השפעת נכות קוסמטית על כושר ההשתכרות

לפניי תביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. התובע יליד 19.02.1985, נפגע בתאונת דרכים ביום 16.04.1999 כהולך רגל, כאשר רכב שהיה מבוטח אצל הנתבעת 2 פגע בו. הנתבע 1 נהג ברכב הפוגע. התובעים 2 ו-3 הינם הוריו של התובע. הצדדים אינם חלוקים לעניין אופן התרחשות התאונה, שאלת החבות והכיסוי הביטוחי (ראה הצהרת ב"כ התובע עמ' 15 לפרוטוקול מיום 17.3.03) ולפיכך פסק הדין יידון בשאלת גובה הנזק בלבד.   הנכות הרפואית   בהתאם לבקשת התובע על פי תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), מינה בית המשפט את דר' רמי מושיוב, כמומחה לכירורגיה אורטופדית. כך תאר המומחה את הפגיעה בפרק 'סיכום ומסקנות' שבחוות דעתו מיום 25.6.2000:   "כף רגלו של התובע נדרסה ביום 16.4.99 ונגרמה פציעה פתוחה מעל עצם המסרק החמישית עם חשיפת המפרק המטטרזופלנגיאלי וקרע הגיד המישר של הבוהן החמישית שנתפר. בבדיקתי ביום 24.2.00, כעשרה חודשים לאחר הפציעה, מצאתי דלדול שרירים מזערי ברגל שמאל, הגבלה בישור הבוהן החמישית ורגישות על פני הגיד המישר שנתפר. בנוסף, נמצאה צלקת דורזלית עם נפיחות רקמה רכה והפרשה מאזור הצלקת. בבדיקת C.T. שבוצעה ביום 7.5.00 נצפית תפיחות הרקמה התת-עורית מתחת לצלקת. מדובר בחבלה פתוחה וניתוח לתפירת הגיד המיישר בחודש אפריל 1999. לאחר הניתוח, בשל זיהום מקומי, נזקק לטיפול אנטיביוטי וטיפול מקומי בפולידין אשר לא הביאו להחלמה מלאה. באזור החבלה והניתוח עדיין נצפים סימני זיהום פעיל. מצבו בעת בדיקתי מתאים להערכתי לנכות בגובה של 20% בשל ההשפעה הבינונית על כושר הפעולה הכללי לפי סעיף 35 (1) (ג) או לחילופין לפי סעיף 51 (9)(ג). מאחר ומדובר בתהליך זיהומי פעיל המערב את הרקמות הרכות באיזור הגיד המישר של האצבע החמישית בכף רגל שמאל הרי שהנכות שקבעתי הינה זמנית. במידה ויחלוף התהליך הזהומי מצבו עשוי להשתפר באופן משמעותי. אי לכך אני ממליץ על הפנייתו לטיפול מרפאתי בזיהום ועל בדיקה חוזרת שלי בעוד חצי שנה במטרה לקבוע את נכותו הצמיתה...".   בהשלמת חוות הדעת, ביום 3.6.2001 סיכם המומחה הרפואי כי נכותו הזמנית של התובע, כפי שקבע, בשיעור 20% הסתיימה ביום 24.5.00. אשר לנזק לצמיתות קבע המומחה בפרק 'סיכום ומסקנות': "על סמך בדיקתי ביום 3.5.01 מסתבר שהתובע נותר עם רגישות קלה על הגיד המיישר של האצבע החמישית וכן בכיפוף מקסימלי של אצבע זו. כמו כן נצפית הגבלה ביישור אקטיבי של אצבע זו. בנוסף קיימת צלקת ניתוחית נוקשה ומורמת מעט, בסמוך לגיד המיישר. לא נצפה דלדול שרירים ברגל שמאל ולא נצפו סימני זיהום כלשהם. התובע נותר להערכתי עם נכות צמיתה בגובה 5% לפי מחצית סעיף 51(9) א' בגין הפגיעה בגיד המיישר והצלקת המעובה והמורמת באותו איזור".   