העברת צנרת ברכוש המשותף 1. הנתבעת 1 (חב' אמישראגז) התקשרה בשנת 1965 עם חב' נוה, חב' לבנין בע"מ (להלן - הקבלן) בשורה של חוזים להתקנת מערכת גז מרכזיות בבתים שבנה הקבלן בשכונת נוה אביבים בת"א, ברחובות רב אשי ויהודה הנשיא. בשלב הראשון, בשנת 1966 לערך, נבנו שני הבתים הראשונים, ברח' יהודה הנשיא 36-38, אשר נרשמו, שניהם, כבית משותף אחד, ונציגות בית משותף זה הינה התובעת, הפועלת מכוח הסכמת כל דיירי בתים אלו. מאוחר יותר נבנו הבתים אשר נציגויות הבית המשותף בכל אחד מהם הם הנתבעים 2 עד 5. 2. על פי האמור בתצהיר עד התובעת וכנראה על תשריט הבית המשותף ברח' יהודה הנשיא 36-38 (להלן - הבית המשותף), נספח א' (3) לתצהיר ת/1, בנה הקבלן, בתאום עם הנתבעת 1 (להלן הנתבעת), מתקן גאז הכולל צובר עילי של גאז, בשני מכלים, מהם נמשכת צנרת לדירות הבית המשותף. המתקן מצוי במרכז שטח החניה, ומסומן בצהוב על גבי התשריט (להלן - המתקן). לאחר שנבנו, בשלבים, שאר הבתים שנציגויות הבתים המשותפים בהם הינם הנתבעות 2 עד 5, נמשכו צנרות גאז מהמתקן לעבר בתים אלו, ומשם פוצלה הצנרת לדירותיהם. במצב זה, משמש המתקן לאכסון ואספקת גאז לכל הבתים הנ"ל, אשר, כאמור, נבנו במספר שלבים ע"י הקבלן הנ"ל, והכל בתיאום עם הנתבעת, ועל פי חוזים שבינה ובין הקבלן. 3. התובעת טוענת כי עובדה זו - אספקת הגאז מהמתקן שבמגרש החניה של הבית המשותף לכל שאר הבתים המשותפים האחרים - נודעה להם רק לאחר מספר שנים. מכתב גב' סלומון, דיירת בבית המשותף, מיום 27.7.75 (מוצג ד' לת/1), מאשר טענה זו, לאותו מועד. 4. בשנת 1990 לערך, בתקופת מלחמת המפרץ, פנתה התובעת לנתבעת בדרישה לפעול להקטנת הסיכונים מצובר הגאז הגדול, המותקן מעל פני הקרקע, ובין היתר נשמעה אף דרישתה לנתק את שאר הבתים המשותפים הנ"ל מהצובר. (ראה מוצג ו' לת/1). הנתבעת פעלה בעקבות הפניות, וצובר הגאז העילי פורק ובמקומו הותקן, באותו מקום, צובר תת קרקעי של מיכל אחד, על חשבונה, אולם צנרת הגאז לבתים האחרים - לא נותקה. 5. התובעת המשיכה במאמציה להביא לניתוק צנרת הגאז אל הבתים האחרים, שנציגויותיהם הם הנתבעות 2 - 5. נתבעות אלו מתנגדות לניתוק , ובמיוחד כשלטענתם, אין בשטחיהם, הרכוש המשותף של כל אחת מהן, מקום מתאים להקמת מתקן גאז משותף שכזה. המניע למאמצי הניתוק, כך לטענת התובעת, הינו החשש מהסיכון לדיירי התובעת מקיומו של מתקן גאז בנפח הגדול מהדרוש אך ורק לבית המשותף עצמו, וכגודל המתקן גודל הסיכון, וכן מהסיכון הנובע מהגידול בתדירות אספקת הגאז למתקן, באמצעות מיכליות, תהליך רב סיכון כשלעצמו, שתדירותו תקטן עם ניתוק הבתים האחרים מהמיתקן והקטנת הצריכה. כאשר כל מאמציה בענין זה עלו בתוהו, הוגשה התובענה שבפני. 