חובת הזהירות הקונקרטית של המעביד הקדמה במקרה דנא חוזרת ומתעוררת שאלת האחריות הקמה בנזיקין בשל מחדלו של מעביד לנקוט אמצעי זהירות למניעת מעשה עברייני שבוצע על-ידי צד שלישי כנגד העובד - הניזוק. העובדות התובע, מפעיל מחפרון, היה בזמנים הרלוונטיים עובד של הנתבעת 2 (להלן - המעבידה); הועסק ביום 14.2.1996 בביצוע עבודות חפירה דחופות בדרך גישה המובילה למפעל מסוים, עבודות שהיו חייבות להסתיים באותו היום, משום ביקור נציגים מחו"ל באותו מפעל, ביקור שהיה אמור להתקיים למחרת אותו יום. לשם ביצוע העבודות נוצר הצורך לחסום את הדרך האמורה ובשל כך העבודות במקום החלו לאחר סיום יום העבודה כשכלל העובדים כבר יצאו את שטח המפעל, וכאשר הנחת העבודה הייתה שלא יהא צורך שמאן דהוא ייכנס לשטח המפעל או יצא ממנו. לאחר התחלת העבודה הגיעה משאית ובה חומר לפריקה בתוך המפעל, בלא הודעה מראש, או תיאום עם המעבידה. מנהל המעבידה התיר לה להיכנס לשטח המפעל והורה לתובע להמשיך בעבודתו. בחלוף זמן מה חזרה המשאית ובה נסע הנתבע 1 (להלן - הנתבע), אלא שדרך היציאה - בשל העבודות - הייתה חסומה כליל ולא הייתה דרך חלופית. הנתבע ירד מהמשאית וביקש מהתובע לפתוח את הדרך. התובע השיב כי הדבר ייקח בין 10 ל-20 דקות, תשובה שלא נעמה לאוזני הנתבע והבעירה בו את חמתו, התלקח ויכוח זועם וצעקות הניצים עלו שמיימה, עד שהנתבע נטל אבן וזרקה לעבר התובע, וזו מצאה, בסוף דרכה, את ראש התובע וגרמה לו נזק משמעותי. הלכה למעשה לא נמצאה מחלוקת עובדתית בין בעלי-הדין, ולכן מצאתי עצמי פטור מלדון ולדוש בעדויות העדים ובראיות שהוצגו לעיניי, ככל שהן מתייחסות לעובדות. השאלה שבמחלוקת יוצא אפוא שהשאלה שמציגה את עצמה ודורשת הכרעה, בעיקרה, הינה שאלה משפטית: האם מעביד סביר היה צריך וחייב לצפות מקרה התקיפה לעיל, בשל כך היה חייב לדאוג לקיומם של אמצעי זהירות, כגון לדאוג לדרך גישה חלופית למפעל כדי למנוע את מקרה התקיפה והנזק. ומשלא נעשה הדבר האם הוא הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו. פירוק השאלה האמורה לגורמיה ולמרכיביה מחייבנו לבדוק קיומן של חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית (טכנית ונורמטיבית), לבדוק אם חובת הזהירות הופרה, וכן מחייב בדיקת קיומו של קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי, בין הפרת חובות הזהירות לבין הנזק. ההסכמה הדיונית בתום שמיעת העדים שמו הצדדים את ידיהם, ללא קושי, על המחלוקת האמיתית שביניהם, והצהרה נרשמה מפיהם בעמ' 21 לפרוטוקול, בהאי לישנא: "ב"כ הצדדים: המחלוקת המשפטית העיקרית היא האם מעביד סביר היה צריך לצפות את המעשה הפלילי של הנתבע מס' 1 או לא; וכן אם אי פתיחת דרך חלופית מהווה רשלנות מצד המעביד שאילולא אותה רשלנות התאונה הייתה נמנעת (שאלת הקשר הסיבתי בין אי