מקביעת המומחה עולה, איפוא, כי הנכות הזמנית היתה בשיעור 20% לתקופה של שנה, ועל כך אין הצדדים חלוקים. הנכות לצמיתות, הוערכה בשיעור 5% על פי המומחה הרפואי, וגם על כך אין הצדדים חלוקים . לפיכך, אני קובע כי הנכות הרפואית היא בשיעורים אלה: במשך שנה לאחר התאונה נכות בשיעור 20%. נכות לצמיתות בשיעור 5%.   הנכות התפקודית והשפעתה על הפסד כושר ההשתכרות העתידי הנכות התפקודית לטענת ב"כ התובע, מאחר שהישגיו הלימודיים של התובע אינם טובים (תעודות בית הספר התיכון הוגשו לבית המשפט וכך אכן עולה מהן) , סביר להניח כי ישתכר בעתיד מעבודת כפיים והשפעת הנכות הרפואית תהיה אף מעבר למה שנקבע. על כן לשיטתו, יש לקבוע כי שיעור הנכות התפקודית הנו כשיעור הנכות הרפואית, קרי 5% נכות.   לעומתו, טענה ב"כ הנתבעים כי הנכות שנקבעה לתובע, הנה נכות אסטתית במהותה ובעלת אלמנט זניח, אם בכלל, של תפקודיות. עוד טענה בדבריה , כי ההלכה הפסוקה היא, שיכולת ההסתגלות של צעירים למגבלתם ואפשרותם לבחור לעצמם עיסוק התואם את מגבלתם, היא טובה יותר מאשר של בגירים, כפי שנקבע בע"א 355/60 ה.ו-י.מובשוביץ נ' א. גרי ואח', פ"ד טו(1 )37,32 שם אישר בית המשפט העליון את פסיקתו של בית משפט קמא שפסק לקטין פיצוי על יסוד 7% הגם שנכותו הרפואית עמדה על 30%. וכן כפי שנקבע בע"א 41/57 עידה נ' ששון, פ"ד יא(2)1105,1100 שקטין שלא רכש מקצוע ולא ייאלץ להחליפו , לא יתקשה להסתגל למקצוע מבלי לחוש במומו. דיון בשוקלי את הנכות התפקודית, עלי לבחון ולקבוע על פי הראיות , מהי מידת ההגבלה שנגרמה לתובע כתוצאה מהנכות הרפואית וכן מה מידת ההשפעה של הנכות על התפקוד בכלל (ראה פסק הדין בע"א 3049/93 סימא גירוג'יסיאן נ' סייף רמז ואח', דינים עליון כרך מ' 443). על מנת שנכות רפואית , תבטא את הפסד הכושר להשתכר, על בית המשפט להשתכנע, שהיא גם בעלת משמעות תפקודית (ראה פסק הדין בע"א 516/86 אררט נ' אזולאי, פ"ד מ (4)700,690 ובד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה רביעית, התשנ"ח, 1997).   על פי בקשת בית המשפט התיצב התובע בבית המשפט לצורך התרשמותו באופן ישיר ממצב רגלו של התובע.   התרשמות זאת מתוארת בפרוטוקול הדיון מיום 26.12.00 כדלקמן: "לאורך הצד השמאלי של כף הרגל בקצה השמאלי של כף הרגל השמאלית בצד החיצוני של כף הרגל כ - 10 ס"מ לפני קצה האצבע הקטנה השמאלית מתחילה צלקת שאורכה 6 ס"מ (הצלקת מעובה), הצלקת יושבת בקצה גם על האצבע עצמה".   עם סיום הדיון ביום 17.2.03 בקש בית המשפט לתת דעתו שנית על מצב הצלקת ובקש מהתובע לחשפה בפניו.   בית המשפט התרשם שלא חל שינוי מהמתואר בפרוטוקול בית המשפט מיום 26.12.00, תוך שהוא מדגיש את עוביה ואת התפרסותה של הצלקת עד לקצה האצבע השמאלית הקטנה. עסקינן בצלקת משמעותית מעובה הנמצאת על מקום רגיש ביותר על גב כף הרגל והמגיעה עד לאצבע השמאלית הקטנה . על פי חוות דעת המומחה נותרה הרגישות על הגיד המישר ונצפתה הגבלה ביישור האקטיבי של האצבע. אין ספק, שמיקומה של הצלקת עלול להשפיע במידת מה על תפקודו של התובע בעיקר כשמדובר בעבודות פיזיות בהן נעשה שמוש ברגלו. פרופיל הכשרתו של התובע והשגיו הלימודיים הנמוכים מצביעים על כך שפרנסתו של התובע תבוא לו דווקא מעבודה פיזית ולפיכך, אין להתעלם, כאמור, ממצבה של הצלקת ומהשלכתה על תפקודו.   