העובדות התובע יליד 1953, משנת 1994 עבד אצל הנתבעת כסבל. העבודה כללה הרמת משאות כבדים (להלן: "העבודה"). ביום 15/3/1996 נשלח התובע ביחד עם שני עובדים נוספים להעביר פסנתר מדירה ברחוב בן יוסף לרחוב בני אפרים. במהלך העלאת הפסנתר לדירה ברח' בני אפרים חש התובע כאבים בגבו (להלן: "האירוע"). יצויין, כי אין חולק שבמהלך הורדת הפסנתר מהדירה ברח' בן יוסף והעלאת הפסנתר למשאית והורדתו מהמשאית לא חש התובע כאבים בגבו. הוסכם בין הצדדים כי הנכות הרפואית שנגרמה לתובע כתוצאה מהאירוע היא בשיעור של 7.5% נכות בגין הגבלה בתנועות הגב. האחריות לטענת התובע חבה הנתבעת, הן בשל רשלנותה והן מחמת היפר חובות חקוקות, בנזקיו. הנתבעת, מאידך, סבורה, כי אין להטיל עליה אחריות לאירוע, וכי כל האחריות רובצת לפתחו של התובע. לחילופין, היא טוענת, כי יש לייחס לו מידת רשלנות תורמת, אשר בנסיבות המקרה, היא כה מכרעת עד כי אין על הנתבעת לפצות את התובע. רשלנות על פי פקודת הנזיקין קביעת אחריות על-פי סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] מחייבת התייחסות ומתן תשובה לשלוש שאלות מצטברות, נפרדות: הראשונה - האם על הנתבעת רובצת חובת זהירות לניזוק (הוא התובע). במידה והתשובה חיובית לשאלה הראשונה, כי אז נשאלת השאלה - האם הפרה הנתבעת את חובת הזהירות המוטלת עליה. ולבסוף, האם הפרת החובה באופן הנ"ל על-ידי המזיק היא שגרמה לנזק. חובת זהירות התשובה לשאלה זו תיגזר מבירור עובדות המקרה על-פי מבחן הצפיות. מבחן זה כולל בתוכו שני היבטים: א. שאלת קיומה של חובת זהירות מושגית, קיומה של חובה זו נקבע על-פי המבחן, אם אדם סביר "צריך היה" לצפות את התרחשות הנזק. במסגרת החובה הנ"ל "השאלה הנשאלת היא אבסטראקטית. היא עוסקת בקטגוריות שלמות של מזיקים (יצרנים, מעבידים, נהגים, מורים) ושל ניזוקים (צרכנים, עובדים, הולכי רגל, תלמידים), של נזקים (פיסי, כספי) ושל פעולות (מעשה, מחדל). הבחינה מנותקת מעובדותיו הקונקרטיות של אירוע ספציפי..." (הנשיא ברק, בע"א 145/80 ועקנין שלמה נ' המועצה המקומית, בית שמש פדי ל"ז (1) 113 (להלן: "ע"א 145/80") בעמ' 125). בענייננו, אין מחלוקת כי לפתחו של המעביד רובצת החובה לנקוט באמצעי זהירות על מנת שהעובד יוכל לבצע את עבודתו בתנאים אופטימליים, חובת זהירות זו ידועה ומוכרת בפסיקה. "המעביד חייב לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מן העובד סכנות מיותרות ולהזהירו מפני סכנות קיימות. במיוחד חייב המעביד לנקוט צעדים סבירים כדי להרחיק אותן סכנות להן ניתן לצפות מראש בשל אופי העבודה ואופי המקום בו מתבצעת העבודה. מאידך גיסא, יש ונותרות סכנות שאין אפשרות לסלקן, הנובעות מאופי העבודה כשלעצמה" ע"א 250/64 פרלה לוגסי נ' חברת שקם בע"מ פדי י"ט(1) 30, בעמ' 32; בע"א 686/77 מקורות חברת מים לישראל בע"מ נ' מרגי משה ואח' פדי ל"ח (4) 365, בעמ' 371; השופט ברנזון בע"א 417/75 שלום בן דוד נ' מפעלי טקסטיל כרדאנה בע"מ פדי ל"א (1) 827, בעמ' 830. ב. שאלת קיומה של חובת זהירות קונקרטית: "השאלה היא, אם אדם סביר יכול היה לצפות - בנסיבותיו המיוחדות של המקרה - את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק" ע"א 145/80 בעמ' 126-125; ע"א 471/81 מלון רמדה שלום נ' אליהו אמסלם, פ"ד לח(1) 76 (להלן: "ע"א 471/81"). שאלה זו באה, באשר אין על המעביד לשמש כחברת ביטוח לעובד ועליו להנהיג אמצעי זהירות סבירים רק כדי לקדם סכנה בלתי רגילה [ראה ע"א 663/88 שיריזיאן יהודה נ לבידי אשקלון בע"מ דינים עליון כרך כ"ט 862 עמ' 3 ו- 4 (להלן: "ע"א 663/88"); בע"א 471/81 והאזכורים שם]. הפעלה ראויה של מבחן הצפיות מחייבת הבחנה בין סכנה "רגילה" לבין סכנה "בלתי רגילה" לגבי הניזוק. שכן רק בגין הסכנה האחרונה מוטלת חובת זהירות קונקרטית (ע"א 145/80, בעמ' 127-126; ע"א 358/56 זאב דגני נ' סולל בונה בע"מ ואח' פדי י"א(2) 871, בעמ' 876; ע"א 683/77 בנימין ברוק נ' עירית תל אביב פדי ל"ד(1) 157 (להלן: "ע"א 683/77"), בעמ' 160). סכנה בלתי רגילה המעביד, כאמור, חייב לספק אמצעי זהירות רק לגבי סכנות בלתי רגילות ולא לגבי סכנות רגילות. בע"א 471/81 הסביר והדגים השופט ד. לוין את משמעות המונח "הסכנה הרגילה" כדלקמן: "בית-משפט זה הסביר והדגים את טיבה של הסכנה "הרגילה": "אפשרות של החלקה או נפילה סתם בעבודה ללא סיבה נראית לעין קיימת תמיד, והמעביד אינו נושא באחריות להחלקה או לנפילה כזו. הוא אינו מבטח את העובד כנגד כל סיכון בעבודה וכנגד כל תאונה העלולה לקרות" (השופט ברנזון בע"א 250/64 בעמ' 32) ועוד נקבע כי - ...אכן, מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעתים למעוד ולהחליק. ,נפילה או התחלקות היא תופעה רגילה בחיים' (השופטת מ' בן פורת בת"א (ים) 277/59, בעמ' 108). אלה הם סיכונים סבירים, אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היום-יום. ההולך לבית-מרחץ אינו יכול להתלונן על שהרצפה חלקה (ע"א 683/77 הנ"ל), והמתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק, הנובע מסיכונים, שהם טבעיים לאותה נדנדנה" (ע"א 145/80, בעמ'126)". כאמור, לעניין קביעת חובת הזהירות יש לקחת בחשבון, מי הוא אותו אדם ומהו סוג ואופן העבודה, בטרם תוטל חובה זו, וזאת באשר מטבע הדברים משתנה היקפה של חובת הזהירות בהתאם לנסיבותיו של כל עניין ועניין (ראה בע"א 371/90 חמוד סובחי נ' רכבת ישראל מז(3) 345). לעניין קביעת חובתו ואחריותו של המעביד כלפי עובד, שני גורמים עיקריים הם בפרק המשנה שעניינו נזק מפאת רשלנות, האחד, עניינו באיתורו ובאיפיונו של הגורם הישיר והמיידי לנזק, והאחר, עניינו באמצעים בהם נקט המעביד למניעת האירוע והנזק (ראה ע"א 371/90 הנ"ל). יצויין, באשר להבחנה בין סכנה רגילה לסכנה לא רגילה, הפסיקה רואה צורך להטיל חובה על המעביד לנקוט אמצעים מיוחדים על מנת להקטין את הסכנה, טיבם של אמצעים אלה נגזר מטיבה של הסכנה (ראה ע"א 371/90 הנ"ל), היה