1. בפני תביעה ותביעה שכנגד, שעניינן סיום יחסי העבודה בין ציפרוט אלי (להלן:התובע) לבין חברת פיקו משחקים בע"מ (להלן: הנתבעת 1) ונאוה וגיא פרץ (להלן:הנתבעים 2 ו- 3). התביעה, עניינה תביעת שכר עבודה ותביעת דמי חופשה שנתית והתביעה שכנגד, עניינה חיוב התובע בתשלום עבור נזקים שגרם לנתבעת 1. 2. להלן טענות התובע (בתמצית): התובע טוען לזכאותו לשכר עבודה עבור חודש 10/98 בסך של כ- 4500 ₪ וכן לזכאותו לדמי חופשה בסך של 1180 ₪ עבור 9 ימי חופשה שלא ניצל במהלך תקופת עבודתו אצל הנתבעת 1. 3. להלן טענות הנתבעים (בתמצית): א. התובע הועסק כאיש מכירות אצל הנתבעת 1 עפ"י הסכם עבודה, מיום 3/2/98 ועד ליום 31/10/98, סה"כ 9 חודשים. התובע השתכר 4000 ₪ לחודש (2,500 ₪ בתוספת עמלות), כעולה מתלושי השכר. ב. הנתבעים 2 ו- 3 אינם מעסיקיו של התובע. התובע לא הועסק מעולם ע"י הנתבעים 2 ו- 3, לא קיבל מהם מעולם משכורת ולא התקיימו בין התובע לנתבעים 2 ו- 3 יחסי עובד - מעביד. מעסיקתו היחידה של התובע היא הנתבעת 1. ג. לטענת הנתבעת 1, התובע ניצל חלק מימי החופשה השנתית, כך שנותרו לו 3 ימי חופשה בלבד בגינם הוא זכאי לפדיון חופשה בסך של 360 ש"ח. ד. הנתבעת 1 טוענת כי התובע גרם לה נזקים כבדים, אשר אותם היא מפרטת הן בכתב ההגנה והן בכתב התביעה שכנגד ואותם אפרט להלן: 1. התובע התפטר בבוקר יום 1/11/98 ללא מתן הודעה בכתב 30 יום מראש על התפטרותו, כפי שמתחייב מהסכם העבודה שנחתם בין התובע לבין הנתבעת 1. אי לכך, לטענת הנתבעת 1, אין התובע זכאי למלוא שכר העבודה בגין חודש אוקטובר 98'. כמו כן, לנתבעת 1 נגרם נזק כספי עקב הפסד ימי עבודה של סוכן מכירות עד שנמצא אדם שיאייש את משרתו של התובע. לטענת הנתבעת 1 נזק זה מוערך בכ - 2000 ₪. 2. התובע לא השיב את הרכב שהועמד לרשותו לצורכי עבודה אלא באיחור של 3 ימים. על שימושו ברכב עד להחזרתו דורשת הנתבעת 1 סך של 400 ₪. בנוסף, טוענת הנתבעת 1 כי התובע גרם לתקלות ברכב בעלות של 1150 ₪. הנתבעת 1 קיזזה ממשכורת התובע סך של 500 ₪ ואת היתרה בסך של 650 ₪ טרם קיזזה. כמו כן, הרכב הוחזר ללא רדיו, שעבורו דורשת הנתבעת 1 החזר בסך של 400 ש"ח. 3. לטענת הנתבעת 1, התובע גבה משניים מלקוחותיה סכומים אשר לא הועברו לידיה. מלקוח אחד של הנתבעת 1 (חנות "אופיס גיים") גבה התובע 1,555 ₪ במזומן. מלקוח שני של הנתבעת 1 ("כל בו אל מאור" מטייבה) גבה התובע סכום של 2000 ₪. 4. לתובע נמסר פלאפון נייד לצרכי עבודתו בלבד. לטענת הנתבעת 1, ביצע התובע שיחות טלפון פרטיות ועל כך יש לחייבו בנוסף לסכום של 200 ₪ שנוכה כבר משכרו, סכום נוסף בסך של 250 ₪. 5. לפי הסכם העבודה שבין התובע לבין הנתבעת 1, קנסות תעבורה בגין השימוש ברכב יחולו על התובע. על כן, על התובע לשאת בתשלום הדוחו"ת אשר הנתבעת 1 שילמה בעבורם. 6. התובע נטל הלוואה מהנתבעת 1 בסך של 1,000 ₪ אותה הוא מחזיר ב- 5 תשלומים על סך 200 ₪ כל אחד. את התשלום החמישי בסך של 200 ₪ שחל בחודש ה- 10/98 טרם פרע. לאחר שמיעת העדויות וקריאת הפרוטוקול, המוצגים וטיעוני הצדדים, אני קובעת כדלקמן: 1. לעניין זהות הנתבעים: הנתבעים 2 ו- 3 הינם נושאי משרה ומנהלים בנתבעת 1, וכל פעולה שביצעו היתה מכוח היותם מנהלים בנתבעת 1. לא הוכח כי הם ביצעו פעולות חריגות ביחס לתובע ולכן אינם נושאים באחריות אישית כלפיו. אשר על כן, הנתבעת 1 היתה מעסיקתו היחידה של התובע וכל סכום שייקבע לזכות התובע יהיה מעם הנתבעת 1. 