יחד עם זאת, נראה לבית המשפט שנסיבות המקרה שלפנינו, ובכללם גילו הצעיר של התובע ואפשרות הסתגלותו למומו, וכן חוסר תשתית ראייתית מספקת המצביעה על פגיעה ממשית בחיי היום יום מלמדים על כך שנכותו התפקודית נמוכה מנכותו הרפואית. לפיכך, הנני קובע שתפקודו של התובע אכן נפגע אם כי בשעור פחות משעור נכותו הרפואית. אתייחס עתה לשאלת השפעת פגיעתו התפקודית של התובע ,כמתואר לעיל, על הפסד כושר הכנסתו העתידי.   הפסד השתכרות בעתיד לטענת ב"כ התובע, לנוכח היות התובע קטין ותושב ישראל שמחמת גילו טרם יכול היה להשתכר עובר לתאונה, יש לחשב את אובדן כושר השתכרותו בחישוב מהוון לפי השכר הממוצע בישראל, 6,800 ש"ח, וכן לפי חישוב שנות עבודתו עד גיל 70, על פי פסיקת בית המשפט העליון. לדבריו, במקרה זה, החישוב צריך להתבצע על פי השכר הממוצע במשק ,מאחר שהישגיו הלימודיים של התובע אינם טובים וככל הנראה ישתכר בעתיד מעבודת כפיים, וכן, כיוון שהמדובר בקטין ואיננו יודעים מה יעשה בעתיד , על פי הפסיקה יש לחשב את הפסדיו לפי השכר הממוצע במשק ובמקרים מיוחדים אף מעבר לכך. לאור האמור, בגין ראש נזק זה, תובע התובע סך 110,950 ₪. מאידך טוענת ב"כ הנתבעים, כי אם בכלל קיימת פגיעה בכושר ההשתכרות, הרי שיש לפסוק פיצוי באופן גלובלי, שישקף את העובדה כי הפגיעה , אם ישנה כזו, הינה מזערית וזניחה וכי אין כל מקום לפסוק במקרה דנן פיצוי המבוסס על תחשיב אריתמטי, מלא או חלקי. לדידה, המדובר בנכות נמוכה שהיא קוסמטית בחלקה ואשר מטבע הדברים לא אמורה להיות לה השפעה על כושר ההשתכרות של התובע וגם באותם מקרים שיש לה , מדובר בהשפעה זניחה שקשה לבסס עליה טיעון של פגיעה בכושר ההשתכרות בעתיד. את דבריה תמכה בת"א(שלום) הרצליה 686/86 אביגדור אדם נ' צור, פורסם בצלטנר 608, לב (6), שם נקבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור 10% ובית המשפט קבע, כי העובדה שאדם צריך לעשות מאמץ יתר בגין נכות קלה, אינה גורמת לו לאבדן כושר השתכרות אפילו לא חלקית. לשיטתה, במקרה דנן מדובר בקטין וההלכה הפסוקה היא שיכולת ההסתגלות של צעירים למגבלתם והאפשרות לבחור לעצמם עיסוק התואם את מגבלתם, היא טובה מאשר של בגירים ועל כן, לאור העובדה שהנכות היא כה נמוכה ומדובר בקטין ודווקא במקצוע החינוך הגופני הציון שלו עומד על 75 לאורך כל השנים וכן בשנים שלאחר התאונה, יש לפסוק את הפיצוי בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות בעתיד, לא על בסיס אחוזי נכות, אלא סכום גלובלי שישקף את החשש שמא ייגרם לתובע הפסד, בסך 15,000 ₪ לכל