והמעביד נקט אמצעים סבירים להרחקת הסכנה, כי אז המעביד פטור מאותה אחריות (ראה בעניין ע"א 683/77). להדגמת האמור מובאים דבריו של השופט שמגר: "כך יש לקבוע, למשל, סדרי עבודה לפיהם מנגבים את הרצפה במטבח המשמש במקום עבודה, אך מאידך גיסא, לא ניתן לדוגמה להגיע למצב בו יהיה המשטח ליד הכיורים או ליד מקום רחצתם האחר לעולם יבש כדי למנוע כל ההחלקות. סדרי העבודה חייבים לצמצם את הסכנה של החלקה במטבח על ידי נקיטת כל אמצעי סביר, אך מקום בו נעשית רחצה או בו מועבר מזון, לא ניתן להגיע למצב, בו לעולם לא תהיה סכנה של חומר שפוך כלשהו ועל כן חייב גם העובד מצדו לגלות תשומת לב וערנות לסכנות הטמונות בעבודתו לפי עצם טיבה ומהותה ועובד נקיון במטבח צריך להיות ער לסכנה כאמור, מתוך נסיונו בעבודתו". לטענת התובע, הנתבעת לא נקטה באמצעים הסבירים על מנת לצמצם את הסכנה הגלומה בעבודת הסבלות. אמצעי הבטיחות ושיטות העבודה, כפי שהונהגו על ידי הנתבעת חובתו של מזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים. סבירות האמצעים תיבדק על-פי אמת מידה אובייקטיבית: כיצד היה נוהג אדם סביר בנסיבות העניין. כיוון שבכל מקרה הנסיבות שונות, הרי שאמצעי הזהירות חייבים לעמוד ביחס מתאים לסיכון, שנוצר בנסיבות הספציפיות (ראה: בע"א 145/80 הנ"ל בעמ' 131; בע"א 20/80 אריה פליישר ואח' נ' ג'ורג' לקטוש ואח' פדי ל"ו (3) 617, בעמ' 631). אין ספק כי עבודת סבלות, היא עבודה פיזית קשה, ולפיכך על אמצעי הזהירות לעמוד ביחס ישיר לסיכונים הנובעים מעבודה זאת. יחד עם זאת, אין להטיל על הנתבעת חבויות עד כדי אחריות אבסולוטית ומוחלטת, וזאת באשר על פי הדין אין היא מחוייבת אלא לנקוט אמצעים סבירים בנסיבות המקרה למניעת הסכנה. לעניינינו יפים הדברים שאמר כבוד השופט ויתקון בע"א 285/73 (פד"י כט(1) 63): "משבא בית המשפט לקבוע דפוסי התנהגות וסטנדרדים של זהירות, עליו לאזן שני יעדים, שלפעמים הם מנוגדים זה לזה : את הצורך לשמור על שלום הפרט מזה ואת האינטרס שיש לציבור במתן השירות מזה... עלינו לשקול איפוא בכל מקרה שלושה דברים: את מידת הסכנה, את הקושי למנעה וההוצאה הכרוכה בכך ואת האינטרס הציבורי שבמתן השירות על-אף סכנתו. במאזן השיקולים האלה עלול האחרון להיות עדיף. אין לך מיתקן שאיזה 'שלומיאל' אינו עלול להיפגע בו, ולהלכה, אין לך פגיעה שאין למנעה על-ידי נקיטת אמצעים כלשהם. להלכה, ניתן לדרוש מכל ספק שיעמיד שומר על יד כל מיתקן, ומכל בעל בריכת שחיה שיעמיד מציל לכל רוחץ. אך דרישות כאלה אינן מעשיות, ועל-כן אין קובעים על-פיהן את מידת הזהירות הסבירה הנדרשת מהספק. ספק שאינו מקיים אמצעי מנע, שהם מעבר להישג ידו של ספק סביר - או שאינו נמנע בשל כך מלתת את השירות בכלל - אינו אדם רשלן, ובלבד שקיים אינטרס ציבורי עדיף במתן השירות אפילו בתנאים שאינם שוללים סכנה של פגיעה". (וראה גם בע"א 683/77 בעמ' 163-164 ; ובע"א 343/74 רחל ואברהם גרובנר נ' עיריית חיפה ואח' פדי