2. לעניין אי מתן הודעה מוקדמת: התובע התפטר ביום ה- 1/11/98 מבלי שנתן כל הודעה מוקדמת בכתב. התובע טוען כי לאחר שניכו לו 500 ₪ ממשכורת חודש ספטמבר 98' בגין תיקונים ברכב, הודיע ב- 10.10 למנהל המכירות, כי הוא עוזב. התובע מודה כי לא שלח הודעה מסודרת שהוא עוזב, משום שעזיבתו לא היתה מתוכננת, אף שבמהלך כל חודש אוקטובר דיבר עם מנהל המכירות. לטענת הנתבעת 1, מנהל המכירות אינו בהנהלה ואינו קשור לכוח אדם, וכן ההודעה לא ניתנה בכתב, כנדרש לפי סעיף 2.2 להסכם העבודה שנחתם בין הצדדים על פיו "העובד יהיה זכאי להביא הסכם זה לסיומו בהודעה מוקדמת בכתב שימסור לחברה לפחות 30 יום מראש". 3. ס' 6ד. לצו ההרחבה בדבר הודעה מוקדמת לפיטורים קובע כי "עובד המתפטר יהיה חייב... ליתן הודעה מוקדמת כאמור בסעיף 6 זה." לפי ס' 6א. לצו, תקופת ההודעה המוקדמת היא "של יום לכל חודש עבודה בששת חודשי עבודתו הראשונים ויומיים וחצי לכל חודש עבודה החל בחודש השביעי לעבודתו עד למקסימום של שלושה שבועות." בענייננו, התובע עבד 9 חודשים אצל הנתבעת 1 ועל כן, לפי הצו היה עליו להודיע לנתבעת 1 על כוונתו להתפטר, 13 ימים טרם המעשה. אין לראות בהודעתו למנהל המכירות כי הוא עומד להתפטר הודעת התפטרות מסודרת, שכן על פי ס' 2(ג) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א - 2001, על ההודעה להינתן בכתב ולציין את יום הכניסה לתוקף של ההתפטרות. לאור האמור לעיל, התובע לא עמד בחובתו למתן הודעה מוקדמת לא לפי צו ההרחבה ולא לפי הסכם העבודה. 4. ס' 6ה. (2) לצו ההרחבה קובע כי "במקרה של התפטרות בו העובד לא קיים את חובת ההודעה המוקדמת, רשאי המעביד לנכות מכל סכום שיגיע לעובד, סכום השווה לשכר הרגיל שהיה מקבל עבור תקופת ההודעה המוקדמת שלא עבד בה". שכרו של התובע עמד על סך של 2,500 ₪ בתוספת עמלות. עם זאת, הנתבעת 1 בכתב הגנתה ובכתב התביעה שכנגד, דרשה החזר של 2,000 ₪ על אי מתן ההודעה המוקדמת, בטענה שזהו הנזק הכספי שנגרם לה עקב מחדלו של התובע. אשר על כן, על התובע לשלם לנתבעת 1 2,000 ₪ בגין אי מתן הודעה מוקדמת. 5. לעניין דמי החופשה: התובע עבד 9 חודשים אצל הנתבעת 1 מיום ה- 3/2/98 ועד ליום 31/10/98. כיוון שהקשר המשפטי בין התובע לנתבעת 1 היה קיים רק בחלק משנת העבודה, הרי שלאור ס' 3(ג) לחוק חופשה שנתית, התשי"א - 1951, זכאי התובע לחלק היחסי ממספר ימי החופשה השנתית, דהיינו ל-10 ימי חופשה. הנתבעת 1 טוענת כי העובד ניצל את רוב ימי חופשתו וכי הוא זכאי ליתרה של 3 ימי חופש בלבד. אולם הנתבעת 1 לא הציגה כל אישור לכך שהתובע ניצל את ימי חופשתו והרי כבר נקבע כי "חובת ההוכחה שהעובד אכן קיבל חופשה שנתית חלה על המעביד" (דב"ע מב/ 17-3 גולן ואח' נ' ממן, פד"ע יג 321). עם זאת, התובע הודה כי ניתנו לו 2 ימי חופשה בימים בהם הרכב שהה במוסך ואין חשיבות, לענייננו, לאופן ניצולם על ידו. אשר על כן, זכאי התובע לפדיון עבור יתרת ימי החופש, דהיינו 8 ימי חופש, שערכם בכסף הוא 8X120, סך הכל 960 ₪. 6. לעניין אי החזרת הרכב במועד: לטענת הנתבעת 1, הרכב הוחזר לה באיחור של 3 ימים, רק לאחר שהוגשה תלונה על גניבתו למשטרת ישראל. לדברי התובע, הוא רצה להחזיר את הרכב כבר ביום ה- 29/10 אך קיבל הוראה ממנהל המכירות, שלא לעשות כן עד שיסכם את ענייניו עם גיא פרץ, מנהל הנתבעת 1, ואף נתבקש לבוא לעבוד ביום ראשון. עם זאת, התובע העמיד את הרכב ליד ביתו של אחיו והשאיר את המפתחות בידי אחיו, בעוד בסופו של יום א' הגיע למשרדי החברה ויכול היה לסיים את ענייניו ולהשיב את הרכב, במיוחד לאור העובדה שהחל לעבוד במקום עבודה חדש אור ליום ראשון. מעשיו של התובע מעידים על עיכוב מכוון של הרכב בידיו במשך 3 ימים. עיכוב זה נראה לי בלתי סביר ועל כן ישלם התובע לנתבעת 1 סכום של 400 ₪ כפיצוי על שלושת הימים בהם היה הרכב ברשותו. 7. לעניין תיקוני הרכב: הנתבעת 1 טוענת כי התובע גרם לתקלות וקילקולים ברכב, בעוד הרכב שסופק לתובע היה במצב טוב, זאת, על אף שהתחייב לשמור עליו במצב תקין וראוי. התובע, לעומתה, טוען כי קיבל את הרכב במצב גרוע והרכב שהה במוסך פעמים רבות עקב תקלות. התיקון אשר בעבורו ניכו 500 ₪ משכרו של התובע היה תיקון רצועה שנקרעה. נראה כי מדובר בבלאי שאינו יוצא דופן לרכב חברה המשמש סוכן מכירות לנסיעותיו ברחבי הארץ. לא זאת אף זאת, הנתבעת 1 התחייבה לשאת בכל הוצאות השימוש והאחזקה של הרכב בסעיף 3.7 לנספח הסכם העבודה אשר לשונו מובאת להלן: "החברה תישא בכל הוצאות השימוש והאחזקה של הרכב הנ"ל לרבות הוצאות דלק, תשלומי חובה, הוצאות רישוי וביטוח..." . אשר על כן, הנתבעת 1 היא זו הצריכה לשאת בתשלום תיקון רצועת הרכב ועל כן עליה להשיב לתובע את הסכום אותו ניכתה ממשכורתו בסך של 500 ₪. 8. לעניין השימוש הפרטי בפלאפון: הנתבעת 1 העמידה לרשות התובע פלאפון. לטענת התובע, לא נאסר עליו שימוש בפלאפון לביצוע שיחות פרטיות ע"י שום גורם מוסמך. כמו כן, הציע התובע כי יפחיתו ממשכורתו כל הפרש ביחס לחשבונות הטלפון של סוכני המכירות האחרים של הנתבעת 1, ולטענתו, התברר כי לא היתה כל חריגה מהמקובל בחשבונות הטלפון שלו. הנתבעת 1 הציגה פירוט שיחות של התובע בפלאפון שהעמידה לרשותו, ואכן ניכר כי התובע עשה שימוש בפלאפון אף בימי המנוחה שלו. עם זאת, הנתבעת 1 לא הוכיחה כי יידעה את התובע שנאסר עליו לבצע שיחות פרטיות בפלאפון וכיוון שבהסכם העבודה לא מוזכר כלל עניין הפלאפון, הרי שהנתבעת 1 לא הציגה תשתית ראייתית מספקת לכך שהתובע חייב לה כספים עבור השימוש בפלאפון. 9. לעניין היעדר הרדיו ברכב: לטענת התובע, מכשיר הרדיו נגנב בעת שהרכב היה במוסך בחדרה. עניין הגניבה דווח לנתבע 3 ולמנהל המכירות של הנתבעת 1 מייד לאחר המקרה. מנהלה ובעליה של הנתבעת 1 מודה בחקירתו כי "... התובע החזיר את הרכב ללא רדיוטייפ. אני זוכר שחודשיים או שלושה לפני עזיבת התובע האוטו נתקע ונגרר לפיאט חדרה ובאותו מעמד פרצו לאוטו... אני זוכר שהתובע הודיע לי זמן רב לפני עזיבתו שהרדיוטייפ נגנב" (פרוטוקול