פתיחת דרך חלופית לבין זריקת אבן בכוונה תחילה, מצידו של הנתבע לעבר התובע)". סיכומי הצדדים התובע הגיש את סיכומיו ומסקנתו הייתה - כמצופה - כי יש למצוא את הנתבעות 2 ו-3 (המעבידה ומבטחתה בביטוח חבות המעביד) כאחראיות ברשלנות, וכפועל יוצא, יש לחייבן לפצותו בגין נזקיו. בנוסף ביקש התובע לקבל את התביעה כנגד הנתבע - התוקף - אשר לא הגיש כתב-הגנה, לא הגיש סיכומים, הודה במשפט הפלילי במעשה התקיפה וכן בעדותו בפניי. מאידך, הנתבעות 2 ו-3 בסיכומיהן הסיקו מסקנה משפטית הפוכה מזו של התובע וטענו כי אין להטיל עליהן - כלל ועיקר - שום אחריות בנזיקין, משום שמעביד סביר לא היה צריך ולא היה חייב לצפות את מקרה התקיפה נושא תובענה זו ואת הנזק הנתבע בה. הנתבעות ציטטו בסיכומיהן את דברי התובע כי האירוע כולו היה "בלתי צפוי, הפתעה, כרעם ביום בהיר" (עמ' 9 לפרוטוקול, שורה 30). הערה לפני דיון אפתח ואומר את המובן מאליו - התובע שבפנינו, עם כל הכבוד, אינו "האדם הסביר" במובן המשפטי, ואינו ה"מודל" שלפיו נבחן ונבדק מבחן הציפיות או מבחן השכל הישר, כך שאין בעובדה שהוא - התובע - לא צפה את התקיפה כדי שהמעבידה תהא, אוטומטית, פטורה מאחריות בנזיקין. לפיכך, לא די בדברי התובע שהאירוע כולו לא היה צפוי כדי לפטור אותנו מלהיכנס לעובי הקורה ולבחון את השאלה הנ"ל לעומק. סקירת ההלכה הפסוקה הסוגיה המשפטית העולה כאן נחזית כפשוטה, ברם, ככל שמעמיקים בה כך מחכימים אנו ותבונתנו קולטת כי המראה הפשוט מסתיר סוגיה מורכבת ורחוקה מפשטות מרחק מזרח ממערב. חיפשתי בפסיקה ולא מצאתי פסק-דין הדן בסוגיה זו גופה, אף כי ניתן למצוא מקרים אחרים רבים מהם ניתן להקיש, ולכן אזכיר מעט מהפסיקה שמצאתי - אותו מעט חשוב ומנחה. הערה חשובה אומר בטרם אעבור לסקירת הפסיקה, והיא: התובע תבע את מעבידתו שלו ולא את מעבידו של הנתבע התוקף, כך שמבחן הציפיות ייבחן כלפי מעבידת התובע כמובן. בע"א 404/79 בריגע נ' ש.ט.ר. בע"מ [1] סופר כי המערער הועסק על-ידי המשיבה כטפסן, וניגש לברז מים באתר "כדי להרוות צמאונו במימיו". מים ניתזו על הארץ והרטיבו פועל אחר של המשיבה, אשר זעם בשל כך ותקף את המערער. המערער תבע את הפועל התוקף ואת המשיבה - המעבידה - בגין עוולת הרשלנות. בפסק-דין זה קבע כבוד השופט ש' לוין כי אמת ונכון הדבר שגם במקרה בו בוצע מעשה מכוון ורצוני על-ידי מתערב, לא בהכרח ינותק הקשר הסיבתי בין מעשהו של פלוני ונזקו של אלמוני לבין התרשלות המעביד. המבחן הקובע לעניין קיומה של "הסיבה המכרעת" (סעיף 64 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]) הוא מבחן הציפיות. בפסק-הדין הנ"ל קבע בית-המשפט העליון שלא ניתן להטיל על המעביד, בנסיבות המקרה, לצפות מראש את האפשרות שהפועל האחר יעשה מעשה כה חריג, ולכן - כך נקבע - בצדק נדחתה התביעה כנגד המעביד. בע"א 4118/91 עזבון המנוח אייל ארגמן ז"ל נ' חפצדי [2] סופר כי בטיול שנתי של כיתות ח' התגלעה מחלוקת בין המנוח והמשיב, במהלכה נתן המשיב מכת אגרוף בבטנו של המנוח והמיתו. עיזבון המנוח תבע את הילד התוקף וכן את בית הספר ומשרד החינוך. בית-המשפט העליון קבע כי דין התביעה להתקבל כנגד התלמיד התוקף, ברם דין שונה לגבי בית הספר ומשרד החינוך - נגדם התובענה דינה להידחות, משום שאין להטיל על המורים שליוו את התלמידים חובה לצפות את המהלך המצער הנ"ל וכי הם פעלו כפי שמורים סבירים היו נוהגים בהימצאם במרחק מה מהתלמידים שישבו יחדיו (בעניין זה התקיים דיון נוסף שאישר את פסק-הדין). בע"א 4704/96 מקרין, עו"ד נ' נציבות שירות בתי הסוהר [3] נדונה שאלת אחריות השב"ס ומדינת ישראל לתקיפת עורכי-הדין המערערים על-ידי אסיר בשעת פגישה ביניהם בבית הסוהר. בית-המשפט העליון פטר את המשיבות מאחריות בנזיקין בגין עוולת הרשלנות, משום שבנסיבות המקרה - כך נקבע - שלטונות בית הסוהר לא היו צריכים לצפות מראש שהאסיר עלול לתקוף את המערערים - באי-כוחו - במהלך הפגישה: "...המבחן המכריע הוא הציפיות של התרחשות האירוע המזיק, הן על רקע אופיו של מבצע התקיפה, הן על רקע מצבו של הנתבע; עובדות אלה מצביעות על הסיכון הטמון בתוקף או על הסיכון שבו נתון הנתקף" (שם [3], בעמ' 371). ברע"א 1906/97 בן נעים נ' הייבי [4] דחתה כבוד השופטת שטרסברג-כהן בקשת רשות ערעור לאחר שבית-משפט השלום דחה תביעתו של תובע נגד מעביד בגין עוולת רשלנות עקב כך שעובד אחר תקף אותו, וערעורו למחוזי נדחה (ברוב דעות), בנימוק כי אין בנדון משום שאלה משפטית חדשה שמצדיקה מתן רשות ערעור. בפסק-דין חדש יחסית, מקיף ומנחה, ע"א 3510/99 ולעס נ' אגד - אגודה שיתופית לתחבורה בישראל (להלן - פרשת ולעס [5]), הוגש ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים, אשר סילק על הסף את תביעת המערער נגד "אגד" לפצותו בגין נזקי גוף שנגרמו לו לאחר שהותקף על-ידי שני צעירים בהמתינו לאוטובוס בתחנה של "אגד". כבוד השופט ריבלין סקר בפסק-הדין הנ"ל את הפסיקה בארץ ובארצות-הברית, שלפיה ניתן לסכם את הכלל, שבמהותו אינו שונה שם וכאן, אף כי הנטייה שם, בארצות-הברית, להרחיב יותר ויותר את אחריות המעביד, בזאת הלשון: "כללו של דבר: בבואנו לבחון את שאלת הטלת האחריות בנזיקין בגין מחדלו של הנתבע מלהגן מפני מעשה עברייני המבוצע על-ידי צד שלישי כלפי התובע, נדרשים אנו לבדיקת שאלת התקיימותו של כל אחד מיסודות עוולת הרשלנות. במרכז החקירה עומדת שאלת צפייתו של האירוע העברייני - אופיו והיקפו. שאלה זו עשויה להתעורר הן בשלב בדיקת החובה והן בשלב בדיקת קיומו של הקשר הסיבתי המשפטי שבין הפרתה של החובה לבין התוצאה המזיקה. סקירת הפסיקה של בתי-המשפט, בארץ ובארצות-הברית, מלמדת על הנטייה להטיל אחריות