ל"ו(1) 141) ולעובדות המקרה שבפניי. מצאתי כי הנתבעת, הדריכה עובדיה לפני עבודתם, וכך עולה אף מגירסת התובע:- "כאשר הגעתי לעבוד אצל הנתבעת לקח אותי אלי מזרחי, והוא אשר הדריך אותי ולימד אותי איך להרים דברים, איך להשתמש ברצועה לצורך הרמת משאות" (ר' סעיף ב(1) ג' לתצהיר התובע). בעדותו בבית המשפט העיד כי: "כשהתחלתי לעבוד עם רצועות הסבירו לי איך לעבוד עם רצועות". (פרוטוקול מיום 11/6/01 עמ' 5 שורה 4). כך גם העיד כי : "הדריכו אותי כיצד לעבוד, אבל אמרו מהתחלה לא נותנים להרים דברים כבדים" (פר' עמ' 4 שו' 13) (וראה גם בתצהיר עדות ראשית של התובע (סעיפים 3(ז) ו- (ג)) כך גם העיד עד הנתבעת, מר סלמה, אשר שימש כמנהל אצל הנתבעת והאחראי מטעמה על הדרכת עובדים, בעדותו בבית המשפט ובתצהירו (ראה סעיף 3 לתצהירו). זאת ועוד, כעולה מעדותו של התובע ומעדות מר סלמה, ציוות העובדים לעבודה וחלוקתה היו על פי הותק של אותם עובדים, והיתה הדרגתיות ברמת הקושי שניתנה לעובד על פי מיומנותו ועל פי זמן עבודתו אצל הנתבעת. "אני עבדתי בצורה הדרגתית. לא מיד נתנו לי מקרר" (עדות התובע עמ' 4 לפרוטוקול שורה 17) ובהמשך: "עד האירוע אני עבדתי בחב' אביב הובלות קצת פחות מ- 3 שנים. לא הרגשתי במהלך התקופה שאני חסר ידע להרים חפצים..... הפעם נשוא התביעה לא היתה הפעם הראשונה שהורדתי פסנתר. היה לי נסיון בזה" (שו' 21-24 לפרוטוקול) וכן: "בהתחלה לא עבדתי עם רצועות, אלא עבודה קלה. במשך הזמן אנחנו לומדים. אחד לומד חודש, ואחד שנה" (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 1-2). כמו כן יצויין, כי התובע בתצהירו ציין כי הפסנתר היה פסנתר רגיל, ובעדותו בבית המשפט, העיד כי בכל שאר הפעמים בהם הוריד פסנתר יחד עם חבריו לעבודה, מספר העובדים שהורידו פסנתר היה זהה למספר העובדים במקרה שבפנינו ובכל הפעמים השתמשו ברצועות. (ראה עמ' 5 שורה 14; ובעמ' 4 שורות 11-12). התובע לא הוכיח כי בעבודה של הרמת פסנתר דרושים למעלה משלושה סבלים, אלא טען כי במקום שהדבר ניתן ורוחב המדרגות רחב דיו ניתן להוריד פסנתר עם שישה פועלים (עמ' 8 שורה 11-13). מצטרפת לעובדות המתוארות לעיל, גם העובדה כי התובע עבד אצל הנתבעת, עובר לתאונה המצערת, כשלוש שנים, בהן הרים משאות כבדים, וניתן ללמוד מכך, כי התובע הודרך בנוגע לעבודתו, בין אם פרונטלית ובין אם מעשית. זאת ועוד, התובע מאשר כי בעבר הרים פסנתרים בשירות הנתבעת, וכי היה לו נסיון בכך, כמו כן הוא מציין, כאמור לעיל, כי לא היתה תקופה בה העבודה היתה קשה מידי עבורו (עמ' 5 שורה 5 לפרוטוקול), ללמדנו, כי הרמת הפסנתרים בעבר, באותן שיטות עבודה, ובאותו מספר עובדים לא היוותה מעמסה יתרה על התובע. זה המקום לציין, כי לא שוכנעתי שהנתבעת התרשלה בכך שלא העמידה מנוף באותו מקרה להעברת הפסנתר וזאת, על פי התמונות שהוצגו בפניי, נ/8- נ/10, המלמדות שלא ניתן היה להגיע עם מנוף לאותה דירה, על פי עדותו של התובע (עמ' 6 שורות 20-25) ולאור העובדה כי באותה תקופה לא השתמשו במנוף מרים משא כי אם במנוף זרוע רגיל, טענה שלא נסתרה. (ניתן להקיש מע"א 3139/99 חיה מוקה(פלקוביץ)נ.