מבוא ורקע עובדתי: 1. התובעת הינה הבעלים של בנין בן שלוש קומות המצוי ברח' מסילת וולפסון 42 תל-אביב [להלן: "הבניין"] הכולל דירת מגורים בשטח של 60 מ"ר המצויה בקומה השלישית [העליונה] בבנין [להלן: "הדירה"]. הנתבע, קשיש כבן 75 שנה, מחזיק בדירה זה שנים רבות ומתגורר בה משחר ילדותו. 2. בתביעה שבפני עותרת התובעת לפינוי הנתבע מן הדירה וכן היא עותרת לחייב הנתבע בתשלום הפרשי דמי שכירות ועלות תיקוני ליקויים בדירה שנגרמו עקב הזנחתה. הסעד לפינוי הנתבע מהדירה מבוסס על שתיים אלה: הנתבע אינו דייר מוגן בדירה, הגם שמוחזק ככזה משך שנים. בהעדר חוזה שכירות ובהעדר ראיה על תשלום דמי מפתח, הגנת חוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשלב - 1972 [להלן: "החוק"] אינה חלה על הנתבע. הנתבע חדל מלשלם את התוספות לדמי השכירות כמתחייב מתקנות הגנת הדייר (דמי שכירות יסודית ודמי שכירות בדירות) [להלן: "התקנות" או "התקנות המשנות"] זאת למעלה מ - 5 שנים, החל מחודש יוני 1995. אי תשלום הפרשי דמי השכירות - כך לתובעת - מקים עילה לפינוי הנתבע מהדירה מכח הוראת סעיף 131 [1] לחוק. התביעה הכספית שהתובעת עותרת בכתב התביעה מתייחסת לסכומים שלהלן: א. הפרשי דמי שכירות בגין התוספות, לדמי השכירות החל מיום 1.6.95 ועד ליום הגשת התביעה העולים לסך 2,662 ₪. ב. עלות שיפוץ ותיקון הליקויים שבדירה אשר נגרמו בעטיו של הנתבע עקב הזנחתה, בסך 41,080 ₪. יצוין כי סכום עלות התיקונים שונה והועמד על 67,500 ₪, ברשות בית המשפט בהחלטה מיום 16.11.03. הליכים והחלטות קודמות. 3. בישיבת קדם המשפט מיום 21.2.05, החליט בית המשפט (כב' השופט דן מור) לדון תחילה בשאלה שבמחלוקת האם - אם לאו - הנתבע הינו דייר מוגן מכוח החוק. לאחר הגשת תצהירים וטיעונים בכתב, קבע בית המשפט בהחלטתו מיום 26.6.03, כי הנתבע רכש זכויות של דיירות מוגנת עם פטירת אמו המנוחה החל מיום 22.9.03. לנוכח ההחלטה האמורה (למעשה המדובר בפסק דין חלקי), אשר הפכה לחלוטה בהעדר ערעור, עילת התביעה לפינוי הנתבע מהדירה בגין היותו דייר "בלתי מוגן" בה, אינה קיימת עוד ואין צורך להכריע בה בפסק דין זה. 4. בתאריך 22.10.03, הגישה התובעת בקשה לתיקון כתב התביעה בה עתרה, בין היתר, לתקן את סעיף 9 שבו, כך שלסעד הכספי בגין הפרשי דמי השכירות, יוסף סך 11,111 ₪ עקב אי תשלום דמי שכירות לשנים 2001- 2002. בהחלטתי מיום 16.11.03 דחיתי העתירה האמורה כך שהסעד הכספי בשל הפרשי דמי השכירות נותר בעינו ועומד על סך 2,662 ₪, נכון ליום הגשת התביעה. כאן המקום להביע מורת רוח מדרך התנהלות אחי התובעת ומיופה כוחה מר מאיר כהן [עת/2] אשר כלל בתצהירו [סעיף 6 לת/2] סכומי דמי השכירות לתקופה שלאחר הגשת כתב התביעה [ לשנים 2001-2002] תוך התעלמות בוטה מהחלטתי מיום 16.11.03. כך או כך, ברי כי בהעדר רשות מביהמ"ש להגדלת סכום התביעה יש להתעלם מהסכום הנקוב בסעיף 6 לת/2 ומדרך חישובו [נספח ב' לת/2]. דיון ומסקנות. הסעד לפינוי הנתבע מהמושכר. 