היותר. לחילופין, טענה ב"כ הנתבעים, כי אם בית המשפט ידחה את טענותיה הנ"ל, ויביא בחשבון מרכיבים של בסיס שכר ונכות תפקודית מסוימת שתיגזר מנכותו הרפואית, הרי שיש לסטות כלפי מטה מן השכר הממוצע במשק לאור יכולתו האינטלקטואלית הנמוכה של התובע כפי שהוכחה בתעודות ולאור העובדה שהתובע ומשפחתו אינם דוברי עברית ולהעמיד את שכר התובע על לא יותר מאשר שכר המינימום ולגזור את החישוב לעתיד על יסוד רבע נכות כפי שעשה גם בית המשפט העליון בפסק הדין בע"א 355/60 הנ"ל. דיון לשם פסיקת אובדן כושר השתכרות באופן אקטוארי דרושים שני נתונים בסיסיים: שיעור ההפסד ואורך התקופה. אולם, במקרים מסוימים, לא ניתן לערוך חישוב כזה מאחר שנתונים אלה אינם ידועים ואינם ניתנים לקביעה. כך למשל, כאשר מדובר בנכות בשיעור נמוך, שמידת ההשפעה שלה על כושר העבודה של הנפגע מוטלת בספק . וכן באשר לקביעת אבדן כושר ההשתכרות בנפגעים שהינם ילדים, כדברי השופט קציר בספרו, 'פיצויים בשל נזק גוף', שם, בעמוד 353: "מגוון האפשרויות בענין זה, הוא רב; אך, נדמה, שגולת הכותרת בשרשרת אי הוודאות המתלווה לפסיקת הפיצויים בגין הפסד כושר ההשתכרות, הם המקרים של ילדים וקטינים, שעתידם אינו יכול להיות ידוע בעת פסיקת הדין בעניינם; לגביהם אין יודעים במה הם היו עוסקים אלמלא נפגעו, כשם שאין יודעים במה יבחרו לעסוק אחרי שנפגעו".   כמו כן בע"א 778/83 עיזבון סעידי נ' פור , פ"ד מ(4)628 ,633 נאמר: "לגבי קטינים, שטרם הגיעו לגיל בגרות ושמסלול עבודתם והשתכרותם טרם התגבש וטרם ניתן לקבוע ביחס אליו קווים מיוחדים, נקבע בפסקי דין רבים, כי יש לערוך את החישוב על בסיס החישוב הקונווציונאלי של מכפלת אחוז הנכות בשכר הממוצע במשק...כשקיים נתון ספציפי נוסף, למשל כושר אינטלקטואלי בולט או נטייה בולטת לתחום תעסוקה או אמנות מחד גיסא, או כאשר קיימת אי בהירות באשר לנכות התפקודית, למשל, מאידך גיסא, כי אז ייטה בית המשפט לתקן את החישוב הקונווציונאלי בדרך האומדן הגלובלי, בהתאמה לנתוניו האינדווידואליים של התובע, שעדיין אינם ניתנים למדידה מדויקת". אכן בפסיקת בית המשפט העליון נקבע, כי כאשר מדובר בקטין אשר עתידו המקצועי עדיין אינו ידוע, מקובל להניח שהוא ישתכר כשיעור השכר הממוצע במשק, זאת בהעדר נתונים או ראיות שעשויים להצביע על יכולת השתכרות גבוהה יותר או נמוכה יותר מן השכר הממוצע במשק (ראה ע"א 7358/95 הסנה חברה ישראלית לביטוח נ' צוקרמן שגיא ואח', וערעור שכנגד, תקדין-עליון, 96(3) 23 וכן ע"א 7/83 עיזבון סעידי נ' פור, פ"ד מ(4)628,633).   לענייננו, בעת התאונה היה התובע קטין שהכשרתו ומסלול חייו המקצועי טרם גובשו ובנסיבות אלה מחייבת הפסיקה ליתן משקל ממשי לגובה נכותו הרפואית בעת קביעת נכותו התפקודית והשלכותיה על הפסד כושר השתכרותו של התובע בעתיד.   