ראש הסדאנים - צו מניעה

ראש הסדאנים - צו מניעה
רקע עובדתי
1. המערערים הגישו ביום 23.8.1999, לבית משפט זה, תובענה שהסעד המבוקש בה הוא צו מניעה המכוון למשיבים - "להימנע מכל הפרעה... או מכל פעולה לביטול מעמדו של התובע, כראש הסדאנים ולהצהיר כי התפקיד של ראש הסדאנים וסאדנים שייך לתובעים ולמשפחתם על-פי המסמכים המצורפים לתביעה זו וכי הנתבעים מנועים מלפגוע במעמדם של התובעים".

2. ביום 21.9.99 ביקשו המערערים צו המכוון למשיבים והמורה להם להחזיר למערער 1 מפתחות של חדר עבודתו במסגד אלאקצה שבהר הבית, ולהימנע מהפריע לשימוש שלו בחדר במסגרת תפקידו כראש ה"סדנה" (רבים של "סאדן") במסגד.

בקשה זו באה בפני כבוד הרשמת של בית משפט זה, השופטת ד' וכסלר, והיא הורתה למערער להבהיר את מקור הסמכות של בית המשפט לדון בתובענה, או שמא הסמכות נתונה לבית הדין הדתי המוסלמי.

המבקש 1 לא נתן הגיב לגוף העניין אלא הגיש תצהיר המפרט את מעמדו של המשיב 1 (הווקף המוסלמי) כגוף כשר לתבוע ולהיתבע, וציין כי גם בעבר נדונו הליכים שבהם המשיב 1 היה צד להם.

הרשמת ראתה לאפשר, שוב, לבא-כוח המערערים להגיב לעניין הסמכות של בית-המשפט, נוכח הוראות סעיף 52 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922 - לפני מחיקת התובענה או העברתה לדיון לבית הדין השרעי.

3. ואמנם, המשיבים כפרו בסמכותו של בית משפט זה, או כל בית משפט אזרחי, לדון בתובענה שעניינה מסגד אלאקצא או המקומות הקדושים למוסלמים, ובכל מקרה ביקשו למחוק אותם מן התובענה.

4. התקיים דיון בפני הרשמת, ולאחר שנשמעו טענות המערערים והמשיבים הפורמליים (המשיבים 3-1 לא התייצבו), ניתנה החלטה, לפיה גם אם אין מדובר בסכסוך בין עובדי הוואקף המוסלמי במסגרת עבודתם בלבד - "אין בכך כדי למנוע מן העניין כולו להיכלל בענייני ההנהלה הפנימית של הוואקף", וכי על-פי פרשנות נכונה לפי המשמעות הלשונית ותכלית החוק, יש לקבוע כי הסמכות למינוי ה"סדנה" כלולה בהנהלה הפנימית של הוואקף. לפיכך, כל דיון בעניין צריך להתברר בבית הדין השרעי, שהוא בית הדין המוסמך, ולא בית משפט זה.

5. על החלטה זו בא ערעור זה.

משרת ה"סאדן"
6. "סאדן" הוא משרת בקודש המוסלמי, התפקיד הוא של שוער, שמש, שומר סף ואחראי על תחזוקה ונקיון במסגד.

גם את התפקיד של שוער, שמש ושומר הוא "אזרחי" במהותו, הרי כשהוא מבוצע במסגד הוא נושא אופי דתי.