5. כזכור, עילת הפינוי היחידה העומדת לדיון ולהכרעה בתיק זה הינה אי תשלום הפרשי דמי השכירות בגין התוספות לדמי השכירות מכוח התקנות המשנות, (להלן - "התוספות") כפי שהותקנו מידי פעם בפעם. לטענת ב"כ התובעת בסיכומיו, אי תשלום התוספות האמורות משך תקופה רצופה של 5 שנים מהווה הפסקת תשלום דמי השכירות באופן קבוע וממושך ובגין כך קמה לה לתובעת עילת פינוי מכח הוראת סעיף 131 [1] לחוק. לא מצאתי ממש בטענה זו ודינה להדחות על הסף. 6. להבדיל מהפסקת תשלום דמי שכירות לתקופה ממושכת - המגעת לידי ניתוק בהמשכיות התשלומים - המקימה לבעל הבית עילת פינוי מכוח סעיף 131 [1] לחוק, אין בנמצא בחוק הגנת הדייר עילת פינוי בשל אי תשלום הפרשים בדמי השכירות בגין התוספות. המלומד השופט בר אופיר בספרו "סוגיות בדיני הגנת הדייר", עמ' 9,10 , נדרש לסוגיה האמורה והוא קובע לאמור - ".... כדי שתתגבש עילת פינוי לפי סעיף 131 [1] לחוק צריך להיווצר מצב עובדתי שבו מתקיים ניתוק קבוע בהמשכיות התשלומים... במצב דברים שבו חייב הדייר יתרת כספים של הפרשים בדמי השכירות יש בידי בעה"ב עילה לתובענה כספית, ואין לו עילת פינוי". (ההדגשה שלי - ח.ט). הנה כי כן, כל זמן שהדייר הסטטוטורי משלם את דמי השכירות כסדרם ובמועדם אין באי תשלום התוספות שנקבעו בתקנות כדי להקים עילת פינוי. הפועל היוצא מהאמור לעיל, הוא כי אף אם אניח לטובת התובעת - מה שאינו - כי הוכח שהנתבע צבר חוב של 2,662 בגין אי תשלום התוספות לדמי השכירות, אין בכך כדי להקים לתובעת עילת תביעה לפינוי הנתבע מהדירה. זאת ועוד, סעיף 156 לחוק, שכותרתו הגנה בפני פינוי, קובע כי לעניין סעיף 131 (1) רואים דייר כממשיך בתשלום דמי השכירות המגיעים ממנו, אף אם לא שילם את דמי השכירות החדשים, כל עוד הוא משלם את דמי השכירות שהשתלמו ערב תשל"א. על פי הוראת הסעיף האמור, ההגנה מפני תביעת פינוי לא תחול אך אם דמי השכירות החדשים נקבעו בהסכם בכתב בין בעה"ב לדייר או שאלה נפסקו בבית הדין לשכירות. בענייננו, אין חולק על כך כי הנתבע שילם את דמי השכירות הבסיסיים עד ליום הגשת התביעה קרי עד סוף שנת 2000 (ראה סעיף 4 לתצהיר ת/2 ועדות עת/2 עמ' 4 שורה 5 מלמטה). כן אין חולק כי הפרשי דמי השכירות, אם אמנם קיים הפרש כזה, הינם תוצאה של אי תשלום התוספות לדמי השכירות מכוח הוראת סעיפים 42 ו-45 לחוק. בנסיבות אלה ומכוח הוראת סעיף 156 הנ"ל הנתבע מוגן מפני תביעת פינוי הואיל והמשיך - לדעת הכל - בתשלום דמי השכירות שהשתלמו ערב תשל"א. 8. הפועל היוצא מהאמור עד כה כי הימנעות הנתבע לשלם את תוספת דמי השכירות על פי התקנות המשנות, אינה מקימה עילת פינוי. העתירה להורות על פינוי הנתבע מן הדירה נדחית , אפוא, בהעדר עילת פינוי. הפרשי דמי השכירות: 9. בכתב תביעתה (סעיף 8 שבו) עתרה התובעת לחייב הנתבע בתשלום הפרשי דמי השכירות על פי שיעורם העדכני בהתאם לתקנות המשנות. לטענתה, ההפרשים האמורים החל משנת 1995 ועד ליום הגשת התביעה עולים לכדי 2,662 ש"ח. להוכחת חוב זה סמכה התובעת יתדותיה על תצהירו של עת/2 מר כהן ועל החישוב אותו ערך (ראה נספח ב לת/2). בכל הכבוד, אין באמור בתצהיר ת/2 ובנספח ב' שבו, כדי להוכיח קיומו של החוב ואין צריך לומר שלא הוכח היקפו. 10. בסעיף 6 לתצהירו טען עת/2 כי חובו של הנתבע בגין דמי שכירות למן שנת 1995 ועד למועד הגשת התצהיר (4/12/03) הינו בסך 14,565 ₪. משום מה בחר עד זה (שכאמור הינו אחי התובעת ומיופה כוחה) להתעלם מהחלטתי מיום 16/11/03 בה דחיתי בקשת התובעת להגדיל את סכום התביעה בגין רכיב זה. תחת אשר תוכיח התובעת את סכום התביעה היא בחרה להרחיב את החזית ולטעון לחוב בגין אי תשלום דמי השכירות לשנים 2001-2002, סכומים שזכרם לא בא בכתב התביעה. כך או כך, בהעדר תשתית ראייתית להוכחת היווצרותו של החוב הנטען בכתב התביעה, לא הוכח קיומו של החוב והיקפו. זאת ועוד, על פי הדין חובת הדייר בתשלום דמי שכירות עדכניים כמתחייב על פי התקנות המשנות חלה רק מהמועד בו דרש בעל הבית בכתב את תשלומם (ראה סעיף 154 לחוק). אמנם, על פי הוראת הסעיף האמור רשאי ביהמ"ש להחיל את דמי השכירות החדשים למפרע עד שנה לפני מועד הדרישה, אולם הדבר ייעשה אך אם לפי הנסיבות מן הצדק לעשות כן. במקרה דנן, לא זו בלבד שלא ראיתי לנכון להקדים את מועד תחולת דמי השכירות העדכניים אלא שמצאתי כי לא הייתה דרישה לתשלומם. בסעיף 7 לתצהירו טען עת/2 כי ביום 7/8/00 הוא פנה אל הנתבע, באמצעות ב"כ, לתשלום הפרשי השכירות (נספח ג' לתצהיר). דא עקא כי במכתב האמור אין כל פירוט של ההפרשים האמורים ולא זו בלבד אלא שהתובעת דרשה תשלום דמי שכירות ריאליים בסך 350 דולר לחודש. בכל הכבוד אין לראות במכתב זה "דרישה" כמשמעותה בסעיף 145 לחוק. תמהני הכיצד זה נדרש הנתבע לשלם הפרשי דמי השכירות כאשר הוא אינו יודע שעורם?! ברי לכל, כי אין במכתב מיום 7/8/00 כדי להוות דרישה כחוק, כך שטרם חלה על הנתבע החובה בתשלומם בהעדר דרישה בכתב. 11. אף אם ניתן לראות במכתב האמור דרישה כדין, כמשמעותו בסעיף 145 הנ"ל, לא מצאתי בנסיבות העניין, כי יש להחיל את ההגדלה בדמי השכירות למפרע. בעדותו בפני הודה עד התביעה כי הנתבע שילם את דמי השכירות כסדרם עד שלהי שנת 2000 וממועד זה החליטה התובעת שלא לקבל עוד את דמי השכירות מן הטעם שזו האחרונה סברה כי הנתבע אינו דייר מוגן בדירה (ראה עמ' 7 שורה 3). אם אומנם סירבה התובעת לקבל את דמי השכירות היסודיים החל משנת 2000 ואילך, הכיצד זה טוענת לפיגור בתשלום הפרשי דמי השכירות? תמהני! הנה כי כן, התובעת היא זו אשר מנעה מהנתבע האפשרות לשלם את דמי השכירות, וברי כי לא דרשה תשלום ההפרשים על פי התקנות המשנות, כך שאין סיבה וטעם לחייב הנתבע בהפרשים אלה לתקופה שקדמה לדרישה - אם אמנם הייתה כזו. 12. העולה מן האמור והמקובץ לעיל הוא כי התובעת אינה זכאית לתשלום הפרשי דמי השכירות על פי התקנות המשנות למן שנת 1995, אלא אך מיום הדרישה. בהעדר הוכחה בדבר קיומו של חוב והיקפו החל מיום הדרישה ואילך - לא ניתן לפסוק סכום כלשהו בגין רכיב זה. העתירה לתשלום הסך 2,662 ₪ בגין הפרשי דמי השכירות - נדחית. עלות תיקון ושיפוץ הדירה. 13. העתירה הכספית הנוספת שבפי התובעת היא, חיובו של הנתבע בתשלום עלות תיקון ושיפוץ הדירה בסך כולל של 76,500 ש"ח. לעניין רכיב זה, סומכת התובעת תביעתה על חוות דעתו של המומחה מר גיל וינלס מיום 16/2/03 (מוצג ת/1) לפיה עלות תיקון הליקויים בדירה עקב הזנחתה משך שנים עולה לסך 15,000$ בש"ח. הגם שהנתבע לא הגיש חוו"ד סותרת לזו שהוגשה ע"י התובעת מצאתי כי זו האחרונה לא השכילה להוכיח זכותה לגבות סכום כלשהו בגין עלות התיקונים, חרף האמור בחווה"ד ת/1. להלן טעמיי. 14. חבותו של דייר לביצוע תיקונים במושכר המוחזק על ידו מוסדרת בסעיף 68 (ב) לחוק הקובע לאמור: "תיקונים בחלקי הבית שהם בשימושו הייחודי של הדייר ואינם תיקונים כאמור בסעיף קטן (א), חייב בהם הדייר והוצאות תיקונים אלה יחולו עליו. דייר שלא ביצע תיקונים שהוא חייב בהם כאמור והתיקונים דרושים לשמירת בטחונו או בריאותו של דייר אחר או למניעת נזק לבית, רשאי בעל הבית לעשותם והדייר חייב לאפשר לו עשייתם...." מהאמור עולה כי דייר חב בביצוע תיקונים ביחידה בו הוא מתגורר ואין הם תיקונים הדרושים להחזקת הבית במצב תקין וראוי לשימוש, שתיקונם של אלה מוטלות על כתפי בעל הבית על פי סעיף 68 (א) לחוק. נשאלת השאלה, מהו הדין כאשר הליקויים שנתהוו בחלק הייחודי של הדייר הינם תוצאה מתחזוקה לקויה של הבית? סבורני כי התשובה לשאלה האמורה היא ברורה וחד משמעית. הדייר אינו חב בתיקון ליקויים שהתהוו בתוככי המושכר אם ליקויים אלה נובעים מתחזוקה לקויה של הבית. לא יעלה על הדעת כי דייר ישא בתיקון ליקויים הקיימים בתוככי המושכר אשר נגרמו ממחדל בעל הבית למלא את חובתו כלפי הדייר כמתחייב מהוראות סעיף 68 (א) לחוק. עמדתי זו נסמכת על הפרשנות שניתנה להוראת סעיף 68 (ב) הנ"ל על ידי כב' השופטת בן פורת בע"א 657/77 בצלאל נתן נ. ציפורה ורשבסקי ואח' פ"ד לד (2) 35. במקרה האמור נדונה השאלה מה דינם של הקירות החיצוניים של בית אותו שכר דייר, האם - אם לאו - אלה נחשבים כחלק מהמושכר והינם בשימושו היחודי של הדייר. לאחר ניתוח הוראות סעיף 68 לחוק, על שתי חלופותיו, קובעת כב' השופטת בן פורת כדברים האלה - שם בעמ' 51. "אגב, לאור החריגים בתוספת לתקנות שעליהם עמדתי לעיל והמדגימים מקרים בהם חייב בעל הבית לתקן פגמים גם בחלק הייחודי של הדייר (או למנוע התהוותם), ניתן לדעתי לפרש את הכתוב ברישא של סעיף 68 (ב). למיטב הבנתי בא הנאמר שם להטיל חובת תיקון על הדייר רק אם נתמלאו שני תנאים מצטברים והם: (א) התיקונים הדרושים בחלק הייחודי (ב) ביצועם אינו מוטל על בעל הבית מכוח הנאמר בתוספת לתקנות. הנה כי כן ראינו שאם שקעו הרצפות במושכר מחמת התערערות בביסוס חלה חובת התיקון על בעל הבית, והוא הדין בתחתיתה של המרפסת, אף על פי שזו מהווה חלק ייחודי של המושכר" (ההדגשות שלי - ח.