6. עילת התביעה, כאמור בכתב התביעה, הינה קניינית במהותה - השגת גבול התובעת בשטח הרכוש המשותף, באמצעות הצנרת שהותקנה והמתוחזקת ע"י הנתבעת, המשמשת לנתבעות 2 עד 5 (ראה סע' 12 לכתב התביעה המתוקן). למעשה, לא נתבקש כל סעד ישיר כנגד הנתבעות 2 עד 5, ואלה צורפו כנתבעות רק בגין כך שהסעד המבוקש כנגד הנתבעת, סילוק ידה מרכוש התובעות, דהיינו, סילוק תשתית הצנרת לשאר הבתים, עלולה לפגוע בהם, באשר אספקת הגאז לדייריהם - תנותק. 7. התובעת אף מלאה טענות כרימון לגבי בטיחות מתקן הגאז, עמידותו בתנאים הנדרשים בתקן המחייב והעדר רישוי מתאים, על פי הוראות החוקים השונים, כמפורט בסיכומיה. ב"כ הנתבעת טוען כי הטענות בנושא בטיחות המתקן ורישויו, הינם בגדר שינוי והרחבת חזית אסורה, באשר עילת התביעה הינה, כזכור, סילוק יד בגין הסגת גבול, ואין ולא תמצא בכתב התביעה כל עילת תביעה שענינה בבטיחות או רישוי המיתקן, כנימוק להסרתו. עוד טוען ב"כ הנתבעת כי למעשה תביעת התובעת איננה כלל סילוק מתקן הגאז, במצבו כיום, אלא רק ניתוק צנרת הגאז המוליכה לעבר הבתים הנוספים, ומכאן שהדיון במצבו הבטיחותי והחוקי של המתקן גופו הינו מחוץ ומעבר לפלוגתאות תובענה זו. נראה לי כי לפחות בטענתו השניה - הצדק עימו. מעיון בכתב התביעה ואף בכתב התשובה שהוגש, עולה ברורות כי טרונית התובעת הינה לענין השימוש שנעשה במתקן הגאז על ידי הבתים המשותפים האחרים, שנציגויותיהם הינן נתבעות 2 עד 5. הסעד המבוקש הינו ניתוק הצנרת. אם תענה תביעתם הרי במצב זה יוותר מתקן הגאז, כפי שהוא, לשימושם הבלעדי של יחידי התובעת. סעד זה מספק את כל דרישות התובעת, ואין בפני כל תביעה או דרישה לשנות את צובר הגאז, לסגרו או להעבירו ממקומו ואף לא דרישה לגרום לרישויו, בהתאם להוראות חוק התכנון והבניה או חוק רישוי עסקים. על כן, מה לי להכנס לגופו של ענין בכל הנוגע לצובר הגאז לבטיחותו והוראות רישויו, ועלי להצטמצם בנושא הצנרת, בטיחותה ורישויה, ותו - לא. בענין מצומצם זה, מן הדין כי בית המשפט אכן יאמר את דברו, באשר התובעת זכאית לטעון לסילוקו בגין אי חוקיות, הנובעת מאי התאמה לדרישות הדין או הבטיחות, כאשר העובדות הקשורות לענין נטענו, אם כי בערפול רב, בכתב התביעה, דהיינו, כי התשתית המחברת את מיכל הגאז לבתים האחרים, הותקנה "שלא כדין", והנתבעת לא טרחה לבקש פרטים נוספים בענין (ראה סע' 8 לכתב התביעה המתוקן). 8. מחלוקת נוספת בין בעלי הדין הינה לגבי נוסח החוזים שנחתמו בין הקבלן ובין רוכשי הדירות בכל הבתים המשותפים הנידונים. לתצהירו של עד הנתבעת, איזק מוצניק, צורף הסכם מיום 23.3.69, לפיו רכש אחיו דירה בבית התובעת, והעד עצמו טיפל בעריכתו וחתימתו (להלן - חוזה מכר). העד טען בתצהירו הראשון (תצהיר הבקשה לרשות להתגונן), כי נוסח חוזי מכר הדירות לכל דיירי הבית המשותף - זהה. ב"כ התובעת לא ניסה לתקוף הצהרה זו בחקירתו הנגדית של העד. מנגד, לא הציגה התובעת כל נוסח אחד לחוזים שנחתמו ע"י יחידיה. לתצהיר עד התובעת (ת/1), לא צורף כל נוסח חוזה מכר. נראה לבית המשפט כי אם סברה התובעת כי טענת והצהרת עד הנתבעת בתצהירו, לענין נוסח החוזים, אינו נכון, ושאלת הנוסח הינו מעיקרי המחלוקת שבין הצדדים, היה עליה להביא ראיות בנושא זה. בנוסף, הרי נוסח חוזי המכר, בשינוי מספרי הסעיפים הרלוונטיים, של בעלי הדירות בנתבעות 2 עד 5, זהה לנוסח חוזה המכר הנ"ל (ראה ההסכמים שצירפו לתצהירים נ/2 עד נ/5), כך שההנחה העולה מכל זאת הינה כי, אכן, נוסח כל חוזי המכר, בשינויים קטנים, שבין הקבלן בין רוכשי הדירות בכל הבתים נשוא תובענה זו - זהה. 9. בסעיפים החשובים לעניננו, בחוזה המכר, נאמר כדלקמן: (א) בסע' 11 (א) נקבע כי קרקע השכונה, דהיינו, כל ששת הבנינים העומדים להבנות, הינם קנינו של הקבלן והוא רשאי לעשות בקרקע שסביב הבית ואף מתחתיו, בראות עיניו, והקונה מוותר על כל טענותיו בקשר לכך, כשלקבלן הזכות לקבוע את גודל, צורת ותחומי אותו חלק מכל קרקע השכונה אשר יכלל ברכוש המשותף או שיוצא ממנו, כולל הרשות להענקת זכויות מכל סוג ברכוש המשותף, דהיינו- גם בעבור אחרים. (ב) בסעיף 11 (ב) הודע לקונה כי הקבלן יסדיר אספקת מים מרכזית, כולל הסקה מרכזית (וזו מופעלת בבתים הנידונים באמצעות הגאז שבמתקן), ממתקנים שיוקמו בבית, וישמשו את כלל בניני השכונה. (ג) בסעיף 11 (ד) הותנה והוסכם כי הוראות אלו יחולו ויחייבו את הקונים גם לאחר שהבית ירשם כבית משותף. (ד) בסעיף 15 (ב) הוסכם כי הקונה מנוע מלהתערב או להתנגד לשימוש אשר הקבלן יקבע לבנינים האחרים שבשכונה, או לקרקע השכונה, דהיינו - כולל לשימוש שיעשה בקרקע הבית המשותף, לטובת חלקים אחרים של קרקע השכונה. (ה) בסעיף 19 נקבע והוסכם כי ההסכם המצוי בתוספת לחוק בתים משותפים, תשכ"א-1961 (נוסח משולב), לא יחול על הבית המשותף, ובמקומו יבוא הסכם אחר שבין הקונה והקבלן, והסכם זה, שיהווה חלק מתקנון הבית המשותף, יתן תוקף, במיוחד, גם לסעיף 11 שבחוזה זה, חוזה המכר. (הדגשות שלי, - ד.מ.) בפועל, כאשר נרשם הבית המשותף, ה"הסכם", התקנון לבית המשותף (ראה נספח א' (2) לתצהיר ת/1), לא כלל הוראות אלו, ולמעשה מתקן הגאז וצנרת הגאז כלל אינם מוזכרים במסמך זה. הקבלן אף התקשר עם הנתבעת בהסכם (ראה נספחים ה', ו' ו - ז' לתצהיר הראשון של הנתבעת), לפיו תקים הנתבעת את מערכת הגאז לכל הבנינים שבשכונה. כאשר הוקמו הבנינים המאוחרים, נמשכה צנרת הגאז מהמתקן אל עבר כל אחד מהבתים, על פי סדר בניתם, הם הבתים המשותפים שנציגויותיהם הינן הנתבעות 2 עד 5. חלק מהצנרת הינה תת קרקעית וחלקה חיצונית, מעל פני הקרקע, ובצמוד לקירות הבתים. בחוזי המכר של קוני הדירות בבתים האחרים, הכוללים את התאור הטכני והתוכניות, התחייב הקבלן לספק מערכת גאז לכל דירה ודירה. הקונים אף נשלחו, באמצעות הקבלן, לחתום על חוזי אספקת גאז והשירותים נלווים, עם הנתבעת (ראה נספח ב' לנ/2). כזכור, גם בחוזי המכר של דיירי הבתים האחרים מצויים אותם סעיפים ואותן התנאות כמצוטט דלעיל. 10. לדעתי, במערכת חוזית זו, הן כלפי התובעת והן כלפי הנתבעות 2 עד 5, הוענקה לנתבעות 2 עד 5 זיקת הנאה, דהיינו, זכות קניינית של ממש, כאמור בסע' 92 ו - 93 (א) (1) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969. אף אם חוזי המכר נחתמו, חלקם, טרם כניסת חוק זה לתוקפו אין בכך דבר. הרי על פי האמור בסעיף 166(ב) לחוק זה, יחולו הוראות החוק על זכות במקרקעין שהחוק דן בה, אף אם נוצרה לפני תחילתו. גם העובדה כי בניגוד לאמור בחוזי המכר ובניית המערכת ברכוש המשותף, זיקת ההנאה לא נרשמה בפנקסי המקרקעין, אין בה כדי לשנות דבר. עניננו בהתחיבות חוזית שלא בוטלה, המקנה זכות קניינית לנתבעות 2 עד 5 - ומכוחה פועלת אף הנתבעת - דהיינו, מדובר בעסקה שלא הסתיימה ברישום, ורואים אותה כהתחיבות לעשות עסקה (סע' 7 (ב) לחוק הנ"ל), והתובעת לא תשמע בטענתה כי היא חופשית מכפיפות לזיקת ההנאה שהוענקה לנתבעות 2 עד 5. העדר הרישום עשוי היה להיות משמעותי כלפי צדדים שלישיים, אשר רכשו, בתום לב ובתמורה, את הדירות שבבית המשותף, מ"יד שניה", תוך הסתמכות על הרישום בפנקסי המקרקעין (סע' 10 לחוק הנ"ל), דהיינו - העדר רישום זיקת ההנאה. אולם קונים אלו לא יוכלו להשמע בטענתם כי בדקו את מערכת הגאז, ונעלמה מהם העובדה כי כל בתי השכונה מחוברים למתקן. בכל מקרה - לא הוכח בפני מי מבין יחידי התובעת הינם קונים שכאלה ומה היו נסיבות רכישת הדירות, בכל הקשור לידיעתם או העדרה, בדבר מערכת הובלת הגאז בשכונה. על כן, בית המשפט אינו רשאי שלא לאכוף ושלא לכבד את זיקת ההנאה הקיימת בפרשתנו. 11. זיקת ההנאה הינה זכות לשימוש מסוים, ובעניננו מדובר בשימוש בצנרת הולכת הגאז מהמתקן לשאר הבתים, מהרכוש המשותף של בתי התובעת, כמקרקעין כפופים, לזכות בתי הנתבעות 2 עד 5, כמקרקעים הזכאים. זכות השימוש הינה ל"טובת המקרקעין הזכאים", והיא מכוח הסכמה, ולא מכוח שנים. תקופת זיקת ההנאה הינה בלתי מוגבלת, ובית המשפט לא יבטל זכות זו, על אף סמכותו לעשות כן, אלא אם יוכח בפניו כי מדובר במתקן מסוכן וטובת הציבור דורשת את ביטול זיקת ההנאה (ראה סעיף 96 לחוק). זיקת הנאה זו מחייבת את בעלי המקרקעין הכפופים, ואין הם רשאים להעביר לאחרים את זכותם הקניינית במקרקעין ללא הכפיפות לזיקת הנאה, וזאת ללא הסכמת בעלי המקרקעין הזכאים (סע' 95 לחוק). בע.א. 103/87 קו מוצרי דלק בע"מ נ' מנהל מס רכוש וקרן פצויים, פדי מד' (1) 825 (בעמ' 833) אומר כב' הנשיא מ' שמגר, כדלקמן: "מקובל לסווג את "שעבוד הצנרת" , מבחינת דיני בקנין, כזיקת הנאה. זוהי גם העמדה המובעת, למשל, במאמרו של פרופ' א' רייכמן, "הערות להגדרת זיקת הנאה" עיוני משפט א',345,356 ואילך...: "הדין האנגלי קובע כי זכות לשימוש יחודי בצנורות, חוטים וכבלים מהווים EASEMENTS, וזו אף עמדת במשפט האמריקאי. השימוש הבלעדי במקרים אלו הוא כה מצומצם עד כי הדין מתעלם מהעובדה זו. כאשר מופעלת ההנאה היחודית בקטע צר אין בכך כדי לשלול באורח מהותי את הזכיות הקניניות של בעל המקרקעין הכפופים או זכותו להחזיק בהם ולכן אין לאבחן כעברת שליטה בחלק המקרקעין..." זו היא האבחנה בין "זיקת הנאה" ובין זכות "חזקה" במקרקעין אחרים, שאינה "זיקת הנאה" ואף מגיעה לכדי שכירות. זיקה ההנאה הינה זכות קניינית הנוצרת בהסכמת הצדדים והתכנים החוזיים הם הקובעים את מסגרת הזכות הקניינית. אולם חופש ההתקשרות בענין זה מוגבל בפרמטרים מסוימים, אך בפרשנתנו , זיקת ההנאה שנקבעה בהסכם עומדת בכל הדרישות המקובלות:- קיימת אבחנה בין זכות בשימוש לחזקה במקרקעין, הזיקה עומדת במבחן המסוימות והזיקה הינה לטובת המקרקעין הזכאים ומתייחסת לפעולה במקרקעין הכפופים (ראה בענין זה, מ' דויטש, קנין, חלק ב', עמ' 444) ההסכמה שהקימה את זיקת ההנאה הינה בהוראות החוזיות שצוטטו לעיל. רוכשי הדירות, יחידי התובעת, ויתרו לטובת הקבלן על חלק מזכותם כבעלים הנרשמים של הרכוש המשותף בבית הנדון, לטובת השימוש שיעשה הקבלן ברכוש המשותף ואף מתחתיו, לצורכי השכונה כולה. דבר זה נעשה תוך הענקת זכויות, בכלל זה נכנסות אף זכויות שימוש, לאחרים, בתחום השכונה הנבנית. הענקה זו, בכל הנוגע לאספקת מים חמים והסקה ביתית, צויינה במפורש, אך אין בכך כדי לשלול זכויות שימוש אחרות, מקבילות. עוד הוסכם כי הוראות אלו יחיבו את קוני הדירות אף לאחר סיום רישום הבית המשותף, למעשה הוסכם כי הוראות אלו יהפכו לחלק מתקנון הבית המשותף, ולא הוכחה בפני הסיבה למחדל רישומי זה, כאשר הוראות אלו לא מצאו את מקומם בהסכם שנרשם כחלק מתקנון. בית המשפט אכן הביע את תמיהתו לאי צרוף הקבלן כבעל דין בתובענה זו, אך הן