לא מצינו הגדרה של תפקיד ה"סאדן" במסגד, ולא מצינו את דרכי המינוי של "סאדן" ותנאי הכשירות שלו - אם מקדמת דנא ואם על-פי החוק הירדני שחל על מזרח ירושלים ערב החלת החוק הישראלי עליה, ביוני 1967. אולם, בספרים שנכתבו על התרבות והדת האיסלמית על עבודת המסגדים והתפילה, מתוארים תפקידים שונים, ובין היתר תפקיד הסאדן, וכך נאמר במילון סעדי אבו חביב ("דאר אלפיקהי", דמשק):ב ב

"סדאנת אלכעבה היא לשרת בה ולהיות אחראי עליה, פתיחת שעריה וסגירתם; וזו זכות השייכת לבני טלחה ולצאצאיהם כל עוד נמצאו כשרים לכך; ואין אחרים רשאים להתמודד עמם על כך (על משרותיהם), כי הם קיבלו מינוי זה מהנביא-שליח האלוהים".

מטענות הצדדים ומן הראיות שהובאו בהליך הבקשה לצו מניעה וערעור זה עולה, כי משרת "סאדן" וראש ה"סדנה" ניתנה, עוד בתקופת הנביא מוחמד, ערב מותו, לאבי משפחת אלאנצארי.

מסופר, כי נאמר לראש המשפחה על-ידי הנביא, כי אל לו לדאוג, וכי שערי דמשק ושערי הבית הקדוש הוא ירושלים עוד ייפתחו, והוא וילדיו יהיו המשרתים בקודש ואחראים עליו (הספר "מותיר אלע'ראם", שנכתב בידי אחמד בן סורור אלמקדס).

בהתאם לכך ניתנה למשפחת אלאנצארי על-ידי הסולטנים העותמניים, על-פי כתבי פירמאן, אחריות לניהול מסגד אלאקצה וכיפת הסלע שבירושלים (למשפחת אלדנף, היא משפחת אלאנצארי). כך מונה שייך מוסה בן ע'אנם אלאנצארי על-ידי סולטן אלמליק אלנאצר צלאח א-דין יוסוף בן איוב להיות אחראי על הווקף במסגדים האלה (אלאונס אלג'ליל, חלק שני; וראו העיר "אלקודס" וסביבתה בשנים 1830-1800, ד"ר זיאד עבד אלעזיז אלמדני, עמאן, 1996).

7. ועוד זאת:ו ו מצאנו בספרו של עארף אלעארף "ההסטוריה של כיפת הסלע ומסגד אלאקצא", כי בשנת 1955 היו במסגדים שעל הר הבית שניים עשר "סאדן", ובכללם שיך מוסטפה ח'ליל אלאנצארי, והוא ראש הסדנה ועשרה מהם הם בני משפחת אלאנצארי, והיתר קרוביהם.

תיאורים על מהות תפקידו של הסאדן ועל כשירותו לשמש בתפקיד זה, גם מצאתי בספרים שונים, ובין היתר באלה:נ נ "המסגד וההסטוריה של פעילותו החברתית" - עבאללה קאסם אלוושלי, פרק שני ופרק שלישי (בירות, 1990); תרבות האיסלאם - "אלסירה אלנבאוויה", אבן הישאם, כרך שני, קהיר 1955; "מסמכים ירושלמיים היסטוריים", ד"ר ג'מיל אלעסלי, פרסומי האוניברסיטה הירדנית, 1989; "ההסטוריה של כיפת הסלע ומסגד אלאקצא ומבט על ההסטוריה של ירושלים", עארף אלעארף, ירושלים; וגם "ירושלים - מדינה אחת ושלוש אמונות", קארין ארמסטרונג, 1998; ספרית המכון הערבי, בית ברל.

8. בשנת 1951 קבעו השלטונות הירדניים, הסדר חוקי חדש בעניין הוואקף המוסלמי, כך עולה מספרו של עארף אלעארף הנזכר לעיל, וממכתבו של עורך דין אלדג'אני (עורך דין ירדני), מיום 28.4.1999, שמוען לשר הוואקף הירדני.

אולם, ההסדר האמור לא קבע את הדרישות והכשירות של הסאדן, ונמצא שיש לפנות להסדרים הקודמים. עם זאת, בהסדרים החדשים נקבעו תנאי כשירות כלליים.