כאמור, מיקומה של הצלקת ורגישותה מלמדים על קיומה של פגיעה תפקודית מסוימת עם השלכות על כושר השתכרותו של התובע אשר השגיו הלימודיים המוגבלים מצביעים על עתידו בעבודה פיזית דווקא.   מאידך, אינני מתעלם מכך שבגילו הצעיר יכול התובע להסתגל ביתר קלות לצלקת כזאת ולהתאים עצמו למציאות זאת בקביעת דרכו.   בנוסף, אינני מתעלם מכך שאחוזי הנכות שנקבעו לתובע נמוכים יחסית ושבמצב כזה אין זה מובן מאליו שנגרמה פגיעה תפקודית שיש בה להשפיע על הפסד כושר ההכנסה העתידי.   שקלול כל האמור לעיל ובעיקר: נכותו התפקודית הנמוכה, מצב הצלקת, יכולתו בגילו הצעיר להתאים עצמו למומו ומכלול נתוניו האישיים מלמדים על כך שכושר השתכרותו של התובע נפגע בשעור נמוך.   כמו כן, הנני סבור שבנסיבות העניין המיוחדות שלפנינו, מן הראוי לפסוק לתובע בראש נזק זה פיצוי גלובלי.   לפיכך, הנני מורה לנתבעת לשלם לתובע סך 50,000 ₪ בגין הפסד כושר השתכרות בעתיד.   כאב וסבל   בעת התאונה היה התובע קטין, בן ארבע עשרה שנים, ואושפז בבית החולים למשך ארבעה ימים לאחר מכן. ב"כ התובע ביקש לפסוק לתובע בגין ראש נזק זה ועל פי הנתונים הנ"ל, סך 8,295 ₪. ב"כ הנתבעים הסכימה לפסיקת סכום זה בתחשיב הנזק מטעמה , ולא חרגה מכך בסיכומיה.   לאור האמור וכן בהתחשב בימי האשפוז ונכותו הרפואית של התובע הנני פוסק לו סך 9,723 ₪ בגין ראש נזק זה נכון להיום (עפ"י חישובי המשערכת).   הפסד שכר לתובע 2 לטענת ב"כ התובע , בעקבות פציעת התובע, לא עבד אביו, התובע 2 ,במשך חודש וחצי ולכן הוא זכאי בגין כך לפיצוי בסכום של 7,500 ₪. ב"כ הנתבע טענה כי הפסד זה לא הוכח ועל אף שהאב עובד במקום עבודה מסודר, חברת קוקה קולה, לא הובאו תלושי שכרו להוכחת הפסדו והוא אף לא העיד. לטענתה, מאחר שהמדובר בנזק מיוחד אשר יש להוכיח במפורש את היקפו ושיעורו, והתובע לא עשה כן, אין לפסוק לו פיצוי בגין רכיב זה. דבריה תמכה בע"א,525/74, 379 אסבסטוס וכימיקלים בע"מ נ' פז גז חברה בע"מ וערעור שכנגד, פ"ד ל(3)285,281 , שם נאמר כי 'נזק מיוחד' חייב להיטען במפורש ובמפורט והנו טעון הוכחה מדוייקת, ואסור לשופט להעריכו לפי אומדנו, וכי תובע הטוען כי נגרם לו נזק מיוחד חייב להוכיח לא רק שאכן נגרם לו נזק, אלא גם את היקפו או שיעורו. מקובלים עלי דברי ב"כ הנתבעים, כי בהיעדר הוכחת הנזק אין לפסוק לתובע 2 פיצוי בגין הפסד שכרו, במיוחד לאור העובדה שהתובע לא נימק את הסיבה להעדר הוכחת נזקו ואף אין זה סביר כי נאלץ לקחת חודש חופשה בגין פציעת בנו, במיוחד לאור העובדה שאשתו, אם התובע הינה עקרת בית. על כן בגין ראש נזק זה, איני פוסק לתובע כל פיצוי.   עזרת הזולת   לדברי ב"כ התובע , נזקק התובע לטיפול מרפאתי בגין הזיהום ברגל משך תקופה של שנה לפחות וכן נקבעה לו נכות זמנית בשיעור 20% משך תקופה ארוכה. מצבו זה, אילץ אותו לפנות לטיפולים רבים והטיל על המשפחה מעמסה לא קטנה. אמו של התובע העידה בבית המשפט , כי במשך חודש וחצי- ארבעים וחמישה יום, שהה התובע בבית ולא הלך לבית הספר. בתקופה זו לא יכול היה ללכת ונעזר באביו, אשר גם לקח אותו לבדיקות השונות (עמ' 4 לפרוטוקול מיום 28/10/02). על כן ביקש ב"כ התובע לפסוק לו סך 20,000 ₪ באופן גלובלי, בגין העזרה והסיעוד שהעניקו לו בני משפחתו בתקופה שלאחר התאונה. מאידך, טוענת ב"כ הנתבעים כי המדובר בעזרת הורים שלא חרגה מן העזרה המקובלת אשר בגינה אין לפסוק פיצוי למעט התקופה האקוטית שלאחר התאונה. עוד טענה, כי לא הובאה שום עדות לגבי היקף העזרה מתום תקופת אי הכושר הנטענת. מאחר שהתובע שב לספסל הלימודים לאחר 45 יום, ביקשה לפסוק לתובע בגין תקופה זו בהתחשב במגזר אליו שייך התובע ובעובדה שהאם היא עקרת בית, סכום שאינו עולה על 1,000 ₪.   על פי חוות דעת המומחה מיום 3.6.01 , שיעור נכותו הזמנית של התובע, נקבעה לתקופה של שנה וחודש. בתצהיר עדותה של אם התובע, תיארה כך את העזרה שהגישה לתובע: " 7.א. לבני נקבעה נכות זמנית בגובה של 20% למשך כשנה ועד ליום 24.5.00 כאשר במשך כל התקופה סבל מהפרשה מוגלתית בעקבות הצלקת הניתוחית בכף רגל שמאל. ב. לבני ובעקבות הפציעה נגרמה הגבלה משמעותית בתנועות ובהליכה והוא נזקק לטיפול רפואי ממושך במשך שנה תמימה כפי שקבע המומחה הרפואי. ג. במשך כל תקופת הנכות הזמנית נזקק בני לעזרת בני המשפחה בכל הקשור לתפקודו היומיומי שכן כפי שקבע המומחה נותרה לו נפיחות וזיהום במשך כשנה. ד. הטיפול שטיפלתי אני ויתר בני המשפחה ובמשך שנה גזל מאתנו זמן רב וכמובן שהדבר היה גם על חשבון דברים אחרים וגם בזמננו הפנוי".   הפיצויים בשל עזרת הזולת לא ייפסקו בכל מקרה של הגבלה בתפקודו של התובע, והדבר תלוי בראיות שיובאו לבית המשפט (ראה ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף, שם בעמ' 550) . כמו כן גם בע"א 151/84 חורי נ' ביה"ח המשפחה הקדושה , פ"ד מב(1) 779,783, קבע השופט בך כי אין די בכך שנקבעה לתובע נכות , כדי לזכותו בעזרת צד ג', וכל מקרה נמדד לגופו. כך למשל במקרה בו נקבעה לתובע נכות בשיעור 60%, נשלל הפיצוי בגין עזרת הזולת בשל העדר ראיות(ע"א 619/86 בן חמו נ' אטדג'י , סביר לו 285). אולם, כאשר ישתכנע בית המשפט כי התובע אכן נזקק לעזרת הזולת , ייפסוק לו פיצוי בגין זאת. (ראה ד. קציר, שם , בעמ' 551).   במקרה שלפנינו השתכנעתי שהתובע נזקק לעזרת הזולת, תוך שאני שם לבי לנתונים הבאים: תקופת הנכות הזמנית שנקבעה לתובע בשיעור 20%. מוגבלותו המוחלטת בתקופה הראשונה שלאחר התאונה. העזרה שהגישה לו אמו יחד עם בני המשפחה האחרים. מידת החומרה של הפציעה והעובדה בכך שאמו של התובע היא עקרת בית, המטופלת בילדים האחרים בבית. טרחתו הרבה של האב שלמרות שלא הצליח להוכיח הפסד השתכרות בעבר, ברמה הנדרשת, שוכנע בית המשפט שהוא השתתף באופן ממשי בטפול בתובע לפחות בתקופה הראשונה שלאחר הפגיעה.   בהתחשב במכלול הנתונים הנ"ל, כאמור, הנני מורה לנתבעת לשלם לתובע סך 6,000 ₪ בגין עזרת הזולת בעבר.   