בעלות בזכות ציבורית כללי: בפני תביעה למתן פסק דין הצהרתי בנוגע לבעלות על זכות ציבורית למונית. התובע, מר מחאג'נה רשאד, היה רשום במשרד התחבורה כבעליה החוקיים של הזכות הציבורית מס' 7197. (להלן: "הזכות"). החל משנת 1996 השכיר התובע את הזכות לנהגים אחרים, באמצעות סוכנות לתיווך רכב הנמצאת בבעלות מר אבנר חיו ומר משה חיים. בשנת 2003 החלו תהליכים לשינוי רישום הבעלות על הזכות במשרד התחבורה, במסגרתם מועברת הבעלות מן התובע אל הנתבע- מר ציון אברהם. גם התובע וגם הנתבע טוענים לבעלות על הזכות הציבורית-ומכאן המחלוקת. טענות התובע: התובע טוען כי שינוי הרישום אינו כדין, היות והוא לא מכר את הזכות לשום גורם. לדבריו, מתווכי הרכב עימם הוא עובד, גילו לו כי נעשה שינוי ברישום הבעלות על הזכות. התובע מיהר לבדוק את העניין במשרד התחבורה , ומצא כי אכן מתבצע שינוי ברישום הבעלות. התובע פנה אל משטרת ישראל והגיש תלונה אודות גניבת הזכות. לאחר מכן פנה אל בית המשפט בתביעה זו. טענות הנתבע: לטענת הנתבע, לא בוצע שום אקט בלתי כשר. הנתבע רכש את הזכות ממתווך מוניות בשם חיים מזרחי, ושילם לו עבורה תמורה של 174,000 ₪. לטענתו, ביום 27.05.03 התקיימה פגישה במשרדו של עו"ד יהודה שמואלי, בה נכחו הנתבע, בתו, המתווך מזרחי והתובע בעצמו. במהלך הפגישה נחתמה עיסקת המכר של הזכות הציבורית, עליה חתמו בעלי הדין בנוכחות עורך הדין שמואלי. למי שייכת הזכות הציבורית? זוהי תמצית המחלוקת בתיק זה. השאלה על שם מי רשומה הזכות במשרד התחבורה כעת, היא שאלה שהתשובה עליה איננה לגמרי ברורה. הבעלות הועברה על שמו של הנתבע, אולם משרד התחבורה לא הנפיק לו רישיון עקב אי מסירה של הרישיון הקודם (רישיון התובע). ואולם, אופי הרישום במשרד התחבורה הוא כזה שהבעלות היא דקלרטיבית בעיקרה, והיא אינה מעידה על המשתמש ברכב. ולכן, אין הרישום מהווה הוכחה לעניין הבעלות. כדברי כב' השופטת (בדימוס) שטרסברג-כהן: "גם אם אין הרישום קונסטיטוטיבי אין חולק על חשיבותו. הרישום יוצר מאגר מידע בידי רשות, ועליו מסתמכים רוכשי רכב כדי לוודא בעלותו של המוכר ברכב הנמכר בטרם ירכשוהו. עיקולים ושעבודים נרשמים על הרכב במשרד הרישוי ומתאפשר מעקב אחר חובות של בעלי כלי הרכב והחלפת הבעלות בהם. ברישום יש כדי לתרום בעקיפין למלחמה בנגע הגניבות של כלי רכב. לפיכך, גם אם אין הרישום בגדר אקט קונסטיטוטיבי אלא דקלרטיבי, חשיבותו רבה, ולרישום העברת בעלות ברכב מוקנה מעמד מיוחד שאין להעברתם של מיטלטלים אחרים, וראוי שהרשויות המוסמכות תיתנה את הדעת לנושא זה המצריך בדיקה והסדר. " רע"א 95 / 5379 "סהר" חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ נא (4) 464, עמוד 474. אני מצרפת את דעתי לדעה זו, ומקווה כי משרד התחבורה ישנה ממנהגיו, על מנת למנוע מקרים כגון אלה המופיעים חדשות לבקרים. בשוק המוניות נעשית העברת הבעלות באמצעות מתווכים. עסקה המתבצעת באמצעות צדדים שלישיים, וללא פיקוח הולם - פותחת פתח למעשי מרמה ונוכלויות. משרד התחבורה, הינו זרוע שלטונית בעלת סמכות בלעדית בתחומה. מן הראוי כי אותה רשות ממשלתית תמצא את הדרך לקיום הסדר הציבורי אשר בתחום סמכותה. דיון גרסת התובע וגרסת הנתבע סותרות זו את זו באופן כזה, שהדיון בעניין זה יתמקד בהבאת הראיות ובהוכחתן על ידי הצדדים. נטל ההוכחה מוטל כאן על התובע, נוכח מושכלת היסוד - "המוציא מחברו- עליו הראיה". כמושכלת יסוד במשפט האזרחי, הנטל הראשוני הוא על כתפי התובע, המעוניין להחזיר את הזכות על שמו. נטל השכנוע במישור האזרחי כורך בתוכו את חובת הראיה , כאשר מידת ההוכחה הנחוצה היא הטיית מאזן ההסתברויות. קרי: על התובע להציג את גרסתו באופן כזה שמאזן ההסתברויות ייטה לטובתו וגרסתו תתקבל כסבירה יותר: על כך אומר המלומד י' קדמי בחיבורו : "על הראיות" הדין בראי הפסיקה, הוצאת דיונון תשס"ד-2003 : "הלכה למעשה, משמעותה של מידת ההוכחה האמורה היא: שלדעת בית המשפט - על בסיס העמדה שהוא נוקט באשר למהימנותן של הראיות שבאו בפניו, כמותן, דיותן והמשקל הראייתי שיש להעניק להן - גרסה אחת (באשר לעניין השנוי במחלוקת) מסתברת יותר ומתקבלת יותר על הדעת מן הגרסה שכנגד." (י. קדמי, שם, עמ' 1548). הראיה העיקרית בתיק, עליה נסמכת הגנתו של הנתבע, הינה תצהיר של התובע, לפיו הוא מעביר את זכויות הבעלות שלו לנתבע. תצהיר זה, המכונה "הסכם מעביר", מצורף כנספח א' לכתב ההגנה. על פי אותו מסמך, התייצב התובע בפני עו"ד יהודה שמואלי ביום 27.05.03, וחתם בנוכחותו על ההסכם. לפי הסכם זה, הזכות הציבורית מס' 7197 תועבר לבעלות הנתבע, מר ציון אברהם. הנתבע ובתו העידו שניהם בישיבת יום 27.05.04, כי ההסכם אכן נחתם במשרדו של עו"ד שמואלי: הנתבע, עמ' 18 לפרוטוקול: " למחרת הלכתי לחיים מזרחי עם בתי, היה מוכן התצהיר של התובע, והתובע היה שם. הלכנו אני ובתי וחיים מזרחי והתובע לעורך דין. הראשון ביקש ממנו ת.ז. הוא הביא לו, והוא אישר את חתימתו של התובע. אני לא זוכר את שמו של עורך הדין, זה היה שם בסביבה, הבת שלי יודעת איפה." בתו של הנתבע, עמ' 23 לפרוטוקול: ".. ארבעתנו הלכנו ליהודה, עורך דין שמואלי שלא רחוק מהכתובת של מזרחי, הגענו אליו הוא ביקש מהתובע את תעודת הזהות, בדק אותה וחתם, אחר כך אבא שלי חתם". התובע טוען כי מסמך זה הינו מזויף: "כמו כן הוצג בפני התובע, תצהיר מעביר, החתום לכאורה בשמו של התובע. חתימה זו אינה חתימת התובע, וניתן להבחין בכך ללא קושי." (סעיף 7 לכתב התביעה). על פי עדותו של התובע, הוא מכחיש מכל וכל כי חתם על הסכם כלשהו המעניק זכויות בעלות בזכות הציבורית 7197. התובע מכחיש כי הגיע לפגישה עם הנתבע, במהלכה העביר לו אי אילו זכויות בנכס (עמוד 8 לפרוטוקול 27/05/04 , חקירה נגדית): "ש: עו"ד שמואלי מאשר כי ביום 27.05.03 התייצבת בפניו וחתמת על תצהיר זה. ת: הוא יכול לרשום מה שהוא רוצה. אני לא הייתי 20 שנה בתל אביב. לא חתמתי בפניו על המסמך הזה. ש: עו"ד שמואלי לא כותב שאתה התייצבת בפניו בתל אביב. ת: לא הייתי ולא חתמתי. לא חתמתי לא בערבית ולא בעברית. ש: לא יכול להיות שחתמת במקום אחר? ת: לא חתמתי לאף אחד. ש: יכול להיות שאבנר וחיים ביקשו שתחתום על איזה מסמך ואתה האמנת וחתמת? ת: לא." טענתו של התובע, כי המסמך מזויף, הינה טענה בעל פה, אשר הועלתה בכתב התביעה ובעדות התובע. טוען בא כוחו של הנתבע, כי לא ניתן להעיד בעל פה כנגד מסמך כתוב. זאת בהסתמך על הסיפא של סעיף 80 לפקודת הפרוצדורה העותומאנית. כלל זה הינו נכון, והוא בא למנוע סתירה של תוכן מסמך כתוב באמצעות עדות בעל פה. ואולם, במקרה דנן, לא בא התובע לסתור את תוכנו של המסמך כי אם את עצם קיומו. טענה זו נכנסת בגדר החריגים לסעיף הנ"ל, ובמקרה שכזה ניתן להעיד בעל פה כנגד המסמך: "הטענה כי המסמך "זויף"- ואפילו מדובר בחתימה אמיתית על תוכן בדוי - ניתנת להוכחה בעדות בעל פה: "טול את מקרהו של פלוני שנתן לאלמוני, אספן של חתימות, דוגמה של חתימתו, ולאחר מכן נתברר לו שמאן דהוא משתמש בחתימה זו וכתב מעליה חוזה... לא זו בלבד שקרוב לוודאי כי מעשה תרמית נעשה כאן, אלא המסמך לא הוצא מעולם בתור חוזה והחתימה לא נחתמה מתוך כוונה ליצור חבות.. זהו המקרה הידוע בשם non est factum, היינו,מעיקרא לא נעשה חוזה. הכל מודים כי מותר לפלוני להראות כי מה שנחזה להיות חוזה, לא היה למעשה חוזה כלל..." ראה י. קדמי, על הראיות, כרך ג', דיונון, עמ' 1130. הרציונל העומד מאחורי סייג זה הוא , כי ברגע שלא נחתמה עסקה בין שני הצדדים, ואף לא היה ביניהם קשר- יהיה קשה להוכיח זאת באמצעות מסמך. "אין דרך הרמאים לכתוב מסמך המעיד על מעשה התרמית שביצעו" (ע"א 22/63 בן-ציון נ' אזולאי ואח' פ"ד י"ז , בעמ' 1417). לפיכך, עדותו של התובע כנגד הסכם המעביר הינה קבילה, ויכול התובע לעשות בה שימוש. אין מחלוקת שנטל השכנוע בהליך אזרחי רובץ לכל אורך ההליך על התובע. ואולם, בנקודה בה כופר הצד החתום באמיתות החתימה, עוברת חובת הראיה אל הצד המסתמך עליה: "דווקא לעניין חתימה על מסמך, לרבות שטר, אין לנהוג בחומרה יתרה, שכן די אם הנתבע כופר בחתימה כדי שעול ההוכחה שזו חתימתו, כחלק מרכיבי התביעה יהא מוטל על התובע.... עמוד התווך של התובענה, לפני כל שאלה של סדר דין זה או אחר, הוא המסמך החתום בידי הנתבע ואם אין הנתבע מודה בחתימה, עניין הוא לתובע להוכיח את קיומה ואמיתותה." כבוד השופטת בן פורת בע"א 317/79 נזיה חמדאן נ' ליאני מאיר פ"ד לד (2), בעמ' 404. הכלל בכגון דא הוא, כי כאשר נתבע כופר בחתימתו על מסמך, על התובע להראות כי החתימה על גבי המסמך היא אמנם חתימתו של הנתבע: " משכפר המערער בערבותו ובאמיתות החתימה המיוחסת לו בכתב הערבות, היה על המשיבה להוכיח חתימתו על כתב הערבות. היא יכלה לעשות זאת באמצעות ראיות מסוגים שונים: עדויות של עדים לעצם החתימה על המסמך, ראיות המצביעות על התנהגות של המערער שיש בה משום הודאה בערבות או באמצעות מומחים לכתב יד, שיחוו דעתם כי החתימה המיוחסת למערער היא אכן חתימתו, וזאת על יסוד השוואתה לחתימות אחרות של המערער שאינן שנויות במחלוקת." ע"א 00 / 1892 בוריס טאפלאשווילי נ' שריף סטאיל - יבוא ושיווק רהיטים בע"מ (לא פורסם) ניתן ביום 4.10.01 מפי בית המשפט המחוזי בחיפה, בהרכב כבוד השופטים לינדנשטראוס, ג'ובראן ודר. לפיכך, טיעוניו של בא כח הנתבע בדבר אי הרמת הנטל על ידי התובע- בטעות מקורם. הנתבע הינו זה שצריך היה להרים את נטל ההוכחה ולשכנע את בית המשפט כי החתימה על המסמך- חתימתו של התובע היא. הנטלים בענייננו מוחלפים איפוא. לא על שכם התובע, אלא על שכם הנתבע מוטלים נטלי הראיה. הנתבע הגיש מספר ראיות לכאורה, ביניהן הסכמים שערך עם מתווך המוניות (בהם מספרים שונים של זכויות ציבוריות), קבלה על סך 174,000 ₪ שקיבל מהמתווך, קבלה ממשרד התחבורה עבור תשלום אגרת רישוי, ומכתב ממשרד התחבורה לפיו הנתבע כשיר לקבל רישיון הפעלה למונית. כל אותם מסמכים נערכו בין הנתבע לבין צדדים אחרים, ואין כל מסמך הקושר את הנתבע לתובע. הראיה היחידה היא עדותו של הנתבע עצמו ועדותה של בתו. במקרה כזה, ההתרשמות של בית המשפט מחומר הראיות, מן העדויות, ומאותות האמת אשר נתגלו במהלך המשפט, היא זו אשר תכריע את הכף- יפים לעניין זה דבריו של השופט (כתוארו אז) שמגר בע"פ 949/80 שוהמי נ' מדינת ישראל לה 4, עמ' 62: "למותר להוסיף כי הביטוי 'אותות האמת שנתגלו במהלך המשפט' אינו מתייחס דווקא לסימנים העולים מפניו ומתנועותיו של העד בזמן מתן העדות, אלא הוא מתייחס לתהליך ההשוואה של הדברים, שהושמעו על-ידי העד, עם ראיות אחרות או בחינתן על-פי ההיגיון וניסיון החיים, העומד לבית המשפט לעזר, בעת שהוא מתמודד עם הראיות, המחייבות סינון והמסייעות להכרעה בין הגרסאות...". לאחר בחינת חומר הראיות , והתרשמותי מן העדויות שהובאו בפני, לא השתכנעתי באמיתות תוכנן. משכך- לא עמד הנתבע בחובת ההוכחה. בבחינת מאזן ההסתברויות ודרך השתלשלות העניינים, אני מקבלת את עמדתו של התובע כי לא התקיימה כל פגישה בינו לבין הנתבע, בה נחתם הסכם מעביר. מחומר הראיות בפני שוכנעתי, כי הנתבע אכן פנה למתווך