לפי ההסדרים הקודמים, תנאי הכשירות הם יכולת גופנית ונפשית, אך המשרה מסתיימת, ככל שקיימת כשירות כאמור, במותו של נושא המשרה ואחריו יורש את המשרה בנו, ובאין בן - אחיו, ובאין אחים - קרובי הקרוב.

הנימוק לקבוע כי לבתי המשפט האזרחיים אין סמכות לדון בענייני הווקף - תנאיו, כשרותו, ניהולו, נאמנות על פיו או זכויות על פיו, כי אם בסמכויותיו בתי הדין השרעיים, מבוסס על כך, כי לווקף אופי דתי וההלכה המוסלמית היא שהסדירה את הווקף, וכי לבתי הדין השרעיים המומחיות והידע - כדי לדון ולהכריע בסכסוכים הנוגעים.

השאלה שבמחלוקת
9. השאלה העיקרית שבמחלוקת היא אם הענינים הנוגעים למשרת סאדן או ראש ה"סדנה", ולענין צו המניעה הזמני המבוקש - אם השימוש בחדר ראש ה"סדנה" במסגד אלאקצה הם ענינים של הנהלת הוואקף או ענינים הקשורים למקומות הקדושים אם לאו.

אם אכן מדובר בענינים של הנהלת הווקף והמקומות הקדושים כאמור, כי אז הסמכות לבירור ענינים אלה - נתונה לבית הדין הדתי, ומכל מקום - אינה נתונה המשפט האזרחיים.

10. כבוד הרשמת קבעה בהחלטתה, כי אין מדובר בסכסוך בין עובדי הווקף במסגרת עבודתם, כי אם בסכסוך בין המערערים לבין הנהלת הוואקף (האוקאף המוסלמי הכללי), והנהלת האווקאף היא הנתבעת.

והרשמת מוסיפה בהחלטתה, כדלהלן:ב ב

"אולם, אין בכך בלבד כדי למנוע מהענין כולו להכלל בענייני ההנהלה הפנימית של הוואקף. מבין המשמעויות הלשוניות שדיבור בחוק סובל, יש לבחור בזו המגשימה את תכלית החקיקה (בג"צ 267/88, פ"ד מג(3), 728, 736). על-פי פרשנות זו נראה, כי הסמכות למינוי סאדנים כלולה, בתחום זה, ועל כן כל דיון בענין זה דינו להתברר בבית הדין השרעי, שהוא בית הדין המוסמך, ולא בית משפט זה".

דבר המלך במועצה על המקומות הקדושים
11. דבר המלך במועצה על ארץ ישראל (המקומות הקדושים), 1924, הציב מטרה לשלול את סמכותם של בתי המשפט, ואף לשלול את סמכותה של ממשלת המנדט - לדון בכל עניין הקשור עם המקומות הקדושים. כך עולה, בבירור, מלשונו של סימן 2, במקורו, כדלהלן:ו ו

“No cause or matter in connection with the Holy Places or religious buildings or sites in Palestine or the rights or claims relating to the different religious communities in Palestine shall be heard or determined by any court in Palestine”.

מטרה זו נוסחה בצורה גורפת, לאמור:נ נ "לא יישמע ולא יוכרע על-ידי שום בית משפט בפלשטינה (א"י) כל משפט או ענין הקשורים במקומות הקדושים או בבניינים או באתרים הדתיים בא"י או בזכויות או בתביעות הנוגעות לעדות הדתיות השונות:ב ב (וראו בג"צ 222/68, המ' 15/69 חוגים לאומיים אגודה רשומה ואח' נ' שר המשטרה, פ"ד כו(2), 141).

פסק דין הרוב בעניין החוגים הלאומיים קבע כי דבר המלך על המקומות הקדושים עודנו שריר וקיים, גם לאחר חקיקתו של חוק השמירה על המקומות הקדושים, התשכ"ז1967-.