ט.). הפועל היוצא מהאמור הוא כי הדייר חב בתיקון הליקויים שבחלקו הייחודי אם ליקוים אלה התהוו כתוצאה משימוש הדייר במושכר ובהעדר תחזוקה שוטפת מצידו. ברם פגמים שהתהוו במושכר כתוצאה מתחזוקה לקויה של הבניין, חובת תיקונם של פגמים אלה מוטלת על בעה"ב הגם שאלה קיימים בחלק הייחודי של הדייר. המסקנה העולה מהאמור לעיל היא כי על מנת שהדייר יחויב בתיקון הפגמים במושכר יש להוכיח שתיים אלה: (א) קיומם של פגמים במושכר (ב) פגמים אלה אינם תוצאה מפגמים בחלקי הבניין שחובת תיקונים חלה על בעה"ב. 15. ומן הכלל אל הפרט: הגם שהתובעת הוכיחה קיומם של ליקויים המצריכים תיקון היא לא השכילה להוכיח כי התהוותם אינם תוצאה של תחזוקה לקויה של הבניין, שחובת תיקונים חלה עליה. למקרא חווה"ד ת/1 עולה בבירור כי עיקר הליקויים בדירה (קילופי טיח, חשיפת ברזל שבתקרה וריקבון בדלתות) הינם תוצאה של נזילת מים מגג הבניין. יש לזכור כי הדירה ממוקמת בקומה העליונה כאשר תקרתה מתחת לגג העליון של הבניין. בנסיבות אלה סביר להניח כי התפוררות הטיח בדירת הנתבע, כמו גם ריקבון הדלתות והחלונות, הינם תוצאה של תחזוקה לקויה של גג הבניין. זאת ועוד, בחקירתו הנגדית נשאל המומחה האם יתכן שהליקויים שבתקרת הדירה נובעים מתחזוקה לקויה של גג הבניין והלה השיב כי הדבר לא נבדק על ידו (עמ' 2 שורות 4 מלמטה) אך הוסיף והבהיר כי "כשרלסים חשופים וחתיכות טיח נופלות מהתקרה זה קורה כתוצאה מזה שהדירה או שלד מוזנח ולא מטופל כמו מכונית" (עמ' 3 ש.ת. 1). אין צורך במומחיות רבה כדי לידע כי נפילת חתיכות טיח מתקרת דירה וקיומם של רלסים חשופים בה, הינם תוצאה מנזילת מים מגג הבית. בהקשר זה יצוין כי משך שנים, החל משנת 1991, נדרשה התובעת לבצע תיקונים בכל חלקי הבית (ראה מוצגים נ/3 ו- נ/4) אולם תיקונים אלה בוצעו אך בשלהי שנת 1999 (ראה לעניין זה עדותו של עת/2 עמ' 5 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, לא יפלא, אפוא, כי המומחה בחקירתו הנגדית טען כי לא בדק האם הליקויים שהתהוו בתקרת הדירה הינם תוצאה של חדירת מים מגג הבניין, שהרי בדיקתי נעשתה אך ביום 12/1/03 לאחר שיפוצו של הבניין וכדבריו: "כשאני הגעתי לנכס הבניין היה משופץ והגג היה אטום ביריעות ביטומניות, והיום היה גשום ולא נצפתה חדירת מים ורטיבות לדירה" (עמ' 2 שורה 7 מלמטה). אכן, בעת ביקורו של המומחה גג הבניין היה אטום לחדירת מים לתוככי הדירה, ברם המומחה לא בדק ולא יכול היה לבדוק האם התהוותם של הליקויים בה הינם תוצאה של חדירת מים מגג הבניין משך שנים, עד למועד השיפוץ קרי: סוף שנת 1999. לא שוכנעתי כלל ועיקר כי הליקויים שהתהוו בתקרת הדירה משך שנים אינם תוצאה של תחזוקה לקויה של הבניין כאשר החובה לתחזוקתו רובצת לפתחה של התובעת. כך או כך, משלא הוכח כי הליקויים קיימים בדירה הינם תוצאה של הזנחה בלבד -להבדיל מנזילות מים מגג הבניין כתוצאה מתחזוקה לקויה של חלקי הבניין - לא ניתן לקבוע כי הנתבע חב במלוא עלות תיקון הליקויים המפורטים בחווה"ד ת/1. 