נזיקית באותם מקרים שבהם נתקיימו בין המעורבים באירוע (תובע-נתבע או נתבע-צד שלישי) יחסים מיוחדים, ובאותם מקרים שבהם המעשה העברייני היה בגדר סיכון צפוי שנוצר עקב התנהגותו של הנתבע" (שם [5], בעמ' 840). ברור כי בית-המשפט לא יירתע, במקרים המתאימים, מלהטיל אחריות בגין המחדל הנעוץ באי-נקיטת אמצעי זהירות סבירים, מפני פעילות עבריינית מכוונת הנעשית בידי צד שלישי, באם הוכחו יסודות עוולת הרשלנות, כולל הקשר הסיבתי. עוד נאמר כי גם מעשה תקיפה, אף אם היה פתאומי ומהיר, ואף אם העובד לא צפה אותו, עדיין עשוי לבוא בגדר מיתחם הציפיות הסבירה של המעביד, כאשר, למשל, המקרה אינו מקרה ראשון והיו מקרים בעבר - אף אם קלים יותר. השיקולים והנתונים אשר נבחנו ונשקלו בפסיקה בארץ ובארצות-הברית היו, בעיקרם: הישנותם של מקרים דומים בעבר, התנהגות מחשידה של העבריין עובר לביצוע המעשה, היות מקום המקרה מצוי בסביבה המועדת לפעילות עבריינית, מודעות המעביד להתרחשות הקרבה של המעשה העברייני, האם היה המעביד בעל השליטה והפיקוח על העבריין או על מקום ביצוע העבירה, אינטרס ההסתמכות של התובע כלפי מעבידו, שיקולים של מדיניות ציבורית, מדיניות כלכלית (עלויות האבטחה) ומדיניות חברתית. מעשי עבריינות ופשע מתרחשים כמעט בכל מקום ובכל זמן ועל-כן, במובן מסוים, ניתנים לצפייה במובן הטכני. ברם, חובת הזהירות שביסוד עוולת הרשלנות כוללת, בנוסף לדרישת הציפיות "הטכנית", גם דרישה לציפיות "נורמטיבית": "יש אפוא 'לסנן' ולברור מתוך שלל הסיכונים המתקיימים בחיי היום יום את אותם סיכונים בלתי סבירים הצריכים צפייה, אשר בגינם מוטלת אחריות. 'סינון' זה נעשה במהלך בדיקת חובת הזהירות הקונקרטית (וליתר דיוק - ההיבט הנורמטיבי שלה)"ב(דברי כבוד השופט ריבלין בפרשת ולעס [5], בעמ' 849). מן הכלל אל הפרט נסכם באומרנו כי אין במעשה העברייני של צד ג' כדי לפטור, מניה וביה ובכל מקרה, את המעביד מאחריות ויש לבחון את המקרה לאור נסיבותיו וההוכחות שבפני בית-המשפט - האם מתקיימים בו יסודות עוולת הרשלנות. ניישם להלן את הכלל לעיל ונבחן באם הוכחו במקרה דנא שלושת יסודות עוולת הרשלנות, על מרכיביהם. באשר לחובת הזהירות - מובן כי קיימת חובת זהירות מושגית בין התובע לבין המעבידה, לאור יחסי עובד-מעביד ששררו ביניהם. לגבי חובת הזהירות הקונקרטית, הרי במובנה הטכני, כפי שהבאנו לעיל, ניתן לומר שמעשה התקיפה הוא מעשה צפוי בכל מקום, ברם בבחינת הפן הנורמטיבי של חובת הזהירות הקונקרטית רואים אנו כי בנסיבות המקרה, כפי שהוכחו בפנינו, נשארת חובה זו מרחפת באוויר ואינה נוחתת ואינה מתגשמת, משום שלא הוכחו הנסיבות והנתונים העובדתיים שלפיהם ניתן לומר כי מעביד סביר בנעלי המעבידה שבפנינו היה צופה מקרה התקיפה הזה בנסיבות המקרה; אף נהפוך הוא, הוכח כי העבודות בוצעו לאחר סיום