מיום 4/3/01, עמ' 8, שורות 20-24). אשר על כן, אין מחלוקת על כך שהרדיו נגנב ואין לחייב את התובע על כך בכל סכום שהוא. 10. לעניין גביית הכספים מהלקוחות 1 ו- 2 ללא שסכומי הגבייה הגיעו לידי הנתבעת 1: אין מחלוקת על כך כי התובע גבה מהלקוח "אופיס גיים" סך של 1,555 ₪. התובע טוען כי ביום הגבייה אבד לו הארנק וכי הוא הודיע על כך למנהל המכירות תוך הצהרה על כוונתו להתקזז עם החברה אם הארנק לא יימצא. כיוון שהארנק לא נמצא וכיוון שסכום זה טרם הושב לנתבעת 1, על התובע לשלם לנתבעת 1 סך של 1,555 ₪. כמו כן, הנתבעת 1 טוענת כי התובע גבה סך של 2,000 ₪ מלקוח נוסף של הנתבעת 1 "כל בו אל מאור" מטייבה. באשר לסכום זה, הנתבעת 1 לא הציגה כל מסמך בכתב או קבלה המעידים על העברת הסכום הנ"ל לידי התובע והתובע מכחיש מכל וכל גביית סכום כאמור. אשר על כן, הנתבעת 1 לא עמדה בנטל ההוכחה לגבי חיובו של התובע להשיב לה סכום זה. 11. לעניין תשלום דוחו"ת החנייה: ס' 3.7 להסכם העבודה קובע כי קנסות תעבורה יחולו על העובד וישולמו על ידו. לחובת התובע נצברו 5 דוחו"ת כל אחד על סך 70 ₪ אשר שולמו ע"י הנתבעת 1. התובע הצהיר על נכונותו לשלם בעבור הדוחות שנצברו לחובתו ועל כן ישלם לנתבעת 1 סך של 350 ₪ (70X5). 12. לעניין החזר ההלוואה: התובע נטל הלוואה מהנתבעת 1 בסך של 1000 ₪, שאמורה להיפרע ב- 5 תשלומים של 200 ₪ כל אחד, ע"י ניכוי הסכום ממשכורת התובע. התשלום החמישי שחל בחודש 10/98 בסך 200 ₪ טרם נפרע. אין מחלוקת בין הצדדים לעניין חובתו של התובע להשיב את שלווה מהנתבעת 1 ועל כן ישלם לה את התשלום האחרון בסך של 200 ₪. 13. סוף דבר: התובע דורש תשלום עבור עבודתו בחודש ה- 10/98. לפי תלושי המשכורת שצורפו גובה המשכורת לה זכאי התובע הוא 4,000 ₪ (2,500 ₪ בתוספת עמלות). בנוסף, זכאי התובע לפדיון ימי החופשה שנצברו לזכותו בסך של 960 ₪. כמו כן, זכאי התובע להחזר הסכום שנוכה ממשכורתו לצורך תיקון רכב החברה בסך של 500 ₪. סה"כ זכאי התובע לסך של 5,460 ₪. מסכום זה ינוכו: בגין אי מתן הודעה מוקדמת ינוכו 2,000 ₪. בגין החזרת הרכב באיחור של 3 ימים ינוכו 400 ₪. כאמור לעיל, לא יגבה כל סכום על שימושו של התובע בפלאפון לצרכיו הפרטיים, וכן לא יגבה כל סכום על היעדר הרדיו ברכב. התובע ישיב לנתבעת 1 את הסכום שגבה מלקוחתה (חנות "אופיס גיים") ואשר אבד לו, בסך של 1,555 ₪. התובע לא ישיב לנתבעת 1 כל סכום שלטענתה נגבה מלקוחתה, חנות "כל בו אל מאור" מטייבה. התובע ישיב לנתבעת 1 סך 350 ₪ על דוחו"ת החנייה שנצברו לחובתו. התובע ישיב לנתבעת 1 סך 200 ₪ על חשבון התשלום האחרון של ההלואה שניתנה לו ע"י הנתבעת 1 . סה"כ ינוכו מעם התובע 4,505 ₪. 14. לסיכום כל החישובים - על הנתבעת 1 לשלם לתובע סכום של 955 ₪. סכום זה ישולם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד סיום יחסי העבודה (31.10.98) ועד ליום התשלום בפועל. 15. כיוון שהתביעות נתקזזו כמעט לגמרי זו כנגד זו, איני פוסקת הוצאות משפט. ניתנה היום כ"ה בחשון, תשס"ב (11 בנובמבר 2001) בהיעדר הצדדים. ע. פוגל, שופטתסגנית שופט ראשי הודעה מוקדמתצו הרחבהפיטוריםצווים