16. זאת ועוד, מה דינו של דייר המסרב לבצע תיקונים שהוא חב בהם על פי סעיף 68 (ב)לחוק? האם זכאי בעה"ב לתשלום כספים (על פי חוו"ד בלבד) בטרם ביצע התיקון בפועל. סבורני כי על פי פירושו הנכון של סעיף 68 (ב) לחוק, במקרה של סירוב הדייר לבצע את חובתו אין בעה"ב זכאי לקבלת כספים מהדירה כל זמן שלא ביצע התיקונים בפועל. יושם אל לב, כי סעיף 68 (ב) הנ"ל עוסק בשני סוגי פגמים המצויים בחלקו הייחודי של הדייר. כאלה העלולים לגרום נזק לבניין או המסכנים את בטחונו ובריאותו של דייר מדייריו וכאלה שאינם עולים לכדי הסיכון האמור. רק במקרה הראשון רשאי בעה"ב להיכנס למושכר, - הוא או זה שהתמנה לכך מכוח סעיף 69 לחוק, - ולבצע התיקונים הדרושים למניעת הסיכונים האמורים. נעלה מכל ספק כי רק במקרה שבעה"ב - או מי שנתמנה לכך כאמור בסעיף 69 לחוק - הורשה לבצע התיקונים בחלקו הייחודי של הדייר קמה לו הזכות לתבוע עלות התיקונים מראש (ראה סעיף 69 (ג') לחוק). ברם, במקרה בו בעה"ב - או אדם אחר שהממנה לכך - אינו רשאי להיכנס למושכר ע"מ לבצע תיקונים בו ברי כי הוא אינו מוסמך לגבות סכום כלשהו מהדייר בגין עלות התיקונים, שהרי על מה ועל שום מה יהא זכאי לקבלת כספים מהדייר בהעדר זכות להיכנס למושכר ע"מ לבצע התיקונים?! כך או כך, מן ההן האמור בסעיף 69 (ג') לחוק אתה שומע לאו. לאמור: בהעדר הרשאה מביה"ד להיכנס למושכר על מנת לבצע תיקונים אין זכות לבעה"ב לדרוש עלות התיקונים מראש. מסקנתי היא, אפוא, כי במקרה בו הפגמים במושכר אינם כאלה המסכנים את הבניין ו/או דייר מדייריו - וכל עוד לא מינה ביה"ד לשכירות מאן דהו לתיקונים - בעה"ב אינו זכאי לגבות עלות תיקונם מהדייר בהעדר הסמכה לבצעם. ראה ע. חרל"פ "שאלות ותשובות בחוק הגנת הדייר" עמ' 112 שאלה 182, המצדד במסקנה האמורה הגם שלא ניתן הסבר ו/או תימוכין למסקנתו. בענייננו, הפכתי פעם אחר פעם בחווה"ד ת/1 ולא מצאתי כי המומחה טען, אף לא ברמז, כי יש בליקויים שנתגלו בדירה כדי לגרום נזק לבניין ו/או לסכן דייר מדייריו. בנסיבות אלה ברי כי התובעת אינה רשאית לבצע תיקונים כלשהם בדירה, כך שהיא אינה מוסמכת לגבות סכום כלשהו מהנתבע בגין הליקויים הקיימים בדירה. 17. מהאמור עולה כי עתירת התובעת לחיובו של הנתבע בתשלום עלות תיקוני הליקויים בדירה - דינה להדחות הן מן הטעם שלא הוכחה חבותו של הנתבע לתקנם והן משום שלא הורשתה לבצעם כאמור בסעיף 69 לחוק. התוצאה: 18. התוצאה מהאמור והמקובץ לעיל היא, כי דין התביעה על כל חלקיה להידחות - וכך אני מורה. לנוכח התוצאה האמורה אני מחייב את התובעת לשלם לנתבע הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך 5,000 ש"ח בצרוף מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום בפועל. המזכירות תשלח עותק מפסה"ד לב"כ הצדדים, באמצעות הדואר. ניתנה היום י' בסיון, תשס"ד (30 במאי 2004)בלשכתי, ובהעדר הצדדים. טובי חיים - שופט מקרקעין