קופ"ח של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל ואח' - (פורסם באתר האינטרנט של העליון ביום 29.11.01) כי במקרה כזה לא מוטלת על הנתבעת אחריות כרשלנית (שם מדובר בתרופה שהשימוש בה באותה תקופה היה מקובל)). בטרם סיום פרק זה, אני מוצאת להתייחס, לדברי ב"כ התובע בסיכומיו, פרק ד' סעיף 7, שם טען כי האירוע התרחש מאחר והעובד (קובי) אשר הרים את הפסנתר ביחד עם התובע היה עייף, ולא עבד בתיאום עם התובע, וככל הנראה איחר בהרמת המשא, ולכן אירע האירוע. גירסה זו אין לה כל תמיכה בחומר הראיות. רק בסיום החקירה החוזרת ראה התובע לנכון לציין כי קובי התלונן כל אותו יום שכואב לו הגב. אין לי ספק כי לו היה האירוע מתרחש כגרסת ב"כ התובע בסיכומיו, היה התובע מעיד על כך כבר עדות הראשית מטעמו ומציין כי קובי איחר בהרמת הפסנתר וכי הרמת הפסנתר לא בוצעה בתיאום איתו. סיכום ביניים - רשלנות על פי פקודת הנזיקין לאור כל האמור לעיל, לאור העובדה כי עבודת התובע היא סבלות, וכי חלק בלתי נפרד מהעבודה הוא הרמת משאות כבדים, לאור העובדה כי אדם הבוחר בעבודה זו, שומה עליו לדעת, כי המדובר בעבודה פיזית קשה ביותר, וכי קיימים בה סיכונים מעצם טיבה של העבודה, ולאור אמצעי הבטיחות ושיטות העבודה, כפי שהונהגו על ידי הנתבעת, כמפורט לעיל, אני קובעת כי עסקינן בסכנה שהיא סכנה "רגילה", בבחינת חלק טבעי של עבודתו ותיפקודו כסבל. יוצא מכל האמור, כי בנסיבות מקרה זה אין להטיל על הנתבעת אחריות נזיקית ברשלנות. ודוק, אין האמור לעיל בא להפחית מדרגת הבטיחות והאמצעים הבטיחותיים אותם על מעבידה בעבודות סבלות להנהיג, כמו כן אין באמור בכדי להעיד כי בכל המקרים בהם ניזוק אדם בעבודת סבלות לא תהיה חובת זהירות קונקרטית ו/או אחריות בנזיקין על המעבידה, מה שאין כן במקרה שלפנינו. היפר חובה חקוקה לטענת התובע, הנתבעת הפרה חמש חובות חקוקות כפי הקבועות בתקנות הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים) התשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות"). ההפרות הנטענות הן: מסירת מידע בדבר סיכונים (תקנה 2 לתקנות) הדרכת עובדים (תקנה 3 לתקנות) הדרכת נאמני בטיחות (תקנה 4 לתקנות) החזקת פנקס הדרכה (תקנה 5 לתקנות) תמצית מידע בכתב (תקנה 6 לתקנות) ראשית יצוין, כי לשם יצירת עילה בעוולת הפרת חובה חקוקה נדרשת התקיימותם של חמישה תנאים מצטברים: (א) חובה מפורשת המוטלת על המזיק מכוח חיקוק. (ב) החיקוק נועד לטובתו או הגנתו של הניזוק. (ג) המזיק לא קיים את החובה המוטלת עליו. (ד) ההפרה גרמה לניזוק נזק. (ה) הנזק הוא מסוגו או מטבעו של הנזק אשר אליו נתכוון החיקוק. (ראה למשל ע"א 2351/90 לסלאו נ. ג'מאל ואח' פ"ד מז(1) 629). כבר קבעתי, ואין אני מוצאת צורך לחזור על כך, כי הנתבעת, באמצעות שלוחיה, מסרה מידע עדכני