התובעת והן הנתבעות בחרו שלא לעשות כן. בנוסף להתנאות אלו שבחוזים שבין הקבלן ורוכשו הדירות בכל הבתים, הקבלן פעל וביצע בפועל את מעבר הצנרת הגאז מהמתקן לכל בתי השכונה, ואם התובעת לא ידעה על כך, כטענתה, הרי הדבר מלמד רק על חוסר ענין בנושא ולא היתה בפועל כל מניעה לברר את הדברים, בבדיקת המיתקן והצנרת היוצאת ממנו, או בקבלת המידע מאת הנתבעת. ענינו בזכות קניינית, לה כפופה הנתבעת, במקרקעין הכפופים. אין התובעת זכאית להשתחרר מכפיפות זו , חד צדדית. הזכות הקנינית אף אם קמה מכוח ההסכמה, דהינו, ההתקשרות החוזית שבין בעלי הדין, באמצעות הקבלן, אינה ניתנת לבטול ללא הסכמת בעל המקרקעין הזכאים. התובעת אינה יכולה לשלוח " הודעת ביטול" לחלק זה מחוזי המכר שבין הקבלן ויחידה, ללא קבלת הסכמת הנתבעות 2 עד 5. 12. מצב דברים זה, גם טענת התובעת בדבר הפגיעה בזכותה, כ"זכות יסוד" כטענתה, להחלפת ספק הגז, כאמור בסעיף 59 ד' לחוק המקרקעין, וכן בחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה) תשמ"ט - 1989 , לא תשמע. התובעת רשאית לבקש את החלפת ספק הגאז , אולם זכות זו כפופה לזיקת ההנאה, כזכות שימוש, בהעברת צנרת הגאז לבתים הסמוכים. אין לראות את זיקת ההנאה במקרה זה, אלא כזכות שימוש במיתקן הגאז לנתבעים 2 עד 5 . על כן, ההחלטה להחלפת ספק הגאז או השרות, אפשרית, בהתאם לכל תנאי החוק, בכפוף להשגת הרוב הדרוש גם אצל הנתבעים 2 עד 5. בנוסף, ניתן לראות את הדברים גם בצורה אחרת: גם ספק גאז החילופי אליו תעבור התובעת, יהיה חייב , מכוח זיקת ההנאה, לספק גאז מהמיתקן, באמצעות הצנרת, לכל שאר הבתים בשכונה. 13. התובעת נמנעה מלבקש מבית המשפט את ביטול זיקת ההנאה, במסגרת סמכותו של בית המשפט, כאמור בסעיף 96 לחוק המקרקעין. לדעת המלומד מ' דויטש, בספרו הנ"ל, עמ' 450 ואילך, זיקת ההנאה עלולה להיות בטלה מחמת תקנת הצבור. גם אם אין החוזה יוצר זיקת הנאה בטל, עדיין הזכות הקנינית כפופה לתקנת הצבור ולחובת תום הלב בהקשרה הקניני. על כן, כשהתובעת טוענת כי רצונה להתנתק מצנרת הגאז המובילה לבתי הנתבעות 2 עד 5 , בגין הסיכון הבטיחותי ליחידי התובעת, על בית המשפט לבדוק אם אין בעניינו התנגשות בין זיקת ההנאה ובין האינטרס הציבורי. ואכן, אם היה מוכח בפני כי נושא זה יוצר סיכון ממשי לחייהם, לשלמות גופם, או לרכושם של יחידי התובעת, היה מקום לדון בשאלת הבטלות, אולם הוכחה שכזו לא הובאה בפני. 14. כזכור, אין בית המשפט נדרש לדיון בבטיחות המיתקן עצמו, אשר המיתקן ישאר כפי שהוא גם לאחר ניתוק הצנרת המובילה לבתים האחרים . על כן ענינו אך ורק בבטיחות צנרת הגאז המובילה לשאר הבתים וכן לטענה כי כפיפות זו יוצרת סיכון בגין תדירות אספקת הגאז למיתקן, באמצעות מיכליות האספקה. לעניין התדירות, הוכח בפני כי בתקופה של כשנתיים, ב - 99' ו - 2000, סופק גאז למיתקן כ-22 פעם, דהיינו פעם בחודש לערך (ראה עמ' 7 לתצהיר נ/7 ונספח ח' לתצהיר). אין בחוות דעת המומחה הבטיחות מטעם התובעת כל התייחסות לסיכון חריג בתדירות שכזו, ואף אם הסיכון מהובלת הגאז ירד ככל שהתדירות תוקטן. הרי באיזון סביר של זכויות התובעת כנגד זכויות המקרקעין הזכאים, אין בתדירות של פעם בחודש בלבד כדי להביא את בית המשפט להכיר בחובת הביטול בגין תקנת הציבור. בענין הצנרת, פנה נציג התובעת למינהל הגאז עוד בתאריך 3/9/96, בקשה לבדיקתה. (נספח ט' 1 לתצהיר ת/1). המכתב דן במיוחד בבעיה הבטיחותית הקשורה בצנרת הנמשכת מהמיתקן לעבר הבתים האחרים. לאחר שנערכה בדיקה, נשלח מכתב מהמשרד לאיכות הסביבה, מינהל הגאז, לנתבעת (נספח ט' 2), לפיו נמצאו ליקויים מסויימים, ונדרשה תיקונם. מדובר בליקויים שוליים, ואכן הדבר תוקן. לגבי התקן המתאים, מקבל ביהמ"ש את טענת בא כוח הנתבעת, כאמור בחוות דעת המהנדס שטויירמן (תצהירו נ/3), כי על מערכת זו חל תקן 462, התקנת הצנרת בפועל תואמת תקן זה, הן לעניין חלקו התת קרקעי והן לגבי חלק הצנרת המותקן לאורך הקירות (ראה סעיף 304.3 ו-304.4 לתקן, שצורף כת/6). בכל מקום אם ההתקנה אינה תואמת את התקן, ברור שהדבר היה מוצא את ביטויו בבדיקת אנשי מינהל הגאז, כאמור, וכזכור, לא נמצא כל ליקויי בעניין זה. תקן 462, שצורף אף כנספח ט' לתצהיר נ/7, כאמור בו, חל על מתקן הגאז הנידון. לא מצאתי בחוות דעת מומחה התובעת כל התייחסות לתקן זה תוך ציון החריגות מהתקן או פגמים אחרים במערכת הצנרת שנמצאו על ידו. בא כוח הנתבעת אף מתחייב בסיכומיו, וכך יש להבין את דבריו שם, כי אם תידרש הנתבעת לטמון את כל הצנרת הגלויה שלאורך הקירות באדמה, היא מוכנה לעשות זאת מיד ועל חשבונה, ובלבד כי דיירי הבתים לא ימנעו זאת ממנה (סעיף 55 לסיכומיו). ד"ר אייל ביקלס, מומחה התובעת, מפנה את ביהמ"ש דווקא לתקן 158, כשלטענתו הצנרת אינה עומדת בדרישת תקן זה. אולם לא מצאתי בחוות הדעת (ת/2) את הפירוט הדרוש, דהיינו, במה חורגת הצנרת הנידונה, כפי שהיא, מהוראות תקן זה. כך או כך, בתקן 158 (נספח א' לנ/7) נאמר כי תקן זה חל על מיכלים מטלטלים עד 110 ליטר. המתקן נשוא תובענה זו הינו של 3,758 ליטר. תקן 462 מתייחס למתקני גאז לאספקה מרכזית של בתים. תקן זה מאזכר את תקן 158. מומחי הנתבעת, המהנדס גד שטויירמן, הינו איש מקצוע רב ניסיון בתחום הגאז, והוא אף חבר בועדות התקינה השונות ובין היתר גם בוועדת התקינה לתקן 462 הנ"ל. על