מר חיים מזרחי על מנת לקנות זכות ציבורית במונית, ואכן שלשל לידו את הסכום הנחוץ לצורך כך. אולם, הנתבע עצמו מעיד כי הזכות הציבורית שהבטיח לו המתווך מזרחי תחילה, לא היתה הזכות הציבורית של התובע. לאחר שהעניינים הסתבכו, והסתבר לנתבע, כי המתווך חיים מזרחי לא הצליח להעביר לו את הזכות הציבורית אותה רכש שמספרה 6891, הוא הפעיל לחץ על המתווך כדי שיעביר לו זכות ציבורית כלשהי. המתווך בחר לו את הזכות הציבורית של התובע שמספרה 7197 ואותה הציע לנתבע. הנתבע היה במצב כזה, שתמורת הזכות כבר שולמה על ידו למר מזרחי. כדי להציל את השקעתו הוא היה מוכן לקבל כל זכות שהיא. כאשר הוצעה לו הזכות הציבורית שמספרה 7197, הוא לא מחה. הגם שעל פי עדותו עצמו, הוא הבחין בבעייתיות מסוימת, בלשון המעטה, בהעברת הזכות הציבורית 7197, העדיף לעצום עיניו כדי להציל את כספו ולקבל לעצמו זכות ציבורית. אני קובעת, כי התובע לא ביקש למכור את הזכות הציבורית שלו. לא התכוון להעבירה לנתבע. לא חתם על הסכם העברה. האופן שבו הוקנתה הזכות הציבורית של התובע לנתבע, היה נגוע ולא נעשה על דעת התובע. לפיכך, צודק התובע בעמדתו, יש להשיב על שמו את אותה זכות ציבורית ואין היא רכושו של הנתבע. הנתבע מתגונן בטענה חלופית של "תקנת השוק"- סעיף 34 לחוק המכר, תשכ"ח- 1968, המגנה על הרוכש נכס בתום לב. עם העלאת טענה כזאת, על הנתבע לעמוד בנטל השכנוע לגבי כל התנאים הנדרשים בתקנה. האיזון שבחר הדין הישראלי בין האינטרס של שמירה על זכויות קניין במיטלטלין לבין האינטרס של תקינות חיי המסחר, נקבע בתקנת השוק, המקנה עדיפות לקונה על פני הבעלים המקורי בהתקיים שישה תנאים מצטברים אשר רובם מתייחסים לדרך ולנסיבות שבהן הגיע הנכס לידיו. אחד התנאים ההכרחיים להגשמתה של התקנה הוא תום לבו של הקונה. אולם, משהגעתי למסקנה כי לא נתקיימה פגישה בין בעלי הדין, הרי שדבר זה מטיל צל כבד על תום לבו של הנתבע. גם אם נבחר בדרך המקלה יותר, ונאמר שהנתבע רק חשד כי העסקה איננה כשרה- {"הרגשתי שמשהו לא בסדר. זה נכון" (דברי הנתבע,עמ' 15 לפרוטוקול 27.05.04)} הרי שמדובר בעצימת עיניים השוללת את יסוד תום הלב. כאמור, במקרה דנן, לא שוכנעתי, כי הקונה/נתבע עשה עסקה בתום לב- ולכן לא יוכל להתגונן בטענת תקנת השוק. סיכום מן המקובץ לעיל, מתקבלת התביעה. ניתן בזאת פסק דין הצהרתי הקובע, כי כל הליך רישום והעברת בעלות בזכות הציבורית שמספרה 7197 בטל ומבוטל. הזכות הציבורית שמספרה 7197 שייכת לתובע. אם משום מה, ננקטו הליכים לרישומה על שם הנתבע, בשונה בהחלטתי מיום 25.11.03, יש לבטלם ולהשיב את הרישום של אותה זכות על שם התובע. אני מחייבת את הנתבע בתשלום הוצאות התובע בהליך זה בסך של 7,000 ₪ פלוס מע"מ. זכות ציבורית למוניתבעלות