בדבר הסיכונים, הדריכה את התובע בדבר שימוש בציוד העבודה (הרצועות). דרך העסקתה של הנתבעת את עובדיה מלמדת על כך, שיישמה הלכה למעשה את הוידוא הנדרש בתקנה 3(א) לתקנות, כי העובד הבין את הסיכונים והוא בקיא דיו בנושא ההדרכה בהתאם לתפקידו ולסיכונים שלהם הוא חשוף, כך אנו למדים משיטת ההדרגתיות שהונהגה אצל הנתבעת, וכך אנו למדים מדבריו של התובע על ההדרכות שהוא עבר. יודגש, העובדה שהתובע אינו דובר עברית רהוטה לא עמדה לו לרועץ בעניין זה. ההדרכה היתה בהדגמה והתובע לא טען, כי לא הודרך כיצד להרים משאות כבדים, ולא הציג חוו"ד ממנה ניתן ללמוד, כי ההדרכה שניתנה לו איננה נכונה או איננה מספקת. יחד עם זאת, אני סבורה, כי הנתבעת הפרה את החובה לחזור ולקיים הדרכה כאמור, לפחות אחת לשנה. כמו כן אני סבורה, כי הנתבעת הפרה את החובה ליתן תמצית בכתב, של המידע בדבר הסיכונים בעבודה שבה התובע הועסק. אמנם, לא היתה מוטלת על הנתבעת החובה ליתן מידע כזה בשפה הרוסית, כטענת התובע (וראה תקנה 7(ב) לתקנות), אך היתה מוטלת על הנתבעת, מלבד החובה ליתן הסברים אלו בכתב, גם החובה להסביר לתובע את הכתוב. למרות כל האמור לעיל, לא קמה עילה בעוולת הפרת חובה חקוקה באשר, לדעתי, היסוד הרביעי, כמצויין למעלה, הקשר הסיבתי, לא חל, ואפרט. נקבע לא אחת, כי אחד התנאים לאחריות בגין היפר חובה חקוקה, הוא כי הפרת החובה היא שגרמה לנזק (וראה בע"א 250/58, פדי יד 998, 995 ; ובע"א 145/80), משמעות הדבר היא, כי חייב להתקיים קשר סיבתי בין הפרת החובה לנזק. דיניו של הקשר הסיבתי קבועים בפקודת הנזיקין (סעיף 64 לפקודה). הוראה זו כוללת בחובה הן את הדרישה לקשר סיבתי עובדתי והן קשר סיבתי משפטי (וראה בע"א 227/67 פדי כ"ב (1) 313; ובע"א 145/80 פדי ל"ז (1) 113). הקשר הסיבתי העובדתי משמעות מבחן הקשר הסיבתי העובדתי הוא, כי הפרת החובה מהווה גרם אשר בלעדיו אין, כלומר שללא הפרת החובה, לא היה הנזק נגרם. האם היה הנזק נמנע אילו קיימו המשיבות את חובתן? על התובע היה להוכיח, על פי מאזן ההסתברות כי אלמלא אותם מחדלים היה הנזק נמנע או כי המחדלים האמורים תרמו מהותית להתהוות הנזק. התובע לא עמד בנטל זה. התובע לא הוכיח כי לו היתה תמצית בכתב, להבדיל מהדרכה הלכה למעשה, היה האירוע נמנע, בצורה זו לא הוכיח הדבר לגבי ניהול פנקס הדרכה ולגבי הדרכה שנתית. זאת ועוד, לאור האמור בחלק הדן באמצעי הבטיחות ושיטות העבודה, כפי שהונהגו על ידי הנתבעת, לעיל, אני סבורה כי על אף מחדלי הנתבעת כפי שתוארו, אין קשר סיבתי בין האירוע לבין המחדלים. משקבעתי, כי לא קיים קשר סיבתי עובדתי, אין צורך לקבוע, אם קיים קשר סיבתי משפטי. סוף דבר אני דוחה את התביעה. התובע ישלם לנתבעת את הוצאות המשפט בצירוף שכ"ט עו"ד בסכום של 8,000 ₪. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל. ניתן היום כ"ז באדר, תשס"ב (11 במרץ 2002) בהעדר הצדדים. המזכירות תשגר לצדדים עותק בדואר רשום. ז. בוסתן, שופטת נזיקיןנפילה