ואולם, אין ללמוד מלשון סימן 2, כי האיסור שלא לדון בכל ענין המפורט בו חל אך כאשר הסכסוך נוגע למקומות הקדושים גופם או כאשר עדות דחיות מעורבות בו, וכי אין הוא חל "כאשר אזרח מבקש לאכוף זכות חוקית שלו בקשר למקומות הקדושים" (פסק דינו של השופט ברנזון, שם, עמוד 171, מול האות ג').

וכך כותב השופט ברנזון:ו ו

"ישנם שלושה סוגי משפטים או ענינים שבתי המשפט לא יזדקקו להם:נ נ אלה הקשורים עם המקומות הקדושים, אלה הקשורים עם בנינים או אתרים דתיים, ואלה הקשורים עם זכויות או תביעות של עדות דתיות שונות בנוגע למקומות הקדושים. השניים הראשונים הם כלליים ואינם מוגבלים לסכסוכים על המקומות הקדושים בתור שכאלה...
מצד שני ברור שלא כל הנעשה במקום קדוש או בבנין או באתר דתי נופל בגדרו של דבר המלך. ההוראה בסימן 2 אינה משתרעת על מעשים פליליים או אחרים המבוצעים במקומות קדושים, בבנינים או באתרים דתיים, ובלבד שאינם קשורים ישירות בקדושתם של המקומות הללו" (שם, עמ' 171, מול ד-ז).

כך סבר גם הנשיא אגרנט בענין החוגים הלאומיים, והוא חזר ושנה הלכה זו בבג"צ 109/70 המוטראן הקופטי האורתודוכסי בירושלים נ' שר המשטרה ואח', פ"ד כה(1), עמוד 225), בכל הנוגע לאי שפיטות ענינים הנוגעים למקומות קדושים על-פי סימן 2 לדבר המלך, גבי השאלה של זכויות הבעלות והחזקה במקומות הקדושים.

על כך משיב השופט ברק (כתוארו אז) בענין "רשת כולל האידרא", כדלהלן:ב ב

"התשובה הינה, כי מבין המשמעויות הלשוניות שדיבור שבחוק סובל, יש לבחור באותה המשמעות, המגשימה את תכלית החקיקה. תפקידו של הפרשן אינו רק לחשוף את קשת המשמעויות הלשוניות שדיבור יכול לשאת. זהו תפקידו של הבלשן, אך השופט אינו בלשן (בג"צ 188/63 (9) בעמוד 350). תפקידו של הפרשן הוא להכריע, איזו מבין קשת המשמעויות היא המשמעות המשפטית, כלומר, המשמעות המגשימה את תכלית החקיקה ומטרותיה..." (שם, עמוד 736 מול האות ו').

12. בפרשת החוגים הלאומיים הגיע בית-המשפט העליון למסקנה, כי לדבר המלך משנת 1924 תכלית כפולה:ו ו אחת - להבטיח כי הכרעה בזכויות ובתביעות מהותיות המתייחסות למקומות הקדושים לא תיעשה על-ידי בתי המשפט; שניה - להבטיח "כי הסדר הציבורי והנימוס הטוב ישררו במקומות הקדושים" (וראו בג"צ 267/88 הנ"ל בעמוד 737, מול האות ב').

על-פי פרשנות זו קבעו בתי המשפט, כי סכסוך שעניינו זכות התפילה במקום קדוש וסכסוך שעניינו בעלות או חזקה במקום קדוש - נשללת בהם סמכותו של בית-המשפט (בג"צ 222/68 ובג"צ 109/70 הנ"ל), ואילו השאלה אם רשאי אדם לרשום תאריך גריגוריאני על מצבה או סכסוך הנוגע לפלישה טריה למקום קדוש - הם ענינים שבהם מוסמך בית-המשפט לדון ולהכריע בהם (ע"א 492/79 מוזס ואח' נ' חברת קדישא גחשא - קהילת ירושלים, פ"ד לה(4), 157 ובג"צ 187/77 המוטראן הקופטי האורתודוכסי נ' ממשלת ישראל, פ"ד לג(1), 225).