יום העבודה, כדי שלא יצטרך מאן דהוא להפריע לעבודות בכניסות ויציאות אל שטח המפעל וממנו, הוכח שהמשאית הגיעה למקום ללא ידיעה או תיאום מראש עם המעבידה (המעבידה של התובע, להבדילה ממעביד הנתבע - שלא צורף לתובענה), לא הוכח שאופיו האלים והעברייני של הנתבע היה מוכר וידוע למעבידה, לא הוכחו נסיבות מתאימות המממשות את חובת הזהירות הקונקרטית ומחילות אותה כישימה על המקרה. לפיכך, סבורני כי במקרה דנא לא מתקיימת חובת זהירות קונקרטית. אוסיף כי אילו הוגשה תביעה נגד מעביד הנתבע והוכח כי אותו מעביד ידע אודות עברו הפלילי ואופיו האלים של הנתבע, היותו מכור לסמים וכן ידע אודות קיום העבודות וסגירת דרך הגישה - ייתכן ותימצא רשלנות של אותו מעביד (ייתכן, אבל לא בטוח). בהיעדר חובת זהירות על כל מרכיביה, אין התרשלות. ברם, מצאתי כי אוסיף כי אף אם הייתה חובת זהירות לא ניתן לומר שמעביד סביר אשר אמור לבצע עבודה מהירה של מספר שעות, במהלכה תיחסם דרך הגישה למפעל, אף אם ידוע לו על כניסה ויציאה יחידה של משאית, ספק גדול וכבד בעיניי אם מעביד סביר היה מסדר דרך חלופית, על כל עלותה, כאשר האלטרנטיבה היא שנהג המשאית ייאלץ להמתין ביציאתו בין 10 ל-20 דקות, כך שבין כה ובין כה, נכשל התובע גם בהוכחת התרשלות מצד המעבידה, משום שלא הוכח כי מעביד סביר בנסיבות המקרה היה דואג לדרך חלופית. באשר לקשר הסיבתי, וגם אם נאמר כי קיים קשר סיבתי עובדתי בין אי-קיומה של דרך חלופית לבין מעשה התקיפה, הרי על יסוד האמור לעיל, ברור כי אין קיום לקשר סיבתי משפטי בין אם נבחן זאת - בנסיבות המקרה דנא - לפי מבחן הציפיות, בין לפי מבחן השכל הישר, ובין לפי מבחן הסיכון. העולה מכל המקובץ לעיל הוא, כי לא הוכח שהמעבידה התרשלה במקרה דנא, ולפיכך אינה חבה כלפי התובע בגין רשלנות. התובענה נגד הנתבע 1 מאידך, דין שונה באשר לנתבע 1. הרי לגביו ברור כי דין התביעה להתקבל, הן בשל היעדר הגנה וסיכומים, וכן בהסתמך על הראיות שהוצגו בפניי, לאחר שהודה כי ביצע כלפי התובע עוולה נזיקית של תקיפה, וכאשר הוכח בפניי כי לא עומדת לנתבע שום הגנה מההגנות הקבועות בסעיף 24 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. סיום יוצא אפוא כי התביעה כנגד הנתבעות 2 ו-3 נדחית בזאת. אני מחייב את התובע לשלם לשתי הנתבעות, 2 ו-3, ביחד, הוצאות משפט, כולל שכר טרחת עורך-דין, בסך של 6,000 ש"ח כולל מע"מ כחוק, סכום אשר ישולם לנתבעות בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן הוא יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. מאידך, התובענה כנגד הנתבע 1, התוקף, מתקבלת. אינני נותן בשלב זה פסק-דין סופי כנגד הנתבע 1, משום שטרם נשמעו ראיות בשאלת שיעור הנזק, התובע לא הוכיח את נזקיו והנתבע לא התגונן כראוי בנדון דא.חובת זהירות קונקרטיתחובת הזהירות