוב הריבית נעשה לגבי כל הסכום מיום 11/5/1998 (למרות שחלק מהחיובים היו צריכים להשתלם במועד מוקדם יותר). על פי החישוב, הריבית היא סך של 20,519 ₪ שמצטרפת לקרן בסך של 30,103 ₪, ובסך הכל 50,622 ₪. כמובהר לעיל, התובעת העמידה את החוב על סך של 50,000 ₪ וזאת כדי שהתביעה תידון בסדר דין מהיר. כשם שהנתבע לא כפר בעצם ביצוע העבודות, כך גם לא הכחיש את גובה החוב. טענתו היחידה של הנתבע הייתה כי מאחר שהחברה נסגרה בשנת 2001 כל החומר שלה בוער ולכן איננו יכול לטעון כנגד החוב הנטען. בסיכומיו טוען ב"כ המלומד של הנתבע, כי בסעיף 6 לכתב ההגנה הכחיש הוא את החוב הנטען. מעיון בסעיף 6 לכתב ההגנה עולה, כי הנתבע מאשר חלקית את הכתוב בכתב התביעה. האישור החלקי נובע מטענת הנתבע בדבר פגמים בגילוון. בתגובתו לסעיף 7 לכתב התביעה, שעוסק בגובה החוב, כותב הנתבע: "מכחיש, ראה סעיף 6" . כפי שהובהר לעיל, אם ההכחשה כפופה לסעיף 6, כי אז היא באה בשל טענת הקיזוז או הפיצוי שחבה התובעת, אליבא דנתבע, עקב פגמים בגילוון. מקובלת עלי טענת התובעת כי הכחשה זו אינה עולה בקנה אחד עם הוראת תקנה 86 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד 1984 לפיה : "בעל דין המכחיש בכתב טענותיו עובדה שבעל הדין שכנגד טוען לה בכתב טענותיו הוא, לא יעשה זאת על דרך ההתחמקות, אלא ישיב לגופו של ענין; לדוגמה - אם הטענה היא שקיבל סכום כסף פלוני, לא די שיכחיש קבלת אותו סכום, אלא צריך שיכחיש כי קיבל אותו סכום או כל חלק ממנו, או שיציין כמה קיבל; נטענה עובדה אגב תיאור נסיבותיה, לא די שיכחיש אותה לגבי אותן נסיבות בלבד." עולה מהמקובץ, כי הנתבע לא הכחיש את החוב הנטען בכתב ההגנה. כל טענתו לגבי החוב, מתמצית בכך שיש לקזז מהחוב את נזקי הגילוון שנגרמו לטענתו באשמה של התובעת. הנתבע טוען שאין לקבל את "כרטיס החשבון המצטבר" או בלשונו "כרטסת הנהלת החשבונות" מאחר שמדובר בפלט מחשב שהינו רשומה מוסדית כמשמעותה בסימן ה' לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א 1971 (להלן: פקודת הראיות). אליבא דנתבע כדי להגיש רשומה מוסדית לאמיתות תוכנה יש להגיש תצהיר של מי שערך אותה. בנוסף לכך על התובעת היה להראות כי פלט המחשב עומד בתנאים המפורטים בסעיף 36 לפקודת הראיות שעניינה קבילות רשומה מוסדית ולשונה : "(א) רשומה מוסדית תהא ראיה קבילה להוכחת אמיתות תוכנה בכל הליך משפטי, אם נתקיימו כל אלה - (1) המוסד נוהג, במהלך ניהולו הרגיל, לערוך רישום של האירוע נושא הרשומה בסמוך להתרחשותו; (2) דרך איסוף הנתונים נושא הרשומה ודרך עריכת הרשומה יש בהן כדי להעיד על אמיתות תוכנה של הרשומה; (3) היתה הרשומה פלט - הוכח בנוסף, כי - (א) דרך הפקת הרשומה יש בה כדי להעיד על אמינותה; (ב) המוסד נוקט, באורח סדיר, אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ומפני שיבוש בעבודת המחשב...... (ד) התקבלה ראיה מכוח סעיף זה, יהיה הצד שכנגד זכאי לחקור חקירה נגדית עדים שזומנו על ידו לעדות, לשם הזמת הראיה, אם עדים אלה קשורים עם בעלי הדין שמטעמו הוגשה הראיה". בתצהירו מעיד מר כהן, מטעם התובעת, בקשר לרישומים: "כעולה מכרטיס הנה"ח של פלד דותן, המתנהל אצל ידפז (המתאר בפרוטרוט את פרטי העסקאות שנקשרו בין הצדדים) חבה פלד דותן לידפז בגין עבודות הגילוון אשר בוצעו עבורה ואשר תמורתן לא שולמה, 30,103 ₪" עוד מוסיף וכותב מר כהן, מטעם התובעת, בסעיף 21 לתצהירו "ברצוני להוסיף ולציין כי במסגרת טיפולי בגביית החוב ממר יגאל דותן הייתי אצלו אף בכפר יונה והוא לא התכחש לחובו לידפז וטען כי יש לו בעיות כלכליות והוא יסדיר את החוב כשיפתרו בעיותיו הכלכליות" דבריו אלה של מר כהן לא נסתרו בחקירה נגדית (ר' ע' 5 לפרוטוקול). אין ספק שכרטיס הנהלת החשבונות הוא רשומה מוסדית כמוגדר בסעיף 35 לפקודת הראיות. דהיינו, "מסמך, לרבות פלט, אשר נערך על ידי מוסד במהלך פעילותו הרגילה של המוסד". על פי המוגדר, מוסד יכול להיות גם, עסק או כל מי שמספק שירות. יחד עם זאת, לא התברר במשפט אם מדובר ב"פלט" כמשמעותו בחוק המחשבים תשנ"ה 1995 ולפיו - נתונים, סימנים, מושגים או הוראות, המופקים, בכל דרך שהיא, על ידי מחשב הם "פלט". הדרישות לגבי רשומה מוסדית שהיא פלט מחשב, שונות מרשומה מוסדית אחרת (ר' סעיף 36 (א) (3) לפקודת הראיות,לעיל. גם לגבי רשומה מוסדית שאיננה פלט מחשב צריכה התובעת לעמוד בדרישות סעיף 36 (א) 1- 2. נראה כי אין בדבריו לעיל של מר כהן, אשר העיד מטעם התובעת, כדי למלא אחר דרישות סעיף 36 הנ"ל ולכן לא ניתן לקבל את כרטיס הנהלת החשבונות כרשומה מוסדית קבילה להוכחת אמיתות תוכנה. מלבד כרטסת הנהלת החשבונות, צרפה התובעת חשבוניות ותעודות משלוח שיש בהן כדי להעיד על החוב. לכך מצטרפים גם דבריו של מר כהן בסעיף 21 לתצהירו לפיו הנתבע הודה בפניו בחוב והתחייב להסדירו לכשירחב. יחד עם זאת, אל לנו לשכוח כי המדובר בתביעה על סמך כתב ערבות ואשר לפיו ערב הנתבע אישית וללא תנאי כלפי התובעת לסילוק מלא ומדויק של כל הסכומים המגיעים מהחברה. בכתב הערבות מובהר כי הנתבע ערב לתשלום כל חשבון שמוגש על ידי התובעת ומתחייב בזה לשלמו מיד עם קבלת דרישה ראשונה. הערבות היא לתשלום הפרשי ריבית והצמדה מעבר לקרן וכן הפרשי שער. אין מחלוקת שחובת ההוכחה או נטל השכנוע בהליך אזרחי ("החובה מס 1"), רובצת לכל אורך ההליך על התובעת. חובת הראיה ("החובה מס' 2") עשויה לעבור בין הצדדים. משכפר הנתבע בסכום הנערב בערבותו היה עליו להביא ראיות בקשר לחוב. (ר' ע"א 00/ 1892 בוריס טאפלאשווילי נ' שריף סטאיל - יבוא ושיווק רהיטים בע"מ [פדאור (לא פורסם) 01 (4) 122] הנתבע, כמי שחתם על כתב ערבות, צריך לצפות כי התובעת תפעל מכוח כתב הערבות. על כן, אם אכן כטענתו החברה נסגרה, כאשר איננה חייבת דבר, למעט חוב לרשם החברות, כי אז היה עליו לדאוג לביטול כתב הערבות האישית שנתן לתובעת. אין הנתבע יכול להישמע בטענה כי מאחר שהחברה הפסיקה פעילותה בשנת 2001, לא סבר כי עליו לשמור חומר המתעד את הנהלת החשבונות של החברה. לכן יש לראות את הנתבע כמי שאחראי על כך שלא הוצגו בפני בית המשפט כרטסת הנהלת החשבונות של הנתבעת. מקובלת עלי טענת התובעת שקמה לה החזקה הראיתית בדבר הימנעות הנתבע מהבאת ראיה רלוונטית, הקובעת, כי אם בעל דין נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שבהישג ידו, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היא הייתה פועלת נגדו, ויש בהימנעותו כדי לאשש את גירסת הצד שכנגד. "מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוואנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר - ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו (602 ז)". עא 89 / 55 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ מד (4) 595 ) הנתבע כתב בסעיף 22 לתצהירו כי רואה החשבון של החברה העביר לו בשנת 2001 את כל החומר של החברה והודיע לו כי מבחינת שלטונות המס החברה סגורה ואין כל טעם לשמור את החומר. משהעביר רו"ח לנתבע את החומר, היה עליו לשמרו לפחות עד לתום תקופת ההתיישנות. יתר על כן, סביר מאד כי הנהלת החשבונות אצל רואה החשבון נעשתה בצורה ממוחשבת ולכן סביר גם שניתן היה לשחזר את כרטסת הנהלת החשבונות של החברה. התוצאה היא שהחוב היסודי שחבה החברה לתובעת עומד על סך של 30,103 ₪, וזאת מיום התגבשות עילת התביעה ביום 11/5/1998. אני ער לעובדה שחלק מהחיובים היו צריכים להשתלם במועד מוקדם יותר, ברם, התובעת לא נתנה כל נתונים בקשר לכך אלא ביצעה חישוביה מיום 11/5/98 שהינו המועד שנועד לביצוע התשלום האחרון. לכן יש לראות מועד זה כמועד התגבשות העילה. חישוב הריבית - אליבא דתובעת חישוב הריבית נעשה על פי חוק, בלא כל התחשבות בתנאי המכירה הכלליים. הריבית חושבה ממועד התשלום המאוחר ביותר מאי 1998 (ר' נספח ה' לתצהיר מר כהן מטעם התובעת). הנתבע לא טען כל טענה בסיכומיו לגבי הריבית. בכתב ההגנה יש הכחשה גורפת של עניין הריבית. מאחר שהנתבע לא חזר על טענותיו בסיכומים יש לראות את הטענות כלפי הריבית, ככל שנטענו, כטענות שנזנחו. על פי ההלכה הפסוקה: "חוק פסיקת ריבית והצמדה מסמיך את בית המשפט לפסוק ריבית כבר מיום היווצר העילה, ורק במקרים נדירים ובנסיבות מיוחדות יימנע מעשיית שימוש מלא בסמכות זו (788 ד-ה)". (ע"א 88 / 552 כרים קובטי נ' גואל אזרחי מה (3) 782) מעיון בנספח ה' הנ"ל עולה כי חישוב הריבית נעשה, כפי הנראה, לפי 16% לכן אינני מקבל חישוב זה. ביום 20.3.01, תוקן סעיף 4(א) לחוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א 1961(תיקון מס' 8, תשס"א-2001), הוספה הוראה לפיה שיעורי הריבית שבחוק יהיו: "בשיעורים ובדרך חישוב שקבע שר האוצר, בהתייעצות עם שר המשפטים ועם נגיד בנק ישראל ובאישור ועדת הכספים של הכנסת, אלא אם כן קבעה הרשות השיפוטית שיעור נמוך יותר". תחילת תוקפו של תיקון זה, נקבע כמועד שבו יותקנו תקנות בעניין זה. ב-20.2.03 הותקנו תקנות פסיקת ריבית והצמדה (קביעת שיעור הריבית ודרך חישובה) תשס"ג-2003 (להלן: "התקנות"), אשר נכנסו לתוקפן ביום 1.4.03. תקנה 3 לתקנות קובעת, כי שיעור הריבית הצמודה כמשמעותה בהגדרה "הפרשי הצמדה וריבית" שבחוק, יהיה לכל רבעון, בשיעור הריבית הצמודה המשתנה, ובלבד ששיעור זה לא יפחת מ - 0%, בתוספת 1 נקודת אחוז. על פי תקנה 6 לתקנות: "החשב הכללי במשרד האוצר או מי שהוא הסמיכו לכך יפרסם ברשומות ובאתר האינטרנט של משרד האוצר, את שיעורי הריבית לפי תקנות אלה לכל רבעון; הפרסום באינטרנט יהיה בתוך 10 ימים מתום כל רבעון". על פי סעיף 7 לתקנות: "על אף האמור בתקנות 1 עד 4, מיום תחילת רבעון חדש ועד יום פרסום שיעורי הריבית של הרבעון הקודם באינטרנט לפי תקנה 6, יוסיפו לחול שיעורי הריבית שפורסמו לאחרונה". הנה כי כן, חל שינוי בתקנות פסיקת ריבית והצמדה לפיו, החל מיום 1/4/03 בוטלה הריבית הקבועה בשיעור של 4% ובמקומה חלה הריבית לפי שיעורה בשוק הכספים ומחושבת באמצעות נוסחה הקבועה בתקנות בהתאם לסוג החוב. ערכי הנוסחה יפורסמו על ידי החשב הכללי באינטרנט לעיתים מזומנות. בהתאם לתיקון לחוק פסיקת ריבית והצמדה, מפרסם החשב הכללי באוצר מידי שלושה חודשים, את שיעורי הריבית על פי החוק. החשב הכללי קבע כי החל מיום 1/4/03 ועד ליום 30/6/03 שיעור הריבית הצמודה יעמוד על 6.3% ומיום 1/7/03 ועד ליום 30/9/03 שיעור הריבית הצמודה יעמוד על 5.5%. לאחרונה (2/7/03) ניתן פסק דין בהרכב של 5 שופטים בבית המשפט העליון ע"א 6388/98 DENIZTAS NAKLIYAT VE TICARET A.S ואח' נ. CREDIT LYONNAIS S.A. ואח' (טרם פורסם). ענינו של פסק הדין הוא הריבית הדולרית הראויה על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה התשכ"א 1961. כב' השופט ריבלין כותב שם כי אין להחיל את שינוי החוק רטרואקטיבית, באשר שאלת הריבית, היא שאלה מהותית ולא דיונית: "שינוי הנערך בחוק בעניין כללי פסיקתה של ריבית אינו חל רטרואקטיבית, ואף לא על הליכים תלויים ועומדים. זאת, משנקבע כבר בפסיקה (ראו דעת הרוב בע"א 216/74 ויגל נ' אצט מפיצים, פ"ד כט(1) 141), כי שאלת הריבית היא שאלה מהותית, ולא דיונית. לכן, משלא נכללת בתקנות הוראה מיוחדת הקובעת אחרת, אין לשיעור הריבית החדש שנקבע תחולה על תיקים תלויים ועומדים. אשר על כן, ההסדר שבתקנות, ראוי ורצוי ככל שיהיה מבחינה כלכלית, אינו יכול, לאור המצב המשפטי, לחול על ענייננו" (שם עמוד 17). התוצאה היא לכן, שמיום שנולדה העילה 11/5/98 ועד ליום 1/4/2003 יש לחשב את הריבית הצמודה בשיעור של 4% בהתאם לחוק. מיום 1/4/03 ועד ליום 30/6/03 ריבית צמודה בשיעור 6.3% ומיום 1/7/03 ועד ליום 30/9/03 או ליום מתן פסק הדין, ריבית צמודה בשיעור של 5.5%. מאחר שבית המשפט אינו רשאי ליתן סעד שלא התבקש על ידי התובע, כי אז, מאחר שהתובע בחר להעמיד את תביעתו לריבית על סך של 20,519 ₪, במידה שהחישוב ימצא כי הריבית הצמודה עולה על הסך הנ"ל, גם אז תעמוד הריבית על סך של 20,519 ₪ בלבד. האם יש לקזז מחובה של החברה נזקים נטענים שנגרמו על ידי התובעת למרות שטענת הקיזוז תפסה מקום עיקרי בטענות ההגנה של הנתבע, לא טרח זה לפרטה. מהות הפגמים לא הובהרה כלל ועיקר, ולא ניתן כל פירוט של תעודות המשלוח של סחורה שבה התגלו פגמים. בשל טענת הפגמים שנטענה על ידי הנתבע, בדקה התובעת ברישומיה באם יש עדות כלשהי על תלונות בדבר כשלים בגילוון. הנוהל אצל התובעת לרשום כל תלונה של לקוח בדבר איכות הגילוון. תלונה כאמור לא נרשמה בספרי התובעת, ר' סעיפים 20 -21 לתצהירו של מר כהן, שלא נסתרו. מלבד אמירתו של הנתבע בדבר פגמים בגילוון, לא הובאה כאמור כל ראיה על אותם פגמים, לא ראיה בכתב ולא ראיה מפי עד. לפי עדותו של הנתבע עבדו במפעל 12 עובדים. כך גם מתאר הנתבע עבודות תיקון בהיקף נרחב שנעשו אצל הנתבעת לתיקון הפגמים הנטענים. נראה כי אם היה ממש בטענה זו, היה ניתן לאתר אחד משנים עשר העובדים שיעיד על אותן עבודות תיקון מסיביות שנעשו. האחריות לשינוע העמודים, לאחר הגילוון, הייתה באחריות הנתבעת 1, הנתבע לא שלל את האפשרות שהפגמים הנטענים נגרמו בעת ההובלה. נוכח העובדה שהנתבע היה חתום על ערבות אישית, ובמידה ויש ממש בטענה בדבר תלונות אודות כשלים בגילוון, היה עליו לשמור תיעוד אודות הסיכום הנטען בדבר קיזוז החוב כנגד הכשלים האמורים, או לפחות לדרוש מכתב המבטל את כתב הערבות האישית. הנתבע לא שמר כל תיעוד בדבר הסיכום הנטען עם התובעת (וזאת בהנחה שהיה תיעוד כזה), כמו כן, בחר שלא לשמור את ספרי החשבונות של החברה. כך גם לא הוכיח הנתבע את שיעור הסכום אותו טען שיש לקזז. הנתבע נקב בסכום 45,000 ₪, נכון לשנת 1998 נראה כי סכום זה נזרק לחלל האוויר ללא כל ביסוס וזאת כדי להוות משקל נגד לסכום התביעה. עולה מהמקובץ כי הנתבע לא הצליח להוכיח את טענת הקיזוז ולכן אין בידי לקבלה. התוצאה היא שאני מקבל את התביעה. ב"כ התובע יגיש פסיקתא לחתימתי לפיה תחושב הריבית בהתאם לחוק דהיינו: מיום שנולדה העילה, 11/5/98 ועד ליום 1/4/2003, תחושב הריבית הצמודה בשיעור של 4%. מיום 1/4/03 ועד ליום 30/6/03 ריבית צמודה בשיעור 6.3% ומיום 1/7/03 ועד היום, ריבית צמודה בשיעור של 5.5%. בנוסף לכך אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט בסך כולל של 4,000 ₪ + מע"מ. סכום זה יהא צמוד למדד וישא ריבית חוקית מהיום ועד לתשלומו המלא. ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי מיסיםהנהלת חשבונותכרטסת