בכל מקרה, לא היה ספק כי בתי המשפט הדנים בענינים פליליים מוסמכים לדון בעבירה פלילית, גם אם בוצעה במקום קדוש, ואפילו בוצעה העבירה "מתוך מניע דתי הקשור לקדושת המקום אין בו די לשם שלילת סמכות השיפוט של בתי המשפט הפליליים לדון בעבירה" (בג"צ 267/88 הנ"ל, בעמוד 741 מול האות א').

13. הנה כי כן, יש להתחקות אחרי לשון החוק ותכליתו כדי לשבץ את הסכסוך במסגרת הסייגים של הסמכות העניינית של בתי המשפט, כאמור בסימן 2 לדבר המלך או להוציאו מגדרם. לשון אחרת, יש להשיב על שתי שאלות:נ נ אחת - האם מדובר במקום קדוש או בעניין או באתר דתי כמשמעם בסימן 2 לדבר המלך, או אם הסכסוך נוגע לעדות דחיות שונות; שניה - אם מדובר בענין הקשור באחד מן המקומות או זכויות או תביעות כאמור.

תשובה על שתי שאלות אלה, לפי תכליתו של החוק (וגם לשונו) היא הנותנת אם מוסמך בית-המשפט האזרחי לדון בענין, או שמא הענין צריך לעבור להכרעתו של שר הדתות לפי סימן 3 לדבר המלך; או שמא יועבר הענין להכרעתו של בית דין דתי, שיש לו הסמכות לדון בענין בשל אופיו הדתי של הענין.

ומן הכלל אל הפרט
14. בהליכים שהתקיימו בפני הרשמת ובפני, לא עלתה כל מחלוקת ואין יכולה להיות מחלוקת, כי מסגד אלאקצה הוא מקום קדוש, ואחד מקודשי הקודשים לאיסלאם.

נותרה השאלה של אופי התפקיד והעבודה של ה"סדנה" ו"ראש הסדנה", שלא הוגדרו במפורש בדבר חקיקה, ומכל מקום לא הובאו ראיות שיסתרו את גישתם של המשיבים (לפחות המשיב הפורמלי 5, והרי המשיבים 3-1 לא התייצבו לדיון בבקשה לצו מניעה), כי משרה זו נושאת אופי דתי ואפשר שמקורותיה בראשית האיסלאם.

ועוד זאת:ב ב מתברר כי מינוי סאדן בירושה, בכפיפות לתנאי כשירות פיזית ונפשית - נעוץ אף הוא בראשית האיסלאם (על-פי סיפורים, אגדות וכתבים עתיקים).

לפיכך, יש לבחון את אופי התפקיד בראיה כוללת ולקבוע על פיה אם הענין קשור למקום קדוש אם לאו.


אמת נכון הדבר, שאם מדובר בתפקיד שאין לו דבר עם הפולחן הדתי וקיום מצוות הדת - לא יהסס בית-המשפט לדון בסכסוך כאמור. אולם, לא יעלה על הדעת שבית המשפט ידון בענין הנוגע לעריכת התפילה ונוסחה, כשם שלא יעלה על הדעת שבית משפט יתערב בסדרי העליה לתורה ואם כהן יעלה ראשון או יקדם לו לוי; או אם המואזין יפתח בפרק "אל פאתיחה" או בפרק אחר מן הקוראן.

15. בחינת תכלית החקיקה ולשון החוק בענייננו, מביא למסקנה ברורה, כי התפקיד של "סאדן" וראש ה"סדנה", לרבות אופן מינויו, אם בירושה ואם בדרך אחרת - אף הם נושאים אופי דתי ונוגעים להנהלה הפנימית של הוואקף, שהוא המקום הקדוש.