פי עדותו, שלא נסתרה, מערכת הגאז כולה, כולל הצנרת, עומדת בכל הוראות התקן, תקן 462. גם בעניין הרישוי לא מצאתי בחוות דעת ד"ר ביקלס כל ממש, ושוב תוך התייחסות לעניין הצנרת בלבד. לטענת מומחה הנתבעת וכך אף הנוהל והנוהג כל השנים ברחבי המדינה, הרישוי ניתן על ידי המפקח על העבודה ממשרד העבודה והרווחה ורישיון שכזה התקבל גם למתקן הגאז התת קרקעי הנידון, בשנת 1999 (ראה נספחים א' ב' ו -ג' לנ/6). לעניין "רישיון עסק" על פי צו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי) תשנ"ה - 1995, המבטל את הצו הקודם, הרי הצורך ברישיון עסק לעניין גפ"מ (פריט 2.1), בוודאי שאינו נוגע לצנרת, ואף לא לאחסון לצריכה עצמית, ועל פי הגדרות חוק הגאז (בטיחות הרישוי), תשמ"ט - 1989, הנזכר בצו. מתקן גאז המשמש לצריכה עצמית, שקיבולו המירבי אינו עולה על 10 טונות, והמצוי באיזור מגורים - פטור מרישוי. המיכל בפרשתנו הינו קטן מ-2 טון. לגבי הדרישה להיתר בניה הרי הדבר מצוי באחריותו של הקבלן בונה הבתים. לגבי המתקן עצמו, ברור כי הדבר צויין בבקשה להיתר בניה וחזקה כי מהנדסי העיריה לא היו מעניקים את היתר האכלוס, אלא לאחר בדיקה במקום והתאמת המצוי להיתר הבניה שניתן. התקנות לעניין מתן היתר בניה, בנושא הגאז, מחייבות את התקנת המתקנים על פי התקן, וכאמור - הרישוי הינו על מנת לעמוד בדרישות הבטיחות, ואילו מתמלאות בשמירה ובעמידה בהוראות התקן, ובעניין זה נחה דעתי כי הצנרת עומדת בכל הדרישות, ולמזער - עדות מומחה הנתבעת לא היה בה כדי להוכיח אחרת. על מנת להפיס את דעת התובעת הגישה הנתבעת בקשה להיתר בניה, וזאת באפריל 99', לעניין מתקן הגאז. על בקשה מצויה חותמת אישור מחלקת הפיקוח על העבודה (ראה נספח ז' לנ/7). טענת התובעת כי בקשה זו, שהוגשה שלא על ידה, יש בה משום פגיעה בזכויותיה, אינה בתום לב, באשר הטענות בדבר העדר רישוי נשמעות דווקא ממנה, והנה ממהרת הנתבעת וממלאה את החסר. הרישיון התקבל ביום 26/5/99, דווקא מהמפקח על העבודה האיזורי. הבקשה להיתר מונחת במשרדי הועדה המקומית לתכנון ובניה וחזקה כי ההיתר ינתן בכפוף לכל הדרישות, אשר הנתבעת ממילא מחוייבת לבצען. בנסיבות אלו - אין כל מקום לביטול זיקת ההנאה מחמת תקנת הציבור, ולמעשה אף לא מכל סיבה אחרת, כמפורט בסעיף 96 לחוק המקרקעין. סוף דבר: 15. לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית. התובעת תשלם לנתבעת את הוצאות המשפט וכן שכר טרחת עורך דין, בסך של 10,000 ₪ + מע"מ לנתבעת 1 ובסך 10,000 ₪ + מע"מ לנתבעות 2 עד 5, יחדיו. כל הסכומים יהיו צמודים ונושאי ריבית החל מהיום ועד התשלום בפועל. דן מור, שופט רכוש משותף