הפסד לימודים בגין היעדרות התובע מן הלימודים במשך 45 יום לאחר התאונה, מבקש ב"כ התובע לפצותו בסך 7,500 ₪. ב"כ הנתבעים טענה כי אף ראש נזק זה יש להוכיח ומשלא עשה כן התובע, אין לפסוק לו פיצוי בגין כך. כאשר לפנינו קטין, עלינו להתחשב בצרכיו המיוחדים כקטין ואחד מהם הוא לימודיו. אולם אף נזק זה הוא נזק מיוחד, אשר יש להוכיחו, והמקרים בפסיקה אשר בהם נפסק פיצוי בגין הפסד לימודים לקטין , היו שונים ממקרה דנן; כך נפסק פיצוי לנערה שהיתה זקוקה להסדרים מיוחדים על מנת לשוב ללמוד(ע"א 332/61 פריש נ' מדליה, פ"ד טו 2073), וכן לקטינים שנזקקו להוצאות של מטפלת בעזרת פסיכולוג או לשיעורים פרטיים בשל ההעדרות מבית הספר לאחר התאונה(ע"א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע"מ, סביר מא 99, ע"א 6000/92 ריטר נ' אריאלי, סביר מג 123 ). התובע לא הוכיח כי נזקק לעזרים מיוחדים כדי לשוב וללמוד או כי נזקק לשיעורים פרטיים להשלמת חומר הלימודים אשר הפסיד ואף לא טען טענה מטענות אלה. על כן בנסיבות אלה, איני מוצא לנכון לפסוק לו פיצוי בגין הפסד לימודים.   הוצאות רפואיות ונסיעות   לטענת ב"כ התובע , אין ספק שהתובע היה בטיפול והשגחה במשך למעלה משנה בגלל הזיהום ברגלו והלכה שנשתרשה בפסיקה קובעת שניתן לפסוק בגין ראש נזק זה את הסך של 7,500 ₪. מנגד טוענת ב"כ הנתבעים כי אף נזק זה הינו נזק הטעון הוכחה, ומשלא הוכיחו התובע אין הוא זכאי לפיצוי בגינו. בהשלמת חוות דעתו, ציין המומחה הרפואי, כי לדברי התובע מאז ביקורו האחרון אצל המומחה ביום 24.2.00 , לא נמצא במעקב רפואי ולא קיבל טיפול רפואי כלשהו. כלומר, אם נזקק התובע לטיפול רפואי הרי שהיה זה בתקופה שמיום התאונה, ועד התאריך הנ"ל, כעשרה חודשים. על פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994, אשר נכנס לתוקפו בשנת 1995, כל אזרח זכאי לטיפול רפואי של סל הבריאות ולכן התובע לא יכול לבקש החזר בגין הטיפולים שניתנו לו. מעבר לכך לא הוכיח התובע כי נגרמו לו הוצאות רפואיות ועל כן איני פוסק לו פיצוי בגין ראש נזק זה. יחד עם זאת, אין ספק שפגיעתו של התובע היתה כרוכה בהוצאות נסיעה לצורך טפולים וכן בהוצאות נלוות שהתחייבו ממצבו המיוחד של הנפגע הקטין. לפיכך, הנני מורה לנתבעת לשלם לתובע סך 2,000 ₪ כפיצוי בגין הוצאות אלה.   סוף דבר   לאור האמור תשלם הנתבעת לתובע את הסכומים הבאים: כאב וסבל - 9,723 ₪. עזרת הזולת לעבר- 6,000 ₪. נסיעות - 2,000 ₪. הפסד השתכרות לעתיד - 50,000 ₪. סה"כ 67,723 ₪   בנוסף, תשיב הנתבעת לתובע את האגרה ששילם (אם שילם) וכן שכ"ט עו"ד בשעור 13% בצרוף מע"מ.   כל הסכומים הנ"ל ישולמו בתוספת הצמדה ורבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.   ניתן היום כ"ו בניסן, תשס"ג (28 באפריל 2003) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.נכותקוסמטיקההפסדי השתכרות