בנסיבות אלה, אין זה מסמכותו של בית-המשפט האזרחי לדון בענין, הגם שאינני רואה צורך לקבוע, בהליך ביניים זה, כי יש להעביר את הענין לבית הדין השרעי.

מכל מקום, בית משפט זה אינו נדרש לקבוע איזה בית דין או גוף צריך לדון בעניין. לא מן הנמנע, כי על ענין זה יחול סימן 3 לדבר המלך במועצה משנת 1924. אולם, שאלה זו לא התעוררה ולא נטען לגביה דבר, ואינני רואה צורך להכריע בה.

16. לאחר עיון בהחלטת הרשמת ולאחר שמיעת טענות בעלי הדין, לא שוכנעתי כי דבק פגם, מבחינה משפטית, בהחלטה נשוא ערעור זה, ולפיכך אני דוחה את הערעור.

17. המשיבים 3-1 לא התייצבו לדיון ואין הם זכאים להוצאות. התובענה כלפי המשיב 4 נמחקה, אך המשיב 5 טען בערעור זה, הגם שלא הגיש את טענותיו בכתב. הטענות הן משפטיות, בעיקרן. לפיכך, נראה לי בנסיבות הענין שלא לעשות צו להוצאות בהליך זה.






לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ערעור על צו מניעה

  2. צו מניעה - אי תחרות

  3. צו מניעה - הפצת מוצר

  4. צו מניעה - הזרמת מים

  5. הרחבת צו מניעה ארעי

  6. צו מניעה מסיבת רחוב

  7. צו מניעה נגד גן ילדים

  8. צו מניעה להקפאת מכרז

  9. צו מניעה להיכנס לדירה

  10. חיקוי בגדים - צו מניעה

  11. צו מניעה נגד שימוש בשם

  12. ראש הסדאנים - צו מניעה

  13. קבלת ערעור על צו מניעה

  14. חיקוי נעליים - צו מניעה

  15. צו מניעה נגד בניית פארק

  16. צו מניעה איסור שימוש בשם

  17. צו מניעה בחירות להסתדרות

  18. חוזה התיישבות - צו מניעה

  19. בקשה חוזרת למתן צו מניעה

  20. תביעה למתן צו מניעה קבוע

  21. צו מניעה נגד שביתת עובדים

  22. צו מניעה קבוע להפסקת בניה

  23. צו מניעת פתיחת מעטפות מכרז

  24. בקשת צו מניעה להיכנס לדירה

  25. צו מניעה קבוע לשימוש במבנה

  26. מכירת דירה שיש עליה צו מניעה

  27. צו מניעה כנגד הקמת גן ילדים

  28. נוהל הטיפול בבקשות לצו מניעה

  29. ניקיון כפיים בבקשה לצו מניעה

  30. צו מניעה האוסר להפעיל מוניות

  31. אכיפת צו מניעה זכויות יוצרים

  32. צו מניעה איסור לייבא או לשווק

  33. צו מניעה אשר יאסור להפעיל מגרסה

  34. צו מניעה כדי למנוע הברחת נכסים

  35. צו מניעה נגד פתיחת אולם אירועים

  36. מהו צו מניעה ומתי יינתן צו מניעה

  37. ביטול העברה מבית ספר - צו מניעה

  38. צו מניעה לפני חתימה על הסכם בוררות

  39. עורך דין צו מניעה - הפרת צו מניעה

  40. צו מניעה להרחבת דירה על גג בית משותף

  41. צו מניעה להפסקת מעקב של חוקרים פרטיים

  42. צו מניעה נגד שידור כתבת תחקיר בטלויזיה

  43. פיצויים בגין נזקים שנגרמו בגלל צו מניעה

  44. צו מניעה במעמד צד אחד לאסור פינוי בית ספר

  45. צו מניעה במסגרת בקשה לאישור תביעה ייצוגית

  46. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון